בפניי תביעה כספית. 1. בתביעה שני תובעים. התובע 1 הוא יעקב סימקוביץ' (להלן - סימקוביץ' או התובע). התובעת 2 היא טרנס גלובל סוכנות לנכסים בע"מ (להלן - התובעת או סוכנות התיווך). התובע הוא מתווך בעל רישיון. הוא עובד בסוכנות התיווך, העוסקת בתיווך נדל"ן. הנתבע הוא אילן רג'ואן (להלן - הנתבע או רג'ואן). בתביעה נטען, כי הנתבע הזמין שירותי תיווך מן התובעים למכירתו של נכס, הוא אולם קולנוע "כפיר" (להלן - הנכס). אין מחלוקת, כי לא נחתם הסכם תיווך בכתב. אין מחלוקת גם, כי הנכס נמכר, בין היתר בהמשך לפעולות שונות של התובעים. התובעים טוענים בתביעתם, כי הם זכאים ל - 2% מסכום המכירה, 2,800,000$. 2. ביום 11.1.04, החליט בית המשפט (כב' השופט נ' סולברג) לדחות את התביעה על הסף. ביסוד החלטה זו עמדה העובדה, שלא נחתם הסכם תיווך בין הצדדים. על החלטה זו הוגש ערעור. הדיון בערעור התקיים ביום 15.6.04. בדיון, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה "מוסכם שהערעור יידחה, זולת בכל הנוגע לטענות המערער באשר לעוולת המרמה ולמשא ומתן שלא בתום לב, והכל באשר לשלב הטרום חוזי בלבד. טענת תום הלב תועלה אך ורק באשר לאינטרס ההסתמכות (הוצאות) ועילת המרמה לנזקים שלטענת המערערים [התובעים - ע.ש.] נגרמו להם בעטיים. אין באמור כדי למנוע מהמשיב [הנתבע - ע.ש.] להעלות לאחר מכן את הטענות מצדו כטענות סף. נבקש ליתן למוסכם תוקף של פסק דין, ללא צו להוצאות". בא כוח התובעים הודיע, בהמשך לכך, כי אינו מנוע מלטעון שהנזק שנגרם לו עקב עוולת התרמית, מגיע לסכום השווה לדמי תיווך. מתיאור זה עולה, כי הדיון בהליך שבפניי מוגבל לטענות האמורות בדבר חוסר תום לב ומרמה. התובעים מתמקדים בסיכומיהם בעוולת התרמית. אפנה לכך עתה. עוולת התרמית - כללי 3. עוולת התרמית קבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין). הוראה זו קובעת כך: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק-ממון" 4. ההליך שבפניי הוא הליך אזרחי. בטענת התרמית העולה בהליך זה טמון כתם מעין פלילי. עובדה זו אינה משנה את הכלל הבסיסי, לפיו על מנת להרים את נטל השכנוע בהליך אזרחי, על התובע להוכיח את טענותיו במאזן ההסתברויות (דברי כב' השופט א' ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589 (1986), בפיסקה 2 לפסק דינו; ראו גם בפיסקה ט'ו לפסק הדין בע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (2006)). (ב) עם זאת, נפסק בעניין זיקרי, כי כמות הראיות אשר יש להביא, על מנת להוכיח טענה במשפט אזרחי, נגזרת מחומרתה של הטענה. כפי שציין כב' השופט ברק, ".... בכל המשפט האזרחיים, מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות ... במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו וחומרתו של הנושא" (בפיסקה 2 לפסק הדין). בהתאם לגישה זו, נפסק כי הנטל להוכחת עוולת תרמית הוא נטל כבד (ראו ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשייה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2007), בפיסקה 12 לפסק הדין). השאלה היא, האם הורם הנטל האמור על ידי התובע. 5. עוולת התרמית כוללת מספר יסודות, אותם על התובע להוכיח: (א) היצג כוזב של עובדה (ב) ידיעה שההיצג כוזב או העדר אמונה באמיתותו. (ג) כוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו. (ד) התובע פעל על פי ההיצג. (ה) נגרם לו נזק ממון. היסוד העיקרי הטעון ליבון בהליך שבפניי הוא היסוד הראשון. עיקר טיעוני הצדדים סבים סביב יסוד זה. השאלה לעניין זה היא, האם על פי אמות המידה עליהן עמדתי, הוכיחו התובעים כי הנתבע עשה היצג כוזב של עובדה. 6. לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי ואת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעים לא הוכיחו יסוד זה כנדרש. ממילא, לא הוכחו יסודות (ב), (ג) ו - (ד) הנ"ל, בהיותם מבוססים על קיומו של מצג כוזב. בנוסף לכך, אפילו היו התובעים מוכיחים את היסוד הראשון, לא הוכח נזק ממוני, על פי אמות המידה הרלוונטיות, כתוצאה מהתרמית הנטענת. אפרט עתה את השיקולים העומדים ביסוד מסקנות אלה. אדון תחילה ביסוד העיקרי, שעניינו היצג כוזב של עובדה. היצג כוזב של עובדה - התיזה הבסיסית 7. לטענת התובעים, הנתבע הבטיח לשלם להם דמי תיווך. על פי הטענה, הוא הציג בפניהם מצג כוזב, לפיו ישלם דמי תיווך גם ללא חתימה על הסכם בכתב. התובעים טוענים, כי הנתבע השתמש במניפולציה רגשית על מנת לגרום להם לזנוח את בקשתם כי יחתום על הסכם בכתב, והעמיד פני נעלב כשנתבקש לחתום על הסכם הזמנת שירותי תיווך. התובעים טוענים, כי הנתבע התכוון להתנער מהבטחתו בדיעבד. לטענתם, הנתבע התכוון לקבל מהם שירותי תיווך, תוך שהם מסתמכים על המצג הכוזב. היצג כוזב של עובדה - העדויות העיקריות 8. מן הבחינה הראייתית, מבוססת טענת התובעים בעיקרה על עדויותיהם של שלושה מצהירים: יצחק גרוסמן (להלן - גרוסמן), מתווך הפועל במסגרת העסקית של התובעת; בני לובל (להלן - לובל), מנהל התובעת; והתובע עצמו. אעמוד בקצרה על עיקרי גרסאותיהם, עליהן מתבססת התביעה. 9. (א) גרוסמן הצהיר, כי במסגרת יחסים מסחריים בין התובעת ובין הנתבע ומשפחתו, ולבקשת הנתבע, חיפשה התובעת רוכש או שוכר עבור הנכס (פיסקה 6 לתצהירו). לטענתו, במסגרת זו הוצג הנכס לנציגים של חברה בשם "ענק הווידיאו" ביום 18.9.00 (פיסקה 6 לתצהירו). גרוסמן הצהיר כי הנתבע היה במעמד האמור, וכי גרוסמן מעד באותה הזדמנות (פיסקה 6 לתצהירו)1. (ב) לטענת גרוסמן, נמסר לו כי הגיעה למשרדי התובעת פנייה של חברת פוויליון נכסים והשכרות בע"מ, היא החברה שרכשה את הנכס בסופו של דבר (להלן - הרוכשת). בהמשך לכך, פנה טלפונית לנתבע, ביום 4.11.02, על מנת לוודא כי הנכס עדיין עומד למכירה וכי הנתבע עדיין מעוניין בשירותי התיווך של התובעת למציאת קונה לנכס (פיסקה 7 לתצהירו). לטענתו, הנתבע אישר באוזניו כי הנכס עדיין עומד למכירה, ונקב בסכום של 1.8 - 1.9 מליון דולר כסכום המבוקש. (ג) גרוסמן טוען עוד, כי בהמשך לכך התקיים ביקור בנכס, בו נטל חלק ביחד עם התובע, מספר נציגים של הרוכשת, והנתבע. על רקע בעיות תאורה במקום, ומעידתו בביקור הקודם, כך גרוסמן, צעק הנתבע לעברו בביקור זה "גרוסמן, הפעם תיזהר" (בפיסקה 8 לתצהירו). (ד) לטענת גרוסמן, התובע גילה שאין הסכם תיווך חתום עם הנתבע, וביקש להחתימו על הסכם. לצורך זה, דיבר גרוסמן עם הנתבע בטלפון. על פי הטענה, בשיחה זו הנתבע העמיד פני נפגע מן הבקשה, אמר כי אל לתובעים לחשוש לדמי התיווך, וביקש מגרוסמן למסור לתובע כי הוא יכול לוודא את העניין עם כל אחד במשרדי התובעת (בפיסקה 10 לתצהירו). (ה) עוד הצהיר גרוסמן, כי התברר לו שתואמה פגישה של הנתבע, עם התובע, ועם מר ורנר לובל, דירקטור מנהל בתובעת, במשרדי עורך דינה, מר אורי ימין. לטענת גרוסמן, לפני הפגישה, הוא פנה באמצעות הטלפון אל הנתבע וביקש ממנו מספר פקסימיליה על מנת להעביר לו נוסח הסכם תיווך לחתימה. לטענתו, הנתבע שיכנע אותו כי ממילא מתקיימת באותו יום פגישה אצל עו"ד ימין, וכי הוא יחתום במשרדו של עו"ד ימין על ההסכם (פיסקה 11 לתצהירו; ראו גם בעדותו של גרוסמן, עמוד 28, שורה 9; עמוד 32, שורות 21 - 23). 