בפניי גזר-דין שעניינו עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בקשר עם בנייה בלתי חוקית והפעלת אולם אירועים בקרקע חקלאית. הנאשם 1 שהינו בעל הזכויות במקרקעין, הורשע ביום 13.7.10 בעבירות בניה ללא היתר ושימוש חורג במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים 204 (א)+(ב)+(ג) לחוק וכן בעבירות של הפרת צו שיפוטי להפסקת עבודה לפי סעיף 240 לחוק. הנאשמים 3-2 (להלן: "הנאשמים 3-2"), שהינם בעלי ומפעילי אולם האירועים, הורשעו ביום 19.4.09, על-פי הודאתם, בעבירות בניה ללא היתר ושימוש חורג במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים 204 (א)+(ב)+(ג) לחוק. בכתב-האישום המתוקן מיום 16.2.05 (להלן: "כתב-האישום"), שבו הורשעו הנאשמים 3-1 כאמור לעיל, צוין כי ביום 4.11.03 או במועד סמוך לכך, וכן במועדים מאוחרים למועד זה, ביצעו הנאשמים 3-1 עבודות בניה ללא היתר כדין בהיקף נרחב במקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 3902 ביישוב מזכרת בתיה (להלן: "המקרקעין"), כמפורט להלן: בנו שני משטחי בטון, האחד בשטח של כ-260 מ"ר והשני בשטח של כ- 35 מ"ר. בנו משטח חניה בשטח של כ-2,500 מ"ר, מתוכם כ-1,750 מ"ר ללא היתר בניה. הקימו דרך בשטח של כ-230 מ' מכורכר כבוש; בנו עמודים לצורך הקמת שער כניסה לסככה הקיימת במקרקעין; יצקו מסד ובטון בחזית הצפונית-מערבית של הסככה; בנו עמודונים מברזל וביצעו עבודות חשמל וביוב בתוך המבנה. בנו שער ברזל ויצקו עמודי בטון. בנו קיר גבס על הקיר המערבי של הסככה; בנו קיר גבס על תוספת עמודי ברזל (בחלק הפנימי של הסככה); ובנו גלריה צמודה לדופן מזרחית של הסככה, בשטח של כ-100 מ"ר. בנו קונסטרוקציה; הקימו דרך מכביש 411 ישירות לסככה; הקימו פרגולה בכניסה לסככה ובנו מבנה בצד הצפוני-מזרחי של השטח המגודר. הציבו 3 מכולות בשטח של כ-29 מ"ר כל אחת בחזית הדרומית לסככה; בנו מבנה מקונסטרוקציית ברזל ואיסכורית בשטח של כ-50 מ"ר בחזית דרומית לסככה; בנו מבנה מקונסטרוקציית ברזל ואיסכורית של כ-36 מ"ר בחזית דרומית לסככה; בנו מבנה מקונסטרוקציית ברזל ואיסכורית ודפנות מיריעות פלסטיק בצמוד לסככה בשטח של כ-180 מ"ר בחזית הדרומית-מערבית של הסככה; בנו פרגולה מעץ בשטח של כ-378 מ"ר בצמוד לחזית הצפונית-מזרחית של הסככה; בנו פרגולה מקונסטרוקציית ברזל מקורה בעץ, הממוקמת בשביל הכניסה לאולם בשטח של כ-176 מ"ר; בנו מבנה משרדים ממוקם בחזית המזרחית לחלקה בשטח של כ-80 מ"ר; בנו מבנה ליד שער הברזל בשטח של כ-20 מ"ר; בנו פרגולה מקונסטרוקציית ברזל מקורה בעץ במבוק בצמוד למבנה בשטח של כ-172 מ"ר בחזית הצפונית-מזרחית של הסככה; בנו אולם מקונסטרוקציית ברזל מצופה ביריעות בד וזכוכית בשטח של כ-706 מ"ר; קרו שטח צמוד למבנים בשטח של כ-18 מ"ר; ובנו חניה מאספלט בשטח של כ-8,700 מ"ר. כמו כן הורשעו הנאשמים, כאמור, בכך שמיום 26.12.06 ואילך עשו במקרקעין שימוש חורג כאולם אירועים, וזאת תוך סטייה מהיתר ומהתכנית החלה על המקרקעין, הקובעת כי מדובר בקרקע חקלאית. הטיעונים לעונש הצדדים טענו לעונש בפניי. באת-כוח המאשימה הצביעה על החומרה הטמונה בעבירות