##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע הינו מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל" או "התובע"), תאגיד סטטוטורי הפועל מכוח חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, והאחראי על ניהול מקרקעי ישראל. כתובתו למסירת כתבי בי-דין הינה _________, ירושלים. 2. הנתבעים 2 ו-3 הינם _______ ת.ז. _________ ו-_______ ת.ז. _________, בהתאמה, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה היו בעלי מחצית מזכויות החכירה במקרקעין נשוא התביעה. כתובתם למסירת כתבי בי-דין הינה _________, _________. 3. הנתבעת 4 הינה _______ ת.ז. _________, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה בעלת המחצית השנייה של זכויות החכירה במקרקעין נשוא התביעה. כתובתה למסירת כתבי בי-דין הינה _________, _________. ## ב. הסעד המבוקש ## 4. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים 2 ו-3, יחד ולחוד, בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש לא חקלאי בשטח של 3,000 מ"ר במקרקעין בגוש _________ חלקה _________ בכפר יונה, לתקופה שבין השנים 1998-2004, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. 5. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת 4 בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש לא חקלאי בשטח של 350 מ"ר במקרקעין בגוש _________ חלקה _________ בכפר יונה, לתקופה שבין השנים 1998-2001, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 6. ביום 30.11.1961 נחתם חוזה חכירה בין קק"ל לבין _______ ו-_______, לפיו נמסרו זכויות החכירה במקרקעין בגוש _________ חלקה _________ בכפר יונה (להלן: "המקרקעין") למטרה חקלאית של גידול מטעים ועיבוד פרדס. 7. זכויות החכירה במקרקעין הועברו במהלך השנים, ובמועדים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעים 2 ו-3 היו בעלי מחצית מזכויות החכירה, והנתבעת 4 הייתה בעלת המחצית השנייה של זכויות החכירה במקרקעין. 8. הנתבעים 2 ו-3 עשו שימוש בשטח של כ-3,000 מ"ר מהמקרקעין למטרת אחסנה פתוחה, בניגוד למטרת החכירה החקלאית, וזאת החל משנת 1998 ועד שנת 2004. 9. הנתבעת 4 עשתה שימוש בשטח של כ-350 מ"ר מהמקרקעין למטרת חניית אוטובוסים, בניגוד למטרת החכירה החקלאית, וזאת החל משנת 1998 ועד שנת 2001. 10. עילת התביעה נולדה עם תחילת השימוש הלא חקלאי במקרקעין על ידי הנתבעים, אשר מהווה הפרה יסודית של תנאי חוזה החכירה ועשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובע. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 11. המקרקעין נשוא התביעה ממוקמים בגוש _________ חלקה _________ בכפר יונה, הנמצאים בתחום שיפוטו של כבוד בית משפט זה. 12. סכום התביעה הכולל עומד על סך של 1,443,213 ₪, סכום הנמצא בגבולות סמכותו העניינית של כבוד בית משפט השלום. 13. התביעה עוסקת בסכסוך מקרקעין ובדמי שימוש ראויים, נושאים הנמצאים בסמכותו של כבוד בית משפט זה. 14. הנתבעים מתגוררים או מנהלים עסקיהם בתחום שיפוטו של כבוד בית משפט זה, או שהמקרקעין נשוא התביעה נמצאים בתחום שיפוטו, ובכך קמה סמכות מקומית לכבוד בית משפט זה לדון בתביעה. 15. התובע הינו רשות מקרקעי ישראל, גוף ציבורי, והתביעה עוסקת בניהול מקרקעי ישראל, נושאים המצויים בסמכות בתי המשפט בישראל. ## ה. פירוט הטענות ## ## הפרת חוזה חכירה ## 16. הנתבעים, כחוכרי המקרקעין, התחייבו בחוזה החכירה המקורי ובחוזים שבאו אחריו, לעשות שימוש במקרקעין למטרה חקלאית בלבד, התחייבות שהופרה באופן בוטה על ידם. 17. השימוש שנעשה על ידי הנתבעים 2 ו-3 לאחסנה פתוחה של משאיות, טרקטורים וציוד הנדסי, וכן הקמת מחסנים ומשרדים, חורג באופן מהותי מהמטרה החקלאית המותרת. 18. השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 4 לחניית אוטובוסים באופן שיטתי, כחלק מפעילות חברת הסעות, אינו עולה בקנה אחד עם מטרת החכירה החקלאית ומהווה הפרה של תנאיה. 19. הפרת תנאי החכירה על ידי הנתבעים מהווה הפרה יסודית של החוזה, המקנה לתובע זכות לדרוש דמי שימוש ראויים בגין השימוש החורג שנעשה במקרקעין. 20. הנתבעים היו מודעים למטרת החכירה החקלאית, ועל כן אין בטענותיהם בדבר תום לב או אי-ידיעה כדי לפטור אותם מאחריותם להפרת החוזה ולתשלום דמי שימוש. ## עשיית עושר ולא במשפט ## 21. הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובע, בכך שעשו שימוש במקרקעין למטרות מסחריות שאינן חקלאיות, מבלי לשלם לתובע את התמורה הראויה בגין שימוש זה. 22. ההתעשרות של הנתבעים באה לידי ביטוי בחיסכון בעלויות שכירות או רכישת מקרקעין חלופיים למטרות אחסנה וחנייה, ובניצול נכסיו של התובע ללא תשלום הולם. 23. עקרון עשיית עושר ולא במשפט מחייב השבה של טובת ההנאה שהופקה מהשימוש הלא מורשה במקרקעין, וזאת על מנת למנוע מצב של התעשרות בלתי צודקת. 