עתירה שעניינה רישיון לשאת כלי ירייה לפי סעיף 10ג(ג) לחוק כלי ירייה, התש"ט - 1949 (להלן: "החוק"). רקע 1. העותר, יליד 1953, אזרח ותושב ישראל, מועסק כשומר בחברת השמירה "מודיעין אזרחי" בע"מ (להלן: "המעסיק"). על פי כתב התשובה שהוגש על ידי המשיבים החזיק העותר, החל מיום 12.8.02, ברישיון לשאת כלי ירייה לפי סעיף 10ג(ג) לחוק. אין עסקינן ברישיון אישי לשאת כלי ירייה, כי אם ברישיון שניתן לעותר על סמך הרשאה מטעמו של המעסיק - המחזיק ב"רישיון מיוחד" לכלי ירייה [כהגדרתו בסעיף 10ג(א) לחוק] לשימוש המועסקים על ידו בשירותי שמירה. 2. בתאריך 16.11.06, בעקבות תלונה שהגישה נגדו אשתו (דאז) של העותר בגין איומים, המליצה המשיבה 4 (להלן: "המשטרה") למשיב 2, פקיד רישוי לכלי ירייה במשרד הפנים (להלן: "פקיד הרישוי") שלא לאפשר לעותר לשאת ולהחזיק כלי ירייה (ראו המלצה בפלט מחשב, נספח מש/2 לכתב התשובה). בהתאמה, ומתוקף סמכותו לפי סעיף 12 לחוק, ביטל פקיד הרישוי את רישיונו של העותר לשאת כלי ירייה במסגרת המעסיק (להלן: "ההחלטה", ראו מכתב מיום 16.11.06, נספח 3 לכתב התשובה). על החלטה זו לא הגיש העותר השגה או ערר באותו המועד. 3. בתאריך 25.2.07 הודיעה המשטרה לעותר כי התיק שנפתח נגדו בגין תלונת גרושתו, נסגר מחוסר ראיות (ראו מכתב המשטרה מיום 25.2.07, נספח 1 לעתירה). בסמוך לאחר מכן, ביום 16.5.07, התגרשו בני הזוג. אז גם חתמה האישה לפני עורך דין על מכתב לפיו מבחינתה אין מניעה כי נשקו של העותר יוחזר לו, הואיל והוא זקוק לו לצורך פרנסתו כמאבטח (ראו מכתב האישה מיום 16.5.07, נספח 2 לעתירה). 4. ראוי להוסיף ולציין כי במהלך תקופה זו, שנת 2007, פנו העותר ובא כוחו למשטרה בבקשה להחזיר לעותר את הרישיון, אולם המשטרה לא המליצה על חידושו (ראו מכתבי העותר מיום 10.4.07, 16.5.07, מכתב ב"כ העותר מיום 12.6.07, ותשובת המשטרה מיום 11.4.07, 17.5.07 ו - 27.6.07 נספחים 4-9 לתגובת המשיבים). 5. בתאריך 23.6.08 הגיש העותר למשטרה "השגה" על החלטתה שלא להמליץ על מתן רישיון בעקבות ביטולו עוד בשנת 2006. הוא ציין שם כי חילוקי הדעות עם גרושתו הסתיימו, אין ביניהם קשר והרישיון נחוץ לו לצורך פרנסתו (ראו השגה מיום 23.6.08, נספח 11 לתשובה). השגה זו הוחזרה לעותר על ידי המשטרה מאחר שהיה עליו להעבירה אליה באמצעות פקיד הרישוי (ראו מכתב המשטרה מיום 10.7.08, נספח מש/12 לכתב התשובה). כפי הנראה הוגשה ההשגה פעם נוספת באמצעות פקיד הרישוי, ויתכן כי העותר הגיש בקשה חדשה בעקבות שינוי בחקיקה (ראו סעיף 14 לכתב העתירה). מכל מקום, משהמשטרה לא חזרה בה, הודיע על כך פקיד הרישוי לעותר בתאריך 6.8.08, כשמשמעות הדבר היא כי ההשגה/הבקשה נדחית והרישיון לא יוחזר. בתוך כך ציין פקיד הרישוי כי לפי סעיף 12ג לחוק ניתן להגיש ערר לועדת הערר (ראו החלטה מיום 6.8.08, נספח 13 לתשובה). 