שבהן הורשעו הנאשמים ועל גישת הפסיקה, לפיה יש להילחם בנגע הבנייה הבלתי-חוקית ולהחמיר את הענישה בגין עבירות אלו. בנוסף הצביעה באת-כוח המאשימה על ההיקף הנרחב של הבניה הבלתי-חוקית, ששימשה במקרה זה לצורך הקמת אולם אירועים במקרקעין שייעודם חקלאי. כמו כן הצביעה באת-כוח המאשימה על כך שאולם האירועים פועל ללא היתר כדין עד עצם היום הזה. בנסיבות אלה, עתרה באת-כוח המאשימה להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: מאסר בפועל ומאסר על-תנאי לנאשם 1 בגין עבירת אי-קיום הצו השיפוטי; ולנאשם 3 בגין עבירות הבניה ללא היתר והשימוש החורג. קנס מקסימאלי ומרתיע בסך של 75,300 ₪ בגין כל פריט עבירה, לפי סעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בהקשר זה ביקשה אפוא באת-כוח המאשימה להטיל על כל אחד מן הנאשמים קנס בגין 28 פרטי העבירות שבהן הורשעו, בסך של 2,108,400 ₪ לכל אחד. בנוסף לכך, לגבי הנאשמת 2 עתרה באת-כוח המאשימה להטיל כפל קנס בהתאם לסעיף 253(1) לחוק, קרי קנס של 4,216,800 ₪. אשר לנאשם 1 הרי שבאת-כוח המאשימה עתרה, לחלופין, להטיל עליו קנס שהינו פי ארבעה מטובת ההנאה שהלה הפיק מן העבירות, וזאת בהתאם לסעיף 63(א) לחוק העונשין. בהקשר זה נטען כי דמי השכירות שגבה הנאשם 1 בגין המקרקעין עמדו על סך של 6,000$ לחודש. לפיכך נטען כי סך כול דמי השכירות שנגבו מחודש ינואר 2003 ועד לחודש מאי 2010 (89 חודשים) עמד על סכום של 534,000$, ומכאן שיש לגזור על הנאשם קנס של 2,136,000$. עוד עתרה באת-כוח המאשימה להטיל על כל אחד מן הנאשמים קנס יומי לפי סעיף 61(ג) לחוק העונשין בסך של 1,400 ₪ ליום, וזאת בגין עבירת השימוש החורג הנמשכת מחודש ינואר 2005 עד לחודש מאי 2010 (1,975 ימים), ובסך הכול קנס בסך של 2,765,000 ₪ לכל אחד מן הנאשמים. כמו כן עתרה באת-כוח המאשימה להטיל על הנאשמים קנס על רווחים מבנייה בלתי-חוקית לפי סעיף 219 (א) לחוק. בהקשר זה הציגה באת-כוח המאשימה חוות-דעת של השמאי, מר יעקב צפריר, מיום 27.11.05 (להלן: "חוות-דעת השמאי"). בחוות-הדעת נקבע כי שווי המבנים הינו 4,500,000 ₪ ובהתאם לכך ביקשה באת-כוח המאשימה לגזור על הנאשמים כפל קנס של 9,000,000 ₪. התחייבות לפי סעיף 72 לחוק העונשין, להימנע מן העבירות נשוא כתב-האישום, וזאת במשך שלוש שנים ובסכום שייקבע על-ידי בית-המשפט. צו הפסקת שימוש מיידי וצו הריסה, שיבוצע תוך 45 ימים על-ידי המאשימה ו/או הוועדה המחוזית. טענות הנאשם 1 הנאשם 1 טען כי השכיר לנאשמים 3-2 קרקע חקלאית וכי הללו התחייבו בפניו לפעול להשגת היתר להקמת והפעלת אולם אירועים. אלא שבפועל פעלו הנאשמים 3-2 בניגוד להסכם, בנו מבנים ללא היתר והפעילו את אולם האירועים. עוד טען הנאשם 1 כי בשנים 2006-2002 נמנע ממנו לפקח על הנעשה במקרקעין ולפעול נגד הנאשמים 3-2, וזאת בשל נסיבותיו האישיות ובהן מצבו הרפואי והכלכלי הקשה. בהקשר זה טען הנאשם 1 כי העביר לנאשם 3 את המסמכים שקיבל מן המאשימה, וסבר כי הנאשמים 3-2 פועלים להסדרת הבניה ולהפסקת הפעילות שלא הוסדרה בהיתר. משהתברר לו כי הללו לא הפסיקו את פעולתם שלח לנאשמים 3-2 מכתב התראה בשנת 2008 ואף הגיש