24. אין בטענת הנתבעים כי השימוש היה אסור כדי לפטור אותם מתשלום דמי שימוש, שכן קבלת טענה כזו תעודד שימוש בניגוד להיתר ותפגע בזכויותיו של בעל הנכס. 25. התובע זכאי לדמי שימוש ראויים בגין ההפרש שבין שווי השימוש המותר (חקלאי) לבין שווי השימוש בפועל (אחסנה וחנייה), כפי שנקבע בפסיקה. ## גובה דמי השימוש הראויים ## 26. גובה דמי השימוש הראויים ייקבע על בסיס שווי המקרקעין לשימוש בפועל, בניכוי שווי השימוש החקלאי המותר, וזאת בשיעור של 5% משווי המקרקעין לאחסנה פתוחה. 27. התובע מסתמך על חוות דעתה של השמאית _______, אשר העריכה את שווי המקרקעין לאחסנה פתוחה בהתבסס על השוואה לאזור התעשייה הצפוני בנתניה, שהוא אזור קרוב ובעל מאפיינים דומים. 28. השמאית _______ ביצעה התאמות ראויות לשווי המקרקעין, לרבות הפחתה של 30% בגין ניכוי ציפיות למסחר והפחתה של 50% בשל היעדר זכויות בנייה, על מנת לשקף את שווי אחסנה פתוחה ללא זכויות בנייה. 29. חוות דעתה של השמאית _______ נתמכת בעסקאות שכירות דומות באזורים סמוכים, המעידות על דמי שכירות גבוהים באופן משמעותי מאלו שהוצגו על ידי הנתבעים. 30. כבוד בית המשפט מתבקש לאמץ את קביעותיה של השמאית _______ לעניין שווי המקרקעין לאחסנה פתוחה, שכן הן משקפות נאמנה את ערך השוק הריאלי של השימוש החורג. ## תקופת השימוש החורג ## 31. הנתבעים 2 ו-3 עשו שימוש חורג במקרקעין למטרת אחסנה פתוחה החל משנת 1998 ועד שנת 2004, כפי שהוכח באמצעות דוחות פיקוח ועדויות. 32. הנתבעת 4 עשתה שימוש חורג במקרקעין למטרת חניית אוטובוסים החל משנת 1998 ועד שנת 2001, כפי שהוכח באמצעות דוחות פיקוח והודאתה. 33. התובע זכאי לדמי שימוש ראויים בגין כל תקופת השימוש החורג, שכן במהלכה נמנעה ממנו האפשרות ליהנות מנכסיו או להשכירם למטרות רווחיות. 34. אין בטענות הנתבעים בדבר הפסקת השימוש או שינוי אופי השימוש כדי לפטור אותם מתשלום דמי שימוש בגין התקופה שבה נעשה שימוש חורג בפועל. 35. חישוב דמי השימוש יבוצע עבור כל שנה בנפרד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1 של כל שנה רלוונטית ועד למועד התשלום בפועל. ## שטח השימוש החורג ## 36. הנתבעים 2 ו-3 עשו שימוש חורג בשטח של 3,000 מ"ר מהמקרקעין למטרת אחסנה פתוחה, כפי שהוכח והוסכם בין הצדדים. 37. הנתבעת 4 עשתה שימוש חורג בשטח של 350 מ"ר מהמקרקעין למטרת חניית אוטובוסים, שטח שנקבע בהתאם להסכמת הצדדים ולתקנות התכנון והבנייה. 38. השטח של 350 מ"ר עבור הנתבעת 4 חושב על בסיס תקן של 100 מ"ר לאוטובוס, ובהתחשב בהסכמה להחניית 3-4 אוטובוסים, מה שמשקף את השימוש בפועל. 39. אין בטענות הנתבעים בדבר שטח קטן יותר או שימוש חלקי כדי לשנות את קביעת השטח ששימש בפועל לשימוש חורג, כפי שהוכח והוסכם. 40. חישוב דמי השימוש יתבצע בהתאם לשטחים שנקבעו לכל קבוצת נתבעים בנפרד, וזאת על מנת לשקף את היקף ההתעשרות של כל אחד מהם. ## דחיית טענות הנתבעים ## 41. טענת הנתבעים 2 ו-3 כי סברו בתום לב שהמינהל הסכים לשימוש הלא חקלאי אינה מתקבלת, שכן מחשבותיהם אינן מקנות להם זכות לעשות שימוש בניגוד לחוזה החכירה. 42. טענת הנתבעים 2 ו-3 כי המגרש היה ריק בעת חכירתו אינה רלוונטית, שכן הם עשו בו שימוש נרחב לאחסנה, ובכך שינו את מצבו והפרו את תנאי החכירה. 43. טענת הנתבעת 4 כי חניית אוטובוסים בודדים אינה שימוש חורג נדחית, שכן חניית אוטובוסים באופן שיטתי על ידי חברת הסעות אינה שימוש חקלאי ואינה דומה לחניית רכב פרטי. 44. טענת הנתבעת 4 כי לא קיבלה תשלום עבור החנייה אינה פוטרת אותה מתשלום דמי שימוש, שכן ההתעשרות נובעת מהחיסכון בעלויות חנייה חלופית. 45. טענת הנתבעים כי החלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל אינה חלה בעניינם התקבלה, אך אין בכך כדי לפטור אותם מתשלום דמי שימוש ראויים על בסיס עקרונות אחרים. ## השוואת שמאות ## 46. התובע טוען כי יש להעדיף את חוות דעתה של השמאית _______ על פני חוות דעתה של השמאית _______, שכן היא מבוססת על השוואה לאזור תעשייה קרוב ורלוונטי יותר. 47. אזור התעשייה הצפוני בנתניה, אליו השוותה השמאית _______, קרוב למקרקעין ונהנה מיתרונות מיקום מרכזי ונגיש, בניגוד לאזור התעשייה עמק חפר. 48. השמאית _______ הסבירה כי באזור התעשייה עמק חפר יש השפעה של דמי פיתוח גבוהים על שווי המקרקעין, שאינם רלוונטיים למקרקעין נשוא התביעה. 49. השמאית _______ ביצעה התאמות נכונות לשווי המקרקעין בגין היעדר זכויות בנייה וניכוי ציפיות למסחר, מה שמשקף את שווי אחסנה פתוחה. 50. חוות דעתה של השמאית _______ נתמכת בעסקאות שכירות נוספות שהוצגו, המעידות על דמי שכירות גבוהים יותר מאלו שהוצגו על ידי הנתבעים. ## הפחתת שווי שימוש חקלאי ## 51. התובע מסכים כי יש להפחית משווי השימוש בפועל את שווי השימוש החקלאי המותר, וזאת על מנת לשקף את ההתעשרות האמיתית של הנתבעים. 52. ההפחתה בגין שווי שימוש חקלאי תעמוד על סך של 5 דולר למ"ר לשנה, כפי שנקבע בחוות דעתה של השמאית _______ ואומץ על ידי בית המשפט. 