החלטה 1. בקשה לביטול קובלנה פלילית על לשון הרע. אלה הם הדברים שמייחסת התנועה למען איכות השלטון בישראל, בקובלנתה, לרב עובדיה יוסף, דברים שנאמרו, לדידה, בפני ציבור רחב בבית המדרש "יחווה דעת" בירושלים: "אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 8-7 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם? מי עשה אותם שופטים? אלא שר המשפטים - צר ואוייב, הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא, והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה? כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו". הקובלת טוענת עוד, כי הרב דוד יוסף כינה את נשיא בית המשפט העליון "צורר היהודים", וכי הרב מנחם פרוש אמר כי בית המשפט מוביל "שנאה ומשטמה". הדברים הללו נאמרו - כך נטען - בכינוס לקראת הפגנה שהתקיימה בחודש פברואר שנה זו. יובהר: לפי טיבה של בקשה זו, היא נדונה טרם פתיחת המשפט. המבקשים עוד לא נשאלו מה תשובתם לקובלנה, שבה הואשמו בביצוע עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- [להלן - החוק]; ממילא לא הודו בעובדות הנטענות בה; והקובלת, מצידה, לא הביאה ראיות. שופט בתוך עמו הוא יושב, גם צופה, גם קורא ומאזין, אך ליקוטי מידע מכלי שני או שלישי, כמובן אינם תחליף לראיות קבילות שעל סמכן ניתן לבחון את דברי הלשון הרע המיוחסים למבקשים, במלואם, בהקשר שבו נאמרו, ובהתחשב בכלל נסיבות העניין - העובדתיות והמשפטיות. עם זאת, לצורך הכרעה בבקשה שלפני, די בדברי המבקשים (שלא הוכחשו) כפי שמייחסת להם הקובלת, כמצוטט לעיל. 2. הבקשה לביטול הקובלנה באי כוח המבקשים - עוה"ד דוד גלס בטיעון בכתב, ועו"ד יורם ברסלע בהשלמת הטיעון בעל-פה - מבקשים לבטל את הקובלנה על יסוד הנאמר בסעיף 8 לחוק, שזו הוראתו: "עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט" [ההדגשה שלי - נ' ס']. הטענה היא כי הקובלת איננה "נפגע", כמשמעותו בסעיף 8 לחוק; ואם תמצי לומר כי הדברים המיוחסים למבקשים נאמרו "בכוונה לפגוע בכל מי ששלטון החוק יקר לו, הרי מדובר בלשון הרע על ציבור". על כך נאמר בסעיף 4 לחוק כי: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה..." משיבים באי כוח הקובלת - עוה"ד אליעד שרגא וברק כלב - כי לפנינו סוגיה תקדימית; כי קשת האפשרויות לסיווג "הנפגע" שסעיף 8 לחוק מדבר בו, הינה רחבה; לא רק היחיד שדברי לשון הרע הופנו כנגדו רשאי להגיש קובלנה פרטית; הדברים החמורים, המזיקים, נאמרו בכוונה לפגוע במעמדו של בית המשפט העליון ולהשפיל את שופטיו, והפגיעה: "גוזרת עימה פגיעה ישירה באזרח... האזרח הינו נפגע ישיר... מפגיעה במוסד בית המשפט העליון". 3. הפגיעה לוַואי ולא נאמרו כלל דברים המיוחסים למבקש השני, שכינה - כך נטען - את נשיא בית המשפט העליון "צורר היהודים", ביטוי שנתייחד במקורותינו למי שאינו מבני-ברית המבקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. רעדה תאחוז כל שומע שימוע. כיצד יוכל מי מבני-עמנו בדור הזה, ובכלל, להעלות על דל-שפתיו דימוי שכזה ביחס לנשיא בית המשפט העליון במדינת ישראל? הפגיעה אינה בנשיא בית המשפט העליון לבדו, אלא ברבבות אלפי ישראל שאֵימֵי-הצורר ההוא טבועים בנשמתם הנַהֲלָאָה. דעת לנבון נָקָל, מה עוצמתה של הפגיעה בשופטי בית המשפט העליון אם אמר עליהם, כנטען, המבקש