החלטה 1. לפניי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, עם חלוף תשעה חודשים מאז מעצרם. 2. ביום 24.6.03 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד המשיבים. כתב האישום המקורי מחזיק כשלושים עמודים, והוא נפתח בחלק כללי (להלן - החלק הכללי). על פי החלק הכללי, המשיבים הם פעילים בתנועה האיסלאמית, הפלג הצפוני (להלן - התנועה או התנועה האיסלאמית). המשיב 2, הוא יושב ראש התנועה. המשיב 5 הוא ראש עיריית אום אל פחם, מטעם התנועה. בכתב האישום שתי נאשמות נוספות, לבד מהמשיבים: הנאשמת 6 - חברה ששמה המוסד לסיוע הומניטרי, אשר הוקמה על ידי המשיב 2, נוהלה על ידי המשיב 1, ובה פעלו המשיבים 4-1, וכן הנאשמת 7 - ועדת ההצלה ההומניטרית - עמותה המנוהלת והנשלטת על ידי המשיב 5. על פי הנטען בחלק הכללי, קשרו המשיבים קשר להקמת מוסדות של התנועה האיסלאמית, לשם גיוס כספים מארגוני החמא"ס בחו"ל, והעברתם לארגוני צדקה של החמא"ס באיזור יהודה, שומרון ורצועת עזה, למוסדות התנועה בישראל, וכן לאסירים ולעצורים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות ובפעילויות טרור. ארגון החמא"ס, כמתואר בחלק הכללי, הוא ארגון טרור המבוסס על אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית, ומטרתו השמדת מדינת ישראל והקמת מדינה איסלאמית במקומה. ארגון החמא"ס הוכרז על ידי ממשלת ישראל כארגון טרור ביום 22.6.1989, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 8 לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948 (להלן - פקודת מניעת טרור). ביום 15.9.1989 הכריז שר הבטחון שארגון החמא"ס הינו התאחדות בלתי מותרת, זאת בהתאם לסמכותו לפי תקנה 84(1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן - תקנות ההגנה). עוד נאמר בחלק הכללי, כי במסגרת הקשר ולשם קידומו, פעלו המשיבים לגיוס כספים מארגוני חמא"ס בחו"ל, והעבירו כספים אלה למוסדות שונים של התנועה בישראל. על רקע פעילות זו מייחס כתב האישום למשיבים עבירות חמורות, ביניהן מגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), מסירת ידיעות לאויב העלולות להיות לתועלתו, לפי סעיף 111 לחוק העונשין, קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, וכן עבירות שונות לפי תקנות ההגנה ולפי פקודת מניעת טרור, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה, ובנוסף עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן - חוק איסור הלבנת הון). יצויין, כי לא כל עבירה שהזכרנו מיוחסת לכל אחד מן המשיבים. 