53. חישוב ההפחתה יבוצע בהתאם לשער הדולר ביום 1.1 של כל שנה רלוונטית, על מנת לשמור על ערך ריאלי של הסכומים. 54. הפחתה זו משקפת את ההפרש בין השימוש המותר לשימוש החורג, ובכך מונעת התעשרות כפולה מצד התובע. 55. למרות שהתובע לא כלל התייחסות להפחתה זו בחוות דעתו המקורית, הוא מקבל את עקרון ההפחתה כפי שנקבע בפסיקה. ## אחריות הנתבעים ## 56. הנתבעים 2 ו-3 אחראים, יחד ולחוד, לתשלום דמי השימוש הראויים בגין השימוש החורג בשטח של 3,000 מ"ר, לתקופה שבין השנים 1998-2004. 57. הנתבעת 4 אחראית לתשלום דמי השימוש הראויים בגין השימוש החורג בשטח של 350 מ"ר, לתקופה שבין השנים 1998-2001. 58. החיובים של הנתבעים 2 ו-3 מצד אחד, ושל הנתבעת 4 מצד שני, הינם נפרדים, וכל קבוצת נתבעים תישא באחריות לחלקה בנפרד. 59. אחריות הנתבעים נובעת מהיותם בעלי זכויות החכירה במקרקעין ומהשימוש בפועל שנעשה על ידם בניגוד לתנאי החכירה. 60. אין בטענות בדבר העברת זכויות או שינויים בבעלות כדי לפטור את הנתבעים מאחריותם לתקופה שבה היו בעלי הזכויות ועשו שימוש חורג. ## הוצאות ושכר טרחה ## 61. התובע זכאי להחזר הוצאות המשפט שהוצאו על ידו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל. 62. הנתבעים 2 ו-3 יחויבו ב-90% מהוצאות המשפט של התובע, בהתאם לחלקם היחסי בשימוש החורג. 63. הנתבעת 4 תחויב ב-10% מהוצאות המשפט של התובע, בהתאם לחלקה היחסי בשימוש החורג. 64. התובע זכאי לשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין מהנתבעים 2 ו-3, וכן לשכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין מהנתבעת 4. 65. אי תשלום הסכומים במועד יגרור חיוב בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום ועד התשלום המלא בפועל. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לפסק דין בנושא תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין:## מבוא 1. התובע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל" או "התובע"), הגיש תביעה על סך 1,443,213 ₪ עבור שימוש במקרקעין בגוש 8140 חלקה 32 בכפר יונה (להלן: המקרקעין) כנגד הנתבעים רובין מנשה, אוליניק דוד ואוליניק דורון (להלן – "הנתבעים 2 ו-3") וביבי רות גורגיה (להלן – "הנתבעת 4"). לטענת התובע, הנתבעים עשו שימוש לא חקלאי במקרקעין וזאת בניגוד לתנאי החכירה ולפיכך תובע מהם המינהל דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה על ידם במקרקעין בפועל. התביעה כנגד הנתבע 1 נמחקה. הנתבעים 2 ו-3 מודים כי השתמשו במקרקעין לצרכי אחסנה פתוחה. הם טוענים כי אינם חייבים בתשלום דמי שימוש ראויים ומיקדו את עיקר טענותיהם לענין גובה דמי השימוש הראויים. הנתבעת 4 טוענת כי החנתה במקום מספר בודד של אוטובוסים וכי אין לראות בכך שימוש שלא לפי תנאי החכירה ולחלופין טוענת הנתבעת 4 כנגד גובה דמי השימוש הראוי שהמינהל תובע. 2. מטעם התובע הוגש תצהיר של הגב' דנה חן, נציגת המחלקה החקלאית אצל התובע וכן תצהירים של המפקחים שמואל שניידר וצח אברמסון וחוות דעת מומחה של המודד דרור בן נתן. בהמשך, הוגשה חוות דעת שמאית של השמאית יצחקי גולני. מטעם הנתבעים 2 ו-3 הוגש תצהיר של הנתבע 3, דורון אוליניק וכן חוות דעת מומחה של השמאית מיכל שריפי. כן זומן לעדות מר רז גוליו, חוכר קודם של המקרקעין. הנתבעת 4 הגישה את תצהירה. בדיונים נחקרו המצהירים ונותני חוות הדעת, למעט המודד שהצדדים ויתרו על חקירתו לנוכח ההסכמה שהגיעו אליה ביחס לגודל השטחים שנעשה בהם שימוש. העיד בפני אף מר רז גוליו. דיון והכרעה 3. אין מחלוקת כי ביום 30.11.61 נחתם חוזה חכירה בין קק"ל לבין זהבה מנ-אל וצפורה רודבסקי שלפיו נמסרו זכויות החכירה במקרקעין לחוכרים למטרה חקלאית של גידול מטעים ועיבוד פרדס, כמפורט בחוזה החכירה שצורף כנספח ב' לתצהיר של הגב' דנה חן מטעם התובע. ביום 9.12.94 הועברו הזכויות מהחוכרות לנתבע 1. ביום 17.5.95 הועברו מחצית הזכויות למר גוליו רז. ביום 17.5.95 הועברו זכויותיו של גוליו רז לנתבעים 2 ו-3 בחלקים שווים. ביום 20.11.95 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבעת 4 על מחצית מהזכויות בנכס של הנתבע 1. בעקבות תביעה קודמת שהוגשה ע"י התובע כנגד הנתבעים (בת.א. 6669/99 שלום נתניה) למתן צו מניעה, צו עשה לסילוק יד וצו לפיצול סעדים ניתן ביום 15.7.04 פסק דין בהסכמה שבו התחייבו הנתבעים 2 ו- 3 להמנע מכל שימוש לא חקלאי במקרקעין ללא היתר כדין. בהתאם להסכמה, לא ניתן כנגד הנתבעת 4 צו מניעה הואיל והפסיקה קודם לכן את השימוש החורג. ניתן צו לפיצול סעדים. אין מחלוקת כי הנתבעים 2 ו-3 היו בשנים הרלבנטיות בעלי מחצית מזכויות החכירה של המקרקעין והנתבעת 4 היתה בעלת המחצית השניה של זכויות החכירה במקרקעין. בהתאם לחוזה החכירה המקורי, המקרקעין הוחכרו, כאמור, למטרת גידולים חקלאיים. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעים 2 ו-3 עשו שימוש בשטח של כ- 3000 מ"ר לאחסנה פתוחה וכי הנתבעת 4 עשתה שימוש בשטח להחניית אוטובוסים (ר' פרוט' הדיון מיום 21.5.06). לטענת התובע, בהתאם לדוחות הפקחים נעשה שימוש חורג ע"י הנתבעים במשך שנים כאשר הנתבעים 2 ו-3 הקימו במקום מחסנים ומשרדים ומשתמשים במקום לאחסנה פתוחה של משאיות, טרקטורים ציוד הנדסי ועוד. בכל הנוגע לנתבעת 4, התובע טוען כי נעשה על ידה שימוש במקרקעין כחניון לאוטובוסים. הנתבעת 4 טוענת כי חברת האוטובוסים של אביה החנתה שם מספר אוטובוסים בודד וכי מדובר בשימוש מותר וכי אין המדובר בחניון כהגדרתו בחוק. המינהל מעריך את דמי השימוש הראויים ב- 10% משווי המקרקעין על פי השימוש בהם בפועל וזאת בהתאם להחלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל. לטענת הנתבעים, כאשר הועברו להם זכויות החכירה לא היו במקום כל גידולים חקלאיים ואף לא היו מכסות מים והיה ברור לתובעת כי השימוש במקום אינו חקלאי. הנתבעת 4 טוענת כי הוחנו במקום מספר בודד של אוטובוסים וכי שימוש זה הינו מותר. הכרעה בתביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 4. בכל הנוגע לנתבעים 2 ו- 3 אין למעשה מחלוקת כי נעשה על ידם שימוש במקרקעין למטרת אחסנה פתוחה. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה הינה האם על הנתבעים 2 ו-3 לשלם בשל כך דמי שימוש ראויים לתובע. התובע הפנה לפסק דין בתיק פלילי (פ/2656/04 שלום נתניה) בו הורשעו מר אליעזר אוליניק וחברת אוליניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ, בשימוש חורג במקרקעין. המינהל תובע דמי שימוש ראויים. הנתבעים טוענים כי אין מקום לתבוע בעשיית עושר דמי שימוש שכן המדובר בשימוש שאינו מותר ולכן אין המינהל זכאי לקבל תשלום בגינו. אני מוצאת כי טענה זו אינה ראויה, ומשעשו הנתבעים 2 ו- 3 שימוש בשטח, אין באפשרותם לטעון כי אינם צריכים לשלם בגין השימוש שנעשה על ידם מאחר והיה אסור. קבלת טענה מסוג זה יש בה כדי לעודד שימוש בניגוד להיתר ואף אינה טענה שיש לה בסיס כלפי בעל הנכס. הנתבע 3 אף הצהיר כי בעת שהועברו להם הזכויות, המגרש וסביבותיו היו ריקים ולא היו נטועים בו עצים. לדבריו, הוא ואחיו סברו בתום לב כי בעצם העובדה שהמינהל אישר העברת הזכויות נתן את הסכמתו להמשך המצב הקיים. אין בידי לקבל טענה זו. אין במחשבות הנתבעים כדי להקנות להם זכות לעשות במקרקעין שימוש שאינו בהתאם לחוזה החכירה. זאת ועוד, הנתבעים לא הותירו את המגרש במצב ריק, כפי שלטענתם היה כאשר חכרו אותו, אלא עשו בו שימוש נרחב לאחסנה ולכן ממילא הטענה לענין לימוד על הסכמה להמשך המצב הקיים איננה רלבנטית. משחכרו הנתבעים 2 ו-3 מקרקעין למטרה חקלאית ועשו במקרקעין שימוש אחר, הרי שקמה לתובעת זכות תביעה כנגדם לדמי שימוש ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. 5. השאלה המרכזית הינה, אם כן, מה גובה דמי השימוש שראוי לחייב את הנתבעים 2 ו-3 בגינם. אף הנתבעים 2-3 בסיום סיכומיהם, עתרו כי בית המשפט יפסוק דמי שימוש חורג בשיעור שלא יעלה על זה שנקבע בחוות דעתה של הגב' שריפי, השמאית שהגישה חוו"ד מטעמם. התובע טוען כי יש לחייבם בשיעור של 10% מערך המקרקעין בשימוש שנעשה על ידם בפועל וזאת בהתאם להוראות החלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל. לענין זה, טוענים הנתבעים כי ההחלטה איננה חלה בעניינם שכן עניינה בנחלות. אכן, החלטה 755 עניינה בנחלות ולפיכך איננה חלה על השימוש שנעשה במקרקעין שלפנינו. כמו כן, לא הוכח לי כי הזכויות ביחס לנחלות והשימוש בהן זהים לזכויות וההסדרים ביחס למקרקעין נשוא התביעה ולכן אינני מוצאת כי יש להחיל את ההסדר שבהחלטה 755 על עניננו. לפיכך, אני מוצאת כי יש לבחון מהם דמי השימוש הראויים כפי שהוכחו בפועל. 6. מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת שמאיות לענין ערך השימוש שנעשה במקרקעין. הנתבעים 2 ו-3 אף מפנים לשתי עסקאות שנעשו על ידם לשכירת מקרקעין סמוכים למקרקעין נשוא התביעה, אשר לשיטתם ניתן ללמוד מהם ביחס לדמי השימוש הראויים ביחס למקרקעין. בכל הנוגע לעסקאות שנעשו על ידי הנתבעים (או חברת אוליניק) בקשר לשכירת מקרקעין הסמוכים למקרקעין נשוא התביעה, הנתבע 3 ציין בתצהירו כי ביום 18.2.02 נחתם הסכם שכירות בין חברת אוליניק לבין חברת נצבא החזקות 1995 בע"מ, הבעלים הסמוכים והגובלים למקרקעין, ולפי ההסכם משנת 2002 חברת אוליניק שכרה כ- 2,900 מ"ר מנצבא תמורת 600 ₪ לחודש. (נספח א' לתצהיר הנתבע 3). בהמשך ציין נתבע 3 כי אוליניק החזיקה במקרקעין ששכרה עד ליום 31.12.04. הנתבעים 2-3 טוענים בסיכומיהם כי חברת נצבא הינה חברה ציבורית ולכן דמי השכירות ששולמו לה משקפים נאמנה את דמי השכירות באזור. בנוסף, מפנים הנתבעים להסדר שהוגש לטענתם במסגרת תביעה שהוגשה כנגד חברת אוליניק בגין שימוש בחלקה אחרת שסמוכה למקרקעין לפיו הושג הסדר פשרה מיום 3.6.04 בין הנתבעים 2-3 (ו/או חברת אוליניק) לגב' סיטבן, בעלת הזכויות במקרקעין, במסגרתו שכרו הנתבעים את החלקה בשטח של 8,254 מ"ר לתקופה של שנה תמורת סכום של 31,200 ₪, כאשר סכום זה משקף דמי שכירות חודשיים בסך של 317 ₪ לדונם. 