10. (א) אשר לעדות התובע. התובע לא היה יכול להעיד מכלי ראשון על השיחה הטלפונית ביום 4.11.02 בין גרוסמן ובין הנתבע. לטענתו, גרוסמן מסר לו כי הנתבע מעוניין במכירת הנכס באמצעות התובעת. בהמשך לכך התובע פנה לנתבע על מנת לתאם ביקור של נציגי הרוכשת בנכס (פיסקה 8 לתצהירו). לגבי הביקור בנכס, מסר התובע גירסה דומה לזו של גרוסמן (פיסקה 10 לתצהירו). (ב) לטענת התובע, כאשר התברר לו שהנתבע לא חתם על הסכם תיווך, ביקש להחתים אותו על הסכם כזה (פיסקה 13 לתצהירו). לטענתו, פנה לגרוסמן וביקש כי ידבר עם הנתבע על כך. התובע טוען, כי גרוסמן דיווח לו ששוחח טלפונית עם הנתבע, והלה השים עצמו כמי שנפגע מן הבקשה. עוד טען, כי גרוסמן אמר לו שהנתבע בקש ממנו למסור לתובע כי 1 חשיבותה של עובדה זו תתברר בהמשך. ראו בפיסקה 9(ג) להלן. = 3 = אל לו לחשוש לדמי התיווך, וכי הוא יכול לוודא את הדבר עם כל אחד במשרדי התובעת, במיוחד לובל (פיסקה 13 לתצהירו). התובע מסר עוד, כי יזם פנייה נוספת של גרוסמן לנתבע (פיסקה 14 לתצהירו). לטענתו, גרוסמן דיווח לו שהנתבע אמר בשיחת הטלפון שנערכה בעקבות זאת, כי יחתום על הסכם תיווך במשרדו של עו"ד ימין (פיסקה 14 לתצהירו). (ג) מתצהיר התובע עולה, כי לא החתים את הנתבע על הסכם תיווך בפגישה במשרדו של עו"ד ימין (פיסקה 15 לתצהירו). לטענת התובע, לא הזדמן לו לעשות כן, הואיל ומתחילת המפגש היתה "זרימה חיובית", כהגדרתו, ולאור העובדה ש"לא נהוג להחתים לקוח על הסכם תיווך בנוכחות הצד השני (הלקוח השני) לעסקה" (פיסקה 15 לתצהירו). לטענתו, בהמשך פנה בהזדמנות נוספת לנתבע כדי להסדיר את שכר המתווכים, אך הנתבע שב והניח את דעתו כי דמי התיווך ישולמו על ידו (בפיסקה 17). (ד) התובע טוען, כי במהלך המשא ומתן בין הצדדים מסר לו אחד מנציגי הרוכשת, מר ויין ניוטון (להלן - ניוטון), כי הנתבע העלה דרישה כי הרוכשת תישא בתשלום דמי תיווך מאת המוכר (היינו, הנתבע). לטענתו, הרגיע את ניוטון, והעלה על הכתב את העובדה שהתובעת פעלה בשמו של הנתבע (מכתב מיום 25.12.02, נספח ב' לתצהיר הנתבע). על פי הנטען במכתב, הובהר לנתבע במספר הזדמנויות כי יחויב בגין שירותי התיווך שניתנו (פיסקה 3 למכתב). על פי הטענה, כאשר פנה התובע בטלפון לנתבע על מנת שייחתם הסכם תיווך פורמלי, נתן לו הנתבע את מילתו שימלא אחר התחייבויותיו (פיסקה 3 למכתב). 11. (א) עדות בני לובל (להלן - לובל). המדובר במנהל התובעת במועדים הרלוונטיים. לובל העיד, כי התובע פנה אליו ושאל לדעתו בנוגע להשתהות הנתבע מלחתום על הסכם להזמנת שירותי תיווך (פיסקה 19 לתצהירו). הוא הצהיר, כי התובע מסר לו שנציגי הרוכשת מסרו לו שבמסגרת המשא ומתן בינם ובין הנתבע האחרון מנסה להשית עליהם את דמי התיווך החלים על הנתבע כמוכר (פיסקה 20). הוא מצהיר, כי התובע מסר לו שהוא חושש שהנתבע ינסה להתחמק מהתחייבויותיו לחתום על הסכם תיווך ולשלם דמי תיווך לתובעים (פיסקה 21 לתצהירו). (ב) על רקע זה, מצהיר לובל כי פנה טלפונית לנתבע בתחילת חודש דצמבר 2002, כדי להסדיר סופית את תשלום דמי התיווך בגין מכירת הנכס. לטענתו, הנתבע הודיע לו שבכוונתו לשלם דמי תיווך בשיעור שלא יעלה על 1% מגובה העיסקה. על פי הטענה, הדבר עמד בניגוד להתחייבויותיו המפורשות של הנתבע קודם לכן כי לא תהיה בעיה עם דמי התיווך. עוד נטען, כי הנתבע עשה כן, למרות ידיעתו כי דמי התיווך הנהוגים אצל התובעת עומדים על 2% (בפיסקה 22). לטענת לובל, לא קיבל את עמדת הנתבע, והעלה על הכתב את תוכן השיחה בין השניים ביום 12.12.02 (נספח ה' לתצהירו, מכתב לובל לנתבע). 12. (א) עדויות התובעים הוכחשו על ידי הנתבע ועל ידי עדים נוספים מטעמו. הנתבע הצהיר כי מעולם לא פנה לתובעים בקשר לנכס נשוא התביעה (פיסקה 7 לתצהירו מיום 2.6.03 (להלן - התצהיר הראשון)). הנתבע הצהיר עוד, כי הבהיר באופן מפורש כי אינו מעוניין בשירותי תיווך מאת התובעים או מי מהם, וכי לא ישולמו דמי תיווך. לטענת הנתבע, הדבר נעשה כבר בפנייתו הראשונה של התובע אליו (סעיף 4(ב) לתצהירו הראשון). (ב) לטענת הנתבע, הבהיר לתובע כבר בשיחה זו כי יש לו סכסוך עם התובעת, ואינו מעוניין בקשר כלשהו איתה או בייצוג מטעמה (עמוד 78, שורות 10 - 12). הנתבע ציין, כי אמר את הדברים במפגש הראשון שהתקיים במעמד התובע ונציגי הרוכשת (עמוד 92, שורות 9 - 10). הוא הטעים, כי חזר על עמדה זו לכל אורך המשא ומתן (ראו בעמוד 86, שורות 10 - 13). הוא עשה כן, נוכח הניסיון וההיכרות שהיו לו עם התובע, על מנת שהדברים יהיו ברורים2 (עמוד 92, שורה 16 ואילך). (ג) הנתבע הסביר בעדותו, כי חווה ניסיון מר עם התובעת בפרויקט קודם, המכונה פרויקט כספי רזידנס. לטענתו, באותו עניין לא עמדה התובעת בהסכם שהיה בין הצדדים. בשל כך, נותק כל קשר עסקי עם התובעת כבר בשנת 2000 (סעיף 21(ט) לתצהיר השני של הנתבע). לטענת הנתבע, הדבר היה על רקע הפרות שונות מצד התובעת של הסכם השיווק בין הצדדים (פיסקה 14 לתצהירו הראשון). על רקע זה, לא היה הנתבע מוכן להתקשר עם התובעת בהסכם (עמוד 80, שורות 8 - 10; עמוד 90, שורות 3 ואילך, עמוד 91 שורה 10 ואילך). הנתבע הצהיר, כי אמר זאת לתובע מן הרגע הראשון (עמוד 90, שורות 5 - 6). (ד) הנתבע טוען, כי לאחר הבהרתו שלא ישולמו כל דמי תיווך לתובעים, התובע ביקש להציג את הנכס ללקוחות מטעמו ללא התחייבות מצידו של הנתבע. הנתבע היפנה את התובע לבית קפה סמוך לנכס שם נשמרו מפתחותיו לשם הצגה על ידי כל מעוניין (בפיסקה 8 לתצהירו של הנתבע מיום 3.11.05, להלן - התצהיר השני; סעיפים 3 - 4 לתצהיר הגב' שרה ישראלי, בעלת בית הקפה; עדות הנתבע, עמוד 78, שורות 14 - 15; תמיכה בתיאור זה עולה גם מעדותו של גרוסמן, עמוד 33, שורות 1 - 8). (ה) הנתבע טוען, כי במהלך המשא ומתן עם נציגי הרוכשת, מנע כל מעורבות של התובעים, תוך שהוא מבהיר ושב לתובעים ולרוכשת כי התובעים אינו מייצג אותו, וכי אינו חב בדמי תיווך. הוא טען גם כי סירב למסור פרטים לתובע, בקשר למשא ומתן, והיפנה אותו לנציגי הרוכשת (סעיף 22 לתצהיר הראשון של הנתבע). (ו) הנתבע הצהיר, כי מעולם לא נדרש על ידי התובעים לחתום על טופס הזמנה לקבלת שירותי תיווך, ומעולם לא הוצג בפניו טופס עליו התבקש לחתום (סעיף 21 לתצהירו הראשון; לגבי אי הצגת מסמך לחתימת הנתבע, ראו גם 2 יש בטענה זו היגיון, והיא משתלבת עם עדות הנתבע והראיות שבפניי. לנתבע היה ניסיון עסקי לא מוצלח עם התובעת. התובעת היתה מעורבת בעיסקה למכירת הנכס, כמתווכת מטעם הקונה. בנסיבות אלה, התעקשותו של הנתבע להבהיר באופן חד משמעי כי אין לו חבות כלפי התובעים או מי מהם היא סבירה ומובנת. עדות לובל, עמוד 2, שורות 2 - 5). הנתבע חוזר על הטענה, כי הבהיר חזור והבהר כי לא ישלם דמי תיווך ושהמתווכים הם מטעם הקונים בלבד (שם, שם). (ז) לטענת הנתבע, רק מן המכתב מיום 12.12.02, נספח ה' לכתב התביעה, נודע לו לראשונה על דרישת התובעים לדמי תיווך. הנתבע מכחיש את תוכן המכתב הנזכר. הוא מכחיש כל הסכמה כביכול מצידו לתשלום דמי תיווך בשיעור כלשהו (פיסקה 16 לתצהירו המשלים של הנתבע; ראו גם עדות הנתבע, עמוד 92 שורות 6 - 7). (ח) יצויין, כי הנתבע השיב למכתב האמור בזמן אמת, במכתב משלו הנושא תאריך 17.12.02. המכתב צורף כנספח ו' לתצהיר לובל. הנתבע הבהיר במכתב כי אינו הבעלים בנכס, כי אם משה דדש, וחברת ר.ג.ש. נכסי ובניין בע"מ, לגביה טען הנתבע כי הוא בעל מניות. הנתבע הדגיש במכתב זה, כי "לא פניתי אליכם בהצעה או בבקשה למציאת קונה או שוכר לנכס הנ'ל, לא התחייבתי ולא הסכמתי, בשלב כלשהו, לשלם לכם עמלת תיווך בסכום או בשיעור כלשהו, לא הסכמתי מעולם לחתום על טופס הזמנת שירותי תיווך וממילא אף לא חתמתי על טופס זה". הוא מגדיר במכתב את הטענות בדבר התחייבות או הסכמה מצידו לתשלום עמלת תיווך כלשהי כ"משוללי כל יסוד". 13. (א) תמיכה בגירסת הנתבע נמצאת בעדויות נוספות. סת בן חיים (להלן - בן חיים), אחד מנציגי הרוכשת, הצהיר כי הנתבע הבהיר והדגיש מן הרגע הראשון, כי התובעת לא פועלת מטעמו, אין מתווך מטעמו והמוכרים לא מוכנים לשלם דמי תיווך (פיסקה 7 לתצהירו). (ב) באופן דומה, נציג נוסף של הרוכשת, ויין הילדזון (להלן - הילדזון), העיד כי הנתבע עוד לפני חתימת החוזה, וגם במשרדו של עו"ד כלב מאיירס, אשר טיפל בעיסקה (להלן - עו"ד מאיירס), בזמן המשא ומתן, הבהיר שהתובעת לא מייצגת אותו וכי הוא לא משלם דמי תיווך (עמוד 46, שורות 5 - 6). לדבריו, הוא בטוח כמעט במאה אחוז שהנתבע אמר את זה לפני כל פגישה רשמית אצל יהודה רווה (עורך דין אשר טיפל בעיסקה מטעם הרוכשת), "שמעתי את זה מוקדם מאד בכל העניין שהוא חשב שהם לא מייצגים אותו" (עמוד 46 שורות 7 - 8). (ג) ברוח דומה הצהיר גם עו"ד מאיירס (ראו בפיסקה 4 לתצהירו). הוא חזר על הדברים גם בחקירתו הנגדית (עמוד 52, שורות 23 - 26). עו"ד מאיירס גם תמך בטענת התובע, כי התובעים או מי מהם לא נטלו חלק במשא ומתן בין הצדדים (פיסקה 5 לתצהירו; ראו גם בעמוד 57, שורות 1 - 2, שם מפרט מאיירס את הנוכחים בפגישה, ואינו מזכיר מי מן המתווכים). 