3. כתב האישום מונה שנים עשר אישומים, אשר זו תמציתם: בשני האישומים הראשונים נטען כי, בין חודש אוקטובר 2000 לחודש יולי 2001 קשרו המשיבים קשר לתת שירות לקרן אל אקצא ול"קרן הרווחה והפיתוח לפלסטין- אינטרפל" (להלן - אינטרפל), ולהחזיק כספים השייכים להן. קרנות אלה, הפועלות באירופה, הן חלק מארגון החמא"ס, ולהן תפקידים מרכזיים בגיוס כספי הארגון. שתי הקרנות הוכרזו על ידי שר הבטחון כהתאחדויות בלתי מותרות. בנוסף, על פי הכרזת ממשלת ישראל, קרנות אלה הן ארגוני טרור. אליבא דמבקשת, בין חודש יולי 2001 לחודש מאי 2003, קיימו המשיבים קשר קבוע ורציף עם פעילי הקרנות, וקיבלו כספים מהקרנות כדי לעשות בהם שימוש בהתאם להנחיותיהן של הקרנות. לפי האישום השלישי, קשרו המשיבים קשר לתת שירות ל"קואליציית הצדקה" ולארגונים החברים בה, וכן קיבלו והחזיקו כספים השייכים לה. קואליציית הצדקה היא ארגון גג המאחד עשרות ארגונים איסלאמיים מרחבי העולם, שנוסד במטרה לגייס כספים לשטחים. יושב ראש הקואליציה הוא השיח' יוסף מוצטפא אלקרדאוי, הנמצא בקטר, ומזוהה עם הזרם הקיצוני של "האחים המוסלמים". בפסיקותיו בענייני דת נותן אלקרדאוי הכשר לביצוע פיגועי התאבדות. על פי הכרזת שר הבטחון מיום 25.2.02, קואליציית הצדקה היא התאחדות בלתי מותרת. על פי הנטען באישומים הרביעי והחמישי, פתחו המשיבים חשבונות בנק על שם הנאשמת 6, ובהם הוחזקו הכספים שנתקבלו משלוש הקרנות שנזכרו לעיל, בסך כולל של כשלושים מיליון ש"ח לפחות. ארבעה מהחשבונות נפתחו בשטחי הרשות הפלסטינית, כדי שלא להכפיפם לפיקוחו של המפקח על הבנקים בישראל, ועל מנת שלא יהיו חייבים בדיווח לפי חוק איסור הלבנת הון. חלק מהכספים שנמשכו מחשבונות אלה הועברו אל המשיב 5, ואל הנאשמת 7. היה זה לשם מימון פרוייקטים שונים בתחומי מדינת ישראל והשטחים, ביניהם תמיכה במשפחות אסירים ושהידים. באישומים השישי, השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי מואשמים המשיבים במגעים עם סוכני חוץ שונים: המשיבים 1 ו-2 נאשמים בקיום קשר רציף, בשנים 2001 - 2002, עם אדם בשם נביל מחזומה (להלן- מחזומה). מחזומה הוא חבר ארגון טרור, אשר נדון בארץ למאסר עולם בשנת 1969, לאחר שהורשע בהנחת חומרי חבלה בכוונה לגרום למוות. בשנת 1985 גורש מחזומה מהארץ במסגרת עסקת ג'יבריל, ומאז ממשיך הוא לפעול בתחום הטרור ועבור המודיעין האיראני. בשנת 2000 החדיר מחזומה נשק למדינת ישראל, באמצעות אחיו, במטרה להעבירו לטול כרם לארגון טרור. בפסק הדין בו הורשע האח, נקבע כי מחזומה הוא סוכן חוץ, בהיותו חבר בארגון טרור. המשיבים 1 ו-3 נאשמים בקשר עם ג'מאל אבו אלהיג'א, שהיה מראשי הזרוע הצבאית של החמא"ס באזור ג'נין, עד מעצרו בחודש אוגוסט 2002. הוא שימש כדובר החמא"ס באיזור, והיה מעורב, בין היתר, בשליחת המחבל המתאבד לפיגוע באוטובוס 361 בצומת מירון ביום 4.8.02. המשיב 1 מואשם גם במגע עם כמאל בהיה תמימי (להלן - תמימי), פעיל חמא"ס בכיר שבעבר גורש ללבנון עם פעילי חמא"ס נוספים. תמימי פעל כנציגה בשטחים של "קרן האדמה הקדושה לרווחה ופיתוח", אשר פעלה בארה"ב והייתה חלק מארגון החמא"ס. קרן זו הוכרזה כהתאחדות בלתי מוכרת על ידי שר הבטחון וכארגון טרור - על ידי ממשלת ישראל. כמו כן, מואשמים המשיבים 1 ו-5 בקשר עם עיסאם יוסף, פעיל בכיר במערך גיוס הכספים של החמא"ס, לשם קידום