7. חוות הדעת של השמאית יצחקי מטעם המינהל יוצאת מנקודת הנחה כי יש לגזור את שווי החלקה מהשוואה לאזור התעשיה הצפוני בנתניה. השמאית יצחקי אמדה את שווי השטח לאחסנה פתוחה לשטח של 4,700 מ"ר. לעניננו, יש להפריד בין 3,000 מ"ר אשר שימשו את הנתבעים 2 –3 לאחסנה פתוחה לבין שאר השטח. לדבריה, בחנה את מחירי העסקאות באזור התעשיה הצפוני בנתניה שהוא סמוך למקרקעין ובעל שימושים דומים לנשוא השומה לתעשיה ולמלאכה. כמו כן, הסבירה כי המקרקעין נשוא השומה ממוקמים בצומת ראשית שיושבת בפינת הכבישים 57 וכביש 4 וכביש 57 מחבר בין כביש 6,4 ו-2. לכן השמאית סבורה כי אזור התעשיה הצפוני בנתניה משקף את השווי הכי קרוב אליו. כך בעמ' 28 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07: " ת: תלוי איזה איזור תעשיה. יש הבדלים. הסתכלתי על קרית אליעזר. לא בדקתי את איזור התעשיה הדרומי אלא הצפוני וזאת לאור המיקום של השומה שלנו. אם צומת ביתליד (כך במקור - א.ר.ב) זה לא צומת ראשית קשה לי לומר שהקרקע הזאת שווה. זו קרקע שיושבת בצומת דרכים ראשית שיושבת בפינת הכבישים 57 וכביש 4, כביש 57 מחבר בין כביש 6 – 4 ו-2. מהצומת הזאת הגישה לכל הדרכים הראשיים במדינה הם פתוחים. ולכן אני חושבת שאיזור התעשיה הצפוני בנתניה הוא איזור התעשיה שמשקף את השווי הכי קרוב ביותר. השמאית יצחקי השיבה כי לא פנתה לצורך השוואה לאזור התעשיה עמק חפר, והסבירה את הטעם לכך בעמ' 28 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07: "ממש לא. אזור התעשיה עמק חפר הוא איזור תעשיה שהערך הקרקע ללא מע"מ בפיתוח הוא לא משקף את הערך הכלכלי של אותו קרקע מאחר והחברה הכלכלית מעמיסה עלויות פיתוח על הקרקע ולכן המנהל במכרזים שלו "נדפק" יוצא שהכל נופל על ערך הקרקע. הוא לא משקף את הערך האמיתי של הקרקע. מעמיסים עליו עלויות פיתוח על מאוד מאוד גבוהות. במקום 40,000 דולר לדונם במקומות אחרים שם זה 80,000 דולר לדונם." השמאית השלימה את ההסברים לכך שלא השוותה לאזור התעשיה בעמק חפר בעמ' 38 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07: "איזור תעשיה עמק חפר לא נלקח ממספר סיבות. אחת – הוצאות הפיתוח הגבוהות, ב- מרחק מאיזור תעשיה עמק חפר לנשוא השומה שלנו ואיזור התעשיה קרית אליעזר קרוב יותר. השיקול השני זה כל המכרזים בעמק חפר שיצאו מדברים על תעשיה יותר נקיה, תעשיית הי-טק, משרדים, איזור התעשיה קרית אליעזר משקף אפיונים דומים לאחסנה פתוחה לשימושים רבים של תעשיה ומלאכה." באשר להתאמות שנעשו על ידה, הגב' יצחקי בעדותה הסכימה כי על אחסנה פתוחה משלמים פחות מאשר על שימושים לבניה. לכן נתנה הפחתה של 30% בגין ניכוי ציפיות למסחר וכן מקדם הפחתה של 50% בשל העדר זכויות בניה. התחשיב שלה הינו לגבי אחסנה פתוחה ובהעדר זכויות בניה. השמאית יצחקי הסבירה כי היא סבורה שאזה"ת נתניה משקף, אך על מנת לבדוק את התחשיב שלה בדקה חוזי שכירות מהאזור. כלומר בדקה בדרך חלופית של חישוב דמי שכירות והגיעה למסקנה כי תוצאות בדיקה זאת מתיישבות עם התוצאה שלה לגבי שווי המקרקעין שנקבע על ידה לשמוש לאחסנה פתוחה כאשר, לדבריה, שיעור של 5% משווי המקרקעין משקף את דמי השכירות הנהוגים בשוק (ר' עמ' 29 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07.) השמאית יצחקי נחקרה מדוע לא פירטה בשומתה את עסקאות ההשוואה. השמאית הסבירה בעדותה כי כאשר מדובר בשומה עבור המינהל היא איננה מצרפת את התחשיב אך מביאה את כל התחשיבים והעסקאות לבית המשפט ולשמאי הנגדי שמבקש להראות לו. לדבריה שוחחה עם השמאית של הנתבעים, הגב' שריפי כשבוע לפני הדיון והיא לא ראתה מקום לקבל תחשיבים. השמאית יצחקי השיבה בחקירתה הנגדית כי הביאה בחשבון שמדובר בקרקע ללא פיתוח. השמאית הסבירה כי השוותה לאזור התעשיה קרית אליעזר שהוא בעל אפיונים דומים ועשתה הפחתות והשוותה לשלושה חוזי שכירות שהשיגה לגבי אחסנה פתוחה בסביבה. לענין זה, פירטה בחקירה הנגדית לגבי חוזה שכירות (ת/1) המתייחס לאחסנה פתוחה בכפר יונה לפיו לשטח של 2,142 מ"ר שולם 700 דולר לחודש בשנת 2002. לדבריה, הוסיפה לכך 20% מכיון שהשטח האמור לא יושב על הצומת כמו המקרקעין נשוא התביעה, והגיעה לתוצאה דומה לזו שהגיעה כשציינה בשומה שלה שדמי השכירות הנהוגים הינם 5% משווי המקרקעין. לדבריה, ההסכם של הנתבעים עם חברת נצבא, שאליו התיחסה השמאית שריפי בשומתה, המשקף סכום של כ- 5 סנט למ"ר אינו משקף את הערכים הריאליים. 