14. שקלתי, האם על פי הראיות שבפניי, ועל פי אמת המידה עליה עמדתי, ניתן להעדיף את הגירסה מטעם התובעים, על פני גירסת הנתבע. נוכח קשיים בגירסאות מטעם התובע, ובשים לב לשיקולים נוספים, תשובתי היא בשלילה. אסביר. 15. עדות גרוסמן. ממכלול העדויות שבפניי עולה, כי עדות גרוסמן מעוררת קשיים שונים. אלה אינם מאפשרים לייסד ממצא על יסוד עדות זו. אפרט את הקשיים העיקריים. 16. ראשית, גרוסמן הצהיר, כי הוא נוהג לרשום תזכורות משיחות טלפון שהוא מנהל (פיסקה 7 לתצהירו; ראו גם בפיסקה 17 לתצהיר לובל). גרוסמן הצהיר כי פנה לנתבע בשתי הזדמנויות שונות באמצעות הטלפון, בנושא דמי התיווך והסכם התיווך (סעיפים 10, 11 לתצהירו). ברם, לא הומצאו תרשומות ביחס לאותן שיחות. אין בפניי הסבר מניח את הדעת, כיצד מתיישבים הדברים. לא ברור מדוע, לשיטתו של גרוסמן, לא בוצע רישום כלשהו של השיחות האמורות. על רקע קושי זה, בנקודה מרכזית לתביעה, יש להתייחס בזהירות לעדותו של גרוסמן. 17. (א) שנית, גרוסמן מפנה בתצהירו (נספח ג') לתרשומת שערך משיחה נטענת בינו ובין הנתבע מיום 4.11.02. המדובר בתרשומת סתומה. לא רשום בה אפילו כי המדובר בשיחה עם הנתבע, הגם ששמו ומספר טלפון שלו נזכרים בה3. במיוחד בולטת העובדה, שאין בתרשומת איזכור כלשהו להתקשרות או להזמנת שירות מאת הנתבע. אין בה איזכור גם למצג כלשהו מן הנתבע כי ישלם לתובעים או למי מהם דמי תיווך. (ב) בהקשר זה מעניין לציין, כי גם במכתב של לובל לתובע מיום 12.12.02, בו מופיעה דרישת התובעים לדמי תיווך בקשר לעיסקה, אין תמיכה בטענת גרוסמן כי הנתבע אישר בשיחה האמורה כי הוא מעוניין בשירותי תיווך. יש בכך כדי לחדד את הקושי האמור העולה מן התרשומת הסתומה שצורפה על ידי גרוסמן. 18. שלישית, גרוסמן נקלע לקושי, כאשר נשאל האם ביקש מהנתבע לחתום על מסמך. בתחילה השיב בשלילה (עמוד 32, שורה 14). מיד אחרי כן סתר עצמו ואמר "אפשר להגיד שכן" (עמוד 32, שורה 14). כשנשאל על רקע זה האם תשובתו היא כן או לא, חזר בו שוב, ואמר "לא הצגתי בפניו" (עמוד 32, שורה 16). חוסר יכולתו של גרוסמן למסור תשובה ברורה בשאלה זו, הנוגעת לליבת ההליך, מחייבת התייחסות זהירה לעדותו. 19. רביעית, על פי גירסת גרוסמן, בהשתלבה עם גירסתו של התובע, עולה כי במשך תקופה של מעל חודש, החל בתחילת נובמבר 2002, ועד לאמצע חודש דצמבר 2002, ניסו התובעים להחתים את הנתבע על טופס הזמנת שירותי תיווך, ללא הצלחה. גירסה זו אינה סבירה כלל. לשיטת התובעים, הנתבע הסכים לחתום על טופס כאמור. כך העיד גרוסמן. אם כך, כיצד קרה שבמשך פרק זמן כה ארוך לא הצליחו התובעים במשימה הפשוטה של החתמת הנתבע על טופס כאמור? לקושי זה אין מענה משכנע בעדויות שבפניי. כך גם בעדות התובע בנקודה זו, אליה אתייחס בהמשך. 3 יש להעיר, בהקשר זה, כי הנתבע העיד כי גרוסמן מעולם לא פנה אליו, וכי הפנייה אליו נעשתה על ידי התובע (עמוד 83, באמצע, שורה 12; עמוד 91, שורה 14 ואילך). 20. (א) חמישית, גרוסמן נקלע לקושי בטענתו, כי היה קיים נוהג בין הנתבע ובין התובעת לעניין תשלום דמי תיווך בלא הסכם בכתב. בתצהירו, הצהיר גרוסמן כי הרגיע את התובע בקשר לכך שהנתבע לא חתם על הזמנה לשירותי תיווך, ואמר לו כי הנתבע שילם בעבר דמי תיווך ללא חתימה על הסכמים (בפיסקה 9 בתצהירו). (ב) בעדותו של גרוסמן חל שינוי בנקודה זו. עתה העיד, כי "אם אמרנו את זה, התייחסנו למשפחת רג'ואן .... אמרתי לו במפורש שאנשים מהסוג הזה קורה שלא החתמנו אותו, לא בשלב הראשון" (עמוד 34, שורות 10 - 12). גרוסמן אישר גם כי לא היתה לו עיסקה קודמת עם הנתבע (עמוד 34, שורה 16). אף בשינוי זה בגירסת גרוסמן יש כדי להצביע על קושי לקבל את עדותו. 21. ששית, גרוסמן הצהיר כי הנתבע ביקש מהתובעים למצוא קונה או שוכר לנכס, עוד בשנת 2000 (ראו בפיסקה 6 לתצהירו). מחקירתו הנגדית עלה, כי בשונה מן העיסקה נשוא התביעה שבפניי, בשנת 2000 לא היה מדובר, לשיטתו, במכירה של הנכס כי אם בהשכרתו (ראו עדותו, עמוד 26 שורה 8 ואילך). מכך עולה שוני מהותי בין העיסקה, אשר לטענת גרוסמן דובר עליה בשנת 2000, ובין העיסקה נשוא ההליך שבפניי. הניסיון לטשטש שוני זה, הקיים לשיטת גרוסמן עצמו, וליצור מראית עין של המשכיות מדומה, מעלה קושי לקבל את גירסתו. 22. זאת ועוד. גרוסמן סומך את הטענה האמורה בתצהירו על מכתב הנושא תאריך 3.10.00. המכתב מופנה לסניף התובעת בתל אביב. נזכרת בו פגישה שהתקיימה בנכס ביום 18.9.00, עם הנתבע (נספח א' לתצהיר גרוסמן). המסמך האמור מעורר סימני שאלה. הוא אינו חתום. לא נזכרת בו העובדה הבסיסית, שהמדובר בנכס שהוצע למטרת השכרה בלבד. גרוסמן לא מסר הסבר ברור לחסרים אלה (עמוד 27, שורות 15, שורה 22 ואילך). במסמך גם לא נזכרת העובדה, שמדובר בנכס שהוצג לחברת ענק הווידיאו, כפי שטען גרוסמן בעדותו (עמוד 30, שורות 6 ואילך). אף אין בו ולו ראשית ראייה לכך, שהנתבע התחייב לשלם לתובעים או למי מהם דמי תיווך בקשר לעניין זה. סימני השאלה ביחס למסמך זה לא הותרו. הם מקרינים גם על גירסתו של גרוסמן. 23. יתר על כן. אין מחלוקת, כי הנתבע לא הוחתם על מסמך כלשהו בקשר לכך (עדות גרוסמן, עמוד 26, שורה 28). גרוסמן הוסיף והעיד, כי גם לא ביקש מהנתבע לחתום על הסכם תיווך בקשר לכך (עמוד 28, שורה 11). גרוסמן הסביר זאת בכך, ש"זה היה בשלבים ראשונים" (שם). מהסבר זה משתמע כי לשיטת גרוסמן עצמו, השתלשלות העניינים האמורה לא הבשילה לכדי הסכמה מחייבת של הנתבע לשלם דמי תיווך בקשר להשכרת הנכס בתקופה האמורה. זאת, בניגוד חזיתי לעולה מתצהירו של גרוסמן. 24. התובעים טוענים כי בשנת 2000 התעניינו בנכס חברות "ענק הווידיאו" ו"בסט ביי". לעניין זה התגלעה סתירה בין עדותו של גרוסמן ובין עדותו של לובל. גרוסמן העיד כי גורמים אלה היו לקוחות של סניף תל אביב של התובעת (עמוד 26, שורות 18 - 19, שורה 20 ואילך; ראו גם בעמוד 27, שורה 13). גם מן המכתב נספח א' לתצהיר גרוסמן עולה, כי המדובר, על פי הטענה, בהצגת הנכס ללקוח של התובעת. מכך משתמע כי התובעת היתה אמורה לקבל דמי תיווך משוכר הנכס. לעומת זאת, לובל העיד, כי המתעניינים לא היו לקוחות של התובעת, ולכן לא היתה זו זכאית לדמי תיווך מהמתעניינים, אם היתה נכרתת עיסקה (לובל, עמוד 7, שורה 22 - 24). אי התאמה זו מקשה על קבלת גירסאות השנים. בתוך כך, נוכח עדותו של גרוסמן, ניטל עוקצה של טענת התובעים, כאילו פעלו בנסיבות אלה בהסתמך על הבטחת הנתבע לשלם להם דמי תיווך. 25. לא למותר לציין בצומת זו, כי הנתבע מכחיש כל פנייה לקבלת שירותי תיווך מן התובעים בשנים 1999 - 2000. לטענתו, התובעים לא היו בקשר איתו ביחס לנכס, קודם לקשר עם הרוכשת (סעיף 19 לתצהירו הראשון של הנתבע). יש ממש בטענת הנתבע, כי התובעים לא המציאו מסמך בעל משקל המתעד באופן בלתי אמצעי מגעים או התקשרות עם הנתבע בשנים האמורות (עדות גרוסמן, עמוד 26, שורות 25 - 26; עמוד 27, שורות 1 - 5). זו אף זו, לא הובאו מטעם התובעים לעדות נציגי "ענק הווידיאו", אשר נטען כי ביקרו במקום בנוכחות הנתבע. יש להוסיף, כי על פי המכתב נספח א', הפגיש גרוסמן את הנתבע עם אדם בשם דוד ברוטי, מסניף התובעת בתל אביב. מר ברוטי לא הובא לעדות בנקודה זו. אין בפניי הסבר סביר לאי הבאת העדים האמורים. על רקע כל אלה, מתחדדים הקשיים בגירסתו של גרוסמן. 26. (א) לא נעלמה מעיני הטענה, בדבר קריאתו של הנתבע לגרוסמן במהלך הביקור בנכס, שייזהר לבל ימעד פעם נוספת (ראו בהקשר זה גם בעדות גרוסמן, עמוד 30, שורות 9 - 11). טענה זו נושאת עימה, על פניה, חותם של אותנטיות. היא עומדת בסתירה לעדותו של הנתבע, כי לפני נובמבר 2002 לא היה בינו ובין התובעים או מי מהם קשר לעניין הנכס נשוא התביעה שבפניי. (ב) עם זאת, התיאור האמור אינו מופיע בכתב התביעה. הוא מופיע לראשונה בתצהיר שהוגש בשנת 2005. ניתן לתהות, האם מדובר בהתרחשות כה יוצאת דופן, עד כי נחרתה בזיכרונו של גרוסמן פרק זמן של כשלוש שנים. יצויין, כי לא נמצאה תמיכה לעדות זו בעדותם של מעורבים אחרים, אשר אינם מעובדי התובעת. הילדזון, מנציגי הרוכשת, אשר נכח בביקור האמור בנכס, לא שמע את הדברים (עמוד 41, שורה 26). בכל מקרה, אין בטענה זו של התובעים כדי להתיר את הקשיים המהותיים בעדותו של גרוסמן, המפורטים לעיל. אין בה, על כן, כדי להביא לקבלת גירסתו של גרוסמן. 