חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות עקיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". הכלל הוא, כי דרוש לבחון אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כרסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שענינה ראיות לכאורה, להבדיל מ"נוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של ההליך בתיק העיקרי. להלן החלטה בנושא בקשה לעצור על תום ההליכים החלטה 1. זוהי בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בתיק פלילי 272/00, המייחס לו עבירת רצח (סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין התשל"ז 1977). קורבן העבירה (להלן: "המנוח"). המשיב יליד 1936 הינו אביה של קטינה כבת 16 שניהלה במשך 3 חודשים קשר רומנטי עם המנוח. אין מחלוקת שהמשיב ואשתו פנו בראשית חודש אפריל שנה זו אל עו"ד, על מנת שיסייע בהשגת היתר לנישואי הקטינה עם המנוח ואולם, כעבור ימים אחדים, הוא התבקש להפסיק את הטיפול בענין. כמובהר בסעיף 5 לפרק העובדות, הרקע לכך היה נעוץ בחשדו של המשיב, כי המנוח הדיח את הקטינה להשתמש בסמים מסוכנים. ביום 17.4.00, פנתה הקטינה אל משטרת ישראל. בתלונה שהגישה באותו מעמד נטען, שהמנוח בעל אותה וכן שהדיחה להשתמש בסמים. ביום 23.4.00, חזרה בה הקטינה מתלונתה אודות הדחה לשימוש בסמים. בהודעתה נאמר, כי העלילה על המנוח דבר שקר בעקבות החלטתו לנתק את היחסים איתה. אין חולק, כי בעקבות אירועים אלה, שנסקרו בקליפת אגוז, נעכרו היחסים בין המנוח לבין הנאשם. 2. לטענת המדינה, ביום 14.6.00 או בסמוך לכך, החליט המשיב להמית את המנוח. בסעיפים 10 - 14 לכתב האישום נאמר: "10.בתאריך 14/6/00 בשעה 20:20 או בסמוך לכך, בדרך צרפת פינת ג'ורס בחיפה, הבחין הנאשם במנוח, הצטייד בסכין או כלי חד אחר שאורך להבו לפחות 11 - 12 ס"מ ורוחבו עד 3.9 ס"מ (להלן: "הסכין") כל זאת לשם המתתו של המנוח. 11.הנאשם דקר את המנוח בבית החזה משמאל, דקירה אחת באמצעות הסכין. הסכין עברה דרך צלעות 5 ו - 6 של המנוח לתוך חלל החדר הימני של לב המנוח. כמו כן דקר הנאשם את המנוח שלוש פעמים בצווארו כל זאת על מנת לגרום למותו של המנוח. 12.המנוח מת כתוצאה מנזק חמור ללב כתוצאה מפצע הדקירה בבית החזה משמאל עם חדירה לחדר הימני של הלב. 13.כתוצאה ממעשיו של הנאשם נפח המנוח את נשמתו. 14.הנאשם במעשיו לעיל, גרם בכוונת תחילה למותו של המנוח לאחר שהחליט להמיתו והמית את המנוח בדם קר בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה בנסיבות בהן יכול היה להבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין את עצמו." 3. בבקשת המעצר נטען, כי יש בידי המדינה "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב. בהקשר זה הופנתה תשומת הלב, בעיקרו של דבר, לקיומן של הודעות עדי ראייה, הודעות המשיב הקושר עצמו לאירוע הדקירות ולשקריו כפי שנתבררו במהלך חקירת המשטרה. כן הוזכרו ממצאי חוות דעת פתולוגית בעקבות ניתוח גופתו של המשיב. לטענת המדינה, אין מקום לשחרר