פסק דין עניינן של העתירות שבפני בכבילת עצורים העומדים לדין בבית משפט זה, על שורה של עבירות חמורות ובהן עבירות רצח, וזאת בעת שהם שוהים בתוך בית מעצר. העותרים טוענים, כי זכויותיהם נפגעות מאחר והם מוצאים מהתא לחצר בית המעצר גליל כאשר הם כבולים ברגליהם. למען הסדר יצוין כי בעתירה נכתב, כי העותרים גם כבולים בידיהם ואולם עד למועד הדיון בפני, בוטלה הנחיה זו וכעת מתמקדת העתירה בסוגית הכבילה ברגליהם. העותרים טוענים, כי אין עילה לכבול אותם ברגליהם וזאת כאשר הם נמצאים בחצר בית המעצר, שהיא חצר מוגנת שלא ניתן לברוח ממנה. לטענתם, התנהגותם תקינה ובנסיבות אלו אין כל עילה לכבול אותם. המשיב מנמק את ההחלטה כדלקמן (במכתב ששלח רפ"ק עמוס שמעוני לפרקליטות): "* שני העצורים חשודים בעבירות חמורות, רצח ונ. לרצח ועפ"י הנוהל ניתן לכבול אותם ברגליהם. * התנהגות טובה אינה ערובה לאי רצון או פוטנציאל לברוח. * שני העצורים בעלי פוטנציאל בריחה עפ"י הערכתי, ויש להם גם את המוטיבציה לנסות, בגלל הפרשה בה הם נחשדים." את הסמכות לכבול את העצורים מבסס ב"כ המשיב על נוהל משטרתי הנושא כותרת: "נוהל כבילת עצורים" (נוהל מספר 02.220.055). עיינתי בנוהל הנ"ל וסבור אני כי פירוש נכון של הנוהל אינו מוביל אל המסקנה כי יש עילה לכבול את העצורים בבית המעצר. נימוקי יפורטו בהמשך. יחד עם זאת, סבור אני כי כבודו של הנוהל במקומו מונח. ואולם, לא ניתן לבסס החלטות על נוהל בלבד. הבסיס שממנו שואב הנוהל את סמכותו הוא בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים"), ואת הוראות חוק זה יש לפרש בשים לב להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק המעצרים קובע את תנאי המעצר בסעיף 9 ובין היתר נקבע שם, כי העצור זכאי להליכה יומית באויר הפתוח. ניתן אם כן לראות כי החוק קבע את הזכות להליכה יומית, כמפורט בסעיף 9 (5) לחוק המעצרים, כזכות. את הביטוי "הליכה" יש לפרש כהליכה חופשית ממגבלות (בכפוף לעצם המגבלה של ביצוע ההליכה במתחם סגור). מדובר בפעילות שמטרתה חילוץ עצמות ויש לפרש את הוראות הסעיף באופן שיאפשר את מימוש כוונתו. סעיף 10 לחוק המעצרים שעניינו אמצעי ריסון ומשמעת קובע כדלקמן: "(א) ניתן לנקוט אמצעים סבירים, לרבות שימוש בכוח, כנגד עצור, שקיים חשש כי הוא עומד להמלט או לגרום נזק לגוף או לרכוש, כדי למנוע את הבריחה או את הנזק כאמור, וכדי להשליט סדר במקום המעצר. (ב) עצור שלא מילא חובות שהוא חייב בקיומם במקום המעצר, ניתן לנקוט נגדו אמצעי משמעת לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו בפני מפקד מקום המעצר; בסעיף קטן זה, "אמצעי משמעת" - אחד או יותר מאלה: שלילת זכותו של עצור להחזיק חפצים, שלילת זכותו למבקרים, שלילת זכותו לשליחת מכתבים ולקיום קשר טלפוני או החזקתו בבידוד במקום מעצר לתקופה שלא תעלה על שבעה ימים רצופים." ניתן אם