הזרמת כספים מחו"ל לנאשמת 6, עבור מוסדות אחרים של התנועה האיסלאמית. כמו כן מיוחס למשיב 5 מגע עם חסן עבד אלחלים אלשאקר, פעיל חמא"ס מרכזי בארצות הברית. האישום האחד עשר נוגע למשיב 5 ולנאשמת 7. על פי המתואר באישום, בשנת 1994 הוקמה ועדת הסיוע (ההצלה) האיסלאמית בנצרת (להלן באישום זה - הוועדה), בראשות המשיב 5. ביום 13.3.1996 הורה אלוף פיקוד צפון על סגירת הוועדה בגין פעולותיה לתמיכה במשפחות פעילי חמא"ס שביצעו או תכננו לבצע פיגועים חמורים, ואשר נכלאו, גורשו או נהרגו. בסמוך לאחר סגירת הוועדה, החל המשיב 5 להפעיל את הנאשמת 7, במטרה להמשיך את פעילות הוועדה. ביום 28.11.1996 הורה אלוף פיקוד צפון על סגירת הנאשמת 7, מהטעם שפעילותה מהווה המשך לפעילות הוועדה. ביום 16.3.97, החליט אלוף פיקוד צפון לאפשר את חידוש פעולת הנאשמת 7, בתנאים שעיקרם איסור עליה לשמש כצינור להעברת כספים מחו"ל, ואיסור להעביר כספים למשפחות של פעילי ארגון טרור. נטען, כי המשיב 5 והנאשמת 7 הפרו תנאים אלה. באישום השנים עשר גרסה המבקשת, כי בזמן ניהול החקירה המשטרתית נשוא התיק הורה המשיב 5 למשיב 4, שהוא עוזרו האישי של המשיב 5, שלא לענות על שאלות החוקרים בנושאים מסוימים, ולמסור פרטים שקריים בנושאים אחרים. המשיב 5 אף שאל את המשיב 4 על מה נשאל בחקירתו וקיבל ממנו מידע על תוכן החקירה. 4. עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. המבקשת טענה, כי בידה ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים, ביניהן קלטות ותמלילים של שיחות שנקלטו בהאזנות סתר, מסמכים שהועברו בפקסימיליה, מסמכים שנתפסו בחיפושים בבתי המשיבים ובמוסדות שונים אותם הפעילו, ראיות שהופקו מתוך מחשבים שנתפסו, הודעות רבות של המשיבים ונחקרים נוספים, פלטי שיחות טלפון, חוות דעת של מומחים ביחס לאישים ולארגונים המוזכרים בכתב האישום, והכרזות לפי תקנות ההגנה ולפי פקודת מניעת טרור. עוד טענה המבקשת, כי העבירות המיוחסות למשיבים מקימות עילת מעצר סטטוטורית, כי נשקף מן המשיבים סיכון לבטחון המדינה ולבטחון הציבור, וכי קיים חשש ששחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט, להשפעה על עדים ולפגיעה בראיות. כמו כן נטען, כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך חלופית שפגיעתה בחירות המשיבים תהא פחותה. 5. ביום 23.7.03 נענה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' גריל) לבקשת המדינה למעצר המשיבים עד תום ההליכים, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים בכתב האישום. אשר לאישומים הראשון, השני והשלישי הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט זה שניתן בעתירתה של ועדת ההצלה האיסלאמית, אשר נזכרה באישום האחד עשר (בג"ץ 3074/96 ועדת ההצלה (הסיוע) האיסלאמית נ' ראש הממשלה (לא פורסם)). באותו הליך הגישה פרקליטות המדינה הודעה לבית המשפט, לפיה העותרת ממומנת, בין היתר, על ידי קרן אינטרפל וקרן אל אקצא. בפסק הדין האמור נקבע, כי הונחה תשתית מספקת כנדרש במשפט המינהלי לכך שוועדת ההצלה האיסלאמית "...