נגדם תביעה לסילוק יד מן המקרקעין (נ/6). בנסיבות אלה, ומאחר ולנאשם 1 אין הרשעות קודמות והוא הודה בעבירות שיוחסו לו וחסך מבית- המשפט זמן שיפוטי יקר, נטען כי אין להטיל עליו עונש מאסר בפועל או מאסר על-תנאי. אשר לקנס טען הנאשם 1 את הטענות הבאות: כעיקרון, הנאשמים 3-2 הם שבנו את המבנים שלא כדין והפעילו את אולם האירועים ללא היתר, וכפועל יוצא מכך הם אלה שהפיקו ממנו רווחים, בעוד שהנאשם 1 קיבל דמי שכירות בלבד בהתאם להסכם בינו לבין הנאשמים 3-2 (נ/2) ולא מעבר לכך. אשר להטלת קנס לפי סעיף 61(א)(3) לחוק העונשין טען בא-כוח הנאשם 1 כי המאשימה עתרה לקנס מקסימאלי מופרז בגין כל פריט עבירה המפורט בכתב-האישום, וזאת באמצעות יצירת הפרדה מלאכותית בין מרכיביו השונים של מבנה אולם האירועים (כגון: משטח חניה, קיר גבס, עמודים, גלריה, פרגולה, אוהל, מכולה וכיו"ב). לעומת זאת, לשיטתו של בא-כוח הנאשם 1, יש לראות את כל פעולות הבניה כמעשה בניה שלם המהווה עבירה אחת ובה מספר פריטים. עוד טען הנאשם 1 בנוגע לקנס החלופי לפי סעיף 63(א) לחוק העונשין (פי ארבעה מטובת ההנאה שהופקה מן העבירות), כי המאשימה לא הוכיחה מהו שווי ההנאה שהפיק הנאשם 1 מן העבירות, ומכאן שיש לדחות טענה זו. בהקשר זה ציין הנאשם 1 כי בהתאם להסכם השכירות (נ/2) קיבל דמי שכירות בסך של 6,000$ עבור כל שנת השכירות הראשונה, ורק החל מן השנה השנייה קיבל סך של 6,000$ לחודש. מכאן, שהנאשם 1 קיבל דמי שכירות עבור למעלה משבע שנים בסך כולל של כ-470,000$ בלבד. כמו כן נטען כי מקום שהמאשימה עותרת להטיל קנס לפי סעיף 219 לחוק, אין מקום להטיל בנוסף לכך קנס לפי סעיף 63(א) לחוק העונשין אשר לקנס על רווחים מבנייה בלתי-חוקית לפי סעיף 219 (א) לחוק, טען הנאשם 1 כי אין להטיל עליו קנס זה, מאחר ולא הוא היה זה אשר בנה את המבנים, לא הוא עשה בהם שימוש בגן האירועים ולא הוא הפיק מהם הנאה. זאת ועוד. הנאשם 1 הסכים להפסקת השימוש ולהריסת המבנים ואף מן הטעם הזה, אין מקום להטיל עליו קנס זה. טענות הנאשמים 3-2 הנאשמים 3-2 היפנו לעובדה כי הודו בביצוע עבירות הבניה ללא היתר והשימוש החורג וחסכו מזמנו היקר של בית-המשפט, ולאחר מכן זוכו מעבירות אי-קיום צו שיפוטי, כך שיש להביא עניין זה בחשבון השיקולים לקולא בעניינם, ובפרט בשאלת הטלת עונש המאסר. אף הנאשמים 3-2 טענו כי אין להטיל עליהם קנס בגין כל אחד מפריטי הבניה, והדגישו כי מדובר במבנה אחד הכולל תוספות שונות, המשמש כאולם אירועים אחד בלבד. אשר לקנס היומי טענו הנאשמים 3-2 כי אין להטילו, מאחר והם לא הורשעו בעבירות אי-קיום צו שיפוטי. אשר לקנס על רווחים מבנייה בלתי-חוקית לפי סעיף 219 (א) לחוק, טענו הנאשמים 3-2 כי גישת הפסיקה הינה שקנס זה יוטל רק במקרים קיצוניים וחריגים של בנייה בהיקף חריג, בנסיבות מחמירות ובמקום שהנאשם האריך את ההליך שלא לצורך. אשר לעתירת המאשימה למתן צו הריסה למבנים, טענו הנאשמים 3-2 כי קיים אינטרס ציבורי להותרת המבנים על כנם, שכן בעתיד ייעשה בהם שימוש לטובת הציבור, כפי שעלה מעדותו של ראש מועצת מזכרת-בתיה, מר מאיר דהן. לטענת הנאשמים 3-2, קיים סיכוי סביר כי בעובדות שינוי