את המשיב ואף לא להסתפק בחלופת מעצר, מחמת שהדבר יסכן את שלום הציבור וכן בשל החשש לשיבוש מהלכי משפט. 4. המשיב אינו מכחיש כי היה נוכח בזירת העבירה. הוא טוען, שנקלע לנסיבות בהן נאלץ לפעול לצורך הגנתו העצמית. בפתח הדיון בבקשה נאמר מפי סניגורו: "על פי חומר הראיות, אין ספק שהנאשם היה זה שהותקף; אין ספק שמעשיו היו דרושים באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין; אין ספק שנשקפה סכנה לחייו ועל כן אין ספק שהוא אינו יכול לשאת באחריות פלילית למעשיו." כבר בראשית הדיון, טרח הסניגור להדגיש שלמנוח היה מניע לפגוע במשיב, בסוברו שהורי הקטינה היו אלה שהשפיעו עליה לפנות למשטרה, כאמור לעיל, ולהגיש נגדו תלונה. כן נטען, שבמשך כחודשיים, המשיב היה נתון לאיומים מצידו של המנוח וכי יש על כך ראיות בחומר החקירה. 5. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות עקיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". הכלל הוא, כי דרוש לבחון אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כרסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שענינה ראיות לכאורה, להבדיל מ"נוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של ההליך בתיק העיקרי (ר' בש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י פ"ד נ (2) עמ' 148; בש"פ 2182/95 מהאג'נה נ' מ"י פד"י מ"ט (2) עמ' 228). עיון יסודי ומקיף בחומר החקירה מלמד ברורות על כך, שהמדינה יצאה ידי חובתה בהצגת "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב וזאת אפילו מעבר לנדרש. המשיב ואשתו מזל, נפגשו עם המנוח באקראי, זמן קצר לאחר שהחזירו את בתם מירב לדירתה ברחוב דרייפוס 1. מס' שעות קודם לכן, הם התקשרו אל שוטר בשם ישראל כהן, רכז מודיעין בתחנת המשטרה בחיפה. הלה ידע על הסכסוך שפרץ בין המנוח לבין המשיב. שניהם נהגו לפנות אליו כדי לדווח על התנהגותו הרעה של האחר, לקבל את עצתו ולבקש את התערבותו. ביום האירוע, היו אלה המשיב ואשתו המתגוררים במושב עין העמק, שפנו אל ישראל, סיפרו לו שעליהם להחזיר את בתם לדירתה ושלאור איומי המנוח הם חוששים להגיע לסביבת מגוריו. לפי גרסתם, ישראל אמר להם שבעקבות שיחתו עם המנוח, אין סיבה לדאגה. גם אם העובדות בענין זה מחזקות את גרסת המשיב אודות האירוע האלים, יש בחומר החקירה שפע ראיות המצביעות על כך שהמשיב, הוא אשר יזם את התקרית, בפנותו אל המנוח, ללא שהייתה מצידו כל התגרות וגרם למותו בדקירות סכין שהיה ברשותו. 6. עיקרי הדברים בענין זה, מבוססים על חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, כמפורט להלן: א. אמיר ברלגה, כך לפי הודעתו מיום 15.6.00, ראה את המחזה לנגד עינייו. הוא סיפר לחוקרי המשטרה, כי ביושבו על המדרגות שבחזית המרכז המסחרי, הוא ראה את מכוניתו של המנוח (טנדר פג'ו בצבע קרם), שחנתה קרוב מאוד (כשבעה מטר) למקום בו ישב. האירוע, מזווית מבטו של אמיר, מתואר בהודעה בלשון זו: "אני ראיתי את קובי (המנוח - א.