עוסקת במתן סיוע מסיבי למשפחות של פעילי חמאס, שביצעו או תכננו לבצע פיגועים חמורים, ושנכלאו, נהרגו או גורשו, וכי מקור מימון עיקרי של העותרת מצוי בתרומות המגיעות מארגונים בחו"ל, שכולם מהווים חלק ממערכת המימון של ארגון חמאס. נמצא, כי הונחה בפנינו תשתית מספקת לעמדת המשיבים כי העותרת תומכת בארגון טרור ומחזקת את ידי חברי הארגון ופעילותו, ומהווה חלק מתשתיתו הרחבה של ארגון זה". אשר למשיבים 1 ו-2 נקבע, כי עיון בראיות מעלה קיומו של קשר ביניהם לבין קרן אל אקצא ואינטרפל, אשר כאמור הוכרזו כהתאחדויות בלתי מותרות וכארגוני טרור, וכן קשר עם קואליציית הצדקה, שהוכרזה כהתאחדות בלתי מותרת. כן עלתה מהראיות, על פי קביעת בית המשפט המחוזי, תשתית לכאורה לעבירת מגע עם סוכן חוץ: המשיב 1 עם מחזומה, ג'מאל אבו אלהיג'א, תמימי ועיסאם יוסף, והמשיב 2 עם עיסאם יוסף, מחזומה ואחרים נוספים. בענין המשיב 2 נקבע עוד, כי קיימות ראיות לכאורה לאישום של חברות בארגון טרוריסטי לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טרור. אשר למשיב 3 נקבע, כי עלה בידי המבקשת להניח תשתית ראייתית לכאורה לעבירת מגע עם סוכן חוץ בנוגע לג'מאל אבו אלהיג'א, וכן ביחס לאישומים הראשון עד החמישי, המיוחסים למשיב 3. גם לגבי המשיבים 4 ו-5 נקבע כי המבקשת הציבה תשתית לקיום ראיות לכאורה נגדם, בנוגע לאישומים המיוחסים להם. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא עלה בידי המשיבים להפריך את חזקת המסוכנות. אמנם, כך נכתב, ברי כי חלקיהם של המשיבים 3 ו-4, קטן לעומת חלקם של יתר המשיבים, אך יש לראות את פעילות המשיבים כולם כפעילות משולבת, שחזקת המסוכנות לגביה לא הופרכה. לסיום נקבע, כי לא הובאה בפני בית המשפט חלופת מעצר המאיינת את מידת המסוכנות. מעבר לכך, במקרים מעין אלה, בשים לב לטבען של העבירות המיוחסות, נוכח העובדה שמדובר בפעילות מתמשכת על רקע אידיאולוגי ולאור האפשרות של הימלטות מן הדין - אין מקום לחלופת מעצר. 6. על החלטה זו עררו המשיב 2 והמשיב 4, בנפרד, לבית משפט זה. ביום 18.8.03 נדחה עררו של המשיב 2 (בש"פ 7223/03, כבוד השופטת ד' ביניש). בהחלטה נקבע, כי לצורך בדיקת הראיות בשלב הנוכחי של ההליך, נראה כי התביעה הניחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס טענה של פגיעה בבטחון המדינה בעבירות שיוחסו למשיב 2. שיתוף הפעולה של המשיב 2 עם ארגון טרור, מתן השירותים לארגונים שהוכרזו כהתאחדויות בלתי מותרות והמגעים עם סוכני החוץ, נותרו ללא הסבר לכאורה. עוד נקבע, כי גם אם נכונה טענת הסניגורים, שהכספים שהועברו לא נועדו במישרין לפעילות צבאית טרוריסטית, הרי העברות הכספים לתמיכה במשפחות מפגעים מתאבדים ואסירים בטחוניים מהוות עידוד ותמריץ לפעולות טרור רצחניות, ואין הן דומות לקיום מצוות דתיות גרידא של תמיכה בעניים