6. העותר פעל כאמור והגיש ערר; בהתאם להוראות סעיף 12(ג1)(2) לחוק, פנתה ועדת הערר למשטרה לקבלת עמדתה. זו נותרה כשהיתה משמע, כי היא מתנגדת למתן רישיון. בהחלטתה קבעה ועדת הערר כי כתב הערר אינו מציין או מזכיר האם עומד העותר בתנאים המתחייבים האחרים הקבועים בסעיף 19 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב - 1972 (להלן: "חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה"). כמו כן ציינה כי המשטרה לא חזרה בה מהמלצתה שלא ליתן לעותר רישיון בשל אותו תיק שנפתח נגדו בגין איומים ונסגר מחוסר ראיות. וכך, "לאחר שראינו את תגובה הממונה המשטרה, שקלנו את השיקולים הרלוונטיים, את טיעוניו של העורר ואת האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החלטנו להכריע את הכף לטובת האינטרס של שלום הציבור כפי שבא לידי ביטוי בעמדת הממונה במשטרה". הערר נדחה אפוא (להלן: "החלטת ועדת הערר" ראו החלטת ועדת הערר מיום 2.7.09, נספח 7 לעתירה). מכאן העתירה שלפני. 7. לטענת העותר, ההחלטה פוגעת קשות בפרנסתו ובחופש העיסוק שלו ללא הצדקה ובאופן שאינו מידתי. הוא מבאר כי מאחר שאינו מורשה לשאת נשק, המוסדות בהם הוא יכול לעבוד כמאבטח הינם מועטים, בעוד הביקוש להם מצד מאבטחים לא חמושים הינו גדול. השתכרותו כמאבטח ללא נשק הינה מינימאלית, כ - 3,000-4,000 ₪ לחודש, כאשר מסכום זה עליו להתפרנס וגם לשאת בדמי המזונות של שלושת ילדיו. לעתירתו אף צרף העותר מכתב ממעסיקו לפיו אין בכוחו לספק לו עבודה סדירה בהיקף מלא בשל המספר המצומצם של מתקנים בהם ניתן להעסיק שומר ללא נשק (ראו מכתב 'מודיעין אזרחי' מיום 4.8.09, נספח 8 לעתירה). מוסיף וטוען העותר כי מאחר שמדובר בשלילת רישיון הנשק שהחזיק משך שנים רבות, בידו מעין זכות מוקנית להחזיק ברישיון וראוי היה אפוא כי עניינו יבחן בחינה מעמיקה. ועדת הערר לא הפעילה שיקול דעת עצמאי מטעמה, אלא דחתה את הערר על סמך המלצת המשטרה כשזו כלל לא בדקה את שאלת מסוכנותו. ולהדגיש כי מלכתחילה לא היו נגדו ראיות מספיקות, וגרושתו אף אישרה כי מבחינתה אין מניעה להחזיר לו את נשקו. העותר טוען כי לא עבר כל עבירה, אין לו רישום פלילי, הוא אדם נורמטיבי, בוגר ואחראי ששירת שירות צבאי, לרבות שירות מילואים, משך שלושים שנים. פרט לתלונת גרושתו, לא הוגשה נגדו מעולם כל תלונה ולא ננקט נגדו כל הליך פלילי. בשולי הדברים מוסיף וטוען העותר כי הטעמים לדחיית בקשתו היו נעוצים באותו תיק פלילי שנסגר מחוסר ראיות, ולא משום שלא התקיימו לגביו התנאים האחרים שלפי סעיף 19 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה. משום כך, לא היתה כל רלוונטיות לציון תנאים אלו בערר כפי שקבעה ועדת הערר. 8. מנגד, בפי המשיבים טענה מקדמית של שיהוי, ככל שהעתירה תוקפת את החלטותיהם מהשנים 2006-2008. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי אין לעותר זכות קנויה להחזיק בנשק, והדבר מותנה ברישיון שניתן לתקופה קצובה. פקיד רישוי רשאי לפי שיקול דעתו להעניק רישיון, לסרב לתתו, לבטלו או להתנות בו תנאים, וזאת על פי המלצת קצין משטרה (סעיף 11(2) לחוק). עוד קובע החוק כי גם לאחר הגשת ערר, המשטרה היא הגורם שעל ועדת הערר להידרש להמלצתו ולתגובתו טרם קבלת החלטה. מדגישים המשיבים כי נדרש מהמשטרה אקט פוזיטיבי, המלצה של ממש, ולא העדר התנגדות בלבד - על מנת שמבקש הרישיון יוכל לקבלו. מכאן, שהמלצת המשטרה מהווה חלק אינטגראלי ומשמעותי בהחלטת פקיד הרישוי. הקריטריון המרכזי עליו מבססת המשטרה שיקוליה הוא שלום הציבור. בתיקים