8. השמאית שריפי ציינה בחוות דעתה כי להערכתה יש לקבוע את דמי השימוש לפי הנהוג בשוק ולא על פי 10% משווי המקרקעין כפי שדורש התובע. בהתאם למצב בשוק יש לשלם בהתאם ל 5% משווי המקרקעין. דמי השימוש חושבו על ידה בשיעור התוספת שבין הקרקע בייעוד חקלאי ליעוד בשימוש של אחסנה פתוחה. השמאית מעריכה שווי קרקע בשימוש חקלאי ב- 5 דולר למ"ר. בחוות הדעת פורטו על ידי השמאית שריפי נתוני השוואה לקרקע. עיון בעסקאות ההשוואה מעלה כי עיקר העסקאות אליהן השוותה השמאית הינן עסקאות באזור התעשיה עמק חפר. בחקירתה הנגדית, העידה כי המרחק מהמקרקעין נשוא התביעה לאזה"ת קרית אליעזר הינו כשני ק"מ. לגבי המרחק מהמקרקעין לאזה"ת עמק חפר כאשר נשאלה האם המרחק כ- 18 ק"מ השיבה שלהערכה המרחק הינו כמחצית. השמאית שריפי אישרה שככל שהיתה עושה הערכה לאזור התעשיה בנתניה התוצאה היתה הרבה יותר גבוהה משווי השומה שלה. השמאית שריפי הסבירה את הסיבות לכך שבחרה להשוות את המקרקעין לאזור התעשיה עמק חפר כך, בעמ' 51 לפרטו' הדיון מיום 25.3.07: ש: מה סיבה שבעקבותיה החלטת ללכת לאיזור עמק חפר? ת: נשוא השומה מצוי בתחומי מועצת עמק חפר ושכון ומהווה חלק ממתחם קרקע לא מפותח, ללא גישה ישירה, גובל בתעלה והאופי של המיקום בתחום המועצה ראיתי לנכון להעריך את שווי נשוא השומה ביחס לעמק חפר. ש: תסבירי את המילים אופי? ת: איזור התעשיה נתניה הוא מאוד בולט וכולל בתוכו שימושים מסחריים לעומת שימושים לתעשיה ומלאכה לרוב בעמק חפר. לפי עסקאות ההשוואה שרובן התייחסו לאזה"ת עמק חפר, העריכה השמאית שריפי את שווי הקרקע למ"ר מבונה לצרכי תעשיה בהתאם לשנים הרלבנטיות. כן העריכה כי שווי הקרקע לאחסנה פתוחה עומד על סך 25% בלבד מהסכומים האמורים. לפיכך הגיעה לשווי קרקע למ"ר מבונה לאחסנה, בין 12.5 דולר למ"ר קרקע ועד 17.5 דולר למ"ר. דמי השימוש חושבו על ידה לפי הסכומים האמורים בהפחתת 5 דולר למ"ר בגין שווי שימוש לשטח חקלאי כפול השטח וכפול 5%. השמאית שריפי הסבירה, כי הפחיתה את שווי השימוש במקרקעין כמקרקעין לשמוש חקלאי, שהיה שימוש מותר. בנוסף, עשתה התאמה והפחיתה 25% לנוכח העובדה שמדובר באחסנה פתוחה לעומת שימוש באזור תעשיה שהינו לשימושים נרחבים יותר. השמאית שריפי התקשתה להצביע על חוזים נוספים חוץ מהשכירות של הנתבעים מנצבא שמביאה לערכים ש 6-7 סנט למ"ר (עמ' 46-47 לפרוט' הדיון). 9. למעשה, ניתן ללמוד מהאמור כי ישנה הסכמה בין השמאיות כי על מנת לשקף את דמי השכירות הנהוגים בשוק יש לגזור את דמי השימוש לפי 5% משווי המקרקעין לשימוש של אחסנה פתוחה, כאשר המחלוקת נוגעת למהו ערך המקרקעין לענין שימוש לאחסנה פתוחה. עיקר השוני, נובע מנקודת ההשוואה השונה שנלקחה על ידי השמאיות. בכל הנוגע לנקודת ההשוואה הראויה לענין שווי המקרקעין, אני מקבלת את גישתה של השמאית יצחקי כי נכון יותר להשוות את המקרקעין נשוא התובענה לענין השימוש לאחסנה פתוחה לאזור התעשיה הצפוני בנתניה ולא לאזור התעשיה עמק חפר, וזאת מהנימוקים שפורטו על ידה והובאו לעיל. אזור התעשיה הצפוני בנתניה קרוב מאד למקרקעין, במרחק של כ- 2 ק"מ, והוא משקף את יתרונות המיקום. אזור התעשיה עמק חפר הינו מרוחק יותר מהמקרקעין ואינו נהנה מיתרונות המיקום המרכזי והנגיש של המקרקעין, בצומת בית ליד. כמו כן, אני מקבלת את ההסבר של השמאית מטעם התובע כי באזור התעשיה עמק חפר יש השפעה על שווי המקרקעין לדמי הפיתוח הגבוהים, שאינם רלבנטיים למקרקעין נשוא התביעה. השמאית שריפי הסכימה בחקירתה הנגדית כי דמי הפיתוח בעמק חפר הינם גבוהים יותר ועומדים על כ- 80,000 דולר אך לדבריה באזור התעשיה בנתניה הם עומדים על כ-65,000 דולר (ולא 40,000 דולר) (כך, בעמ' 45 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07). בכל הנוגע לעסקאות ההשוואה הספציפיות, הונחו בפני הסכם השכירות של הנתבעים עם נצבא, שהשמאית מטעם הנתבעים הסתמכה עליה וטענות הנתבעים לגבי ההסכם שהגיעו אליו עם הגברת סיטבון. אך, לא ניתן להתעלם מהסכמי השכירות שהוצגו על ידי השמאית מטעם התובע. אמנם, ההסכמים לא פורטו בחוות הדעת של השמאית, אך השמאית פנתה לשמאית מטעם הנתבעים קודם לדיון, והביאה והגישה לבית המשפט את הסכמי השכירות במועד הדיון ואף נחקרה עליהם בהרחבה ע"י ב"כ הנתבעים. אני מוצאת כי יש מקום ליתן משקל לסכומים הנקובים בהם. מהסכמים אלו, המתייחסים אף הם לדמי שכירות באזורים סמוכים למקרקעין, מדובר על דמי שכירות גבוהים באופן משמעותי מדמי השכירות ששולמו על ידי הנתבעים בהסכם עם נצבא. מהשומה של הגב' שריפי, שהתבססה על השוואה לאזה"ת עמק חפר, עולה כי על שטח של 3,000 מ"ר במיקום של המקרקעין נשוא התובענה, יש לשלם דמי שימוש של בין 4,500 ל- 7,000 ₪ לשנה, סכומים שהינם נמוכים בהתחשב במיקום המרכזי של המקרקעין. סיכומו של דבר, אני מקבלת את קביעותיה של השמאית מטעם התובע הגב' יצחקי לענין שווי המקרקעין לאחסנה פתוחה. 