הראשון, כי בשבילם, הרשעים האלה, ריקים ופוחזים, נבראו כל הייסורים שבעולם, כולם סוררים ומורים ובועלי נידות, וכיוצא באלה מרעין בישין, דברים שצוטטו לעיל ונכתבים כאן בחיל וברעדה, ובתמיהה גדולה*. ולא בהם לבדם אותה פגיעה, אלא בציבור אזרחי מדינת ישראל שעקרונות שלטון החוק יקרים לו ומתווים את אורחות חייו. הדברים פוגעים ומכאיבים ליחידים; ופגיעתם קשה עד מאד, בציבור. לכאורה, איפוא, רשאית הקובלת, כטענתה, וכמי שחשה את הפגיעה, להאשים את המבקשים על דרך של הגשת הקובלנה. האם אכן כך? 4. "הנפגע" סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- [להלן-חסד"פ] קובע לאמר: "על אף האמור בסעיף 11 רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט" [ההדגשה שלי - נ' ס']. סימן ב' שבפרק ד' לחסד"פ, ובו סעיף 68 הנ"ל, הוא בנין-אב לנושא הקובלנה; הוראות שבחיקוקים אחרים, בכללן הוראת סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, אינן אלא תולדות. דעתי היא, על יסוד נימוקים (כפוף לסייגים) שיובאו להלן, כי "כל אדם" שסעיף 68 (הנ"ל) לחסד"פ מדבר בו, אינו "כל אדם" ממש, כפשוטו, אלא כל אדם שנפגע מביצוע העבירה. ואם כך המצב כשהמחוקק נוקט לשון "כל אדם", לא כל שכן - בתולדותיו של אותו בנין-אב, לעניין קובלנה שלפי חוק איסור לשון הרע - כשהמחוקק נוקט לשון "הנפגע" בקבעו מיהו הרשאי להאשים בעבירה בשל לשון הרע, על ידי הגשת קובלנה. אותו "נפגע" צריך להראות כי נפגע במישרין מביצוע העבירה, קרי, שדברי הלשון הרע כוונו כנגדו. אלה נימוקַי: א. יסוד מוּסד במשפט הפלילי במקומותינו הינו כי "המאשים במשפט פלילי הוא המדינה" (סעיף 11 לחסד"פ). זאת, כפועל יוצא מן ההשקפה שמעשה-עבירה הינו פגיעה בחברה כולה. הריבון מבקש ליתן ביטוי הולם לנורמות המוסריות והחוקיות הרווחות בחברה ולהעניש את מי שסוטה מהן [בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו (4) 136, 141-140]. נקודת מוצא לפרשנותו של סעיף 68 הנ"ל לחסד"פ - בין על פי לשונו, בין על פי תכליתו, על רקע כללי היסוד בשיטתנו - הינה, כי מדובר בחריג: "כל אדם", להבדיל מן המדינה שהיא המאשימה בדרך כלל. דרך הפרשנות היאה לחריגים, הינה דרך הצמצום, ומכאן: לא "כל אדם" ממש, אלא כפי שיבואר. ב. "הקובלנה הפרטית רואה את עניינו של המתלונן, שהוא בדרך כלל הקורבן" (דברי כבוד השופטת ש' נתניהו בענין שוברט הנ"ל, בעמ' 145). לכך כיוְונו מציעי עיגון מוסד הקובלנה בחוק הישראלי: "התובע את הדין הפלילי היא המדינה, באמצעות מוסדותיה. אך יש מקרים שבהם נפגע הפרט ממעשה העבירה הפלילית, וראוי להניח לו לתבוע את עלבונו. כאשר מטבע הענין העבירה פוגעת בפרט, והמדינה אינה נוטלת יוזמה לתבוע את הפוגע לדין, יכול, איפוא, האזרח להאשים את העבריין, בהגשת קובלנה לבית המשפט" [הצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג1963-, ה"ח 548 בעמ' 191]. ענין לנו, איפוא, בפרט, במתלונן, על פי רוב מי שנפגע אישית ובמישרין ממעשה העבירה; לוֹ נתכנו עלילות הקובלנה. ג. עבירות המנויות בתוספת השניה לחסד"פ - עבירות שבביצוען ניתן להאשים אדם על ידי הגשת קובלנה - ניתן לסווג לשלוש קבוצות עיקריות: עבירות הנושאות אופי "פרטי"; עבירות על חוקי הבחירות; ועבירות בנושאי איכות הסביבה. חברי, כבוד השופט י' נועם, נדרש לפרשנות "כל אדם" בעבירות