של אלימות במשפחה נוהגת המשטרה במשנה זהירות במתן רישיונות. המבחן למתן רישיון לנשיאת נשק הינו קיומו של "חשש סביר לשלום הציבור כתוצאה מנשיאת נשק על ידי בעל הרישיון" (ראו סעיף 43 לכתב התשובה). לבחינת עמדתה, מסתמכת המשטרה על כל המידע הרלוונטי העומד לרשותה, ובין היתר גם על תיקים שלא הבשילו לכדי הרשעה, ממצאי בדיקות שנערכו על ידי נציגי המשטרה וחומר הראיות. עם זאת מציינים המשיבים כי גם לחומרת המעשים ואופיים, למשך הזמן שחלף ולמכלול הנסיבות ניתן משקל. ההחלטה לסגור את התיק הפלילי נגד העותר נעוצה בשיקולים שעניינים בהליך הפלילי והם שונים מאלה הנבחנים במישור המנהלי. כמו כן הרשות המנהלית רשאית להסתמך על 'כלל הראיה המינהלית', ואין צורך בהרשעה פלילית חלוטה דווקא. לטענת המשיבים, העותר החזיק ברישיון לשאת נשק ארגוני משך 4 שנים בלבד (משנת 2002 ועד לשנת 2006 עת בוטל רישיונו). משמע, משך שנים רבות קודם למתן הרישיון התפרנס והתקיים העותר, בלעדי הרישיון. גם בפועל לא הביא ביטול רישיונו להפסקת עבודתו, והוא ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה. מנגד, עומדים המשיבים על מסוכנותו הרבה של העותר במידה שיינתן בידו לשאת נשק, ומדגישים כי החלטתם לא התקבלה על סמך חשד גרידא, כי אם על בסיס חומר ראיות ממשי. 9. כאן המקום להעיר כי בדיון שהתקיים לפני ביום 9.12.09 ביקשתי מהמשיבים לחזור ולשקול עמדתם לאור חלוף הזמן. המשטרה לא חזרה בה מעמדתה ומהתנגדותה למתן הרישיון, ועל כן החליטו פקיד הרישוי/משרד הפנים (שמכאן ואילך יקראו יחדיו להלן: "משרד הפנים") שלא לשנות מהחלטתם. במכתבו מיום 15.2.10 ביאר משרד הפנים כי התנגדותה של המשטרה (כפי שבאה לידי ביטוי במכתב מיום 7.2.10 שהתקבל אצלו) נשענת, נוסף על מידע חסוי, גם על קיומו של אותו תיק משנת 2006 שנסגר עקב חוסר ראיות; על כך כי המדובר באיומי אלימות במשפחה חמורים; ועל מסוכנותו של העותר (ראו החלטת משרד הפנים מיום 15.2.10, נספח א' להודעת המשיבים מיום 23.2.10). בדיון שהתקיים לפני בתאריך 15.3.10 הוצגו לי מסמכים במעמד צד אחד, ביניהם גם אותו מכתב של המשטרה מיום 7.2.10, ואלה סומנו על ידי (1-32). כן נרשם פרוטוקול חסוי שסומן (33), וכל המסמכים נשמרו בכספת בית המשפט. בסיומו של הדיון המלצתי לצדדים להגיע להסדר, אך מאחר שהמשטרה נותרה בעמדתה (ראו מכתבה מיום 18.3.10, נספח 18 לכתב התשובה) וכך גם משרד הפנים, הוגש כתב תשובה אליו צרפו המשיבים גם את תיק החקירה החסוי שלדבריהם מבלי משים לא הוגש קודם לכן. מסמכים אלו מסומנים על ידי (34-38) והם ישמרו בכספת בית המשפט יחד עם המסמכים שכבר הוגשו וסומנו (1-33). 10. לטענת המשיבים עמדתם נשענת על ממצאי בדיקות שנערכו על ידי המשטרה גם לאחר שנסגר תיק החקירה, האחרונה שבהן בשנת 2010 (בעקבות החלטותיי) ועל חומר ראיות - המשקפים סיכון מוגבר שהעותר יעשה שימוש לא חוקי בכלי הירייה. מדגישים המשיבים כי דפוס התנהגות של חזרה מתלונה במשטרה, כפי שעשתה גרושתו של העותר, ידוע ומוכר לאנשי מקצוע ואין לייחס לו את המשמעות שמייחס לו העותר, נהפוך הוא. המשיבים מדגישים כי כלי ירייה הינו חפץ מסוכן וקטלני, ועל כן יש לנהוג לגביו במשנה זהירות. חובתה