ר.) יוצא מהאוטו במהירות. הוא היה במצב נורמלי, לא פצוע... ומתחיל לברוח כי היה שם איזה אדם ג'באר כזה שרדף אחרי קובי וניסה להביא לו מכות ואני ראיתי אותו עם משהו שנראה כמו סכין ביד רודף אחרי קובי ואז הוא המשיך לרדוף אחרי קובי עד המדרכה מהצד השני של הכביש ואז קובי רץ בחזרה לרכב שלו וניסה להכנס פנימה כדי לנסוע אבל באותו רגע האדם השיג אותו והתחיל לדקור אותו. הוא ניסה לדקור את קובי וקובי התנגד ותפס לו את היד שבה החזיק את הסכין, אבל הוא כנראה היה חלש ונגמר לו הכוח והוא עזב את היד של האדם ואותו אדם דקר אותו באזור החזה או הלב וגם ליד הגרון. אני נבהלתי כשראיתי את זה וברחתי לכיוון חנות הירקות וראיתי פתאום רכב שנוסע במהירות כמו טיל לכיוון למטה בדרך צרפת. זה היה רכב פרטי. באוטו הזה ישבו האדם הדוקר ועוד אשה שישבה לידו. האדם שדקר, אני לא מכיר אותו. הוא בן 50 או 60 נראה די זקן. היה לו שיער חום שלא נראה זקן כל כך. אני לא זוכר מה הוא לבש, אבל אם אני אראה אותו אני אדע לזהות אותו. אני רוצה לספר שיחד איתו הייתה אשה שגם אותה אני לא מכיר... ישבה פשוט בתוך האוטו... אני רוצה לספר שהייתה עם קובי עוד ילדה צעירה שאני לא מכיר... וברגע שקובי יצא מהאוטו והתחיל לרוץ היא יצאה גם כן מהאוטו וצעקה מספיק די... כל האנשים שהיו באזור, התחילו להגיע לכיוון קובי וגם אני הצטרפתי... וראיתי את קובי שוכב בפתח של הדלת של הנהג באוטו שלו... אני זוכר שיחד עם האדם הדוקר היה עוד מישהו שנראה ג'באר, שמן בערך 1.76 עם פנים שמנות שניסה יחד עם האדם הדוקר לרדוף אחרי קובי. בהתחלה כשהוא יצא מהרכב והוא פשוט שיתף פעולה עם האדם הדוקר. אני מתכוון לכך, שראיתי פשוט שהוא מנסה להרביץ גם לקובי והיה נראה שהוא יחד עם האדם הדוקר. הוא רק עזר לזקן הדוקר לתפוס את קובי אבל פתאום הוא נעלם והזקן רדף אחרי קובי לבד, עד שהגיעו לרכב של קובי ושם הזקן דקר את קובי..." ביום 28.6.00, כשנערך מסדר זיהוי תמונות, לא הצליח אמיר לזהות את המשיב. בהודעה מאוחרת של אמיר הוא הבהיר, כי פניו של הדוקר היו "די חצויות" בשל הגבלות בשדה הראיה. ב. סימה ישח, חברתו של המנוח הייתה אף היא עדת ראיה, שבמסדר הזיהוי לא הצליחה לזהות את המשיב כמי שדקר את המנוח. לדבריה, היא נשארה במכונית כשהמנוח עצר ליד קיוסק כדי לקנות סיגריות. האירוע, כך נטען, התרחש מיד בצאתו של המנוח מהמכונית. סימה מספרת, כי ראתה את אשתו של המשיב יוצאת ממכונית שנעצרה מאחורי הטנדר וקוראת לעברו של המנוח. לדבריה, היא גם ראתה אדם שיוצא מאותו רכב "ומחזיק בידו שני סכינים" וכעבור שניות דוקר את קובי מתחת ללב. לפי גרסתה "הם לא רבו ולא התקוטטו לפני זה, כי פשוט לא היה להם זמן אפילו לריב". בתארה את האירוע, סימה הוסיפה ואמרה בין היתר: "באותו זמן מזל עמדה על המדרכה וצעקה "תתפסו אותו, את קובי, הוא הורג את בעלי". אני הייתי עדיין בתוך האוטו וראיתי את קובי רץ לכיוון המדרכה מהצד השני של הרחוב. הוא רץ כפוף ונפל על המדרכה השניה. לא היה לו שום דבר ביד... קובי בדיוק התחיל לקום אז אותו אדם שדקר, שאני יודעת שקוראים לו