התוכנית החלה במקום יקבלו הם היתר לשימוש חורג. בנסיבות אלה עתרו הנאשמים 3-2 למתן ארכה להריסה למשך 24 חודשים. דיון והכרעה כבר נפסק לא אחת כי עבירות תכנון ובניה מהוות תופעה רחבת היקף וכי הרתעת עבריינים בתחום זה, הנוטלים את החוק לידיהם ומקימים מבנים בלתי-חוקיים, מחייבת טיפול מתמיד ויעיל. ראו, למשל, ע"פ 6720/06 דהרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (ניתן ביום 22.8.06, פורסם במאגרים); ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.6.08, פורסם במאגרים); רע"פ 8482/10 חלאילה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.11.10, פורסם במאגרים). אשר למדיניות הענישה הראויה בעבירות תכנון ובניה נקבע כי: על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 17.5.06, פורסם במאגרים).] במקרה שבפנינו מדובר על עבירות בוטות של בניה בהיקף נרחב בקרקע חקלאית, ללא כל היתר בניה, ועל הפעלת אולם אירועים ללא היתר לשימוש חורג, וזאת במשך שנים רבות ולמעשה עד עצם היום הזה. עבירות אלה מחייבות ללא ספק ענישה מחמירה ביותר. ואולם, במקרה זה קיים קושי מסויים להסתייע בפרמטרים השונים שהוצעו על-ידי המאשימה לעניין קביעת גובה הקנס הכספי שיוטל על הנאשמים: אשר להטלת קנס מקסימאלי בגין כל אחד מפריטי הבניה, הרי שיש ממש בטענת הנאשמים, לפיה מדובר בהפרדה מלאכותית למדי של פריטי הבניה השונים על מנת ליצור נפח קנס משמעותי. למצער הדבר מעורר ספק אם זהו הנתיב הראוי לקביעת גובה הקנס במקרה זה, כאשר ספק זה חייב לפעול לטובת הנאשמים. בהקשר זה יצוין עוד כי, כאמור, כתב-האישום היפנה באופן כללי לעבירות לפי סעיפים 204 (א)+(ב)+(ג) לחוק, אלא שלפי סעיף 61(א) לחוק העונשין לכל אחד מתתי-סעיפים אלה קיים עונש מקסימאלי אחר. אשר להצעה להטיל על הנאשם 1 קנס חלופי לפי סעיף 63(א) לחוק העונשין (פי ארבעה מטובת ההנאה שהופקה מן העבירות), הרי שהנאשם 1 צודק בטענתו כי המאשימה לא הוכיחה במידה הדרושה במשפט הפלילי את טובת ההנאה שהלה הפיק מן העבירות ואין די בעיניי בעניין זה בהצבעה סתמית על הסכם השכירות. אשר לקנס היומי לפי סעיף 61(ג) לחוק העונשין בגין עבירת השימוש החורג הנמשכת, הרי שבעיקרון מדובר בפרמטר ראוי בעיניי, אם כי כזה המתייחס רק לעבירת השימוש החורג ולא לעבירות הבנייה ללא היתר. על כל פנים, במקרה זה ההליכים התמשכו על פני תקופה ארוכה ביותר, ולא ניתן להטיל את כל האחריות לכך דווקא על הנאשמים. אשר להטלת קנס על רווחים מבנייה בלתי-חוקית לפי סעיף 219 (א) לחוק, הרי שהאופן שבו פורטה הצעה זו על-ידי המאשימה מעורר קושי משמעותי. זאת, הואיל וחוות-דעת השמאי התייחסה לעלות ההקמה של המבנים. ברם, הפסיקה קבעה כי "שווי המבנה" לעניין סעיף 219 לחוק הינו שווי הנכס במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון, תוך נטרול מרכיב הקרקע משווי זה (ראו ע"פ 8095/04 (מחוזי - י-ם) אבו רמילה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.6.04, פורסם במאגרים)). במקרה זה אינני סבורה כי עלות ההקמה של המבנים משקפת את שווי הנכס במכירה כיום ממוכר מרצון לקונה מרצון (לא כל שכן