של המשטרה הינה להגן על הציבור, ולוודא כי מי שנושא נשק יהיה אדם נורמטיבי ושקול אשר אינו מהווה סכנה לכלל הציבור. אזרח אשר נפתחה נגדו חקירה, ונמצאו ממצאים נגדו בחקירה ובבדיקות שנערכו על ידי נציגי המשטרה שונים במועדים שונים - כפי שהוצג במעמד צד אחד - הוא אדם מסוכן לשלום הציבור ואין לאפשר לו להחזיק בכלי נשק. סיכומו של דבר, נטען כי המלצת המשטרה ניתנה תוך הפעלת שיקול דעת ענייני. לאחר שנבחנה המלצתה על ידי יתר המשיבים, נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים ביניהם טיעוניו של העותר והאינטרס שלו לשאת נשק במסגרת עבודתו, אל מול אינטרס הציבור ושלומו בכלל, ושלום בני משפחת העותר בפרט. ההכרעה הינה לטובת האינטרס של שלום הציבור. הכרעה שכזו, המבוססת על המלצת גורם מקצועי מוסמך, הינה סבירה, מאוזנת וראויה, ועל כן אין עילה להתערבותו של בית המשפט בה. דיון 11. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין, על צרופותיהם ואסמכתאותיהם, שמעתי את באי כוח הצדדים ואת עדותו של קצין משטרה שהגיש גם מידע חסוי, מצאתי כי דין העתירה להתקבל. להלן נימוקיי; שיהוי 12. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 קובעת כי "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין; (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". בעתירתו, מציין העותר סדרה של החלטות, שלגבי חלקן תקיפתן במועד הגשת העתירה - אוגוסט 2009 - אכן לוקה בשיהוי כטענת המשיבים. כך, עתירה המוגשת בחלוף שלוש שנים ממועד החלטת פקיד הרישוי לבטל את רישיונו של העותר, החלטה שניתנה עוד בתאריך 16.11.06, איננה יכולה לעמוד ודינה להדחות על הסף. כך הם פני הדברים גם ככל שהעותר מבקש לתקוף את המלצות המשטרה בעניינו כפי שניתנו במהלך שנת 2007. אם לעותר לא אצה הדרך להשיב לו רישיונו - חרף טענותיו כי הוא נחוץ לו עד מאד - מה להם, למשיבים, כי יידרשו שנתיים ושלוש מאוחר יותר להידרש לעניינו. האינטרס הציבורי כי הרשות תעסוק בעניינים שלא אבד עליהם הכלח, גובר על עניינו האינטרס הפרטי של העותר שויתר על זכויותיו. 13. עם זאת, ראיתי לדון בעתירה לגופה. שכן, אף אם בוטל רישיונו של העותר בשנת 2006, ולאורך שנת 2007 סירבה המשטרה להמליץ על השבתו, הרי שבשנת 2008 חידש העותר מאמציו. בתאריך 6.8.08 ניתנה החלטה חדשה בעניינו על ידי משרד הפנים, בעקבות 'השגה' על עמדתה של המשטרה ואולי אף בעקבות בקשה חדשה שהגיש העותר עקב שינוי חקיקה. העניין לא הובהר עד סופו, אך בכל מקרה עם דחיית הבקשה על ידי משרד הפנים, הודע לעותר שיש באפשרותו להגיש ערר. הערר נדחה על ידי ועדת הערר בתאריך 2.7.09, והגשת העתירה בתאריך 19.8.09 על החלטת ועדת הערר איננה לוקה בשיהוי. אעיר כבר עתה כי יש נפקות למושא העתירה - זיהוי אותה החלטה ספציפית הנתקפת במסגרתה. זאת משום שהדרישות מהרשות בעת שהיא מפעילה שיקול דעתה ועורכת איזון בין האינטרסים של מבקש הרישיון, מחד לבין שלום הציבור, מאידך הינו שונה מקום בו היא מחליטה לבטל רישיון, מקום בו היא מחליטה שלא לחדשו או מקום שהיא מחליטה שלא לתתו מלכתחילה. "הלכה פסוקה היא, כי לא הרי אי-מתן רישיון כהרי