27. גם התובע נקלע לקשיים בעדותו. אעמוד על הקשיים העיקריים. 28. ראשית, נקלע התובע לקושי בשאלה כיצד קיבל התובע את המפתחות לנכס, לצורך הצגתו. בתחילה טען התובע כי קיבל את המפתחות מאת הנתבע (עמוד 18, שורה 13). אחרי כן, טען כי בביקור השני שנערך במקום, הנתבע לא היה יכול להגיע, והשאיר אותם בבית הקפה, אליו הוחזרו המפתחות על ידי התובע בתום הביקור (עמוד 18, שורות 19 - 20; עמוד 19, שורות 3 - 4). בביקור נוסף, הגיע הנתבע עם מפתח, התובע לא ידע האם מדובר בעותק נוסף של מפתח, או באותו מפתח שהיה בבית הקפה (עמוד 18, שורה 23). אחרי אותו ביקור, שהיה ביום א' בשבוע, טען העד כי המפתחות היו אצלו, והוא לא לקח אותם מבית הקפה (עמוד 18, שורה 29). לעומת זאת, במקום אחר טען כי אחרי אותו ביקור ביום א', התקשר לנתבע, והלה אמר לו שישאיר לו מפתחות בבית הקפה (עמוד 19, שורה 6). 29. כשלעצמו, אין מדובר בעניין בעל חשיבות רבה. עדות התובע בהקשר זה נבחנה, רק בגלל שהתובעים מייחסים חשיבות לטענה שהמפתח נותר ברשותם, כאינדיקציה לתוכן ההסכם בין הצדדים. נוכח העדויות, אני קובע כי לפחות בשתי הזדמנויות נלקחו המפתחות מבית הקפה. קשה לייחס משקל, בנסיבות אלה, לטענת התובעים בנקודה זו. 30. שנית, עדות התובע בשאלה המרכזית של החתמת הנתבע על הזמנת שירותי תיווך בכתב עוררה קשיים. לטענת התובע, עוד בתחילת חודש נובמבר 2002 (עמוד 22, שורות 23, 29) נודע לו, בבדיקה בתיק, כי אין בנמצא הסכם תיווך עם הנתבע. לדבריו, "כשראיתי שאין אז נדלקו כל המנורות והתחלתי לפעול עם טלפונים לאילן [הנתבע - ע.ש.] שחייבים להגיע להסכם" (עמוד 22, שורה 20 - 21). לטענתו, הנתבע הרגיע אותו בשיחות טלפון ואמר שבני [לובל, מנהל התובעת - ע.ש.] מכיר אותו "ואנו נסתדר ויהיה בסדר" (עמוד 22, שורות 25 - 26). 31. חרף כל זאת, עולה מעדותו של התובע כי ביקש להחתים את הנתבע על טופס הזמנה. אזכיר, כי גרוסמן טען בתצהירו שהתובע הסכים לחתום על טופס כזה. אם כך, לא ברור, לשיטת התובע, מדוע, במשך קרוב לחודשיים (הסכם המכר נחתם ביום 26.12.02), לא הצליח להחתים את הנתבע על טופס ההזמנה. 32. (א) התובע התייחס לעניין זה בחקירתו הנגדית. הוא טען, כי לא החתים את הנתבע על הטופס במשרד עורכי הדין, הואיל והיתה נוכחות של כל הפמליה של הנתבע, והואיל ולא נהוג להחתים אדם בפניי הצד השני (עמוד 23, שורה 7; ראו גם בפיסקה 15 לתצהיר התובע). קשה לקבל גירסה זו. פגישה במשרד עורכי דין אורכת זמן. האם באמת לא ניתן היה למצוא הזדמנות, להרף העין הדרוש לשם חתימה על הזמנת שירותי תיווך? האם באמת היה קושי להחתים את התובע על הסכם תיווך, כאשר הצד השני חתום ממילא על הסכם כזה מול התובעת? קשה מאד לראות בדברים אלה משום הסבר משכנע לאי החתמתו של הנתבע על הסכם תיווך, במיוחד כאשר לטענת התובעים עצמם הוא הסכים לחתום על הסכם כזה. (ב) יש להוסיף ולהעיר בקשר לכך, כי קיים פער בלתי מוסבר בין טענתו של התובע, כי נדלקו אצלו כביכול נורות אזהרה כשגילה שאין בנמצא הסכם כתוב עם הנתבע, ובין דרך הפעולה של התובע לעניין זה. אזכיר, כי על פי גירסתו של התובע, גם לאחר שלטענתו הנתבע ניסה להרגיע את גרוסמן בשיחת טלפון בין השניים (פיסקה 13 לתצהירו), עמד התובע על חתימת הנתבע על הסכם בכתב, ולצורך זה אף התקיימה שיחת טלפון נוספת בין גרוסמן ובין הנתבע (פיסקה 14 לתצהיר התובע). יוצא, כי דעתו של התובע לא הונחה מן המצג בדבר היכרות קודמת בין הצדדים. על רקע זה, ניתן היה לצפות לפעולה נחרצת וברורה של התובע לעניין זה. אין בפניי הסבר מדוע התובע לא פעל באופן המתבקש ממצב דעתו הנטען בזמן אמת. יש בכך כדי להקשות על קבלת גירסתו הבסיסית. 33. (א) אגב, מן התצהיר עולה כי טענתו של התובע אינה רק כי לא היתה הזדמנות להחתים את הנתבע על הסכם, אלא גם נוכח היחסים העסקיים הטובים ורבי השנים בין התובעת ובין הנתבע, כפי שתוארו בפניו, והנוהג הקיים ביניהם לפיו הנתבע משלם דמי תיווך גם ללא חתימתו על הסכם תיווך (פיסקה 15). (ב) מטיעון זה משתמע, כי התובע חזר בו מן הכוונה להחתים את הנתבע על המסמך. לא ברור מה גרם לשינוי בעמדתו. והרי לשיטת התובע, עוד בשלב קודם הרגיעו אותו במשרדי התובעת ואמרו לו כי בעבר שולמו דמי תיווך ללא חתימה על הסכמים (פיסקה 12 לתצהירו), ובכל זאת ביקש להחתים את התובע על הזמנת שירותי תיווך (פיסקה 13 לתצהירו). (ג) זאת ועוד. מתצהיר התובע עולה, כי אחרי הפגישה במשרד עו"ד ימין שינה שוב את עמדתו. על פי הטענה, התובע פנה שוב לנתבע להסדיר את שכר המתווכים, ולטענתו הנתבע שב והניח את דעתו כי דמי התיווך ישולמו על ידו (בפיסקה 17 לתצהירו). לא ניתן הסבר ברור מדוע גם בהזדמנות נוספת זו לא עמד התובע על חתימת הסכם, אשר לשיטתו היה דרוש חרף המסר שקיבל מעובדים במשרדו בדבר טיב הקשרים עם הנתבע. 34. שלישית, ובנקודה הקשורה לנקודה האחרונה, התובע נקלע לקושי נוסף. התובע נשאל מדוע לא שלח אחרי כן את הטופס לחתימתו של הנתבע. הוא השיב כי שלח (עמוד 23, שורה 9). כאשר התבקש להמציא אסמכתא לטענה זו, חזר בו מדבריו, ואמר "אני לא שלחתי. גרוסמן ביקש להעביר את זה בפקס" (עמוד 23, שורה 11). לא למותר לציין, כי גם גרוסמן לא המציא כל אסמכתא על העברה של הטופס באמצעות הפקסימיליה. יוצא, כי גם טענה זו של התובע נגועה בקושי. 35. (א) רביעית, לא למותר לציין, כי התובע שלח סמוך לזמן אמת מכתב לנציג הרוכשת, מר ויין ניוטון. המכתב נושא תאריך 25.12.02, וצורף כנספח ב' לתצהיר התובע. עניינו של המכתב בדמי תיווך. מפורטת בו בהרחבה הטענה בדבר נוהג בין התובעת ובין הנתבע ומשפחתו. מועלית בו טענה, כי הובהר לנתבע שיחויב בדמי תיווך. נטען בו, כי בשיחה בין התובע ובין הנתבע ביקש התובע שייחתם הסכם פורמלי, והנתבע אמר כי מילתו שווה זהב, וכי הוא נותן את מילתו לקיים את התחייבויותיו. (ב) כאמור, המדובר במכתב המעלה בפירוט רב את גירסת התובע. על רקע זה, בולטת בהעדרה הטענה, כי הנתבע הסכים לחתום על הסכם תיווך, ואף הציע שהדבר ייעשה בפגישה שנערכה אצל עו"ד ימין. לא ברור מדוע הושמט הדבר. סביר, כי הדבר נובע מכך שגם התובע הבין, שמתבקש הסבר מניח את הדעת, בנסיבות אלה, מדוע לא נחתם ההסכם כפי שהסכים הנתבע, לטענת התובעים עצמם. יש בכך כדי ללמד על מודעות של התובע, סמוך לזמן אמת, על הקושי הרב להסביר את הדבר. קושי זה לא נפתר גם בהליך שבפניי. 36. (א) חמישית, התובע טען כי הוא, ומר ורנר לובל, מן החברה התובעת, היו מעורבים במשא ומתן לגבי סכום המכירה, שהתקיים במשרד עו'ד יהודה רווה, בא כוח הרוכשת, ופעלו לגשר בין עמדות הצדדים. לטענתו, מעורבות זו היתה לבקשתו ובאישורו של הנתבע (פרוטוקול, עמוד 19, שורה 24 ואילך; פיסקה 16 לתצהיר התובע). על פי עדות התובע, עו"ד מאיירס נכח בפגישה בה גישרו המתווכים כביכול בין הצדדים (עמוד 19, שורה 16). עמדתי לעיל על כך, שמעדות עו"ד מאיירס עולה כי התובעים או מי מהם לא היו מעורבים במשא ומתן. יוצא, כי עדות התובע בנקודה זו עומדת בסתירה לעדותו של עו"ד מאיירס. (ב) אכן, ניתן היה להתרשם, כי דעתם של נציגי הרוכשת, אותה ייצג עו"ד מאיירס, לא היתה נוחה מן הפרסומים הנוגעים להליך זה (ראו עדות הילדזון, עמוד 38, שורה 15 ואילך; עדות בן חיים, עמוד 66, שורה 19 ואילך). עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מאמינות עדותו של עו"ד מאיירס, אשר הותיר רושם אמין, והוא, ביסודו של דבר, עד נטול פניות. אציין, כי תמונה דומה עולה גם מעדותם של הילדזון ובן חיים, נציגי הרוכשת (עדות הילדזון, עמוד 46, שורה 4; תצהיר בן חיים, פיסקה 7). 37. גם לובל נקלע לקשיים בגירסתו. אעמוד על עיקרי הדברים. 