אהרון... חזר לקובי שעדיין היה על הצד השני של המדרכה ולא הספיק ממש לקום ואני ראיתי ממש בשניות את אהרון רוכן מעל קובי ששכב על המדרכה ודוקר אותו עם שני סכינים שהיו לו ביד. ראיתי אותו דוקר את קובי בגרון... אני בטוחה כשקובי שכב על המדרכה לפני שאהרון ניגש אליו בפעם השניה ודקר אותו, היה מישהו שתפס את קובי על המדרכה... תפס אותו כדי שלא יברח, כי ממש אז אהרון הגיע ודקר את קובי פעם שניה ואני לא ראיתי יותר את אותו אדם שתפס את קובי כי הוא פשוט נעלם... ראיתי את אהרון נוסע לכיוון דרך צרפת למעלה לרמת שאול והוא נסע מהר עם אשתו..." ג. עד הראיה השלישי, אלון בלמס, "קרוב רחוק" של המנוח, נחקר רק ביום 28.6.00 בעקבות מידע שהגיע למשטרה על כך שהוא היה בזירת העבירה. לדבריו, הוא לא פנה למשטרה ביוזמתו כי לא רצה להיות מעורב בענין. בניגוד לדברי סימה, אלון טוען שמכוניתו מסוג פיאט אונו בצבע לבן, היא שחנתה מאחורי הטנדר של המנוח והפרידה בינו לבין מכוניתו של המשיב. בהודעתו של אלון נרשמו מפיו, בין היתר, הפרטים הבאים: "שמעתי דיבורים מאחור, מאחורי הרכב שלי ושקראו לקובי. קובי הלך מאחורי הרכב שלי וניגש לאיזה רכב. אני חושב שאשה קראה לו ואמרה לו בוא רגע... הוא עשה לה תנועה ביד, כאילו תעזבי אותי והמשיך ללכת למכולת. שמעתי שוב קולות של הגבר או האשה צועקים לו ואז קובי ניגש, הלך לאוטו מאחור... שמעתי צעקות, ראיתי את קובי רץ לאוטו שלו פתח את הדלת ורץ לכיון מעלה וראיתי בחור עם שיער לבן, מבוגר רץ אחרי קובי ומחזיק משהו ביד ארוך ואז קובי נפל על המדרכה מצד שני של הכביש... הבן אדם המבוגר ישב עליו או התכופף מעליו וראיתי שרבים מכות והנפות ידיים... צעקתי לעבר הבן אדם שישב על קובי תזוז ממנו... זה היה במרחק של מקסימום עשר מטר ואז הבחור המבוגר קם מקובי, עזב אותו ואז קובי נראה הולך בכיוון הרכב שלו... מכופף וצולע ומחזיק ביד את הצד בחזה... אחר כך כשראיתי את קובי שוכב... ראיתי שבעצם הוא נפגע בחזה ליד הלב ובגרון... לפני שבאתי לעזור לו... הוא נפל בישיבה לתוך האוטו ליד הנהג. הדלת של האוטו שלו הייתה פתוחה לפני זה, כי קובי אחרי שעמד ליד הרכב הלבן שעמד מאחורי, רץ לאוטו שלו פתח את הדלת, לא ידעתי בשביל מה ורץ למדרכה למעלה השניה שממול והבן אדם המבוגר רץ אחרי קובי, הם רבו ואז קובי נפל..." ובהמשך (לשאלות החוקר): "ראיתי שהם רבו בידיים. לא ראיתי שדקרו אחד את השני. רק אחר כך ראיתי את קובי דקור, הבנתי שהוא נדקר על ידי אותו בן אדם מבוגר, כי ראיתי שרק קובי והבן אדם המבוגר רבים. לא היה עוד אדם לידם." ד. דקות אחדות לאחר שהמשיב ואשתו הסתלקו מזירת העבירה, הם התקשרו טלפונית לשוטר ישראל כהן ודיווחו לו על המקרה. בזכרון דברים שנרשם על ידו מיד לאחר שיחה זו נאמר: "נשמע לי מאוד מבוהל ולחוץ ואמר לי אתה יודע, הוא ועוד ארבעה חברים שלו התנפלו עלי. שאלתי אותו מה קרה בדיוק ואז הוא חזר ואמר לי, תשמע היה לקובי סכין ביד והוא רצה לדקור אותי ואז אני ראיתי שהמצב מסוכן ואז אני דקרתי אותו והוא נפל על הרצפה. שאלתי אותו מה המצב