שמדובר בחוות-דעת ישנה משנת 2005). יתרה מכך, לדעתי, שוויים הנכון של המבנים לעניין זה אמור להיקבע לפי תזרים המזומנים המהוון הצפוי מהם בעקבות הפעלתם כאולם אירועים. ברם, במקרה זה לא קיים אופק תכנוני להמשך הפעלתם של המבנים כאולם אירועים ולפיכך שיטת חישוב זו לא תביא לטעמי לתוצאה נכונה. בנוסף לכך, הפסיקה, שהובאה על-ידי המאשימה עצמה והתייחסה למקרים דומים, הטילה קנסות נמוכים בשיעור ניכר בהשוואה לקנסות אליהם עתרה המאשימה. בנסיבות אלה, אין מנוס במקרה זה מאשר מלקבוע את מרכיב הקנס בדרך, שהיא הדרך המקובלת ממילא, של פסיקה בהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט על רקע הגישה הכללית בפסיקה ונסיבות המקרה הספציפי. אף-על-פי-כן, ולמרות גובה הקנסות בפסקי-הדין הנ"ל שהובאו על-ידי המאשימה, אני סבורה כי דרכי החישוב השונות שהוצגו על-ידי המאשימה יכולות לשמש בכל זאת את בית-המשפט כאינדיקציה וכמקור השראה להטלת הקנסות במקרה זה, ובפרט לצורך בהטלת קנסות גבוהים במיוחד. אשר לטענותיו הספציפיות של הנאשם 1, הרי שלא שוכנעתי כי הלה נקט בכל האמצעים שעמדו לרשותו כבעל הזכויות במקרקעין על מנת למנוע את ביצוע העבירות. בפרט יש להתחשב בעובדה כי הנאשם 1 הורשע גם בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי שממנה זוכו הנאשמים 3-2. מכלל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי בכובד-ראש את טיעוניהם כבדי-המשקל של באי-כוח הצדדים ועיינתי בפסיקה שהובאה על ידם, הגעתי לכלל דעה כי יש להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 1 מאסר על-תנאי של 6 חודשים, וזאת למשך 3 שנים שלא יעבור עבירות שעניינן אי-קיום צו שיפוטי או עבירות לפי חוק התכנון והבניה קנס בסך של 500,000 ₪ או 5,000 ימי מאסר תמורתו. הנאשמת 2 קנס בסך של 2,000,000 ₪. הנאשם 3 מאסר על-תנאי של 6 חודשים, וזאת למשך 3 שנים שלא יעבור עבירות לפי חוק התכנון והבניה קנס בסך של 1,000,000 ₪ או 10,000 ימי מאסר תמורתו. כללי הקנסות ישולמו ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.5.11 ובכל 1 לחודש שלאחר מכן. כל אחד משלושת הנאשמים יחתום על התחייבות להימנע מעבירות לפי חוק התכנון והבניה בסכום של 1,000,000 ₪ תוך 7 ימים, כאשר ההתחייבות הינה למשך 3 שנים. נאשם שלא יחתום על ההתחייבות, ייאסר למשך 14 ימים. ניתן בזאת צו לאיסור שימוש חורג במקרקעין, שייכנס לתוקף תוך 14 יום מהיום. לעניין צו ההריסה, הרי שלמרות דבריו של ראש מועצת מזכרת בתיה בעדותו בפניי לגבי כוונת המועצה להגיש תוכנית לשינוי יעוד הקרקע באופן שיאפשר להשתמש בקרקע לטובת הציבור, מדובר בבניה בלתי-חוקית שנבנתה ללא היתר עוד בשנת 2003 ועד עצם היום הזה עומדת על תלה שלא כדין. אני סבורה אפוא כי קבלת גישה זו עשויה לעודד עברייני בניה לבנות מבנים ללא היתר מתוך ציפייה להכשרתם מאוחר יותר בדרך זו, או אחרת לפיכך, מוצא בזאת צו הריסה לגבי המבנים נשוא כתב-האישום, אשר יבוצע לא יאוחר מחודשיים מהיום. היה והנאשמים לא יבצעו בעצמם את צו ההריסה, תהא המאשימה רשאית לבצעו בעצמה והוצאות ביצוע הצו יחולו על הנאשמים. בניהבניה ללא היתרקנס