38. (א) ראשית, לובל טען כי ניהל עם התובע שיחת טלפון בתחילת חודש דצמבר 2002, ובה טען הנתבע כי עליו לשלם דמי תווך בשיעור של 1%. הדבר היה, על פי עדותו של התובע, לאחר שבמשך כחודש ימים התעורר חשש כי התובע מבקש להתחמק מהתחייבויותיו. על רקע זה, ניתן היה לצפות כי שיחת טלפון כנטען, לו נערכה, תתועד בדרך כלשהי. הדבר לא נעשה (ראו עדות לובל על העדר רישום של השיחה האמורה, עמוד 3, שורות 24 - 27). העובדה שלא נעשה כן מעלה סימן שאלה מעל גירסתו של לובל, לשיטתו שלו. (ב) אזכיר, כי לובל שלח לנתבע ביום 12.12.02 מכתב, ובו דרש כי ישולמו דמי תיווך בקשר לעיסקה. עיון במכתב זה מעלה, כי אין בו טענה כי התובעים או מי מהם ניסו להחתים את הנתבע על מסמך כלשהו, כי הנתבע התחמק מעשות כן וכו'. על רקע זה, מתחדד סימן השאלה מעל הגירסה העולה עתה לעניין זה. 39. ודוק. הנתבע שולל קטגורית בתצהירו את הנטען במכתבו של לובל מיום 12.12.02, כאילו בא המכתב בהמשך לשיחה טלפונית בה הסכים הנתבע לשלם דמי תיווך (סעיף 15(א) לתצהיר השני). במצב זה, היעדרה של ראייה בלתי אמצעית, כגון תרשומת, או תדפיס שיחות, עומד לתובעים לרועץ. 40. שנית, לובל טען ליחסי עבודה טובים מאד בין התובעת ובין הנתבע ויתר בני משפחתו, אשר היו מבוססים על הסכמות בעל פה (בפיסקה 6 לתצהירו). על פי הטענה, עלה מיחסי עבודה אלה נוהג, לפיו אי חתימה על הסכם תיווך לא יהווה עילה לאי תשלום של דמי תיווך (בפיסקה 12 לתצהירו). נטען, כי לובל אמר דברים אלה לתובע, כאשר הלה פנה אליו ושאל לדעתו בנוגע להשתהות הנתבע מלחתום על הסכם להזמנת שירותי תיווך (בפיסקה 19 לתצהירו). 41. טענות אלה אינן משקפות באופן נאות את מצב הדברים, מכמה בחינות. הן כורכות את הנתבע עם בני משפחתו. עמדתי לעיל על עדותו של גרוסמן לעניין זה. אזכיר, כי הלה טען בתצהירו כי אמר לתובע שהנתבע שילם בעבר דמי תיווך ללא חתימה על הסכמים (בפיסקה 9 בתצהירו). לעומת זאת, בעדותו שינה את הגירסה, ואמר כי "אם אמרנו את זה, התייחסנו למשפחת רג'ואן .... אמרתי לו במפורש שאנשים מהסוג הזה קורה שלא החתמנו אותו, לא בשלב הראשון" (עמוד 34, שורות 10 - 12). גרוסמן אישר גם כי לא היתה לו עיסקה קודמת עם הנתבע (עמוד 34, שורה 16). 42. באופן דומה, ביקש לובל לסמוך את טענת הנוהג על חשבון דמי תיווך אשר נשלח למר אלפרד רג'ואן, אביו של הנתבע (נספח ב' לתצהירו של לובל; ראו גם פיסקה 10 לתצהיר האמור). מובן, כי אין בכך כדי להוכיח דבר מה לגבי נוהג בין הנתבע עצמו ובין התובעים או מי מהם. ניתן לומר, במלוא הזהירות המתבקשת, כי הניסיון לטשטש את ההבחנה בין הנתבע ובין משפחתו אינו תורם למשקל אשר ניתן לייחס לעדות לובל, כי אם ההיפך מכך. 43. לובל ביקש למתוח גזירה שווה בין המקרה של פרויקט כספי רזידנס ובין המקרה שבפניי. אף ניסיון זה אינו יכול להצליח. בפרוייקט כספי רזידנס היה מדובר בהסכם שיווק, ולא בהסכם תיווך. כך, הנתבע הצהיר, כי בפרוייקט רזידנס נדרשו שירותים של נציג מכירות ולא מתווך (סעיף 21(א) לתצהיר השני). תמונה דומה עולה מעדות לובל, אשר מסר כי מדובר בהסכם שיווק (עמוד 8, שורה 10 ואילך). זאת ועוד, בעניין פרויקט רזידנס, היה חוזה מפורט בכתב, אשר הצדדים פעלו לפיו, גם אם לא נחתם (ראו עדות לובל, עמוד 8, שורה 23)4. כל אלה מלמדים על שוני מהותי בין הפרשיות, המונע כל אפשרות למתוח גזירה שווה ביניהן. 44. בתוך כך, עולה מן הראיות שבפניי כי ההתקשרות בין הצדדים ביחס לפרויקט כספי רזידנס הסתיימה באקורדים צורמים. הנתבע העיד, כי בשל כך התגלע סכסוך בין הצדדים, אשר לרקעו לא היה מעוניין בהתקשרות עם התובעים או מי מהם ביחס לנכס (ראו ההפניות לעיל. ראו גם פיסקה 14 לתצהירו הראשון של הנתבע, אשר לא נסתר בחקירתו; כן ראו התיאור המפורט בפיסקה 21 לתצהירו השני של הנתבע). לעדות זו תמיכה חיצונית במסמכים מזמן אמת אודות פרויקט כספי רזידנס (ראו מכתבים מזמן אמת, נספחים ב', ג' לתצהירו השני של הנתבע, הנוגעים לפרויקט האמור). היא נתמכת גם בהתעקשותו של הנתבע על כך, שנציגי התובעת לא ייטלו חלק בדיונים בין מוכרי הנכס ובין הרוכשת. עדות זו של הנתבע עומדת בסתירה לניסיונו של לובל להציג חזות אידילית של יחסי הצדדים5. 45. שלישית, לכל האמור יש להוסיף את הסתירה עליה עמדתי לעיל, בין גירסתו של לובל ובין גירסתו של גרוסמן לעניין מגעים קודמים הנוגעים לנכס. אף על רקע זה, אני נוטה להתייחס בזהירות לגירסתו של לובל. 46. סיכום בינים I. שיקולים אלה, במשקלם המצטבר, מקשים על קבלת עמדתם של התובעים בדבר הצגת מצג כוזב על ידי הנתבע. אני מתקשה לסמוך על עדויות אלה, כבסיס לטענה בדבר מצג כוזב. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח עדותו של הנתבע, אשר על עיקריה עמדתי לעיל. הם אמורים גם נוכח עדויות נוספות, אשר גם עיקרן פורט לעיל. אתייחס עתה לטענות נוספות. אשקול האם יש בהן כדי להוביל לקבלת הטענה, כי הנתבע הציג מצג שווא כמפורט בפניי התובעים או מי מהם. אומר כבר עתה, בהקדמת המאוחר, כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. טענות ושיקולים נוספים 47. (א) הזמנות לשירותי תיווך בעבר. הנתבע הציג שתי הזמנות לשירותי תיווך בכתב עליהן חתם בעבר (נספחים ג', ד' לתצהיר הנתבע מיום 2.6.03). הזמנות אלה הן משנת 1998. הן מתייחסות לנכס נשוא התביעה שבפניי. התובעים טוענים כי בהזמנות אלה חסרים פרטים עיקריים. לטענתם, הדבר מלמד כי הנתבע נהג שלא לסכם מראש ובכתב דמי תווך, אלא לדון בכך בדיעבד. (ב) בהזמנות האמורות אכן אין הסכמה על דמי תיווך. הכיתוב המודפס בטופס הסטנדרטי, המתייחס לדמי התיווך בגין מכירת הנכס, מחוק בכתב יד. עם זאת, יש פירוט רב בדבר פרטי הנכס, ומחירי העיסקה המבוקשים. באחת ההזמנות צויין, כי דמי התיווך יסוכמו במכירת הנכס (נספח ג'). בהסכם השני אין ציון ברור של הדבר. כך או כך, עצם קיומם של המסמכים מתיישב יותר עם גירסתו הבסיסית של התובע, לפיה הוא נוהג לחתום על הזמנה בכתב מקום בו הוא מזמין שירותי תיווך. (ג) זאת ועוד. הנתבע הסביר את מחיקת הכיתוב בדבר דמי התיווך במקרה של מכירה, בכך שבמועד הרלוונטי לאותם מסמכים היה מעוניין בעיקר בהשכרה. הוא הוסיף, כי אם בסופו של דבר היתה נקשרת עיסקת מכירה, היה מתנהל משא ומתן לגבי דמי התיווך (עמוד 82 שורה 24 ואילך). הסבר זה לא נסתר. הוא סביר. אין בעניין זה כדי ללמד על התחמקות של הנתבע בעבר מתשלום דמי תיווך. על רקע ההסבר האמור, אין בנושא זה כדי לתמוך בתיזה בדבר מצג שווא, עליה מבוססת התביעה שבפניי. 48. עדות זאב גולן. התובעים הביאו לעדות מתווך בשם זאב גולן (להלן - גולן). גולן העיד כי אביו של הנתבע הפנה אותו אל הנתבע על מנת שינסה לקשור עיסקה בין הנתבע ושותפו בנכס משה דדש ובין קונה פוטנציאלי בקשר לנכס (עמוד 11 שורה 20, עד עמוד 12 שורה 5). הדבר היה מספר חודשים לפני קשירת הסכם המכר בקשר לנכס (עמוד 12, שורה 7). לא נחתם הסכם בכתב (בעמוד 12, שורה 19). העד טען, כי אם היתה משתכללת עיסקה, היה מקבל שכר טירחה, מהנתבע או מאביו (עמוד 12, שורות 14 - 17). הוא העיד על עיסקה אחרת שביצע עבור משפחת רג'ואן, ללא הסכם בכתב, וקיבל בגינה דמי תיווך (עמוד 12, שורות 22 ואילך). 49. (א) אין בעדות זו כדי לשפוך אור על המקרה שבפניי או להביא לקבלת גירסתם של התובעים. היא אינה מלמדת על נוהג כלשהו בין התובעים ובין הנתבע. אין טענה גם כי היה בהשתלשלות העניינים המתוארת על ידי גולן משום מצג, אשר התובעים או מי מהם סמכו עליו. טענת גולן לזכאות לדמי תיווך היא טענה היפותטית. מן הבחינה העובדתית, לא התקיימו תנאים העשויים לגבשה. ממילא, היא לא עמדה במבחן משפטי כלשהו. (ב) בין כך ובין כך, גם לשיטת גולן לא ברור אם הזכות ההיפותטית היתה לשיטתו מול הנתבע, או מול אביו, אשר היפנה את גולן לנתבע. ברור, כי הטענה לזכות כלשהי כלפי אביו של הנתבע אינה ראייה רלוונטית לעניינו של הנתבע. באותה מידה, ברור כי גם אם שולמו לגולן על ידי מי ממשפחת הנתבע דמי תיווך בקשר לעיסקה אחרת כלשהי, בלא שנחתם הסכם בכתב, אין בכך כדי להשליך על המקרה שבפניי. (ג) זאת ועוד, מעדות הנתבע עולה האפשרות כי על הפרק עם גולן עמדה עיסקה של שותפות עסקית, להבדיל מתיווך (עמוד 80 שורה 14 ואילך). כך עולה גם מעדות גולן עצמו (עמוד 14, שורה 5). על רקע זה, נחלש עוד יותר משקלה של עדות זו לצורך ההכרעה בהליך שבפניי. 