שנושאות אופי "פרטי", קרי - עבירות מקבוצת העבירות הראשונה מקרב השלוש הנ"ל [ק"פ 1747/95 (י-ם) וויל נ' כהן ואח', דינים-שלום כרך ז 812]. מסקנתו שם דומה למסקנתו של כבוד השופט ע' זמיר [בע"פ (ת"א) 1089/92 ברקוביץ נ' איתנים מוצרי בניה בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ג (2) 502-497] לפיה: "המונח 'כל אדם' מתייחס רק לכל אדם שנפגע אישית...". כחברי, כבוד השופט י' נועם, אף אני לא ארחיב את היריעה אל מעבר לעבירות הנושאות אופי "פרטי". אומַר אך זאת, שמבחינה כמותית ואיכותית, משקלן הסגולי של העבירות הללו מקרב העבירות המנויות בתוספת השנייה, הינו רב. העבירות האחרות, דומה, נספחו לראשונות, שהן העיקר והן התכלית. מלומדי-משפט ראו ליתן טעם באפשרות שניתנה להגיש קובלנה פרטית בעבירות על חוקי הבחירות כיוון שרשויות המדינה "עלולות להיות חשודות בפניות בנושא פוליטי רגיש זה" [כבוד השופטת ש' נתניהו, בענין שוברט הנ"ל בעמ' 145, בהתבסס על: ר' גביזון שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (תשנ"א1991-) 85]. לפיכך גם לא ניתנה סמכות ליועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים בקובלנה בעבירות על חוקי הבחירות. ודוק: באלה - לא; באחרות - כן. גם בכך תמיכה בעמדתנו. על כל פנים, הכלל הוא, דומני, כי העבירות מן הסוג ה"פרטי" שבתוספת השניה - עיקר; האחרות - טפל (ורק לגביהן, כשאין נפגע ספציפי, כגון בעבירות על חוקי הבחירות, יכול שהקובל לא יהיה הנפגע): "מדובר בעבירות שהן בעיקר בתחום היחסים שבין אדם לחברו, ולעיתים הן מתאימות יותר לתחום היחסים האזרחיים מאשר לתחום הפלילי; מדובר במעשים שלעיתים אין בהם כדי להפר את הסדר הציבורי ומשום כך, כנראה, סבר המחוקק כי יש לשחרר את זרועות החוק השונות מן הטיפול בעבירות אלה ולהשאיר את היוזמה בידי האזרח." [ה' בן-עתו "הקובלנה הפרטית" הפרקליט כה (תשכ"ט) 521]. ד. הטעם המצטבר הרביעי, ייקרא - איזון. מוסד הקובלנה הפרטית שנוי במחלוקת. מחד, הוא מיטיב עם הנפגע ויש בו "ערובה קונסטיטוציונית לשימוש החוקי בסמכות התביעה הכללית ונגד סירוב או מחדל שרירותי... להעמיד עבריינים לדין" (ענין שוברט הנ"ל, בעמ' 143); ומאידך, "מכבידה הקובלנה הפרטית עם הנאשם" (שם, בעמ' 146). אין חובה - כבמצב הדברים הרגיל - להגיש לכתחילה תלונה; לא בהכרח מתקיימת חקירה משטרתית, כשם שלא בהכרח נבחן חומר הראיות על ידי התביעה; קיים חשש שתוגש קובלנה שהעובדות שבבסיסה מפוקפקות; יש והקובל מודרך משיקולים של נקם או הטרדה; שרביט הניצוח על ההליך הפלילי נמסר ביד לא אמונה (בסייגים), והנאשם יכול שימצא עצמו בעמדה נחותה; שמו הטוב ייפגע; זכויותיו יקופחו; יכול שיינקטו נגדו אמצעים של חיפוש ואף מעצר. [עוד על מגרעותיה של הקובלנה הפרטית, וכנגזרת מכך, פרשנות מצמצמת - ה' בן-עתו "הקובלנה הפרטית", שם]. סבורני, איפוא, כחברי - כבוד השופט י' נועם, כי "האיזון הראוי וההולם בין האינטרסים של הקובל לבין אלו של הנאשם מחייב את צמצום מעגל הקובלים רק לנפגעים הישירים מהעבירה" [עניין וויל הנ"ל, בעמ' 4]. ה. הקובלת דנן היא עמותה ציבורית אשר חרטה על דיגלה ערכים מספר, וביניהם: שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי, עידוד ערכי שלטון החוק, וכיוצא באלה מעשים טובים. מסופקני - בהתחשב באמור לעיל על תכליתה