ונזקקים, אשר המשיב 2 מבקש לחסות בצילן. על פניו, נראה היה כי אין בחומר שהוצג בפני בית המשפט כדי לתמוך בטענת המשיב 2 שהפעילות המיוחסת לו היא פעילות צדקה בתום לב ולשם מילוי מצוות הדת בלבד, ללא כל קשר עם מטרות החמא"ס. בית המשפט לא מצא כי יש בחלופה למעצר כדי להבטיח מפני מסוכנותו של המשיב 2, על רקע העבירות המיוחסות לו, קשריו הענפים עם ארגוני טרור, ומעמדו הבכיר בשרשרת הפעילות האסורה. ביום 31.8.03 נדחה אף עררו של המשיב 4 (בש"פ 7385/03, כבוד השופטת ד' ביניש). באותו דיון טענה המבקשת, כי יש ראיות לכאורה בדבר מעמדו של המשיב 4 בהיררכיה של המוסד לסיוע הומניטרי (הנאשמת 6 בכתב האישום). כן הצביעה המבקשת על כך שהמשיב 4 הוא חבר במועצת המנהלים של מוסד זה, חתום על דוחו"ת ההכנסות וההוצאות של המוסד ועל המאזנים, בעל זכות חתימה בחשבונות המוסד, וידע על הנעשה בו. עוד נקבע, כי על פני הדברים נראה שלמשיב 4 הייתה מעורבות רבה בפעילות המוסד. אשר על כן יש בסיס איתן לטענת התביעה כי קמה עילת מעצר נגד המשיב 4. העבירות המיוחסות לו כולן עבירות שיש בהן פגיעה בבטחון המדינה. הכלל הוא, כי רק במקרים נדירים ניתן להשיג את תכלית המעצר בעבירות כאלה על דרך של חלופה. אמנם, כך נקבע, מכלול הראיות מלמד כי המשיב 4 איננו העבריין העיקרי מבין המשיבים, אולם המעשים המפורטים בכתב האישום מתארים את המשיבים כפועלים יחד "כמכונה משומנת". ראשי הקשר הפעילו את המשיב 4, ולכאורה הוא היה פעיל גם באופן עצמאי ואקטיבי במוסד הנזכר. נוכח כל האמור נקבע, כי שחרור המשיב 4 עלול להיות שחרור אחת החוליות החיוניות בקבוצת המשיבים. ואולם, בשולי הדברים ציין בית המשפט כי נוכח העובדה שחלקו היחסי של המשיב 4 קטן לעומת חלקם של חבריו, "הרי שאם תימשך שמיעת הראיות בתיק זמן ניכר ומשפטו לא יסתיים תוך זמן סביר, יהיה מקום לעיין מחדש במעצרו, כדי לבחון אם יש בחלוף הזמן כדי להקהות ממידת מסוכנותו של העורר עד כי תהיה הצדקה לשחררו בחלופה". 7. ביום 1.1.04 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לעיון חוזר בהחלטה על פיה נעצרו עד תום ההליכים. טענתם הייתה, כי בשל הקצב האיטי של שמיעת התיק נראה כי המשפט ייארך מספר שנים, ועל כן יש לאזן בין האינטרס הציבורי שבמעצרם, לבין האינטרס הציבורי האחר, שהוא שחרור נאשמים אשר חזקת החפות עומדת להם. כן נטען, כי חלוף הזמן ממועד מתן החלטת המעצר הראשונה, הוא נסיבה עצמאית המצדיקה בחינה מחודשת של סוגיית המעצר. הסניגורים שבו וטענו כי הפעילות המתוארת בכתב האישום היא פעילות הומניטרית רחבת היקף, שספק אם מצדיקה היא מעצר, כל שכן מעצר של חודשים רבים. עוד נטען כי המשיבים הם אנשי ציבור מכובדים, ואין חשש אמיתי להימלטותם מן הדין או לביצוע עבירות אם ישוחררו. הטלת תנאים מגבילים, כך נטען, יכולה לבוא במקום המעצר. מה גם, שתנאי המעצר של המשיבים מקשים מאוד את ההכנה למשפט. המבקשת הגישה תשובתה בכתב לבקשה. לטענתה, האפשרות שהמשפט יימשך