שלו עכשיו הוא אמר לי שהוא ברח מהמקום. ביקשתי מאהרון עוזיאל שיסע מיד למטה וימתין שם ואז אשתו לקחה ממנו את הפלאפון ודיברה איתי, תוך כדי שלדבריה הם בדרך למטה. היא סיפרה לי, כי קפצו על בעלה ארבעה או חמישה אנשים והיא ראתה שהמצב חמור מאוד..." ה. המשיב ואשתו הגיעו לתחנת המשטרה כ - 35 דקות לאחר שיחתם הטלפונית עם ישראל כהן. רס"מ שי לוי שישב במוקד קבלת התלונות שמע את דיווחו של המשיב וערך תרשומת כדלקמן: "הגיע אלי אזרח שהזדהה בפני בשם אהרון עוזיאל... ואמר לי שכרגע היה מעורב באירוע דקירה ברחוב ג'ורס בחיפה. הבחור הנ"ל נראה לי מבוהל, כשהוא לבוש בחולצה טי -שרט לבנה עם סימני דם בשרוול ימין ושמאל. כמו כן נראו סימני דם טריים על מכנסי הג'ינס הכחולות שלבש. בנוסף לכך, מסר לי הנ"ל שמישהו דקר אותו ביד ואכן ראיתי חתך זב דם בבסיס בוהן בכף יד ימין. לשאלתי מה קרה, מסר לי הנ"ל כי בחור העונה לשם קובי ביזאווי דקר אותו ותוך כדי הגנה עצמית הנ"ל תפס את הסכין שהיה בידו של קובי והחלה קטטה ותוך כדי הקטטה לפתע הסכין ננעצה בחזהו של קובי." בדו"ח מעצר שנערך על ידי רס"מ לוי נרשם מפי המשיב: "ניסו לדקור אותי ותוך כדי כך הסכין ננעצה בחזהו של קובי." ו. המשיב מסר הודעת חשוד לאחר שחוקרי המשטרה ביקרו בזירת העבירה, קיבלו את דיווחו של רס"מ ישראל כהן וגבו הודעות מסימה ישח ומזל עוזיאל. כל הודעותיו, למעט זו שנגבתה ביום 29.6.00, תועדו במצלמת וידאו. ביום 15.6.00 בשעה 05:00 (ראה תמליל קלטת 181/00), נאמר מפי המשיב כי בעת שישב במכונית והמתין לאשתו שהלכה לבית אימה כדי להביא דבר מה, הוא שמע לפתע צעקות ומיד אחר כך המנוח הגיח לעברו ופתח את דלת מכוניתו. בעמ' 8 לתמליל נאמר על ידי המשיב: "הוא פתח לי את הדלת ובא לי עם סכין ואני התחלתי להתגונן... והתחלנו להתקוטט... ומאז אני לא זוכר שום דבר. הוא דקר אותי ביד, התחלנו להתקוטט, אני יצאתי מהאוטו בשביל לברוח. הוא עוד פעם התחיל לרדוף אחריי... באו עם שתי מכוניות... האוטו השני אני לא מכיר. גם את האוטו הזה לא הכרתי עד שהוא יצא מהאוטו... אני התחלתי לברוח... הוא רדף אחריי... ואז אני לא יודע מה קרה..." בעמ' 11 - 13 לתמליל נרשמו חילופי דברים בין החוקר לבין המשיב כמפורט להלן: "חוקר: הוא נפגע? אהרון: אני לא יודע. חוקר: אתה הצלחת להוציא לו את הסכין מהיד? אהרון: לא לא. חוקר: הסכין הייתה אצלך ביד באיזשהו מצב? אהרון: לא, לא שום דבר. חוקר: ... מי התקוטט רק אתה והוא? אהרון: כן... הסכין לא הייתה ביד שלי. ... חוקר: היה מצב באמצע הקטטה שהצלחת להוציא את הסכין שלו מהיד? אהרון: לא. כל הזמן הייתה הסכין אצלו. חוקר: אז זה לא מסתדר... איך הוא נפגע. הוא עם הסכין, הוא שולט בכל האירוע והוא על הרצפה ואתה מצליח ללכת. איך זה מסתדר לך? אהרון: התחלנו להתקוטט... אני חשבתי שהוא נפל... הוא נרקומן... אתה יודע מה זה. ... חוקר: מה זה התקוטטות? נתת לו בוקסים? אהרון: לא. לא יודע. אני התחלתי להתגונן... דחיפות וכל הדברים האלה." ביום 15.6.00 בשעה 15:03, כשהמשיב נחקר שוב (ראה תמליל