השאלות העומדות לדיון הן: 1) האם טעתה הנתבעת בהליכים לפני החלטתה מיום 24.9.00 בענין היתר הבניה שבקשו התובעים, ובהחלטתה מיום 24.9.00? 2) האם גרמה התנהגות הנתבעת נזק לתובע? אם כן, 3) מהו סכום הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובעים. כללי: התובע מס' 1 הוא בנו של התובע מס' 2. התובע מס' 2 הוא בעל זכויות בנחלה במשק מס' 1 במושב אלישמע (להלן-"הנחלה"). התובע מס' 1 בקש להקים בשטח החקלאי של הנתבע מס' 2 (להלן-"השטח החקלאי") מרכז תרבותי, שלעתים הוגדר כמסעדה ולעתים הוגדר כסטודיו לציור. בכל אופן מתצהירו של התובע מס' 1 עולה כי היה בכוונתו להקים בשטח החקלאי קומפלקס עסקי גדל ממדים. ביום 21.2.00 שכר התובע מס' 1 את שרותיה של חברת איזו קו בע"מ אדריכלות יזמות ופקוח (להלן-"חברת איזו קו"). בהתאם לחוזה, התובע מס' 1 הזמין מחברת איזו קו תכנון מסעדה, כאשר ההזמנה כללה הכנת תכניות הגשה לאישור הוועדה לתכנון ולבניה, הכנת תכניות אדריכלות, הכנת מפרט טכני, תיאום והדרכת מבצעים, פיקוח עליון, והכנת תכניות חשמל, אינסטלציה ומיזוג אוויר. ביום 15.3.00 חתם התובע מס' 1 על חוזה עם חברת רפסודה מהנדסים בע"מ (להלן-"חברת רפסודה") לפיו על חברת רפסודה לדאוג עבור התובע מס' 1 לקבלת היתרי בניה מאת הנתבעת וכן לדאוג להכשרת המבנים שנבנו ללא היתר בנחלה. ביום 7.8.00 מכר התובע מס' 1 את ביתו ברחוב ז'בוטינסקי 31 בתל-אביב. התובע שלח על כך מכתב לנתבעת, ומכתב זה הגיע לנתבעת ביום 24.9.00. ביום 24.9.00 החליטה וועדת משנה של הנתבעת החלטה עקרונית לתת לתובעים את היתר הבניה, בכפוף לתנאים מסויימים. בשלב מסויים הבינה הנתבעת כי אין היא יכולה לתת לתובעים היתר בניה לבניית הבניה בשטח החקלאי, וביום 17.3.01 כתבה מכתב לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה למחוז המרכז, ובו ציינה כי בישיבת יום 24.9.00 החליטה הנתבעת להמליץ בפני הוועדה המחוזית לאשר את השימוש החורג בשטח החקלאי ל-3 שנים. לאחר ההחלטה העקרונית מיום 24.9.00 של הנתבעת, חתם התובע מס' 1 על הסכם עם חברת איזו קו לבנות עבורו את הקומפלקס העסקי. התובע לא קיבל מהנתבעת היתר בניה לבנות את אשר בקש לבנות בשטח החקלאי. למרות זאת החל התובע בביצוע פעולות לקראת בניית הבנייה בשטח החקלאי ותפעול הקומפלקס העסקי. משהתברר לתובע כי ההליך של קבלת האישור לשימוש חורג יארך זמן רב, הגיש את תביעתו כנגד הנתבעת. בישיבת יום 12.5.04 קבלו הצדדים את המלצת בית המשפט, לפיה מאחר ובתיק מצויים מסמכים רבים, לא ייחקרו העדים על תצהיריהם, באי כוח הצדדים יגישו את סיכומיהם, ולאחר מכן יינתן פסק דין על פי התקנות. טענות הצדדים: טוענים התובעים כדלקמן: 1) עובדי הנתבעת לא אמרו לתובעים כי מאחר ומדובר בקרקע חקלאית, יש צורך לקבל את אישור הוועדה המחוזית ואת אישור הוועדה לקרקע חקלאית, ובכך התרשלה הנתבעת; 2) על הנתבעת לפצות את התובעים בגין נזקיהם הישירים והעקיפים. טוענת התובעת כדלקמן: 1) התובעים הטעו את הנתבעת בתיאור הבנייה אותה הם בקשו בבקשה למתן היתר בנייה; 2) עובדי הנתבעת לא נתנו כל ייעוץ לתובע מס' 1; 3) לתובע רשלנות תורמת לאירוע הנזקים הנטענים; 4) התובעים לא הקטינו את נזקיהם; 5) התובעים החלו בביצוע עבודות בנייה בשטח החקלאי לפני קבלת ההיתר, ועל כך אין הם זכאים לכל פיצוי שהוא. דיון ומסקנות: שאלת האחריות: הודאת הנתבע ברשלנות וטענתה לרשלנות תורמת של התובע