4 הצדדים נחלקו בשאלה מי מהם חתם על הסכם בעניין פרויקט כספי רזידנס, ומי מהם לא חתם על הסכם כזה. התובעים טענו, כי הנתבע לא היה מוכן לחתום על הטיוטות שהוכנו בקשר לכך (עדות לובל, עמוד 8, בשורה 16). הוצג נ/3, נוסח חתום על ידי התובעת של ההסכם. המדובר בהעתק מקורי. עם זאת, לא הוצג נוסח חתום כאמור, שהתקבל אצל הנתבע. לא הוצג גם תיעוד, המלמד כי מוצג נ/3 עצמו התקבל בפועל על ידי הנתבע. אגב, הנתבע העיד כי מעולם לא שלחו לו את ההעתק האמור החתום על ידי התובעים (עמוד 81 שורות 16 - 17; עמוד 87, שורה 6, 10 - 11). הנתבע טען שהוא חתם ושלח לתובעים טיוטה חתומה (עמוד 81, שורה 4). לא הוצג עותק חתום כאמור (עמוד 87, שורה 1). הנתבע לא הציג מסמך המאשר את הטענה כי עותק חתום אכן נשלח על ידו לתובעים או מי מהם. הנתבע טען עוד, כי פנה אל התובעים בכתב בדרישה לקבל מסמך חתום (ראו עמוד 81, שורות 16 ואילך). לא הוצגה פנייה כתובה כזו של הנתבע. במצב זה, בהעדר תיעוד בסיסי להוכחת טענות מי מהצדדים, לא ניתן לקבוע ממצא חד משמעי בנקודה זו, גם על רקע עדות לובל כי עורך דין מטעם הנתבע הוא שניסח את ההסכם (עמוד 8, שורות 13 - 14). בנסיבות אלה, סוגייה זו אינה מעלה תרומה של ממש לבירור השאלות שבמחלוקת בהליך שבפניי, אשר במרכזן הטענה לקיומו של מצג שווא מצד הנתבע במועדים הרלוונטיים. 5 לעניין זה אוסיף, כי יש ממש בטענת הנתבע, כי אין קשר ענייני בין פרויקט כספי רזידנס ובין הוכחת מרמה במקרה שבפניי. לא ניתן להסיק ממה שהתרחש בפרוייקט האמור כי הנתבע אכן הסכים לשלם דמי תיווך במקרה הנוכחי, או כי רימה בכך שהתכחש בדיעבד להסכמה כזו. אוסיף, כי לטענת התובעים עצמם, במסגרת ההתקשרות האמורה לגבי פרויקט כספי רזידנס, הנתבע שילם עבור שירותים שקיבל בלא הסכם חתום. יש בכך כדי ללמד, כי אין מדובר באדם המתחמק מהתחייבויותיו, בשל העדרו של הסכם בכתב. הדבר תומך דווקא בגירסת הנתבע, ולא בגירסת התובעים. 50. מעורבות התובעים בפעולות הנוגעות לעיסקת מכירתו של הנכס. אין מחלוקת, כי התובעת ייצגה בעיסקת מכירתו של הנכס את הרוכשת. במצב זה, קיומם של ביקורים שונים בנכס, אשר בחלקם נכח הנתבע, ואשר בהם נטלו חלק מי מן התובעים (ראו פיסקאות 8 - 10 לתצהיר סימקוביץ; פיסקה 8 לתצהיר גרוסמן), אינו מפתיע. נוכחותם של אנשי התובעת בפגישות או בסיורים כאלה או אחרים בנכס היא טבעית. אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד על כך שהנתבע התחייב כלפי התובעים או מי מהם, לשלם דמי תיווך בקשר לעיסקה. 51. מצגי הנתבע ביחס לבעלותו בנכס. התובעים טוענים, כי הנתבע הציג עצמו כלפי התובעת כבעלים של הנכס. לטענת התובעים, במכתבו האחרון של הנתבע הועלתה לראשונה הטענה כי הנתבע אינו הבעלים הבלעדי בנכס, כי אם המדובר בבעלות משותפת של חברת ר.ג.ש. נכסים ובניין בע"מ, אשר הנתבע הציג עצמו כבעל נכסים בה, ושל אדם נוסף בשם משה דדש. לטענת התובעים, בירור שעשו מלמד כי אין חברה בשם האמור, וכי קיימת חברה בשם ר.ג.ש. נכסים בע"מ, אשר כתובתה הרשומה בתל אביב והבעלים בה הם מר וגב' שולמן. הוצג בקשר לכך תדפיס של רשם החברות. 52. אין בטענה זו כדי להועיל לתובעים. החברה אשר היתה בעלים במשותף בנכס אינה ר.ג.ש. נכסים בע"מ, כי אם ר.א.ג.ש. נכסים בע"מ. הדבר עולה בבירור מכותרת ההסכם למכירת הנכס, נספח א' לתצהיר הראשון של הנתבע. מספר החברה של ר.א.ג.ש. שונה מזה של ר.ג.ש. זאת ועוד, מנסח טאבו שצורף, נספח ב' לתצהיר הראשון של הנתבע, עולה בבירור כי הזכויות בנכס שייכות, בחלקים שווים, לחברת ר.א.ג.ש. נכסים בע"מ ולדדש. במצב זה, ברור כי המדובר בטעות במכתבו של הנתבע, אשר עניינה השמטת אות אחת משם החברה. אין בכך כדי לסייע בדרך כלשהי לביסוסן של טענות התובעים בדבר מצג שווא. 53. ניסיון להסתיר מן התובעים את עמדתו האמיתית של הנתבע. התובעים טוענים, כי מוזר שהנתבע ביקש מהתובע לצאת מהחדר, בעת שהתקיימה פגישה עם נציגי הרוכשת, והשמיע טענות בדבר העדר התחייבות שלו כלפי התובעים בלא נוכחותם. התובעים טוענים, כי הדבר מראה שהנתבע ביקש לגרום לכך שהתובעים לא יהיו מודעים לטענותיו עד היום בו התקבל מכתבו, ביום 25.12.02. הם מוסיפים, כי אם כטענת הנתבע היה ברור לכולם, כל העת, כי התובעים מייצגים רק את הרוכשת, לא ברור מדוע פעל בדרך זו. 54. טענה זו מעוררת מספר קשיים. ראשית, הנתבע העיד בבירור כי דבריו על העדר מחויבות כלפי התובעים נאמרו במספר רב של הזדמנויות, בהן נכחו גם התובע ונציגים אחרים של התובעת. שנית, הרוכשת היתה לקוחה של התובעים. נציגי הרוכשת היו במגע מתמיד עם התובע. במצב זה, הוצאת התובע מן החדר לא יכלה למנוע ממנו לקבל, באמצעות נציגי הרוכשת, מידע על שנאמר. הניסיון לייחס לנתבע הסתרה של הדברים הוא, בנסיבות אלה, מוקשה. שלישית, בכל הנוגע למועד שליחתו של מכתב הנתבע מיום 17.12.02, הוצג אישור קבלת דבר דואר רשום, מוצג נ/1, ממנו עולה כי הנתבע שלח את המכתב בדואר רשום כבר ביום 20.12.02, שעה 9:28. אין זה סביר כי המכתב הגיע לתעודתו רק בחלוף 4 ימי עבודה תמימים, ביום ד', 25.12.02. לא הוצג העתק של המכתב עם חותמת נתקבל של התובעת, ובמצב זה לא ברור לגמרי מתי התקבל בפועל בידיה. לובל לא הצליח להסביר מדוע לא הוחתם המכתב בחותמת נתקבל, כמקובל אצל התובעת (פרוטוקול עמוד 5 שורה 19). בכל מקרה, לובל הודה כי המכתב התקבל לפני החתימה על ההסכם (עמוד 6, שורות 5, 15). בנסיבות אלה, לא אוכל לקבל טענה זו של התובעים. 55. מצגים במשא ומתן בין הנתבע ובין הרוכשת. התובעים מפנים לטיוטות והערות שהוחלפו בין הצדדים למשא ומתן למכירת הנכס. התובעים מבקשים למצוא במסמכים אלה תמיכה לתביעתם. עוד טוענים התובעים, כי הנתבע בקש לגלגל אל הרוכשת את דמי התווך בהם היה צריך לשאת. מכך עולה, על פי הטענה, תמיכה בתיזה לה טוענים התובעים. לא השתכנעתי מטענות אלה. 56. בהקשר זה הוצגו שני מכתבים של בא כוח הרוכשת שנשלחו בזמן אמת לבא כוח הנתבע (נספח ה' לכתב ההגנה). מדובר בהערות להסכם המכר. במכתב הראשון, הוצע נוסח של סעיף 9.8 להסכם, לפיו "מוסכם כי תשלום דמי תיווך לאנגלו סכסון - סוכנות לנכסים ירושלים בקשר להסכם זה, אם וככל שיחולו, יחול על הקונה. המוכרים מצהירים כי לא התחייבו בכתב לתשלום דמי תיווך לאנגלו סקסון" (נספח ה' לכתב ההגנה, 22.12.2002). במכתב נוסף מאותו יום, דרש בא כוח הרוכשת להשמיט את סעיף 9.8. סעיף 9.8 אכן הושמט לבסוף. 57. (א) הנתבע העיד לעניין זה, כי לאחר שקיבל את המכתב מיום 12.12.02 מן התובעים, הדורש ממנו לשלם דמי תיווך6, מצא לנכון להבהיר גם בהסכם שאינו מתכוון לשלם דמי תיווך וכי לא מגיע לתובעים דמי תיווך (עמוד 78, שורה 19 ואילך; עמוד 94, שורות 18 - 21; ראו גם בשורה 27 ואילך). (ב) גירסה זו אינה בלתי סבירה. היא תואמת את התאריכים של הטיוטות וההערות (22.12.02), המתייחסות לנושא זה. סבירותה של גירסה זו מתחזקת נוכח הראיות, המצביעות על כך שהנתבע הדגיש בהזדמנויות שונות לפני יום 12.12.02 ואחריו, כי התובעים אינם מייצגים אותו אלא את הקונים בלבד. (ג) התובעים טוענים, כי לשון סעיף 9.8 המוצע משמיע הבחנה בין התחייבות בכתב, ובין התחייבות בעל פה. הם טוענים, כי מכלל הלאו, המתייחס להתחייבות בכתב, יש ללמוד על ההן, הנוגע להתחייבות בעל פה. דא עקא, המכתב נשלח על ידי בא כוח הרוכשת, ולא על ידי באי כוח הנתבע. לשון סעיף 9.8 המוצעת אינה בבחינת מצג של הנתבע. 6 המכתב נתקבל ביום13.12.02, על פי תדפיס שיגור פקסימיליה שהוגש כחלק ממוצג ת/2. = 10 = ממילא, לא ניתן להסיק מן הטיוטות וההערות את שנטען. (ד) מעבר לכך אעיר, כי אפילו היה מדובר במצג של הנתבע, לא היה בכך בהכרח כדי להוביל למסקנה לה טוענים התובעים. מעדות הנתבע עולה, כי היה מודע להוראות חוק המתווכים, הדורשות כתב כתנאי להסכמה תקפה על דמי תיווך (סעיף 20 לתצהירו המשלים של הנתבע). על רקע זה, ההתייחסות במסגרת טיוטה של הסכם לקיומה של התחייבות בכתב דווקא היא טבעית ומובנת. 