אי-חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון" (בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט - 1949, פ"ד לו(1) 317, 327 (1981)) להלן: "פרשת שללם"). לכך עוד אשוב בהמשך, אך ברור כבר עתה כי החלטה הנתקפת איננה החלטת פקיד הרישוי לבטל את הרישיון. המסגרת הנורמטיבית 14. סעיפים 4-5 לחוק קובעים כי אין אדם רשאי להחזיק או לשאת כלי ירייה, אלא לפי רישיון. במקרה דנן, רישיונו של העותר הינו מכוח כתב הרשאה שניתן לו על ידי מעסיקו להחזיק בנשק, וזאת על פי סעיף 10ג לחוק: "10ג. רישיונות לכלי ירייה לשירותי שמירה (א) רשות מוסמכת רשאית לתת לבעל רשיון לפי סעיף 18(א) לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, רשיון מיוחד להחזקת כלי יריה בתנאים שייקבעו ברשיון המיוחד, לשימוש המועסקים בשירותי השמירה שלו על פי סעיף 19 לאותו חוק, במסגרת עיסוקם כאמור. (ב) בעל הרשיון המיוחד רשאי להרשות בתעודת הרשאה לבעל רישיון לפי סעיף קטן (ג) המועסק בשירותו כאמור בסעיף קטן (א) לשאת ולהחזיק בכלי יריה שינתן לו עליו הרשיון המיוחד, ובלבד שתעודת הרשאה כאמור תוגבל לאזור שבו הוא מועסק. (ג) רשות מוסמכת רשאית לתת לאדם רישיון לשאת ולהחזיק כלי יריה על פי תעודת הרשאה שייתן לו בעל רישיון מיוחד כאמור בסעיף קטן (ב), ובלבד שנתמלאו לגביו ההוראות האמורות בסעיף 11ב [אישור משרד הבריאות], בשינויים המחויבים. [הדגשות והערות אינן במקור] 15. ה'רשות המוסמכת' להעניק רישיון כמפורט בסעיף 10ג קבועה בסעיף 11(2) לחוק: - "פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר, כהגדרתו בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, שהוסמך לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה". הסמכויות הכלליות של מי שמוסמך ליתן רישיון קבועות בסעיף 12 לחוק: - "12. (א) המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו- (1) לתת רשיון או לסרב לתתו; (2) לתת רשיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רשיון שניתן; (3) לבטל רשיון תוך תקופת תקפו". ובאשר להגשת ערר ממשיך וקובע סעיף 12(ג1) - "12(ג1)(1). הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2) (להלן - ההחלטה), רשאי להגיש עליה ערר בכתב, תוך 45 ימים ממועד קבלתה, בפני מי ששר הפנים ימנה לענין זה (להלן - הממונה); (2) התקבלה ההחלטה על פי המלצת קצין משטרה, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לענין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל; …" [הדגשות אינן במקור]. 16. מעיון בהוראות חוק אלו עולה כי 'הרשות המוסמכת' בענייני רישיונות איננה רק פקיד הרישוי במשרד הפנים לבדו. המחוקק ייחד מקום, ובצדק, להמלצתו של גורם מקצועי, המשטרה, בעניינים כגון דא - אם בעת שפקיד הרישוי מפעיל את שיקול דעתו (סעיף 11(2) לחוק) ואם כאשר ועדת הערר דנה בעררו של אזרח בעניין (סעיף 12(ג1)(2) לחוק). 