מס' 1: בסיכומיה מודה הנתבעת כי התרשלה בכל הטיפול בבקשתם של התובעים לקבלת היתר בניה, וכי היה עליה להודיע לתובע מלכתחילה שיש צורך לקבל את הסכמת הוועדה המחוזית והוועדה לשימור קרקע חקלאית. הנתבעת טוענת שהתובע מס' 1 שכר אדריכלים ומהנדסים לצורך הכנת התכניות והוצאת היתר בניה, והוראות החוק אודות הקרקע החקלאית ידועות למהנדסים ולאדריכלים ששכר התובע מס' 1. בעלי מקצוע אלו הם שליחי התובע מס' 1, ואת רשלנותם יש לייחס לתובע מס' 1. משום מה לא מצאו בעלי הדין לנכון לצרף את חברת איזו-קו ואת חברת רפסודה כנתבעים נוספים או כצדדים שלישיים בתיק זה. בכל אופן, מתביעת התובעים עולה שהמהנדסים והאדריכלים לא ציינו בבקשה להיתר בנייה כי מדובר בקרקע חקלאית, ויש לקבל את הסכמת הגוף המוסמך לקבל החלטות לענין קרקע חקלאית. העתק הבקשה להיתר לא הוצגה כראיה בתובענה זו. הטעיה: טוענים התובעים שהנתבעת הטעתה אותם. אינני סבור שהתובעת הטעתה את התובעים, שכן לא הוכח היסוד של כוונה לרמות. סבור אני שבמקרה זה פעלה הנתבעת מתוך טעות או רשלנות, ולא מתוך כוונה להטעות את התובעים. הוראות חוק התכנון והבניה לענין קרקע חקלאית: סעיף 49 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן-"חוק התכנון והבניה" או "החוק") קובע שתכנית מתאר ארצית תקבע את תכנון שטח המדינה כולה, ובין השאר, ייעוד הקרקע ושימושה, תוך שמירה על ייעוד חקלאי של הקרקעות המתאימות לכך. סעיף 57 לחוק קובע כי הוועדה המחוזית רשאית לקבוע בתכנית מיתאר מחוזית הוראות בכל ענין שיכול נושא לתכנית מיתאר מקומית, ובין השאר שטחים חקלאיים. סעיף 61 לחוק קובע שמטרת תכנית מיתאר מקומית היא, בין השאר, פיקוח על פיתוח הקרקע במרחב התכנון המקומי, תוך שמירה על ייעוד חקלאי של קרקעות המתאימות לכך. סעיף 151(א) לחוק קובע שלא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה. בהתאם לתוספת הראשונה לחוק (להלן-"התוספת") הוקמה הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן-"הוועדה"). בסעיף 5 לתוספת נקבע כי הוועדה רשאית להכריז בהודעה ברשומות כי קרקע פלונית תהא קרקע חקלאית לענין החוק. סעיף 6 וסעיף 7 לתוספת דנים בבניה בקרקע חקלאית. קובע סעיף 6 כדלקמן: "בכפוף להוראות סעיף 9 לא תאושר תכנית החלה על קרקע חקלאית, אלא אם אושרה התכנית על ידי הועדה או אם היא תכנית מפורטת המקיימת את כל ההוראות של תכנית מיתאר שאושרה על ידי הועדה." וקובע סעיף 7 לתוספת: "א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה. ב) "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה - בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים. ג) שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הועדה ואישור הועדה המחוזית." בהתאם לאמור בנספח י"ג לתצהיר התובע מס' 1, המדובר בקרקע חקלאית מוכרזת, כך שעל פי סעיף 7(ג) לתוספת, לצורך אישור שימוש חורג בקרקע זו, יש לקבל את אישור הוועדה לשימור קרקע חקלאית ואישור הוועדה המחוזית. החובות המוטלת על מגיש הבקשה להיתר בניה: סעיף 158כה לחוק קובע כי בקשה להיתר תיערך ותיחתם בידי מורשה להיתר. סעיף 158כו לחוק קובע שעל המורשה להיתר להצהיר, בין היתר, שהבקשה להיתר תואמת את התכניות החלות בשטח שהבקשה מתייחסת אליו. תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן-"תקנות התכנון והבניה" או "התקנות") קובעת כי לבקשה להיתר יש לצרף