זמן רב, נוכח היקף החומר וריבוי העדים, נלקחה בחשבון עת ניתנו ההחלטה בדבר המעצר עד תום ההליכים והחלטות בית המשפט העליון בדבר דחיית העררים. עוד טענה המבקשת, כי למרות פנייתה, ולמרות בקשות מצד בית המשפט, לא גילו המשיבים נכונות לקיים דיון ענייני לבחינת דרכים לייעול ההליך, ולו בנושאים טכניים. לעומתם, טענה המבקשת, עושה בית המשפט את כל הניתן לזירוז ההליכים. לענין אופי הפעילות המתוארת בכתב האישום טענה המבקשת כי אין המדובר בפעילות צדקה, אלא בפעילות שנועדה לחזק את תשתית החמא"ס. בקשת המשיבים לעיון חוזר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' גריל) ביום 27.1.04. בית המשפט קבע, כי המשיבים לא הצביעו על גילוי עובדות חדשות או שינוי נסיבות שיש בהן כדי להצדיק עיון חוזר בדבר מעצרם עד סיום משפטם. בית המשפט הוסיף, כי לא היה מקום להניח שבתקופה שחלפה מאז החלטתו בבקשת המעצר עד תום ההליכים ועד ליום מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, עשוי היה המשפט להתקרב לסיום פרשת התביעה. בית המשפט ציין כי ער הוא לדברי בית המשפט העליון בענין המשיב 4, באשר לעיון מחדש במעצרו, ואולם בית המשפט לא סבר שבזמן שחלף בין שתי החלטותיו יש כדי להביא למסקנה שונה מזו אליה הגיע בהחלטתו הראשונה. 8. כאמור, כתב האישום נגד המשיבים הוגש ביום 24.6.03. ביום זה התקיימה ישיבה להקראת כתב האישום. במהלך החודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 2003 הוגשו על ידי הצדדים לבית המשפט המחוזי בקשות ומסמכים שונים, ביניהם טענות מקדמיות מצד המשיבים, בקשת המבקשת לפירוט הטענות המקדמיות, תגובת המבקשת לטענות המקדמיות וכתב אישום מתוקן. טענות המשיבים בענין הטענות המקדמיות אף נשמעו בבית המשפט. כן התקיימה ישיבה בפני אב בית הדין לצורך בדיקת האפשרות לקיצור ההליכים בתיק. ישיבה זו לא נשאה פרי. ביום 23.10.03 דחה בית המשפט את מרבית הטענות המקדמיות, והחלו להישמע עדי התביעה. באותו מועד העלו באי כוח המשיבים טענות בנוגע לתנאי המעצר. אב בית הדין הורה להכניס את כל חומר החקירה לבית המעצר, והתייחס בהחלטתו גם לתנאי הפגישות עם עורכי הדין. במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2003 הגישו המשיבים בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (אשר החלטה בה נתקבלה ביום 20.1.04), וכן עתירה לבית המשפט העליון לגילוי חומר חסוי לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן- פקודת הראיות). הדיון בעתירה זו קבוע ליום 28.3.04. המשיבים אף הגישו עתירה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, אשר נדונה בבית המשפט המחוזי ביום 25.1.04, והוכרעה ביום 29.2.04. ביום זה גם הגישה המבקשת כתב אישום מתוקן בצירוף בקשה לתיקונו. בין התיקונים המתבקשים - הוספת עדים לרשימת עדי התביעה. ברשימת עדי התביעה מופיעים עתה כ-160 עדים. עד כה, העידו עדי תביעה ספורים. לכך יש להוסיף, כי ביום 