כן לראות שהחוק עושה הבחנה בין שני מצבים בסיסיים. הראשון, המפורט בסעיף קטן (א) הנ"ל, מיועד לסיכול ארוע מיידי שיש צורך לנקוט באמצעים כדי למנוע נזק. סעיף קטן (א) אינו כולל זכות שימוע, שהיא זכות יסוד בסיסית המוקנית לאדם אשר זכויותיו עלולות להשלל. ניתן ללמוד מכך, כי להבדיל מסעיף קטן (ב), מטרת סעיף (א) הינה טיפול דחוף במניעת סיכון מיידי. סעיף קטן (ב) המפרט טיפול משמעתי בנושאים שאינם דחופים, מחייב הליך של שימוע בפני מפקד בית המעצר ומגדיר גם אמצעים של שלילת זכויות במקרים המתאימים. את הוראות חוק המעצרים יש לפרש לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד קובע, בין היתר, כי אין פוגעים בגופו או בכבודו של אדם (סעיף 2 לחוק) ואין נוטלים או מגבילים את חירותו (סעיף 5 לחוק). ניתן לפגוע בזכויות בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (סעיף 8 לחוק). מכאן, שיש ליתן לחוק המעצרים, על כל הוראותיו, פירוש התואם את תכלית החקיקה בהתאם להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, במובן זה שגם בעת מעצר לא יוגבלו זכויות של עצור באופן הפוגע בגופו או בכבודו, ולא ישללו זכויותיו במידה העולה על הנדרש. כבילת עצור בתוך בית מעצר, ושלילת זכותו להלך חופשי בתוך חצר הטיולים של בית המעצר, מהווה פגיעה בחירותו, שיש בה גם כדי לפגוע בבריאותו ובגופו. ניתן להגביל זכות זו ואולם זאת לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כדי להגשים את תכלית החקיקה, יש לפרש את הוראות סעיף 10 באופן המצמצם את הסמכות לשלול זכויות מעצור, רק במקרים החריגים, כאשר מתקיימים תנאים המצדיקים זאת. סעיף 10(א) לחוק המעצרים מקנה את הסמכות לנקוט באמצעים מהעילות המפורטות בו. יש לפרש את הוראות הסעיף כך שיחול רק במקרים בהם קורה ארוע מיידי המחייב תגובה, ובאופן שבו יש לבצע פעולות הפוגעות בזכויותיו של העצור וזאת כדי לסכל בריחה או גרימת נזק. אין לעשות שימוש בנקיטת אמצעים מסוג זה, כאשר לא מתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 10, ואין לשלול זכויות כאשר אין ראיות של ממש לקיומם של התנאים הנ"ל. במקרה שבפני, סבור אני כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים נקיטת פעולות מכוח סעיף 10(א) לחוק המעצרים. יצוין כי אין בפני כל טענה של הפרת חובות ע"י העצורים, כך שלא חל סעיף 10(ב) לחוק המעצרים. לו היו קיימות הנסיבות שבסעיף 10(ב) לחוק המעצרים, כי אז היתה חובה לקיים שימוע לעצורים בפני מפקד בית המעצר וניתן היה להגביל את זכויותיהם בהתאם למפורט בחוק. ואולם לא זה המקרה. את כבילת העצורים יש לבחון בהתאם להוראות סעיף 10(א) לחוק המעצרים. אין כל ראיה כי העצורים עומדים להמלט או לגרום לנזק גוף או לרכוש בבית המעצר. עצם העובדה שהעצורים חשודים ועומדים לדין בביצוע עבירות חמורות, אינה יוצרת חזקה על כוונתם