מפה מצבית. תקנה 4(ג)(5) קובעת שבמפה המצבית יצוינו השימושים המותרים בנכס על פי התכניות החלות עליו וכל תנאי מיוחד שבהן. לאור האמור לעיל, על עורך הבקשה או המורשה להיתר היה לציין את העובדה שהמדובר בקרקע חקלאית, וכי יש צורך להגיש בקשה לשימוש חורג, ולקבל את הסכמת הוועדה המחוזית והוועדה לשימור קרקע חקלאית לשימוש החורג. אחריות המהנדסים והאדריכלים מטעם התובעים ואחריותם: בעלי הדין לא המציאו לתיק בית המשפט את הבקשה להיתר, את כל המסמכים שהיו מצורפים לה ואת כל המסמכים שהוגשו לנתבעת במהלך הטיפול בבקשה למתן היתר בניה. לאור זאת אינני יכול לקבוע מימצאים מה היה המידע שהוגש לנתבעת בעת הגשת הבקשה להיתר, ואינני יכול להתייחס לאחריותו של מי שהגיש את הבקשה להיתר בלי שיהיה בעל דין בתובענה זו ובלי שיהיה בפני תיק הנחלה בוועדה המקומית לתכנון ולבניה. לאור זאת, בתובענה זו איני סבור שניתן לקבוע בתובענה זו את אחריות התובעים או את אחריות המורשה להיתר או עורך הבקשה. שאלת הנזק: עבור מה זכאי תובע לפיצויים? סעיף 76 לפקודת הנזיקין קובע כי פיצויים יינתנו רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע כי אדם יכול לבנות בנין או תוספת לבנין, אך ורק לאחר שקיבל היתר בניה לביצוע עבודה זו. סעיף 204 לחוק קובע כי אם אדם בנה ללא היתר או בסטייה מהיתר ביצע עבירה פלילית, וסעיף 205 לחוק קובע שבית המשפט רשאי ליתן צו להרוס בניה שנבנתה ללא היתר או בסטייה מהיתר. סעיף 219 לחוק מסמיך א בית המשפט לחייב את מי שבנה ללא היתר לשלם את כפל שווי המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר. היוצא לנו מסעיפי חוק אלו שהנזקים העלולים לבוא באופן טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבאו במישרין מעוולת הנתבעת הם ההוצאות שהוציא התובע מס' 1 לקבלת היתר הבניה. התובע טוען שקיבל היתר בניה. התובע טועה לחלוטין. פרוטוקול ישיבת וועדת המשנה של הנתבעת אינו היתר בניה, ואף תוכנו מעיד עליו שאיננו היתר בניה. לפי תוכן ההחלטה, היה על התובעים לעבור כברת דרך ארוכה עד לקבלת היתר הבניה. לאור זאת, כל הוצאה אותה הוציאו התובעים כהכנה לבניית הקומפלקס העסקי ותפעולו אינו בר פיצוי, שכן אינם נובעים מהפעולות לצורך קבלת היתר בניה, אלא הם נובעים מפעולות שצריכות להיעשות רק לאחר קבלת היתר בניה. התשלומים שהתובעים תובעים את תשלומם: בסעיף 1.7 לסיכומיו מתייחס התובע לסכומים ששילם ואותם הוא תובע מאת הנתבעת. אתייחס לסכומים אלו אחד לאחד. בסעיף 1.7.1 מתייחסים התובעים לסך 2,340 ש”ח ששולם לחברת שילה מדידות. מעיון בקבלה שצירפו התובעים ביום 2.5.04 עולה כי תשלום זה שולם ביום 3.2.01. בהתאם לרשום בקבלה היתה המדידה לצורך תחילת בניה. מאחר והתובע טרם קיבל היתר בניה, לא היה מקום להוצאה זו. בסעיף 1.7.2 מתייחסים התובעים לסך 2,574 ש”ח עבור סימון מתווה וסימון להריסת ועקירת פרדס. מעיון בקבלה שצירפו התובעים ביום 2.5.04 עולה כי בגין תשלום זה צירפו התובעים אך ורק חשבונית עסקה, ולא צירפו חשבונית מס או קבלה. בנוסף, מחשבונית העסקה עולה כי היא נערכה ביום 15.1.01, האתר מתואר כגלריה פעילה, הסימון נמסר למפקח בשטח, הסימון נעשה על בסיס תכנית העמדה אדריכלית. העובדה שהאתר מתואר כגלריה פעילה, שהסימון נעשה לפי תכנית העמדה אדריכלית וכי הסימון נמסר למפקח בשטח מלמדים שהתובעים התחילו בביצוע הבניה שבגינה בקשו היתר עוד לפני קבלת