של הקובלנה הפרטית - אם נכון יהיה להכיר ב"זכות עמידה" של עמותה ציבורית שכזו, כקובלת. הרי הקובלנה נועדה לאפשר לפרט הנפגע לתבוע את עלבונו. אין הכוונה ליתן מעמד לגופים ציבוריים, להיות מעין-מתחרים בתביעה הכללית. סוף-סוף, עיקר טענותיה של הקובלת כאן, הוא טענות על אודות האינטרס הציבורי שבניהול הליך פלילי כנגד המבקשים. באי-כוחה של הקובלת טענו - במפורש ובמשתמע - טענות של ביקורת על טיב החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה דנן, החלטה שהביאה בחשבון את הנסיבות הציבוריות שבכאן. הליך זה לא נועד - וסמכות לא ניתנה לי במסגרתו - לבקר את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה; גם קטונתי, ולא אומר על-אודותיה דבר, מטוב עד רע. אך זאת ידעתי: היועץ המשפטי לממשלה הוא אשר מופקד על שקילת האינטרס הציבורי. עליו לבחון את מכלול השיקולים והאינטרסים הנוגדים, לערוך מאזן של "רווח והפסד" - "הֶוֵי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה" [משנה, אבות ב, א]. הכל כדי לגבש הכרעה ערכית בדבר התועלת שעשויה לצמוח לקיום המסגרת החברתית לעומת הנזק שיכול להיגרם לה, בקשר להחלטה אם לנקוט הליכים פליליים, אם לאו. זהו ה"ענין לציבור" שעל שקילתו מופקד היועץ המשפטי לממשלה. כזאת עשה - והחליט. [המונח "עניין לציבור" אינו מוצלח וקיים פער בין מובנו המשפטי למובנו המילוני, ולמשמעותו הרווחת בקרב הציבור. לפירוט מערכות השיקולים, ראה דברי כב' השופט א' ברק בבג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 513-509]. הקובלנה הפרטית לא נועדה להפקיע תפקיד זה מידיו של היועץ המשפטי לממשלה. [אין צריך לומר, כי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה חסינה מביקורת. היא נתונה לשבט ביקורתו של בג"צ. במסגרת הליך זה לא הוגד לי, אך עוף השמים הוליך את הקול: הקובלת עתרה לבג"צ (3087/99) כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. זו, אכן, הדרך הדיונית ההולמת]. ודוק: אינני מתעלם מעצם קיומו של אינטרס ציבורי בהליכים פליליים אשר מתנהלים על דרך של קובלנה. אינטרס זה בא לידי ביטוי גם באפשרות שמעניק החוק לתביעה הכללית ליטול לידיה את רסן ניהול המשפט: "אכן, קובל המגיש קובלנה פרטית משלב הן את הדאגה לענייניו הוא והן את תפקידו כמייצג הציבור לפני בית המשפט" [ע"פ 2124/91 רון נ' כור תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מז(5) 289, 296 מפי כבוד השופט ת' אור]. אולם, אותו שילוב שמדבר בו כבוד השופט אור, אינו מתקיים בענייננו: עיקר עיקרֵי מעייניה של הקובלת נתונים לאינטרס הציבורי; נעדר מקובלנתה כאן כל סממן אישי-פרטי. כאמור, כל הטעמים הללו תומכים בפרשנות מצמצמת ל"כל אדם" שבסעיף 68 לחסד"פ; על אחת כמה וכמה, כאשר חוק איסור לשון הרע מצמצם עצמו ל"נפגע" בלבד: "אין די בכך שהפרסום מייחס לשון הרע לאדם מסוים, ועל התובע או הקובל להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו." [א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז - 1997) 123]* . בהתאם לכך נפסק, כי אין לְאב עילת תביעה בגין פרסום שייחס מעשים חמורים לבנו הקטין, וכי אין לקבל את הטענה שפרסום המשמיץ את הבן, פוגע גם בשמו הטוב של האב [ת"א (ת"א) 1786/52 עמרם ואח' נ' חברת חרות בע"מ ואח', פ"מ יא 94, 95]. גם אם