להמלט. גם אם קיים "פוטנציאל בריחה", אין בכך ראיה לנסיון בריחה, ובהתאם אין עילה לשלילת זכויות בהתאם להוראות סעיף 10(א) לחוק המעצרים. פירוש אחר, המייתר את הצורך בראיות של ממש בטרם ישללו זכויות לפי סעיף 10(א) לחוק, מוביל אל התוצאה ולפיה ניתן לשלול זכויות של כל עצור רק מהטעם שהוא עומד לדין בעבירה חמורה. לא זאת כוונת החקיקה ולא זאת הפרשנות הראויה. כבילת עצור בתוך בית מעצר, ובמיוחד בכבלי רגל, הינו אמצעי קיצוני הפוגע בזכויות יסוד. הכלל הוא כי: "אמצעי כה חמור וקיצוני של פגיעה בזכות היסודית ביותר של האדם מוצדקת אך ורק כאשר החשש הסביר יש בו גם ממש, כגון שקיימות הוכחות שהוא ינסה לברוח ולהמלט, שנקט בצעדים לקראת בריחה והמלטות אלה, וכיוצא באלה, הוכחות או נסיבות. ... צריך שהחשש יהיה גם סביר וגם ממשי." ראה: ב"ש 70/86, אברהם גינדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 449, 457-458 ; כן ראה על דרך ההיקש: ע"פ 486/88, סמ"ר דוד אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מד(2), 353, 372-373. בשים לב להוראות החוק הנ"ל, יש לקרוא גם את הנוהל המשטרתי לעניין כבילת עצורים. לעניין זה, יש לצטט מספר סעיפים שהם הרלוונטים לענייננו: "1. כללי א. הכבילה עצמה יש בה משום פגיעה בכבוד העצורים ובחירותם ועל כן השימוש בכבלים ייעשה אך ורק במידה הדרושה ובהתאם להגבלות שנקבעו עפ"י נוהל זה. ב. כבילת עצורים הינה פעולה שבאה להבטיח את שמירתם הבטוחה של העצורים והסובבים אותם. בעת מעצרם, בהעברתם ממקום למקום ובהיותם מחוץ למתקן הכליאה. 4. המקרים בהם חלה חובה לכבול עצור: ככלל אין לכבול עצור אלא במקרים הבאים: א. עצור שבעבר נמלט או ניסה להמלט או שקיים (חשש) סביר שהעצור ינסה להמלט. ב. עצור הידוע כאלים, או שיש חשש שיתנהג באלימות כלפי אדם או רכוש. ג. חשוד בעבירה שהעונש עליה הוא שבע שנות מאסר או יותר. ד. עצור המנסה לפגוע בעצמו או שקיים חשש שינסה לפגוע בעצמו. ה. עצור המנסה להעביר או לקבל מסר או חפץ בידיו מאחרים או שיש חשש שינסה לעשות כך. 8. המקרים בהם חובה לכבול גם בכבלי רגל: א. עצור שבעבר נמלט או ניסה להמלט. ב. עצור חשוד או נאשם בעבירה שדינה 10 שנות מאסר ומעלה. ג. עצור המנסה לפגוע בעצמו או באחרים. 13. כבילת עצורים כאמצעי ריסון בבית מעצר א. ככלל אין לכבול עצור במקום מעצר אלא במקרים המנויים להלן. ב. כבילת עצור במקום מעצר תעשה רק אם יש לשוטר יסוד סביר לחשש שהעצור עומד להימלט או כי הוא עומד לגרום נזק לגוף או לרכוש או לפגוע בדרך אחרת בסדרי מקום המעצר. ג. עצור יכבל רק אם: (1) לא ניתן להשיג את המטרה שלא ע"י כבילה. (2) הכבילה תעשה רק באופן הנחוץ להשגת המטרה ולא תמשך לאחר שהושגה מטרת הכבילה. ד. בטרם יכבל העצור יזהירו השוטר כי יכבול אותו אם לא תפסק התנהגותו המצריכה כבילה. ה. בכל מקרה צורך לכבילת עצור יובא העצור