היתר הבניה. בכל אופן, על ביצוע מדידה לצורך תחילת בניה או עבודת מקדימות לצורך בניה לפני קבלת היתר בניה, בודאי שאין התובעים זכאים לכל פיצוי שהוא. בסעיף 1.7.3 תובעים התובעים את הסך 880 ש”ח ששולם לחברת ספיד פלוט בע"מ עבור הכנת "גרמושקה" להגשה. לסכום זה זכאים התובעים, בהיותו חלק מהליך הגשת הבקשה להיתר. בסעיף 1.7.4 תובעים התובעים את הסך 4,029 ש”ח ששולם לסוכנות היהודית לצורך קבלת הסכמתה לתכנית. עיינתי במסמכים שצירף התובע ביום 2.5.04, ומהם עולה כי התשלום לסוכנות היהודית לא היה תשלום עבור הסכמה לתכנית, אלא פרעון חובות ישנים של התובע מס' 2 לסוכנות. על כן אין התובע זכאי לכל סכום שהוא בגין תשלום לסוכנות. בסעיף 1.7.5 תובעים התובעים את הסך 1,674.96 ש”ח עבור חיבור הסטודיו לרשת החשמל. עיינתי במסמכים שצירף התובע ביום 2.5.04, ומהם עולה כי תשלום זה שולם לחברת החשמל עבור תכנון חיבור לסטודיו, וכי היתר בניה או אישור יימסר לפני תחילת העבודות. על כן זכאים התובעים לקבל תשלום זה מהנתבעת. בסעיף 1.7.6 תובעים התובעים את הסך 18,769 ש”ח ששולם לחברת איזו-קו עבור תכנון. בהתאם להסכם שבין חברת איזו-קו לבית התובע מס' 1, סך כל התמורה עבור כל השירותים שתספק החברה לתובע מס' 1 היא 4,500 דולר ארה"ב. מהקבלות שצירפו התובעים לומדים שסכום זה אינו כולל מע"מ. בהתאם להסכם, החברה היתה זכאית לקבל אך ורק 70% מן התמורה עבור התכנון. התכנון היה דרוש לצורך הגשת הבקשה להיתר בניה. על כן התובעים זכאים לסך 16,950 ש”ח בערכים של יום מתן פסק הדין. בסעיף 1.7.7 תובעים התובעים את הסך 165 ש”ח ששילמו לסוכנות ביום 18.7.00 בגין חתימה על תכנית הבניה. התובעים זכאים לסכום זה, שכן החתימה של הסוכנות על תכנית הבניה היתה חלק מהליך הבקשה להיתר בניה. בסעיף 1.7.8 מתייחסים התובעים לסך 6,967 ש”ח ששילמו לחברת רפסודה ביום 28.3.00 בגין הטיפול בהגשת הבקשה להיתר. התובעים זכאים לסכום זה, שכן הגשת הבקשה להיתר והטיפול בה הוא חלק מהליך קבלת היתר הבניה. בסעיף 1.7.9 מתייחסים התובעים לתשלום על הסך 5,850 ש”ח ששילמו לחברת עידן ביום 24.7.00 עבור הריסת פרדס. אינני סבור שהתובעים זכאים לקבל סכום זה מהנתבעת, שכן באותו מועד לא היה להם היתר בניה לבניית הקומפלקס העסקי, ובאותו מועד גם לא היתה קיימת ההחלטה העקרונית של וועדת המשנה של הנתבעת על ההסכמה לאשר את הבקשה של התובעים למתן היתר בניה. התובעים עשו עבודה זו על דעת עצמם, ועליהם לשאת בתוצאות מעשיהם. בסעיף 1.7.10 מתייחסים התובעים לסך 365 ש”ח ששילמו עבור שירותי כבאות שנדרשו לאבטחת שרפת הפרדס. יש לדחות את דרישתם זו של התובעים מהסיבה שדחיתי את הדרישה לתשלום הסך 5,850 ששילמו התובעים לחברת עידן. באותו מועד היה האישור העקרוני של וועדת המשנה, אך אישור זה אינו היתר בניה. בסעיף 1.7.11 מתייחסים התובעים לתשלום הסך 614 ש”ח עבור פרסום לצורך קבלה היתר לשימוש חורג. התובעים זכאים להחזר סכום זה, שכן סכום זה קשור בהליכים לצורך קבלת היתר בניה. בסעיפים 1.7.12 ו-1.7.13 מתייחסים התובעים למכירת דירתו של התובע מס' 1. התובע מס' 1 נטל סיכון על עצמו בעת שמכר דירתו לפני קבלת היתר בניה. ענין מכירת הדירה הובא לידיעת התובעת רק ביום 24.9.00, כאשר התובע מכר את דירתו ביום 7.8.00. דהיינו, לפני מכירת הדירה לא הודיע התובע מס' 1 מאומה לנתבעת, כך שהנתבעת לא היתה יכולה לדעת על מעשהו זה של התובע מס' . מעשה