ייטען הטוען כי "כל אדם" שבסעיף 68 לחסד"פ, הריהו כל אדם ממש - כפשוטו - גם אז לצורך ענייננו-שלנו, די לנו בהבדל, במונח השונה - "הנפגע" - שנקט בו המחוקק בחוק איסור לשון הרע. לא בהיסח הדעת עשה כן: שבועיים-ימים לפני חקיקתו של חוק איסור לשון הרע נחקק חסד"פ ובו סעיף 68 הנ"ל. סמיכות הזמנים מלמדתנו על כוונה מודעת לצמצם את "זכות העמידה"; שרק הנפגע יריב את ריבו, ולא כל דכפין יהא מתעבר על-ריב לא-לו. לא אכחד: "פרסום לשון הרע... עלול לפגוע לא רק באדם שאליו כוון, אלא גם בבן-זוגו, בילדיו, בהוריו, בשותפיו ובחבריו" [דברי כבוד השופט א' מצא בע"א 175,245/84 יעקובוביץ נ' מ"י, פ"מ תשמ"ו (א) 177, 189]. מעגל הנפגעים הוא, איפוא, רחב, ונאמנים עלי דברי ב"כ הקובלת על אודות תחושת הפגיעה הקשה. עם זאת, ממשיך כבוד השופט מצא, שואל ומשיב: "האם לכל הניזוקים הללו נעניק זכות תביעה? טעמים מעשיים, המהווים שיקולים לגיטימיים של מדיניות משפטית, מחייבים להגביל את היקף הסיכון ואת חובת הפיצוי, שניתן להטילם על המזיק". כך הוא בנזיקין - אליבא דכבוד השופט מצא - וכך הוא, לדידי, גם בענייננו. אמנם נפגעי הדברים המיוחסים למבקשים, לא יִיסָפרו ולא יִימָנו מרוב. אך שיקולים שפירטנו לעיל מחייבים הגבלה: רק מי שלשון הרע כוונה כנגדו, הוא הנפגע הרשאי להגיש קובלנה. זיהויו של נפגע זה, לא ייעשה באופן סובייקטיבי. המבחן הינו אובייקטיבי [א' שנהר, לעיל, בעמוד 123; ת"א (י-ם) 893/89 יאיר קליין ואח' נ' רון בן ישי ואח', תקדין-מחוזי כרך 91 (1) 393; ת"א (חי') 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285]. נבדוק עצמנו מנקודת מבטה של הקובלת: נניח, לשיטתה, כי אכן נפגעה מן הדברים; ועוד נניח, גם זאת לשיטתה, כי כל אזרח נפגע מן הדברים; היעלה על הדעת שבתי המשפט יפתחו שעריהם, וכל אחד ואחד, כראות עיניו, יהיה לקובל ולמאשים? תשובתי לכך, בשלילה. ראשית: מצב דברים זה עומד בסתירה למהותו של מוסד הקובלנה. שוב לא יהיה זה מוסד שיורי, של בדיעבד, של מתן אפשרות לפרט שנפגע לנקוט הליך פלילי כשהתביעה הכללית נמנעת מלעשות כן; יהיה זה מוסד של לכתחילה, שכוחו עימו לקרוא תיגר על התביעה הכללית ולהתחרות בה. לא תתקרר דעתם של רבים-רבים עד שימצו זכותם, עד תום, לקבול ולהאשים; וכל אחד, כראות עיניו (וגם לשוא), ישא את נס האינטרס הציבורי. שנית: ניתן להתווכח על היקף המעגל שיש לשרטט סביב "הנפגע"; מי שנכלל במעגל - רשאי להגיש קובלנה, ומי שמחוצה לו - מנוּע. דומני שאין להלום מצב שאותו מעגל הינו חובק-כל ואין מי שיוצא מתחומו. אמת נכון הדבר - טוען ב"כ הקובלת - סעיף 20כה לחוק המים, תשי"ט1959- מדבר בקובל ש"נפגע במישרין". שמא מכלל ההן ("במישרין"), לענין חוק המים, נלמד על הלאו (גם מי שלא נפגע במישרין) לענין חוק איסור לשון הרע? אינני סבור כך. הלכה היא כי "חזקת המחוקק שאין הוא מוציא דברים לריק, מן החזקות היא, הניתנות להזמה..." [השופט ח' כהן בע"פ 406/69 ברנדל נ' מ"י, פ"ד כד (1) 210, 212]. מחוקק בשר ודם יכול שלא יהיה זהיר וקפדן; מלאכתו אינה בהכרח מלאכת מחשבת; יכול שישגה במילותיו, ויש להישמר מפני הסקת מסקנות מרחיקות-לכת מסוג זה של הסדר שלילי [א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (כרך ב, תשנ"ג) 115-112, 599-596]; יתכן שההוראה בחוק המים לא באה אלא לשם הזהירות; ומכל