58. יצויין, כי לטענת הנתבע, לא נכונה הטענה כאילו ניסה לגלגל לרוכשת את החבות בדמי תיווך (פרוטוקול עמוד 79, שורות 1 - 5). כך העיד גם בן חיים (עמוד 70, שורות 10 - 14). אין בפניי עדות קבילה, הסותרת עדויות אלה. 59. (א) לטענת התובעים, הנתבע נמנע מלהציג מסמכים טרום חוזיים הנוגעים למשא ומתן. הטענה עולה בקשר לטענת התובעים, כי הנתבע בקש לגלגל לרוכשת את דמי התווך בו הוא היה צריך לשאת. (ב) הנתבע ושנים מנציגי הרוכשת, הילדזון ובן חיים, נחקרו ממושכות בנקודה זו. מעדויותיהם של הילדזון ובן חיים לא עולה כי בידי הרוכשת נשמרו מסמכים נוספים, לבד מטיוטת ההסכם שנכרת בסופו של דבר. גם מעדות הנתבע לא עולה כי היו ברשותו מסמכים נוספים כאלה (ראו פרוטוקול, עמוד 75, שורה 8 ואילך; עמוד 76 שורה 27; עמוד 77 שורה 18). התובעים היו יכולים להגיש בקשה לעניין זה, לרבות לשם קבלת מסמכים, ככל שישנם, בידי באי כוחו של הנתבע לעניין זה. אין בפניי בקשה כאמור. בנסיבות אלה, אין בהעדרן של טיוטות נוספות, לבד מאלה שהומצאו, כדי לבסס ממצא כלשהו בהליך שבפניי. 60. (א) סבירות גירסתו של הנתבע. התובעים טוענים, כי הנכס עמד ריק מאז שנת 1995, והנתבע עשה מאמצים לשווא למכרו. הם עומדים על כך שהנתבע נדרש לשלם ועד בית 5,000 דולר בחודש, וארנונה 337,500 ₪ בשנה, בערכים נוכחיים (עדות גרוסמן, פרוטוקול עמוד 36, שורות 6 - 9). הם מפנים לניסיונות להשכיר את הנכס עוד משנת 1998 (סעיף 9ב לתצהיר הראשון של הנתבע; נספחים ג' וד' לתצהיר האמור). התובעים טוענים כי מנספחים אלה עולה שהנתבע נקב בסכומים יורדים עבור הנכס, תחילה 3.5 מליון דולר, אחרי כן 2.8 מליון דולר (נספחים ג' וד' לתצהיר הנתבע הראשון). לטענת התובעים, בתחילת 2002, הנתבע הפחית שוב את המחיר המבוקש, והעמיד אותו על 1.8 ואף 1.6 מליון דולר (עדות גולן, עמוד 11, שורה 22; עמוד 12, שורה 4). (ב) על רקע כל אלה, טוענים התובעים כי אין זה סביר כי הנתבע גילה עמדה נוקשה של אי הסכמה לשלם דמי תיווך, כאשר הנתבעים הציעו לו קונים רציניים. הם טוענים, כי לא סביר שהנתבע הסתכן, במצב זה, בכך שהתובעים יבחרו להציג לרוכשים נכס אחר. התובעים טוענים שהנתבע היה להוט למכור את הנכס, והבטיח לתובעים דמי תיווך אם יצליח למכרו, ומה גם שהיה ברור לו כי הרוכשים מוכנים לשלם מחיר פנטסטי (2.8 מליון דולר, כאשר זמן קצר לפני כן היה מוכן למכור אותו ב - 1.6 מליון דולר). 61. (א) לא שוכנעתי מטיעונים אלה. אכן, עולה מן הראיות כי לנתבע היו הוצאות משמעותיות ביחס לנכס. עם זאת, מן החומר שבפניי עולה כי בשנת 1998 ניסה בעיקר להשכיר את הנכס, ולא למכור אותו. עולה מן הראיות, ובהן עדות גולן, כי בשלב מסויים המחיר המבוקש עבור הנכס פחת (ראו הרישום שערך גרוסמן, נובמבר 2002)7. עם זאת, התנהגותו של הנתבע לא היתה כשל מי שלהוט למכור את הנכס בכל מחיר. אין מחלוקת, כי חרף כל המתואר, הנתבע נקב במשא ומתן עם הרוכשת במחיר פתיחה של לא פחות מ - 3.5 מליון דולר (ראו עדות הילדזון, עמוד 45, שורות 10 - 11). דרך פעולה זו אינה מתיישבת עם הניסיון של התובעים להצביע על מצוקה כלשהי בה היה נתון הנתבע לעניין הנכס האמור. (ב) דרך פעולה זו של הנתבע בזמן אמת אף תואמת את עדותו, לפיה המדובר בנכס ייחודי (בעמוד 83, שורה 15 ואילך). הנתבע הסביר, כי המדובר בנכס אשר בשל ייחודיותו אין קונים רבים המעוניינים בו, אך מי שרוצה בו, אין לו חלופות ממשיות אחרות בשל תכונותיו, גובה רב, רישיון להכיל קהל רב, חנייה רבה, ומיקום במרכז העיר (עמוד 90 שורה 22 ואילך). האופן בו ניהל הנתבע את המשא ומתן עם הרוכשת מלמד כי זה אכן היה מצב דעתו של הנתבע בזמן אמת. על רקע זה, לא אוכל לקבוע, כטענת התובעים, כי גירסתו של הנתבע, לפיה הבהיר מלכתחילה כי אין לו התקשרות עם התובעת, היא בלתי סבירה. (ג) בנקודה זו אחזור ואזכיר, כי לתובעת היתה התקשרות עם הרוכשת המוצעת לנכס. במצב זה, היה לתובעים בכל מקרה אינטרס בשכלול העיסקה עם הנתבע. יש בכך כדי להחליש במידה משמעותית את החשש, לו טוענים התובעים, כי הימנעות של הנתבע מהתקשרות עם התובעים תמנע עיסקה למכירת הנכס. 62. סיכום בינים II. עמדתי על הקשיים בעדויות התובעים. עמדתי על עדות הנתבע, ועדויות נוספות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם עדויות התובעים. דנתי בטענות נוספות של התובעים, אותן לא מצאתי משכנעות. גירסתו הבסיסית של הנתבע נמצאה סבירה. על רקע כל אלה הגעתי למסקנה, כי התובעים לא עמדו בנטל השכנוע הרובץ עליהם, להוכיח את טענתם בדבר מצג כוזב של הנתבע. עוולת התרמית - יסודות נוספים 63. (א) נוכח המסקנה האמורה, מתייתר הצורך המעשי לדון ביסודות נוספים של עוולת התרמית. משנקבע כי לא 7 נוכח הראיות האמורות, ובעיקר בשים לב לעדותו של גולן, אינני מקבל בהקשר זה את טענת הנתבע, אשר הכחיש כי הפחית את המחיר המבוקש עבור הנכס (סעיף 15(ב) לתצהירו השני של הנתבע). הוכח קיומו של מצג כוזב, ממילא נשמט הבסיס לטענה כי הנתבע לא האמין באמיתות המצג שעשה. נשמט גם הבסיס לטענה, כי הנתבע התכוון שהתובעים או מי מהם יפעלו על יסוד מצג כוזב כנטען, או יוטעו על פיו. הוא הדין בטענה, כי התובעים הסתמכו הסתמכות סבירה על מצג כוזב שהוצג להם כנטען על ידי הנתבע, או כי נגרם להם נזק ממון כתוצאה מהסתמכות כאמור. (ב) לכל האמור אוסיף, כי אפילו הייתי מקבל את טענות התובעים במישור האחריות, בכל מקרה לא עמדו התובעים בנטל להוכיח כי נגרם להם נזק ממון בשל המצג הכוזב הנטען. לכך אפנה עתה. נזק ממון 64. התובעים טוענים כי לו ידעו שמדובר במצג כוזב, ושהנתבע אינו מתכוון לשלם להם דמי תיווך גם ללא הסכם בכתב, היו עושים אחד משניים: עומדים על דרישתם שהנתבע יחתום על הסכם תיווך, ואם היה מסרב - מפנים את הרוכשת לנכס אחר ומשווקים נכס של בעלים המוכן לשלם להם דמי תיווך. מכאן הטענה לנזק, בשיעור של דמי תיווך בשיעור של 2% משווי הנכס, הם דמי תיווך מקובלים, לטענת התובעים. 65. לשיטת הנתבע, המדובר בטענות להגנה על אינטרס הקיום. הנתבע טוען, כי אין לכך מקום במסגרת עוולת התרמית, נוכח תכליתם של דיני הנזיקין, היא השבת המצב לקדמותו. 66. (א) עמדה זו אינה משקפת באופן מלא את המצב המשפטי הנוהג ביחס לעוולת התרמית. אכן, נקודת המוצא בדיני הנזיקין היא הגנה על אינטרס ההסתמכות. מטרתם הבסיסית של דיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו (ראו דברי כב' הנשיא א' ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001) בעמוד 523). (ב) עם זאת, בפסיקה לא נסגרה הדלת על האפשרות להכיר, בנסיבות מתאימות, בפסיקה של פיצויי קיום במסגרת עוולת התרמית. בע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון (1997) פ"ד נא(1) 68, עמד בית המשפט (בעמוד 84 ואילך) על כך, שבנוגע לעוולת התרמית, קיימים שיקולי מדיניות העשויים להצדיק אימוץ של כלל המכיר גם בפיצויי קיום. בית המשפט ציין, לעניין זה, כי עקרון השבת המצב לקדמותו אינו בהכרח עיקרון חובק כל בדיני הנזיקין. בית המשפט הוסיף, כי "בנסיבות מסויימות, ניתן להצדיק את אימוצה של גישה מחמירה יותר, הגורסת פיצוי גבוה מזה הנדרש כדי להעמיד את הניזוק במקום בו היה אלמלא נעשה המצג. כך, למשל, קיימת גישה על פיה יש לחייב את מי שפעל בתרמית בפיצוי אשר יעמיד את הניזוק במצב בו היה אם המצג היה נכון". (ג) בין שיקולי המדיניות עליהם עמד בית המשפט, בעקבות סעיף 549(2), ל - Restatement Torts 2d., מצויים השאיפה להפוך מעשי מירמה לבלתי משתלמים (הערה B לסעיף 552b ל - Restatement ), וההבחנה בין הפרת חובת אמון לבין הפרת חובת זהירות (הערה A לסעיף 552 ל -Restatement ). בית המשפט ציין, כי "יש בפתרון שנתקבל ב- Restatement כדי ללמד, שעשויות להיות נסיבות בהן ניתן יהיה לשקול אמת מידה מחמירה יותר גם במסגרת דיני הנזיקין". 