קלטת 185/00) הובהר לו כי - "מבחינת המשטרה אנחנו חייבים להאשים אותך ברצח... עכשיו הזדמנות בשבילך להגיד את הטענות שלך..." המשיב סירב לשתף פעולה באומרו, שהוא יהיה נכון למסור את גרסתו רק בנוכחות עו"ד או לפי הנחיה שיקבל ממנו. כעולה מהתמליל, המשיב הסתפק באמירה שהמנוח הגיע אל מכוניתו, פתח את הדלת ודקר אותו באמצעות סכין שהחזיק בידו. הוא גם סיפר, שזולת המנוח הוא לא ראה שהיו עמו אנשים נוספים. כשנשאל באיזה אופן נדקר המנוח הוא השיב "אני לא יודע". החקירה שתועדה בקלטת 195/00 נסבה בין היתר, על מעשי המשיב ואשתו מאז שהסתלקו ממקום האירוע ועד שהגיעו למשטרה. באותו שלב כבר היה בידי חוקריו פלט שיחות יוצאות ממכשיר טלפון סלולרי שנמצא ברשות המשיב. כך נודע להם על שיחה עם ישראל כהן שהחלה בשעה 20:23 ועל שיחה נוספת מיד לאחר מכן עם עו"ד עדי בראונר שהחלה בשעה 20:59 ונמשכה 12 וחצי דקות. המשיב טען, שאינו זוכר את השיחה הטלפונית עם השוטר ישראל כהן במהלך נסיעתם לכיוון תחנת המשטרה. הוא גם לא היה מסוגל לזכור שיחה טלפונית עם עו"ד בראונר. בנוכחות ישראל כהן, שהוזמן להשתתף בחקירה זו, המשיב הכחיש בנחרצות את תוכן הדיווח אודות ארבעה אנשים שהתנפלו עליו ועל כך שנקלע למצב מסוכן שבגינו הוא דקר את המנוח. כפי שעולה מהתמליל, המשיב נמנע מלנקוט עמדה בקשר לפרטים שנרשמו על ידי השוטר שי לוי, בהגיעו לתחנת המשטרה כדי להתלונן על כך שנדקר. לאחר שהקריאו באוזניו את הרישום בענין זה הוא השיב כי אינו זוכר (ראה שם בעמ' 41). בעמודים 88 - 89 לתמליל, לאחר שנרמז למשיב כי המשטרה חושדת שהוא חתך לעצמו את היד כדי לביים ראיות על מעשי תקיפה נגדו, נרשמו חילופי דברים בין החוקר לבין המשיב כמפורט להלן: "חוקר: למה לוקח לאדון אהרון בין 45 דקות לשעה להגיע משפרינצק למטה המשטרה?... ובדרך מתקשר לישראל כהן... לעורך דין עדי בראונר. מה קורה? מה יש... הרי אמרת ברחת, רצית להגיע למשטרה להגיש תלונה. אז מה קרה? למה אתה צריך ייעוץ? אהרון: אתה מנסה להכשיל אותי ואני מעשן רק בגללך ואני לא מרגיש טוב. אני מבקש להפסיק את החקירה. ...קח אותי לרופא או לבית חולים. חוקר: בסדר. אנחנו נפסיק. תענה לי על השאלה האחרונה. אהרון: אני חולה, אני לא אגיד לך שום דבר..." הודעתו האחרונה של המשיב נגבתה ביום 29.6.00. תחילה נראה היה שהאיש מבין סוף סוף, שלפי המצופה מן האדם הסביר, מוטב שימסור בשלב הזה גרסה מפורטת אודות השתלשלות העניינים. יתכן והיה מישהו שחשב צעד אחד קדימה והסביר למשיב את ההשלכות הצפויות במהלך המשפט, כתוצאה מסירוב בלתי הגיוני לשתף פעולה עם החוקרים, במיוחד לאור כוונתו המוצהרת לטעון לקיומן של נסיבות השוללות את פליליותו של המעשה. מסתבר, כי גם הזדמנות זו לא נוצלה על ידי המשיב. לפי יוזמתו, הוא היה נכון אמנם להודות כי בעת מנוסתו הוא שוחח עם עו"ד בראונר, אך פרט לכך, המידע שמסר היה כוללני, דל ולא חרג מן התגובה שנרשמה מפיו בעת שנעצר. בהקשר לאופן התרחשות האירוע נאמר על ידי המשיב: "התגוננתי בידיים ודקרו אותי וכתוצאה מזה התגוששנו ברצפה