מקום, הארכתי בדברים לעיל, כדי להצביע על תכלית חקיקה "חזקה" בסוגיה דנן. ההקשר הלשוני אינו חזות הכל. ישנם מקורות נוספים, גם נכבדים ממנו, המשמשים אותנו לשם מתן משמעות משפטית לדברי החוק. כשלעצמי, עם זאת, נחה דעתי גם לגבי ההקשר הלשוני: "הַנפגע" רשאי להגיש קובלנה. ה"א הידיעה "היא האות ה' הבאה בראש שם או תואר... לציין שהם ידועים" [א' אבן שושן המילון החדש (1996) 242]. לשון אחר: ה"א הידיעה במילה "הַנפגע", מצמצמת את היקף הנפגעים; פועלה דומה לזה של המילה "במישרין", אשר מצמצמת את היקף הנפגעים הרשאים להגיש קובלנה לפי חוק המים. ועוד: לעניין דרכי הבעת לשון הרע, דק המחוקק בסעיף 3 לחוק ועשה דין הבעתה "במישרין" כדין הבעתה והתייחסותה לנפגע במשתמע. משתיקתו לעניין "הנפגע", בסעיף 8 לחוק, צא ולמד כי התכוון ל"נפגע" במישרין, ולא בעקיפין. יתכן, שכוחה של שתיקה זו ביחס לסעיף 3 שבאותו חוק, עדיף מכוחה של שתיקה ביחס לחוק רחוק (חוק המים). כך או כך, אמרנו את שאמרנו באשר למשקל - הזעום - שיש לייחס לדיוקים אלה בחקיקה של בשר ודם. יתכן כי בנסיבות מסוימות, נדירות, יהיה זה נכון לאפשר הגשת קובלנה לא רק למי שלשון הרע כוונה כנגדו אישית אלא גם לחליפו, שמטעמים של מדיניות משפטית, נכון לראותו כבא בנעלי הנפגע הישיר. אך לא זה המצב בענייננו. דברי לשון הרע לא כוּונו כנגד התנועה למען איכות השלטון. אינני סבור כי יש לראותה כ"נפגעת ישירה", כטענתה. בקו האש הקדומני נמצאים שופטי בית המשפט העליון. הם נמצאים שם בבדידות מזהרת. הקובלת אינה נמצאת בשורה אחת עימם. דברי לשון הרע כוונו נגדם. כל השאר - נפגעים וכואבים - אך אינם בחזית ואינם בגדר "הנפגע". ולשיטה אחרונה: פרשנות סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע יונקת חיותה, כאמור, מטיבו של מוסד הקובלנה על פי הוראות חסד"פ; לא פחות מכך, צריכה מלאכת הפרשנות ליתן משקל הולם למהותו של חוק איסור לשון הרע ולאיזונים הפנימיים שבו. [ראה: דברי כבוד השופט א' ברק בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 861; דברי יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ משה אונא, ד"כ 43 (תשכ"ה) 2680; ע"א 670/79, 82/80, 78 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי וערעור שכנגד, פ"ד מא(2) 169, 199]. העבירה שמדובר בה כאן, מגבילה את חופש הביטוי, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה [השופט אגרנט בע"פ 255/68 מ"י נ' בן משה, פ"ד כב (2) 427, 435]; "זכות עילאית" [השופט אגרנט בבג"צ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז (2) 871, 878]; בעלת "מעמד על-משפטי" [השופט שמגר בע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, 295]. אך אין זו זכות מוחלטת, ויש והיא נסוגה מפני זכויות אחרות, ולו באופן חלקי, כשאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. לא אאריך עוד בדברים לענין זה, כולם כתובים בענין אבנרי הנ"ל. אומר רק שלרשימת נקודות האיזון שבחוק איסור לשון הרע, כמפורט שם בעמ' 861-2, ניתן להוסיף את זו נשוא-דיוננו. קרי, סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, הוא האיזון הסטטוטורי שבין חופש הביטוי מזה, לבין קובלנה פלילית פרטית בגין לשון הרע מזה, לגבי מיהות "הנפגע" אשר רשאי להאשים על דרך של הגשת קובלנה: מי שדברי לשון הרע כוונו אליו במישרין. 