מיד בפני מפקד מקום המעצר כדי שיחליט על כך. לא יתן מפקד מקום המעצר החלטה על כבילה אלא לאחר שניתנה לעצור הזדמנות להשמיע את טענותיו. ההחלטה תהיה בכתב ומנומקת. ו. אם אין כל אפשרות אחרת יכבל העצור ויובא מיד בפני מפקד מקום המעצר לקבלת החלטה כאמור". מעיון בסעיפים הנ"ל, ופירושם בשים לב להוראות החוק, מוביל אל המסקנה כי הפירוש שנתן מפקד בית המעצר גליל לנוהל, כאשר הורה לכבול את העותרים לרגליהם, גם שהם בתוך בית המעצר, הינו פירוש מוטעה שאינו תואם את הוראות הנוהל. סעיף 1 לנוהל, שהוא הסעיף הכללי, קובע מלכתחילה שכבילת עצורים תהיה רק במידה הדרושה ובמטרות מוגדרות. סעיף 4 לנוהל מגדיר את המקרים בהם חלה חובה לכבול עצור וניתן לראות בלשון הסעיף כי מדובר במקרים בהם יש מעשה של ממש המצדיק כבילה או ראיות של ממש בדבר אפשרות לקיום מעשה המצדיק כבילה. סעיף 8 עוסק בכבילה בכבלי רגל. הסעיף קובע שלושה מקרים בהם חובה לכבול גם בכבלי רגל. ס"ק (א) עוסק בהמלטות בעבר או נסיון המלטות. אין במקרה שלפני טענה כי העותרים נמלטו בעבר או ניסו להימלט. כאמור, האפשרות התיאורתית שמעלה מפקד בית המעצר בענין המוטיבציה שיש לעותרים להימלט, בשים לב לחומרת העבירה, אינה מספיקה בשים לב לנוסח של סעיף קטן (א) הנ"ל. גם סעיף קטן (ג) אינו חל על המקרה ואין טענה כי העותרים ניסו לפגוע בעצמם או באחרים (והכוונה, כמובן, בתוך בית המעצר). העילה היחידה החלה מבין אלו המפורטות בסעיף 8 לנוהל, היא העילה בסעיף קטן (ב), דהיינו חומרת העבירה. אין חולק, כי העותרים חשודים בעבירה שהעונש בגינה, עולה על 10 שנות מאסר. ואולם, העותרים מצויים בתוך בית מעצר. על כבילתם חלות הוראות סעיף 13 לנוהל. ניתן לראות מלשון הנוהל, כי סעיף 8 לנוהל אינו חל על מקרה בו עצור נמצא בתוך בית מעצר. סעיף 8 לנוהל הינו סעיף כללי. סעיף 13 לנוהל מגדיר חריגים לכלל וקובע תנאים ספציפיים בעת שעצור מצוי בתוך בית מעצר. ניתן ללמוד על היותו של סעיף 13 בנוהל סעיף הקובע הסדרים חריגים, במובן זה שלא חלות עליו הוראות הסעיפים האחרים לנוהל, בין היתר, בהשוואה לסעיף 11(א) לנוהל שעניינו כבילת עצור בבית חולים, הקובע כדלקמן: "ככלל, עצור חייב כבילה (כמפורט בסעיפים 4, 8 לעיל) יכבל גם בהיותו מאושפז בבית חולים, אלא אם כן יש בחדר אמצעי אבטחה חלופיים, מספיקים, כגון חלונות מסורגים, יציאה אחת בלבד וכו'". בית חולים גם הוא מקום אשר בעניינו נקבעו תנאי מעצר שונים. יחד עם זאת, מצא כותב הנוהל לציין במפורש כי יחולו הוראות סעיפים 4 ו- 8 לנוהל. מכאן, ניתן ללמוד שההוראות הנ"ל לא חלות, בהתאם לנוהל, על החזקת עצורים בתוך בית מעצר, בהתאם להוראות סעיף 13 לנוהל. עוד ניתן ללמוד, כי לענין בית חולים, שהוא מקום פתוח מטבעו, מכיל הנוהל את הוראות הכבילה שבסעיפים 4 ו- 8 לנוהל, גם על העצור המוחזק בבית חולים. ואולם, אם יש בבית החולים אמצעי