67. דומה כי עניין זה אינו דורש העמקה נוספת במקרה שבפניי, נוכח המסקנה אליה הגעתי במישור העובדתי. עם זאת, לצורך הדיון שבפניי יש להוסיף ולציין, כי בעניין זלסקי עמד בית המשפט גם על כך, שבנסיבות מסויימות עשויה להיות חפיפה בין אינטרס ההסתמכות ובין אינטרס הקיום. הדברים אמורים, למשל, בסיטואציה בה עולה טענה של אבדן הזדמנות עקב מצב שווא. בנסיבות כאלה, ההגנה הניתנת לאינטרס ההסתמכות מגנה, בפועל, גם על אינטרס הקיום. בית המשפט העיר באותה פרשה, לעניין זה, כי "... הדין [מכיר] בכך שאינטרס ההסתמכות כולל את זכותו של נפגע לפיצוי על הפסדים שנגרמו לו עקב כך שנמנע מהתקשר בעיסקה חלופית בשל מצג השווא הרשלני. אכן, הפסד כזה עקב אבדן הזדמנות עלול לנבוע מהסתמכותו הסבירה של הניזוק על המצג ושינוי מצבו של הניזוק לרעה עקב הסתמכות זו.... מתעוררות שאלות לא קלות לעניין יישומה של זכות זו, ובמיוחד בשאלת טיב ההוכחה הנדרש לצורך ביסוס קיומו של אבדן הזדמנות במקרה הקונקרטי ... הפיצוי האמור על אבדן הזדמנות קרוב להעניק לנפגע, למעשה, את טובת ההנאה אותה ציפה לקבל על יסוד המצג הכוזב אשר הוצג בפניו. מבחינת היקפו ומהותו, דומה פיצוי זה לעתים קרובות לפיצוי חוזי. במקרים כאלה, מטשטשת ההבחנה בין אמת המידה הנזיקית לבין אמת המידה החוזית" (שם, בעמודים 84 - 85). 68. אופן ההוכחה של ראש הנזק של אבדן הזדמנות נדון ברע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ (2000) פ"ד נד(3) 247. בית המשפט דן שם בטענה בדבר אבדן הזדמנות, על רקע מצג שווא שהוצג בפניי משקיע, בהקשר של רכישת מניות בשוק ניירות הערך. נקודת המוצא לדיון היתה קיומם של אפיקי השקעה רבים העומדת לרשות משקיע. על רקע זה צויין, כי "לאחר מעשה, תמיד יוכל המשקיע להצביע על ניירות ערך אחרים אשר ביצועיהם עלו על אלה של נייר הערך אותו רכש ועל השקעות אלטרנטיביות אשר הניבו רווחים העולים על התשואה שנתקבלה על השקעתו. דברים אלו נכונים כאשר בוחנים את שווים של ניירות הערך בדיעבד, אולם מלכתחילה, אין למשקיע כל ודאות שהשקעה בנייר ערך זה או אחר תצמיח לו רווח, בכלל, או רווח העולה על הרווח שהפיק בפועל, בפרט. השקעה בניירות ערך איננה בבחינת מתכון בטוח לרווחים. בהשקעה כזו גלום באופן טבעי סיכון לצד הסיכוי. באותה מידה בה יכול היה המשקיע להרוויח מהשקעה בנייר ערך של חברה פלונית, הוא יכול היה להפסיד עקב השקעה בחברה אלמונית ששווי ניירות הערך שלה ירד. לפיכך, לא די בכך שהמשקיע יצביע על כך שבעת שביצע את החלטת ההשקעה שלו היו קיימים ניירות ערך אלטרנטיביים, שבדיעבד הסתבר כי היו רווחיים יותר, כדי להקים את זכותו לפיצוי בשל אבדן השקעה אלטרנטיבית. נראה לי, כי כדי לבסס קיומו של נזק מן הסוג של אבדן השקעה אלטרנטיבית, על המשקיע להראות, שאלמלא מצג השווא ומעשי התרמית, סביר להניח, כי היה משקיע את כספו דווקא באחד מאותם אפיקי השקעה אלטרנטיביים שהפיקו תשואה גדולה מזו שקיבל בפועל על השקעתו...." 69. דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם למקרה שבפניי. גם במקרה זה נטען לחלופות לא מעטות אשר היה ביד התובעים להציע לרוכשת במקום הנכס נשוא התביעה (8 חלופות, ראו פיסקה 32 לתצהיר לובל). ברם, אין די בעצם קיומן של אפשרויות נוספות, כדי להוכיח אבדן של הזדמנות קונקרטית לכרות עיסקה על יסודן. לכל הפחות, יש להוכיח כי אלמלא המצג הנטען על ידי התובעת, סביר להניח כי הרוכשת היתה מעוניינת לפחות באחד מאותם נכסים, וכי אם היתה עושה כן, הייתה נקשרת עיסקה למכירת איזה מהם. יש להוכיח גם, ברמת ודאות סבירה, מהם דמי התיווך לו היו התובעים זכאים בתרחיש כזה. 70. התובעים לא עמדו בנטל זה. לא התלבן אם הנכסים האמורים אכן התאימו לרוכשת, ומה גם שלכתחילה ביקשה לרכוש נכס הממוקם בשכונת מורשה דווקא (ראו נספח א' לתצהיר התובע, הזמנת שירותי תיווך עליה חתמה הרוכשת). לא התלבן הסיכוי כי אכן היתה נקשרת עיסקה ביחס לאחד מן הנכסים האמורים. בנסיבות אלה, הנתבע צודק כי אין בכך ראייה ממשית לקיומה של עיסקה חלופית. הדברים אף אמורים ביתר שאת, נוכח עדותו של הנתבע בדבר ייחודיותו של הנכס נשוא התביעה (עמוד 83, שורה 15 ואילך). 71. (א) התובעים טענו גם לנזק ראייתי. לטענתם, התרמית מנעה מהם אפשרות מעשית להוכיח את גובה הנזק, וגרמה על כן לנזק ראייתי, לכל הפחות בסכום התביעה. בפסיקה נקבע, בהקשר קרוב, כי "התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי .... אפשרות זו יושמה בעבר בתיקים של רשלנות רפואית אך כפי שנקבע ביחס לפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, אין הצדקה עניינית להגביל את תחולתה רק לתחום זה. .... בענייננו, התרשלות המערערים הותירה תחת עמימות את השאלה ההיפותטית - האם לולא ההתרשלות היה המשיב 1 פועל כפי שפעל. בנסיבות העניין נראה לי כי נטל השכנוע היה מוטל על כתפי המשיבים לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק. זאת לא עלה בידם לעשות" (דברי המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין, בע"א 1457/07 עיריית הרצלייה נ' כץ (2009), בפיסקה 16 לפסק הדין) (ב) דברים אלה אינם יכולים לסייע לתובעים. הטעם לכך הוא, שבמקרה שבפניי הקושי העומד בפניי התובעים נוגע לעצם קיומו של הנזק, ולא רק לשאלת הקשר הסיבתי. המדובר בעוולה, בגידרה נדרש נזק ממון. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר נזק ממון כ"הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". אין באמור בעניין עיריית הרצלייה כדי לייתר את הצורך בהנחתה של תשתית מינימלית, המוכיחה קיומו והיקפו של נזק ממוני בהתאם להגדרה זו. אכן, בהקשר קרוב נפסק, כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" (ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387 (2001), בעמוד 397). דברים אלה יפים אף למקרה שבפניי. כמוסבר לעיל, התובעים לא עמדו בנטל זה. 72. המסקנה היא, כי הנזק הנטען על ידי התובעים לא הוכח, על פי אמות המידה החולשות על עניין זה. 73. (א) התובעים טענו גם לנזק על בסיס נוסף. לטענתם, הרוכשת היתה לקוחה שלהם. בעקבות הגשת התביעה והפרסום בעיתון על כך, הפסיקה כל קשר עם התובעים (תצהיר לובל, סעיף 33). בן חיים אישר כי הפרסום לא השביע את הרוכשת נחת (עמוד 66 שורה 19 - 22), וכך גם הצורך להתייצב בבית המשפט בהליך זה (עמוד 67, שורות 6 - 7). עם זאת, אין בכך הוכחה כי לתובעת אבדה הזדמנות עסקית כלשהי. (ב) התובעים טוענים עוד כי הרוכשת ביצעה עד לסוף שנת 2005 עיסקאות בירושלים בהיקף של 50 מליון דולר (פיסקה 33, תצהיר לובל). טענה זו מבוססת על כתבה בעיתון. אין בפניי ראייה קבילה כי כך הוא, או כי בשל השתלשלות העניינים הנטענת על ידי התובעים, אבדה להם הזדמנות לתווך בעסקאות נוספות, בהיקף כזה או אחר. לא אוכל לקבל גם טענה זו. 74. פיצויי הסתמכות בגין חוסר תום לב. בטענה בדבר מצג שווא מקופלת גם טענה בדבר חוסר תום לב במשא ומתן טרום חוזי ובביצוע חוזה. משלא נתקבלה הטענה בדבר מצג שווא, ממילא יש לדחות גם את הטענה בדבר חוסר תום לב. כך או כך, הנתבע צודק בטענתו, כי התובעים לא הוכיחו הוצאה ממשית כלשהי בגין ההתקשרות הנטענת עם התובעים. יש להזכיר לעניין זה כי ממילא התובעים ייצגו את הרוכשת בעיסקה. לא הוכחה כל הוצאה ייחודית לצורך ייצוגו של הנתבע. יש להוסיף, כי אפילו היו התובעים בוחרים להציג לרוכשת נכסים אחרים, יש להניח כי היו נושאים בהוצאות דומות לאלה בהן נשאו במקרה שבפניי (ואשר ממילא לא הוכחו). גם מבחינה זו, לא הוכח נזק לתובעים, הנוגע מחוסר תום הלב הנטען. התוצאה התביעה נדחית. התובעים ישאו בהוצאות הנתבע בסך של 3,200 ₪, הכוללים את שכר הבטלה של עדים מטעמו, ושכר בטלה לנתבע עצמו בגין 4 ישיבות שנוהלו בתיק זה. כמו כן, ישאו התובעים בשכר טירחת הנתבע בסך של 20,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. סכום זה נקבע בהתחשב בהיקפו של התיק, בכמות העבודה שהושקעה בו, במספר ישיבות ההוכחות שנדרשו, בסכום התביעה, בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) התש"ס - 2000, בסעיף 1(א)(3) לתוספת לפי סעיף 1), ובממצאי פסק דין זה. כל הסכומים ישולמו עד ליום 20.3.09. חוזהמסמכיםהסכם תיווךתיווך