מדיניות הענישה : בית המשפט פסק כי על אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים נמנית גם מדיניות הענישה של עברייני תעבורה הננקטת בבתי המשפט, ובמיוחד הענישה המתייחסת לתאונות קטלניות המקפדות חיי אדם או אלה הגורמות נזק גוף. הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב לנהוג עם עבריינים במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. אכן, ענישה חמורה היא מרכיב שאין - בלתו בהתמודדות הקשה עם תופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו, וברגיל, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל הורדת הנהג מן הכביש לתקופה ארוכה ומאסר בפועל. עם זאת, אין זה כלל חלוט, ויש ששיקולים של צדק יעמידו עילה להתערבות ולהקלה בעונש המדיניות הכללית אפוא היא, כי יש צורך בענישה מרתיעה ומחמירה. אולם, בית המשפט מחויב לשקול כל מקרה לפי נסיבותיו שלו והראיה שכן המציאות מלמדת כי לעיתים, חוסר תשומת-לב או התרשלות רגעית עלולים להסתיים באסון כבד. במקרים כאלו, אף כי יש בהם כדי לבסס הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עשוי בית המשפט, בנסיבות חריגות, להימנע מהטלת עונש של מאסר בפועל, ולהסתפק בעונש של פסילת רישיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שירות. שפיטה בהעדר הנאשם : סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, קובע הסדר מיוחד המאפשר - ביחס לעבירות מסוימות - לשפוט נאשם, להרשיעו ולגזור את דינו שלא בפניו. הוראות סעיף 240 הנ"ל חלות ביחס לעבירות קלות יחסית והפעלתן מותנית בכך שהנאשם הוזמן לדיון ולא התייצב. ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי הוא חריג לכלל הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". סעיף 126 נועד לעגן בחוק את זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו וכך להתמודד עם האישומים נגדו ולאפשר לו להציג את הטיעונים להגנתו. זכות זו של הנאשם הוכרה בפסיקתנו כזכות יסוד (ראו בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 776 (1996)); ואף הובעה דעה נכבדה באשר למעמדה כזכות חוקתית (ראו בג"צ 7357/95 הנ"ל, בעמ' 782-781). עם זאת, הזכות הקבועה בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי בדבר נוכחות נאשם במשפטו הפלילי מעוררת שאלות לא מעטות ביחס למהותה, היקפה והחריגים לה. מכל מקום נקבע בפסיקתנו כי הוראת הסעיף חלה רק ביחס להליכים בפני הערכאה הדיונית (ראו בג"צ 4652/95 שאול נ' שר המשפטים, פ"ד מט(3) 827, 830 (1995)). לפיכך, איננו נדרשים בערעור זה לנקוט עמדה ביחס להיקף זכותו של הנאשם לנכוח בשלבים כאלה או אחרים של ההליך הפלילי, החורגים מגדר ההליך העיקרי שמתקיים בפני הערכאה הדיונית (ראו למשל סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, המתייחס לשלב הערעור). סעיף 126 עצמו מכיר באפשרות לקביעת חריגים לעקרון הכללי הקבוע בו. חריג מעין זה נקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. תכליתן של הוראות סעיף 240 היא לאפשר דיון יעיל ומהיר בעבירות קלות יחסית, כאשר ניתנה לנאשם הזדמנות להתייצב לדיון והוא בחר שלא לנצלה. הוראות הסעיף מבטאות, אפוא, את האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי. בהקשר זה יש לזכור כי הוראות סעיף 240, המבטאות את האיזון האמור, חלות רק ביחס לעבירות קלות יחסית ורק בנסיבות בהן בית המשפט החליט שלא להשית על הנאשם עונש מאסר (למעט מאסר במקום קנס). על תכליתו של המיוחדת של סעיף 240 עמד המשנה לנשיא ת' אור בעניין איטליא: "תכליתו של סעיף 240 לחסד"פ הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון, כך שזה יתנהל בהעדרו. הדין קובע, שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב האישום, משמע: על הנאשם לדעת שאי-התייצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם הן המערכת השיפוטית והציבור: הנאשם מצדו אינו נדרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטם של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר, ואי-התייצבות הנאשם אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שיפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו. הודעה מפורשת בנוסח זה ניתנת בהזמנה למשפט הנמסרת לנאשם. כאמור בסעיף 240, ההסדר של דיון בהעדר הנאשם כפוף לשיקול דעת בית המשפט, אשר ימנע מלהחילו שעה שהוא סבור כי עלול להיגרם עקב כך עיוות דין לנאשם" (ראו שם, בעמ' 799). עבירת הפקרה אחרי פגיעה : עבירת הפקרה אחרי פגיעה, על פי הוראת סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, עומדת באיזור התפר שבין המוסר לבין הדין אך מצויה באופן מובהק בצידו של הדין. חובה על נהג שפגע באחר לעמוד על תוצאות התאונה, לרבות הזעקת עזרה. זאת ללא קשר לשאלה האם הנהג הפוגע אשם בתאונה אם לאו. הקשר הסיבתי הנדרש כדי שתחול חובת הושטת העזרה תלוי בעצם הפגיעה. משבחר המחוקק כי לא מדובר בעניין שבין האדם למצפונו אלא עניין שהדין מחייבו, הרי שהפגם המוסרי באי מילוי הדין מחריף את חומרת העונש הצפוי. יושם אל לב, שהעונש המרבי בגין עבירת הפקרה אחרי פגיעה בעניינו של המערער עומד על שבע שנות מאסר בפועל. על תכליתה של עבירה זו עמד בית משפט זה בשלל הזדמנויות. כך למשל, בדבריה של השופטת ד' דורנר לפיהם "מטרתו המרכזית של סעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם ומי אחראי לה" (ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999); וראו גם ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (2.11.2006); ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.3.2009); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011); ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (1.3.2012)). סטנדרט הענישה הננקט על ידי בית המשפט בעבירה זו משרת את תכליתו הבסיסית של הדין הפלילי והיא הגנה על ערך קדושת החיים אשר מהווה ערך עליון בשיטתנו. הגשת עזרה לזולת בנסיבות בהן הנהג פגע בו - אינו עניין של חסד אלא דין, לא מעשה התנדבות כי אם עשיית צדק עם הנפגע. ודוק, אף אם הנהג אינו אשם בפגיעה, הוא הגורם העובדתי לפגיעה והוא שנמצא בשטח. בתור שכזה חובה עליו לסייע גם בתור שליחה של חברה הנשענת על עקרון של סולידריות אנושית. משפט פלילימשפט תעבורה