28.1.04 החליט בית המשפט לקבוע ימי דיונים נוספים. בהחלטה זו כתב בית המשפט המחוזי: "אנו נאלצים לקבוע בתיק זה את התאריכים הנוספים דלעיל, וזאת לאחר שכבר נקבעו על ידינו 19 מועדים לשמיעת הראיות קודם לכן, וזאת מאחר שמחקירות באי כוח הצדדים הארוכות מאוד, מסתבר לנו, שהמשפט לא יסתיים גם ברשימת התאריכים הארוכה שקבענו קודם". לטענת המבקשת, עד כה התקיימו בתיק כשבע עשרה ישיבות, מהן כעשר ישיבות לשמיעת הוכחות. נכון להיום, קבועים 25 מועדים נוספים, החל בחודש מרץ 2004 ועד לחודש ספטמבר 2004, חלקם בפגרת הקיץ של בתי המשפט. ברור לכל, ואף באי כוח המבקשת מסכימים לכך, כי סופו של המשפט המתנהל עוד רחוק ומועד הסיום בלתי ידוע בשלב זה. 9. הכלל בענין תקופת המעצר שלאחר הגשת כתב אישום נקבע בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים). לפיו, נאשם שהיה עצור תקופה של תשעה חודשים ללא שמשפטו הסתיים בהכרעת דין, ישוחרר בערובה או ללא ערובה. ואולם, בצד הכלל נקבע החריג לו, בסעיף 62 לחוק המעצרים. סעיף זה מסמיך שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על תשעים ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת. כיוצא מן הכלל, ומאחר שעסקינן בענין של חופש הפרט, על בית המשפט לעשות שימוש זהיר, שקול ומדוד בסמכות זו. כבר נפסק, כי השיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה, לא תמיד יפה כוחם להצדיק הארכת מעצרו בתום תשעה חודשים. גם מקום שהשיקולים עודם תקפים, יש לחזור ולבחון אם עוצמתם מספקת כדי להצדיק את הארכת המעצר. העוצמה הנדרשת גוברת עם חלוף הזמן ועם כל הארכה נוספת (ראו, בש"פ 7968/95 סרברו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 95; בש"פ 1150/01 מדינת ישראל נ' נמרודי, פ"ד נה(3) 232; בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס (לא פורסם)). ככל שמתארך המשפט, גובר משקלה של חירות הנאשם, ונחלש משקלו של אינטרס הציבור, אלא אם ישנם שיקולים יוצאי דופן המצדיקים חזרה למבחן האיזונים המקורי, כפי שננקט בתחילת הדרך (בש"פ 7555/01 מדינת ישראל נ' דינזון (לא פורסם)). יש לזכור, כי סעיף 62 לחוק המעצרים מדבר על אפשרות שהמעצר יוארך "מעת לעת". משמע, נצפתה האפשרות שהמעצר יוארך יותר מפעם אחת. אף לא נקבעה תקרה למספרן של ההארכות, וגם לא נקצבה תקופה מירבית כוללת של המעצר. על כן, אפילו מתברר כי בתקופת ההארכה המבוקשת לא יסתיים המשפט, רוצה לומר יהא צורך בהארכות נוספות, אין בכך כדי להביא בהכרח לדחיית הבקשה להארכת המעצר (ראו, בש"פ 8038/02 מדינת ישראל נ' אלעוברה (לא פורסם); בש"פ 634/04 מדינת ישראל נ' פרץ (טרם פורסם)). עם זאת ברור כי נתון זה, היינו שהמשפט לא יסתיים בתקופת ההארכה, יוביל במקרים מסויימים לסירוב לבקשה. 