5. הערה על ביקורת ועל חופש הביטוי מושכל ראשון: ביקורת הינה לגיטימית. יותר משהיא לגיטימית, היא נחוצה. כשהיא לעצמה, אין בה כל עלבון. אדרבא: היא בונה, יוצרת, מחדשת, ומביאה לחשיפת האמת. הרב קוק (אדר היְקר עמ' יג) מצייר בדמיוננו התנגשות של דעות, ואת פריהּ הטוב: "אוצר הברכה המוכן מהתנגשות הכוחות המחשביים כשהם נפגשים זה בזה במצב הניגוד, - איך שהם, ודווקא הם, לא שלילה, כי-אם חיוב וכוח חדש ונאור בעוז הם מולידים". הוא אשר אמרנו: הביקורת איננה רק מותרת; אין היא בגדר נסבלת גרידא; חופש הביטוי איננו רק מטרה בפני עצמה להגשמת ה"אני" העצמי; חופש הביטוי נועד להבטיח החלפה של דעות; לזקקן; להחכימנו; לרדת לחקר האמת, ולהנחותנו לדרך הישר. ביקורת על בית המשפט היא לגיטימית; השופטים קשובים לביקורת; הציבור קשוב לה; המחוקק כורה אזנו. אך שומה לשמור על כללי היסוד בשיג ושיח הציבורי במקומותינו: "אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" (פסחים, ג, א); "ננהג שלום-אמת בינינו לכבד את דעות ורגשות כל אחד וכל סיעה מסיעותינו ונסיר מקרבנו דברי שנאה ואיבה ומעשה קינטור" (הראשון לציון הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל הגיוני עוזיאל חלק ב' 34); "ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור, לא תהא עבירה..." [סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז1977-]; ועל דרך החיוב, בלשון הרמב"ם (אגרות מהדורת הרב י' שילת, חלק א', עמ' שט): "אפשר לאדם להשיב ולבקר ולחלוק בדרך ארץ ובידידות". משיקולים פרגמטיים, וגם למי שסבור שהדעה שמנגד פסולה, כדברי הרב קוק [גנזי ראי"ה ח"ג עמ' 27]: "להשיב על דעות רעות אין נחוץ כלל מחלוקת, גם אין תועלת במחלוקת, כי אם להשיב בדברים של טעם ובזה אין הֵירוס כלל אל השלום". גדולה מזו, כשהשיח נעשה מתוך פתיחות ורצון כן להפריה הדדית, עד למצב בו - "יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין, ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד". [הרב א' י' הכהן קוק אורות התחיה, פרק מג עמוד פד]. בלשוננו-אנו, דומני כי נכון יהיה לומר שהחירות להתבטא ולבקר טבועה במשטרנו ובאורחות חיינו, והיא לנו כלי מחזיק ברכה. ועם זאת, מוגבלת החירות בסייגים של צורה ושל תוכן; במגבלות מטעמים מוסריים, תועלתניים, דתיים, משפטיים; חירות - עם אחריות. 6. סוף דבר החלטתי, איפוא - חרף פגיעתם הרעה של הדברים המיוחסים למבקשים, פגיעה ביחידים ופגיעה בציבור, פגיעה שראוי שתבוא על תיקונה - להעתר לבקשה לביטול הקובלנה. הקובלת איננה "הנפגע" כמובנו בסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע. והשופטים, מה יהא עליהם? הללו ימשיכו לשפוט את העם מבוקר עד ערב, כדרכם וכעלילותם. "אמר רבי שׁמלאי: אזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן...:'כאשר ישׂא האומן את היונק' (במדבר, יא, יב)" (סנהדרין, ח, א). "ונראה שבא ללמד שאף אם יקרה שאחד מטריד ומצער את הדיין ומדבר קשות... וכדומה מן העניינים המטרידים ומצערים את הגוף ואת הנפש, אל יאמר הדיין: מה לי ולצרת המִישׂרה הזאת, אניחנה ואפטר ממנה, אלא ישׂא ויסבול משאם וטרחתם באהבה..." (תורה תמימה, במדבר, יא, יב). אני מורה על ביטול הקובלנה. משפט פליליקובלנה פליליתקובלנה