17. אשר לאמת המידה שעל הרשות המוסמכת לנקוט עת מפעילה היא סמכויותיה, זו נגזרת מהקביעה העובדתית האם עסקינן בביטול רישיון קיים, אי חידושו או במצב שבו הרשות מחליטה שלא לתתו מלכתחילה. לעניין זה אני סבורה, בניגוד לטענתו של העותר, כי החלטת ועדת הערר - והחלטת הרשות המוסמכת לפניה, איננה החלטה על ביטול רישיונו. זו ניתנה עוד בשנת 2006, והעותר לא מצא להשיג עליה בדרך הקבועה בחוק קרי, ערר והגשת עתירה מנהלית. מאחר שלעותר היה רישיון בעבר, המסקנה המתבקשת היא כי החלטת ועדת הערר המאשרת את החלטת הרשות המוסמכת לפניה, הינה החלטה בדבר אי-חידוש רישיונו של העותר. 18. מהפן המשפטי, בפרשת ששלם שעסק בביטול רישיון, שם בית המשפט דגש על ציפייתו הסבירה של האזרח כי "[ש]מי שקיבל רישיון, רשאי להניח, כי הבדיקות המוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה, וכי החששות שהיו, אם היו כאלה, שוב אינם קיימים. על יסוד הנחה סבירה זו פועל בעל הרישיון ומשקיע מהונו וממרצו. בנסיבות אלה אין זה הוגן ואין זה סביר, כי הרשות המינהלית תפגע באינטרס זה שלו, בלא שיתרחש אירוע חדש, שיש בו לפגוע בהנחות היסוד, אשר שימשו למתן הרישיון, ובכך ליצור סיכון ניכר, היוצר אינטרס ציבורי מיוחד לביטול הרישיון, ובלא שאירוע חדש זה יוכח בצורה משכנעת, באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו" (פרשת שללם, בעמ' 328. הדגשה איננה במקור). אך כאשר דן בית המשפט העליון במצב עובדתי שונה, כבמקרה דנן, של אי-חידוש (היתר, באותו מקרה), סייג את הדברים וקבע אמת מידה נמוכה יותר שאיננה בהכרח זו של 'ארוע חדש היוצר סיכון ניכר' כזה '[ש] יוכח בצורה משכנעת, באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו'. ככלל, "הדרישות מהרשות המוסמכת בבואה לבטל היתר גבוהות מן הדרישות כאשר מדובר באי-חידוש היתר, ואלה גבוהות יותר מהדרישות בעת שהרשות המנהלית באה ליתן היתר בפעם הראשונה" (ראו עע"ם 4501/09 מדינת ישראל נ' תמימי ([] 16.3.10) בפסקאות 33-34). 19. המבחן של 'חשש סביר' לשלום הציבור בו נקטה המשטרה ובעקבותיה גם משרד הפנים הינו מבחן ראוי בנסיבות של חידוש רישיון. עסקינן ברישיון לכלי קטלני, שהשימוש בו לא זו בלבד שצריך להיות בזהירות ובמשורה, אלא שיש להפקידו רק בידי הראויים לכך תוך פיקוח קפדני. המשך החזקה ברישיון תלויה במידת הסיכון הנשקפת לשלום הציבור ממבקש הרישיון, ודגש מיוחד יש לשים על מקרי אלימות במשפחה. בבואה לשקול חידוש רישיון, יש ותבסס הרשות המוסמכת החלטתה גם על 'ראיות המנהליות' - אותן ראיות שאדם סביר היה רואה בהן ערך הוכחתי וסומך עליהן (עע"ם 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 9.2.05) בפסקה 10). בכלל זה גם על חקירות, בדיקות וממצאים, אפילו לא הבשילו הם לכתב אישום ולהרשעה ושיש בהם משום קשר לרישיון המבוקש (כמעשי אלימות פיזית, אלימות מילולית, איומים לביצוע עבירות של אלימות או מעשים שיש בהם משום איבוד שליטה) (בג"צ 7729/97 אבו-גאבר נ' פקיד רישוי כלי ירייה - משרד הפנים ([ 23.6.98)). ובלבד, שהרשות תעריך משקלן של ראיות אלו בהתאם לנסיבות. 