10. בקשה זו המונחת לפניי, היא בקשת המדינה להארכת מעצר ראשונה מעבר לתשעה חודשים. אין ספק, כי המשפט לא יסתיים תוך תשעים ימים של הארכת המעצר. ניתן להניח כי המבקשת תעתור להארכות נוספות. באי כוח המבקשת התקשו להעריך את מספר ההארכות שיתבקשו בעתיד, מה גם שבמסגרת בקשתם מיום 29.2.04 לתיקון כתב האישום, עלה מספר עדי התביעה מ-89 ל-159. אלא, שלא די בהתמשכות המשפט כדי להצדיק שחרור נאשם ממעצר. כמובן, שזהו שיקול נכבד וחשוב, אך הוא איננו היחיד או המכריע. הכל תלוי בנסיבות המקרה: הסיבה להתמשכות המשפט, המועד הצפוי לסיומו, והעיקר - במיוחד במקרה זה - הסכנה הנשקפת מן הנאשם אם ישוחרר (ראו, בש"פ 4039/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית (לא פורסם); בש"פ 2476/97 מדינת ישראל נ' שלום (לא פורסם); בש"פ 4655/99 מדינת ישראל נ' זכור (לא פורסם)). העובדה, שעל פי מספר פרטי האישום המיוחסים לנאשם ומספר העדים שיעידו עשוי המשפט להימשך תקופה ארוכה, ואולי ארוכה מאוד, אינה מהווה עילה שלא לצוות על מעצר הנאשם או על הארכת מעצרו, כשיתר הנסיבות מחייבות או מצדיקות זאת (ראו והשוו, בש"פ 5532/97 מדינת ישראל נ' בן ארי (לא פורסם)). דעתי היא, כי במקרה דנא מתקיימים טעמים מיוחדים כאלה, המצדיקים, ואף מחייבים, עשיית שימוש בסמכות העומדת לבית משפט זה להאריך מעצרו של נאשם, חרף התארכותו הצפויה של המשפט. 11. כתב האישום אשר הוגש נגד המשיבים מייחס להם עבירות רבות, שחומרתן קיצונית וחריגה. אופן ביצוע העבירות המתואר, משליך גם הוא על חומרתן ועל רמת המסוכנות של המשיבים. מדובר, לכאורה, בפעילות רחבת היקף ומימדים, חובקת יבשות ומדינות, מאורגנת ומתמשכת, המתאפיינת בנחישות, בדבקות במטרה ובתחכום. בתי המשפט השונים אשר בפניהם הובא עניין המשיבים (כולם או חלקם), קבעו כי בידי המבקשת חומר ראיות המוכיח לכאורה את אשמת המשיבים. אמנם, ככל שנמשך מעצרו של נאשם קטנה, באופן יחסי, עוצמת המשקל שיש לתת לשיקול המסוכנות הנובע מאופיו (ראו, בש"פ 6963/99 מדינת ישראל נ' שלי (לא פורסם((. ואולם, במקרה זה מדובר ברמת מסוכנות חריגה: גיוס כספים והעברתם לשם ביסוס התשתית האזרחית של החמא"ס, תשתית המאפשרת את קיום הפעילות הטרוריסטית של ארגון זה, הפוגעת בבטחון מדינת ישראל והחיים בה. נוכח כל זאת, סבורני כי אין להסתפק בחלופת מעצר. במקרה כגון זה, דומה שאין חלופה שתוכל להשיג את מטרת המעצר. עוד יש לזכור, כי עסקינן בחמישה נאשמים ובפרשיות סבוכות ומרובות משתתפים. נראה, כי בית המשפט המחוזי עושה מאמצים ניכרים לקידום שמיעת המשפט. אכן, כפי שעולה מבקשת המבקשת, מספר ימי דיונים בוטלו על ידי בית המשפט, אך במקומם נקבעו מועדים אחרים. לעומת זאת, מספר ימי דיונים בוטלו או הופסקו דווקא מפאת בקשותיהם השונות של באי כוח המשיבים. מספר הנאשמים, חומרתן היתירה של העבירות, והניהול התקין של המשפט תוך קביעת ישיבות נוספות רבות, מצדיקים את הארכת מעצרם של המשיבים (ראו, בש"פ 3001/00 מדינת ישראל נ' שושן (לא פורסם)). לפיכך, מעצרם של המשיבים מוארך בזה בתשעים ימים, החל ביום 23.3.04. מעצרמשפט פליליהארכת מעצרמגע עם סוכן חוץ / ריגול