אבטחה חלופיים כמפורטים בסעיף, לא יחולו הוראות סעיפים 4 ו- 8 לנוהל. מכאן ניתן להגיע אל המסקנה כי כותב הנוהל לא הכיל את הוראות סעיפים 4 ו- 8 לנוהל על מצב בו מצוי עצור בתוך בית מעצר. אם היה מבקש לעשות כן, היה מציין מפורש כי ההוראות חלות, כפי שצויין לגבי בית חולים. וכפי שבבית חולים שבו יש אמצעי אבטחה חלופיים כמפורט בנוהל, לא חלות הוראות סעיפים 4 ו- 8 לנוהל, כך גם בתוך בית המעצר, שבו יש אמצעי אבטחה העולים בהרבה על אלו המצויים בבית חולים, כאמור בסעיף 11 לנוהל. מלשון הסעיף עולה, כי אין לכבול כלל עצור בתוך בית מעצר, אלא אם כן, מתקיימים החריגים שבסעיף 13(ב) לנוהל ובתנאים המפורטים בסעיף 13 הנ"ל. מלשון סעיף 13(ג)(2) לנוהל, ניתן לראות גם כי הכבילה בתוך בית המעצר, תיעשה רק לצורך מטרה מוגדרת ולא תימשך לאחר שהושגה המטרה. סעיף 13 לנוהל, גם קובע נוהל של שימוע בפני מפקד בית המעצר בכל מקרה בו ניתנת הוראה לכבול עצור. במקרה שבפניי לא מתקיימים התנאים המפורטים בנוהל, כפי שיש לפרשו, כאמור לעיל. אין כל תשתית ראייתית, לפיה יש יסוד סביר לחשש שהעותרים עומדים להימלט. לא הוצגו כל ראיות לענין נסיון המלטות ועצם רצונם של העותרים שלא להיות עצורים וחששם מפני הרשעה וגזירת עונש בהתאם לחומרת כתב האישום המיוחס להם, אינו יכול להוות חלופה לתשתית ראייתית בענין המלטות. מעבר לכך, לא הוכח כי לא ניתן להשיג את המטרה של מניעת המלטות ללא שימוש בכבילה. לא הובאו כל ראיות לפיהם קיימת אפשרות ממשית להימלט מתוך בית המעצר, ואם קיימת אפשרות להימלט מתוך בית המעצר, לרבות מחצר הטיולים, לא נטען כי באמצעות השגחה מתאימה, אין אפשרות לסכל את ההמלטות. המשיבה, לא הצביעה על כל עילה של ממש העומדת במבחן החוק ו/או הנוהל המשטרתי המצדיקה את כבילת העותרים בתוך בית המעצר, לא כל שכן כבילת רגליים. מתגובת רפ"ק עמוס שמעוני שהועברה לפרקליטות המחוז ונמסרה לבית המשפט, נראה כי הבסיס האמיתי להחלטת הכבילה של העותרים כאשר הם מצויים בתוך בית המעצר, נעוץ באירוע בריחתו של נאשם אחר באותה פרשה, דוד אטיאס. נראה, כי כל ההחלטה בעניינם של העותרים נובעת מפרשת המלטותו. לא ניתן לפגוע בזכויות של עצור אחד בגלל מעשים שביצע עצור אחר, גם אם מדובר בעצורים הקשורים באותה פרשה. נוהל כבילת עצורים נקבע, מכח הוראות החוק, ומטרתו לסכל סיכון של ממש ולא לקדם פני ועדת חקירה. אשר על כן, ובסיכומו של דבר, אני מקבל את העתירה ומורה להימנע מכבילת העותרים בעת שהעותרים מצויים בתוך בית המעצר. מובן, כי אם יתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 10 לחוק המעצרים או בהוראות הנוהל במובן זה שתהיה תשתית ראייתית של ממש המקימה יסוד לחשש כי העותרים עומדים להימלט ולא ניתן יהיה למנוע את הבריחה בדרך אחרת, כי אז יהיה אפשר להורות על כבילתם, בתנאים הקבועים בנוהל, ובהתאם להוראות החוק. מעצר