זה לא היה קשור להליכים לקבלת היתר בניה. יתירה מכך, מחומר הראיות עולה שהתובע מס' 1 בנה את הקומפלקס העסקי ללא היתר בניה, כל שניתן לומר במידה רבה של וודאות, שהתובע מס' 1 היה מוכר את דירתו לצורך מימון הפרוייקט בין אם היה מקבל היתר בניה ובין אם לא היה מקבל היתר בניה. על כן, סבור אני שאין התובע זכאי לכל החזר שהוא בגין שכ"ט ששילם בגין מכירת דירתו. בסעיף 1.7.15 מתייחסים התובעים לתשלום בסך 32,239.50 ש”ח ששילמו למינהל מקרקעי ישראל בגין השימוש בשטח החקלאי למרת קומפלקס הבניה. מחומר הראיות עולה שהתובעים בנו את הקומפלקס העסקי ללא היתר מאת הנתבעת. משבנו התובעים את הקומפלקס העסקי בשטח החקלאי, ממילא יש להם תמורה עבור תשלום זה, שכן בנסיבות הענין, סביר מאד להניח שהמינהל לא יתבע את סילוק המבנים או את הפסקת השימוש החורג בשטח החקלאי. על כן, אין התובעים זכאים להחזר סכום זה. פיצויים בגין עזיבת מקום העבודה של התובע מס' 1: התובע מצא לנכון לעזוב את מקום עבודתו בסוף חודש ינואר או תחילת חודש פברואר 2000. היה זה עוד לפני הגשת הבקשה להיתר לנתבעת. התובע לא צירף כל ראיה על הכנסותיו לפני שעזב את מקום עבודתו, וחוץ מהאמור בתצהירו אין מאומה. בנוסף, אם התובע שכר משרד שיתכנן עבורו את הקומפלקס העסקי ומשרד אחר שיטפל בהוצאת היתר הבניה, מדוע היה צורך שיעזוב את מקום עבודתו לפני קבלת היתר הבניה? התובע אף לא טרח להביא לעדות את מעבידו הקודם, על מנת שיעיד על שכרום של התובע מס' 1 נכון לסיום עבודתו ועל הסיבה לסיום עבודתו של התובע מס' 1 אצל מעבידו. בנסיבות אלו התובע לא הוכיח כי עזב את מקום עבודתו אך ורק לצורך הוצאת היתר הבניה. בנסיבות אלו סבור אני שאין לפסוק לתובע כל סכום שהוא בגין כך שעזב את מקום עבודתו. פיצוי בגין עגמת נפש: מעדותו של התובע ומהמסמכים שצירף לתיק בית המשפט עולה כי התובע מס' 1 פעל פעולות רבות לצורך קבלת היתר בניה, והתאכזב קשות כשנודע לו שהוא צריך לקבל גם את אישור הוועדה המחוזית וגם את אישור הוועדה לשימור קרקע חקלאית. לתובע מגיע פיצוי בגין בזבוז זמנו ועגמת הנפש שנגרמה לו. הסך 30,000 ש”ח בערכים של יום מתן פסק הדין הוא פיצוי סביר בגין אבדן הזמן לעגמת הנפש שנגרמו לתובע בגין ההליכים שביצע לקבלת היתר הבניה. פיצויים לתובע מס' 1 בלבד: שמו של התובע מס' 2 הוסף עקב טענה פורמלית של הנתבעת שמבקש ההיתר היה התובע מס' 2. למעשה ההוצאות הכספיות, הטרחה ועגמת הנפש היו מנת חלקו של התובע מס' 1, והוא זה הזכאי להחזר הוצאות ופיצוי בגין אבדן הזמן ועגמת נפש. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 בלבד כדלקמן: 1) את הסך 10,301 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (30.9.01) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הסך 40,950 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) בהתחשב בסכום התביעה (483,700 ש”ח) ובסכום פסק הדין (51,251 ש”ח), אגרת המשפט שתשלם הנתבעת לתובע תהיה בסך 1,500 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 4) את הוצאות המשפט, בנוסף לאגרת המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. כב' הרשם ישום את ההוצאות אם התובעים יגישו בקשה לשום את ההוצאות; 5) שכ"ט עו"ד בסך 5,500 ש”ח + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה נקבע בהתחשב בסכום התביעה ובסכום פסק הדין. בניהחקלאותקרקע חקלאית