20. על רקע הלכות אלו, בחנתי את עובדות המקרה ואני סבורה כי יש לקבל את העתירה. החלטת ועדת הערר נשענת ברובה, אם לא כולה, על עמדתה של המשטרה. מכאן, שזו ראויה לבחינה מעמיקה, ועמדתה אכן הובאה בפני באמצעות המידע החסוי שהוגש, ועדותו של קצין המשטרה. אין מחלוקת כי אין לעותר תיקים פליליים או הרשעות בפלילים. התיק היחיד שנפתח נגדו היה לפני ארבע שנים על רקע אלימות במשפחה, והוא נסגר מחוסר ראיות לפני כשלוש שנים. בני הזוג התגרשו באותה העת, ולטענת העותר אין ביניהם קשר. האישה גם תמכה בהשבת הרישיון לעותר. בנסיבות אלו, היה מקום לשקול בחיוב את בקשתו של העותר לחידוש רישיונו, אלא אם כן ימצאו טעמים בעלי משקל אשר יבססו 'חשש סביר' לשלום הציבור או לשלומם של בני משפחתו של העותר. מעיון בחומר החסוי שהוגש ראיתי לציין - מבלי לפרט יתר על המידה בשל חיסיונו - כי עמדתה המעודכנת לכאורה של המשטרה נשענת על בדיקות שטחיות ביותר. גם אם אלו נערכו במועדים שונים, גם אם בוצעו על ידי קציני משטרה שונים, הבדיקה צומצמה לסוג אחד בלבד של בדיקה, ממקור אחד בלבד, ואין בה משום הצלבת מידע עם אחרים, בודאי שלא עם העותר אשר לא עומת עם ממצאיה, ולו בעקיפין. ניכר כי עמדת המשטרה ומשרד הפנים הינה עמדה מיגננתית, המעדיפה בכל מקרה את אינטרס הציבור מבלי שיהיו בידיה ממצאים שיבססו ולו 'חשש סביר' לשלומו. הדבר בא לידי ביטוי גם בפרוטוקול הדיון החסוי (ראו תשובתו של קצין המשטרה לשאלת בית המשפט). המסקנה בדבר מסוכנותו של העותר הנסמכת על אירוע בודד לפני ארבע שנים, מבלי שתעשה הערכה מחדש, מעודכנת ומבוססת, איננה יכולה לעמוד. חלוף הזמן ושינוי הנסיבות הצדיקו בחינה מחודשת ונקודת איזון שונה שלא באה לידי ביטוי בהחלטות המשיבים אשר השילו מעליהם את חובתם להפעיל שיקול דעת (ראו קטע בצבע צהוב המסומן בחתימת ידי מיום 7.9.10 במסמך חסוי מס' 5 - מזכר מיום 27.1.10; וכן קטע בצבע צהוב המסומן בחתימת ידי מיום 7.9.10 במסמך חסוי מס' 9 - מזכר מיום 26.6.07). 21. הביקורת השיפוטית מאפשרת לרשות גמישות רבה. כל עוד החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים והיא מצויה ב'מתחם הסבירות', לא יתערב בה בית המשפט (בג"צ 8371/09 דורון נ' שר הפנים ([] 7.7.10) בפסקה 21; עע"מ 1985/10 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' די.אנד.די בטיחות בע"מ ([] 18.7.10) בפסקה 14; בג"צ 4769/95 מנחם רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268-269 (2002); בג"צ 1/81 ויקי שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378 (1981); בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 453-454 (1980); יצחק זמיר, הסמכות המינהלית 763-771 (כרך ב', תשנ"ו) בעמ' 763-771; יצחק זמיר, הסמכות המינהלית 138 (כרך א', מהדורה שניה תש"ע)). במקרה דנן, ועל אף מרחב שיקול הדעת הרחב שיש לרשות דרך כלל, החלטתה איננה סבירה, אם משום שלא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, אם משום שנתנה משקל גבוה מידי לנתונים שבחלוף הזמן פחת משקלם. סוף דבר 22. החלטת ועדת הערר, מבוטלת. על המשיבים להעניק לעותר רישיון לנשק לפי סעיף 10ג(ג) לחוק, בכפוף לכך כי הוא עומד בכל התנאים הנדרשים על פי הדין. 23. בנסיבות העניין, המשיב ישא בהוצאות העותר וכן בשכר טרחת עורך דינו בסכום של 30,000 ₪ בצרוף מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כוח הצדדים. ניתן היום, ד' תשרי תשע"א, 12 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים. נשקרפואהרישיון נשקמשרד הבריאות