10. בכל הנוגע לשאלה האם יש להפחית משווי המקרקעין לצרכי אחסנה את שווי המקרקעין לשימוש חקלאי, בשל העובדה שלנתבעים מותר היה לעשות במקרקעין שימוש חקלאי, עמדת התובע היא כי אין מקום להפחתה שכן המינהל לא מכיר בזכות לעשות כן ברגע שלא משולמים דמי חכירה ראשוניים. הנתבעים טוענים כי יש להפחית את שווי המקרקעין לשימוש חקלאי, והשמאית מטעם הנתבעים ביצעה הפתחה של 5 דולר למ"ר בגין שווי קרקע בייעוד חקלאי. בבסיס התביעה בעשיית עושר עומדת טענת ההתעשרות. שעור ההתעשרות של הנתבעים הינו בהפרש שבין השימוש המותר, שמוש חקלאי, לשווי השימוש בפועל. לפיכך, אני מוצאת כי על מנת להעריך נכונה את ההתעשרות שנגרמה לנתבעים, יש להפחית משווי השמוש שנעשה על ידה בפועל את שווי השימוש המותר. השאלה הינה באיזה אופן יש לעשות כן. התובע לא הביא בחוות הדעת מטעמו התיחסות, ולו גם לחלופין, לענין זה. זאת, למרות שחוות הדעת של השמאית יצחקי הוגשה לאחר חוות הדעת של השמאית שריפי שבה נכלל אומדן שווי המקרקעין לשימוש חקלאי (חוו"ד של השמאית יצחקי הוגשה לאחר שניתנה רשות לתובע לבקשתו בהחלטת בית המשפט מיום 14.11.06 להגיש חוות דעת אחרת, חלף חוות דעת שמאית קודמת שהוגשה על ידי התובע, מנימוקים שפורטו בהחלטה). בחקירתה הנגדית של השמאית שריפי, היא לא נחקרה לגבי הסכום שיוחס על ידה לשימוש חקלאי באופן שעימת אותה עם נתונים מספריים רלבנטיים אחרים (עמ' 41 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07). לפיכך, אני מקבלת כי יש להפחית מהשווי של המקרקעין שנקבע לענין שימוש לאחסנה, את שווי המקרקעין לשימוש חקלאי בסך של 5 דולר למ"ר. הסכומים יחושבו לפי שער הדולר ביום 1.1 בכל שנה. 11. סיכומו של דבר, אני מקבלת את חוות דעת השמאית יצחקי לענין שווי המקרקעין לאחסנה פתוחה. לצורך חישוב דמי השימוש בהם מחוייבים הנתבעים 2-3 יש לחשב את שווי המקרקעין לאחסנה פתוח למ"ר, כאשר סכום זה ניתן לחישוב מתוך הסכומים הנקובים בחוות דעתה לענין שווי המקרקעין לשטח של 4,700 מ"ר. מסכום השווי למ"ר לאחסנה פתוחה יש להפחית בגין שווי שימוש חקלאי סך של 5 דולר למ"ר לשנה. יש להכפיל התוצאה ב- 3000 על מנת לקבל את שווי המקרקעין לאחסנה פתוחה לשטח 3,000 מ"ר ולצורך חישוב דמי השימוש הראויים, יש לגזור 5% מהסכום שהתקבל. לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עבור כל שנה מיום 1.1 של אותה שנה ועד למועד התשלום בפועל. בכתב התביעה נתבעו דמי שימוש ראויים החל משנת 1998 ולנוכח כל האמור אני מחייבת את הנתבעים 2-3, יחד ולחוד, לשלם לתובע דמי שימוש ראויים בהתאם למפורט בסעיף זה לעיל בגין השנים 1998-2004, וזאת תוך 30 יום מהמועד שבו תיחתם הפסיקתא. התובע יגיש פסיקתא לחתימה תוך 15 יום. לסכום זה יתווספו 90% מהוצאות המשפט של התובע, כפי שיאושרו על ידי בית המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל וכן שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום ועד התשלום המלא בפועל. הכרעה בתביעה כנגד הנתבעת 4 12. התובע טען כי הנתבעת 4 עשתה שימוש ב-1,700 מ"ר מהמקרקעין למטרות חניון אוטובוסים וכי שימוש זה הינו בניגוד לחוזה החכירה. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה: "לגבי הנתבעת 4 מוסכם כי השטח נשוא התביעה הינו השטח הנדרש להחניית בין 3 ל- 4 אוטובוסים." (עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 21.5.06). הוגש תצהיר של הפקח צח אברמסון לפיו בביקור שערך במקום ביום 12.8.97 נמצא כי בצד המערבי של המקרקעין משמש לחניון אוטובוסים. בביקור שערך ביום 13.9.98 נמצא כי הצד המערבי של המקרקעין משמש לחניית מספר אוטובוסים של הנתבעת 4. בביקור שנערך ביום 21.3.02 מצא כי בצד המערבי של המקרקעין ישנן גרוטאות אוטובוסים ומכולה וצוין בדוח הפיקוח "לא בשימוש". לתצהיר צורפו דוחות הפיקוח. הנתבעת 4 הצהירה בתצהירה כי מיום שרכשה את הקרקע מדובר באדמת בור ולפיכך לא יכלה לעבד פרדס. המקרקעין נרכשו ללא רשת השקיה, ללא אישור למים וללא הקצבת מים. לדבריה, לא הקימה במקום מחסנים או משרדים ולא עשתה במקרקעין שימוש חורג. עוד הצהירה כי מעולם לא קיבלה תשלום תמורת חניית כלי רכב במקום ולכן אין המדובר בחניון. לדבריה, בעלה שעובד כנהג אוטובוס אצל אביה בהסעות תלמידים, חנה והמתין שם שכן המקום קרוב למדרשת רופין. הנתבעת 4 צירפה לתצהירה את פרוטוקול הדיון מיום 15.7.04 בת.א. 6669/99 שהתנהל בין אותם צדדים, בו ציין ב"כ התובע כי: "השימוש החורג של הנתבעת 4 פסק לפני כשנתיים." 13. בחקירתה של הנתבעת 4 בבית המשפט השיבה בעמ' 62 לפרוט' הדיון מיום 26.12.07: "ת. לא זכור לי מתי התחלנו לחנות. להחנות את האוטובוסים עם נהגים בתוך האוטובוס. הנהגים עובדים באזור השרון באוטובוסים ובמקום להכנס לעיר הפקוקה הם נכנסים לשם, יושבים, מדברים נחים ואז יוצאים לעבודה. "ש. האוטובוסים לא חנו שם בלילות? ת. לא. אביה של העדה: היו חונים מהשעה 08:00 עד 12:00 בזמן שהילדים בבית הספר. ש. אם אני מבין נכון בעצם היה לנהגים הפסקות, הם היו מגיעים למקום חונים שם. ת. כן ש. זה היה כל האוטובוסים של חברת המטייל ת. לא. היו שם אוטובוס אחד או שניים. לא כולם בהפסקה באותו רגע. זה אוטובוסים שעובדים. חלקם עובדים באיזורים אחרים." המסקנה מדוחות הפיקוח ומעדותה של הנתבעת 4 הינה כי המקרקעין שהוחכרו לנתבעת 4 שימשו בחלקם לחניית מספר אוטובוסים בשעות היום. בכל הנוגע לשאלה האם שימוש זה הינו מותר, הרי שאין לראות בחניית אוטובוסים, הנעשית באופן שיטתי כמקום חניה של נהגי אוטובוסים בחברת אוטובוסים, כשימוש חקלאי ואף לא כשימוש של חניה של כלי רכב המותרת לבעל הזכויות במקום כחלק מהשימוש שלו במקרקעין. אין להשוות זאת, כפי שנטען בסיכומי הנתבעת 4, לחניה של רכב ליד בית. מדובר באוטובוסים שונים של חברת אוטובוסים, המחנים במהלך יום העבודה במקום, וההבדל בין הדברים ברור. לפיכך, נעשה על ידי הנתבעת 4 שימוש שאינו בהתאם למטרת החכירה. אין המדובר בשימוש חקלאי, ועליה לשלם דמי שימוש ראויים. 