אני והוא והחזקתי לו את הסכין. אני לא יודע ולא זוכר איך הוא נדקר, אם זה היה כתוצאה מהגנה עצמית או שהוא נפל על הסכין." לסיכום פרק זה - המשיב מסובך עד מאוד בעבירה המיוחסת לו. זוהי תמונת הראיות העכשווית. סקרתי אותה בהרחבה, תוך שהודגש כי חלק בלתי מבוטל מהראיות המפלילות סופקו על ידי המשיב בעצמו. אינני סבור, שעלה בידי המשיב להצביע על כרסום במצב הראיות. כך, למשל, אין זה משנה שהמנוח היה נרקומן ושנמצא בדמו סם מסוג הירואין. לאור דבריו המפורשים של המשיב, כי הוא לבדו התגושש עם המנוח, אין משמעות רבה לכך שעדי הראיה לא הצליחו לזהותו במסדר הזיהוי. לדעתי, הטענות על כך שגרסאות עדי הראיה לא תואמות אחת את רעותה, אינן משנות את המסקנה בדבר קיומן של "ראיות לכאורה". די בכך, ובזאת העיקר, שקיימת זהות במרבית הפרטים המהותיים. 7. המשיב מואשם בעבירה שהיא החמורה בספר החוקים. מאליו יובן, כי המעשה המיוחס לו מקים עילת מעצר וחזקת מסוכנות לפי סעיף 21 (א) (1) (2) (4) לחוק המעצרים. בהקשר לחלופת מעצר, באה טענה מצד נציגת המדינה, כי שחרורו של המשיב עלול לסכן את שלום הציבור וכן שקיימת סכנה לשיבוש ההליך המשפטי, בדרך של השפעה על אותם עדי מפתח שהינם אזרחים. תשומת הלב הופנתה להשקפתו המקובלת של בית המשפט העליון לפיה, רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, ניתן להסתפק בחלופה למעצרו של אדם המואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. מנגד נטען, כי חזקת המסוכנות נסתרה, מחמת אופיו הנקודתי של הסכסוך בין המשיב לבין המנוח והן לאור גילו של המשיב, מחלתו והיותו נתון בימים אלה באשפוז לאחר ניתוח קשה בחזהו. הסניגורים גם הדגישו, כי מדובר באדם המנהל אורח חיים נורמטיבי. נסיבות ביצוע העבירה, בקור רוח, ללא מצפון ובאכזריות - חמורות ומזעזעות. המשיב תוך איבוד בינה, עשה מעשה המעיד על כך שהמעצורים הטבעיים של בן אנוש אינם עומדים לו. נכון הדבר, שזו לו הפעם הראשונה שהוא איבד עשתונות. גם נכון לומר שהמעשה אירע על רקע יחסי עוינות עם המנוח. ואולם, לדעתי אין די בנתונים אלה, כדי להפיג את החשש מפני מעשה השתוללות נוסף. משנתגלו כעת קווי האופי שהיו חבויים באישיותו של המשיב, שומה עלי לראותו כאדם המסוכן לציבור אשר עלול בנסיבות מסוימות לנקוט שוב באלימות כלפי הזולת. חשש זה מקבל משנה תוקף לאור הסיכוי הקלוש, לדעתי, שיחלץ מהרשעה במשפטו. מסופקני, אם אדם כזה, ביודעו שהוא צפוי לכלות את ימיו בין כותלי בית הסוהר, ירתע מלחזור על מעשיו או להסתבך בעבירות אלימות חמורות פחות. מכל מקום, סבורני שאין לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים ובכך ליטול סיכון, אשר עלול להתברר בדיעבד כמשגה חמור ובלתי הפיך. 8. אני מורה בזאת על מעצרו של המשיב עד גמר ההליכים בתיק פלילי 272/00. בתום אשפוזו של המשיב בבית החולים רמב"ם, יש להעביר למפקד בית המעצר את מסמכי האישפוז ואת סיכום המחלה. רופאיו מתבקשים ליתן לרופא בית המעצר, הנחיות ברורות בכל ענין הנוגע לאופן הטיפול במשיב. מעצר עד תום ההליכים