14. בכל הנוגע לגובה דמי השימוש הראויים, הוגשה חוות דעת מטעם התובע. לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת 4. השמאית יצחקי, מטעם התובע, כללה את השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 4 בתחשיב שנעשה על ידה אף לענין השימוש על ידי הנתבעים 1-2. ההתיחסות שלה אל השימוש היה כאל שימוש כחניון והעריכה באותו שווי שהעריכה לענין אחסנה פתוחה. כאשר נשאלה על ידי ב"כ הנתבעת 4 בחקירתה הנגדית לגבי היחס בין שווי מקרקעין למחסן ושווי מקרקעין לאחסנה פתוחה השיבה בעמ' 39 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07, כדלקמן: "ת: חניון אוטובוסים כעקרון מבחינת ערך הקרקע הוא גבוה יותר כאשר החניון משמש כחניון מסחרי שמשלמים תשלום חניה בגין זה ובמקרה ספציפי זה גם לעניין אחסנה של אוטובוסים הלכתי לצד המזערי ואמדתי אותו כחלק מאחסנה פתוחה." כאמור, לא הובאה חוות דעת נגדית. כאשר נשאלה השמאית שריפי, שהגישה חוות דעת מטעם הנתבעים 2 ו- 3, על ידי ב"כ התובע האם שווי שטח חניון גבוה יותר מאחסנה פתוחה השיבה כי זה ענין של ביקוש והיצע והשיבה כי הגם שלא בדקה זאת, היא חושבת שהיתה מעריכה את השימוש כאחסנה וכחניון מבחינת שווי, אותו הדבר (ר' עמ' 40 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07). לנוכח כל האמור, אני מקבלת כי שווי המקרקעין לצרכי חניה של אוטובוסים השייכים לחברת אוטובוסים אינו נופל משווי המקרקעין לצרכי אחסנה פתוחה. לפיכך, ולנוכח הקביעה לענין שווי המקרקעין לאחסנה פתוחה, אני מוצאת כי שווי המקרקעין לשימוש שנעשה על ידי הנתבעת להחניית אוטובוסים הינו בהתאם לשעור שנקבע בחוות דעת השמאית יצחקי. 15. השאלה הבאה הינה מה גודל השטח שיש ליחס לנתבעת 4 שימוש בו. כזכור, הסכימו הצדדים כי השטח הינו השטח הנדרש להחניית בין שלושה לארבעה אוטובוסים. כאשר נשאלה הנתבעת 4 מה גודל השטח שהאוטובוסים צריכים בשביל להסתובב השיבה כי לא ידוע לה והוסיפה כי יש חוק בענין הזה (עמ' 64 לפרוט' הדיון מיום 25.3.07). כאשר נשאלה השמאית יצחקי לענין זה, השיבה כי לא בדקה את הדבר, כי התקן לחניית רכב פרטי הינו 25 מ' וכי קיים תקן חוקי לחניית כלי רכב בחוק התכנון והבניה. בתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג-1983 נקבע כי: "מקום חניה" – שטח המיועד לחניית כלי רכב אחד, הכולל הן את שטח משבצת החניה והן את שטח התמרון לכניסה ויציאה כפי שנקבע בתוכנית המציגה את סידור מקומות החניה ובהעדר תוכנית כאמור – שטח של 25 מ"ר לרכב פרטי, 50 מ"ר למשאית ו- 100 מ"ר לאוטובוס." לנוכח ההגדרה החוקית, ומשלא הובאה בפני כל תוכנית חניה אחרת, המסקנה היא כי יש לראות את השטח הנדרש עבור החניית כל אוטובוס כעומד על 100 מ"ר. לנוכח הסכמת הצדדים כי יש לראות את השטח כשטח הנדרש להחניית בן 3 ל- 4 אוטובוסים, אני מוצאת כי יש לראות את השטח בו עשתה שימוש הנתבעת 4 כעומד על 350 מ"ר. בכל הנוגע לתקופת השימוש, הרי שבהתאם לכתב התביעה נתבעו דמי שימוש החל משנת 1998. בדוחות המפקח משנת 1997 ן- 1998 צוין כי חונים במקום אוטובוסים. בשנת 1999 הוגשה על ידי המינהל תביעה להפסקת השימוש כנגד כל הנתבעים. כאשר נשאלה הנתבעת 4 השיבה כי לא זכור לה מתי התחילו לחנות כמצוטט לעיל. לנוכח האמור, אני מוצאת כי הוכח שבשנת 1998 כבר נעשה שימוש בשטח להחניית אוטובוסים. באשר לשאלה מהו המועד שבו הפסיקה החניית האוטובוסים המקום, בדו"ח פקח מחודש מרץ 2002 צוין לגבי השטח של הנתבעת 4 כי יש גרוטאות של אוטובוסים – לא בשימוש. בשנת 2004, כאשר הגיעו הצדדים לכלל הסכמות, ציין ב"כ התובע כי מזה כשנתיים לא נעשה שימוש על ידי הנתבעת 4. לפיכך אני מוצאת כי התקופה שלגביה זכאי התובע לדמי שימוש ראויים מהנתבעת 4 בגין שימוש לחנית אוטובוסים, הינו לשנים 1998 עד 2001 כולל. 16. לנוכח האמור, אני מחייבת את הנתבעת 4 לשלם לתובע דמי שימוש ראויים בגין השנים 1998 – 2001 עבור שטח של 350 מ"ר. דמי השימוש הראויים יחושבו באותו אופן שנקבע בסעיף 11 לעיל לגבי הנתבעים 2 ו- 3. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהמועד שבו תיחתם הפסיקתא. התובע יגיש פסיקתא לחתימה תוך 15 יום. בנוסף, על הנתבעת 4 לשלם לתובע 10% מהוצאות המשפט שהוצאו על ידו, כפי שיאושרו על ידי בית המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שהוצאו ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום ועד התשלום המלא בפועל. החיובים של הנתבעים 2-3 מצד אחד, ושל הנתבעת 4 לפי פסק דין זה הינם נפרדים. כתב תביעהמסמכיםקרקעותמקרקעיןדמי שימושמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל