לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת דורית פיינשטיין), מיום 18.7.2010, בת"ק 1623-10, בגדרה התקבלה תביעה כספית שהגיש המשיב 1 נגד המבקשת, ונדחתה כלפי המשיב 2 ונתבע נוסף. רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא המשיב 1 (להלן: "המשיב") הגיש לבית המשפט לתביעות קטנות תביעה כספית נגד שלושה: המבקשת, עופר עמר הבעלים של המבקשת (שאינו צד בבקשה שלפניי); והמשיב 2 (להלן: "מייזליש"), בטענה כי המבקשת חייבת לו תשלום בגין שירותי פרסום שקיבלה ממנו. לתביעה צורף עותק הזמנה לשירותי הפרסום, בה נכתב כי "המזמין" הוא מייזליש והפרסום הוא עבור המבקשת. ההזמנה חתומה פעמיים בחותמת המבקשת ובחתימה בכתב יד. המבקשת התגוננה בטענה העיקרית של העדר יריבות, שכן לטענתה, מייזליש, אשר חתם על ההזמנה, פועל אך ורק כסוכן קבלן אצלה ואינו מוסמך להתחייב בשמה. בכתב ההגנה של המבקשת, אשר כלל גם בקשה לסילוק על הסף, נאמר כי מצורף לו תצהירו של מייזליש המודה בטענת המבקשת. לדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא התייצבו נציג המבקשת והמשיב. מייזליש והנתבע הנוסף לא התייצבו. נציג המבקשת והמשיב העידו ובתום הדיון ניתן פסק דין. בפסק הדין דחה בית משפט קמא את טענת המבקשת כי מייזליש פעל ללא הרשאה מכמה טעמים: ראשית, משום שהמבקשת שלחה לעדות אדם שלא היה מעורב במו"מ, שלא שוחח עם המשיב ושכל ידיעותיו על התביעה הן מכוח עדות שמועה. שנית, משום שהמבקשת נמנעה להעיד את מייזליש שיכול היה להעיד על נסיבות החתימה על טופס ההזמנה ועל תפקידו בחברה, וכן נמנעה להעיד את הבעלים של המבקשת, והימנעותה מהעדתם פועלת לחובתה. שלישית, משום שההזמנה חתומה על ידי מייזליש ובחותמת המבקשת והדבר יוצר חזקה כי מייזליש היה מוסמך לחתום בשם המבקשת. ורביעית, משום שאמינה עליו עדותו של המשיב כי פנה למבקשת ומי שיצר עמו קשר מטעמה היה מייזליש. בית משפט קמא ציין גם, כי המבקשת בוודאי התעשרה שלא כדין מהפרסום, ולא מייזליש, וכן כי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה כי נוסח המודעה לא היה מקובל עליה וכי בדרך כלל ההתקשרות מול חברות פרסום מתנהלת באופן שונה. על יסוד כל אלה, חייב בית משפט קמא את המבקשת לשלם למשיב את הסכום השווה לערכה הכלכלית של ההתקשרות בסך של 9,800 ₪ כולל מע"מ ובנוסף בהוצאות בסך 1,500 ₪, אך דחה את התביעה נגד מייזליש ונגד מנהל המבקשת משום שלא מצא עילת תביעה אישית נגדם. על פסק הדין האמור הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפניי. תמצית טענות הצדדים טענתה העיקרית של המבקשת היא, כי תצהירו של מייזליש, שנזכר כמצורף לכתב ההגנה שהגישה, ואשר נשלח בדואר רשום לבית משפט קמא, לא הובא לפני בית משפט קמא, ככל הנראה בשל שביתת עובדי המזכירות בבתי המשפט, כך שלפני בית משפט קמא לא עמדה התמונה המלאה, ובכך קופחה הגנתה של המבקשת מטעמים שאינם תלויים בה. המבקשת טוענת, כי נציגהּ ביקש במהלך הדיון להציג עותק מתצהירו של מייזליש, נטול חתימות, שכן זה העותק שנותר בידי המבקשת, אך בקשתו נדחתה מבלי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון. לפיכך, כך הטענה, פסק הדין שניתן נובע מטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה. המבקשת טוענת עוד, כי בקשת רשות הערעור שהגישה מעלה שאלה עקרונית, משום שתצהירו של מייזליש מהווה הודאה לכל דבר ועניין, ולפיכך היתה רשאית להסיק כי נשוא ההודאה הוצא מהמחלוקת והיא פטורה מן הצורך להוכיחו. לשיטת המבקשת, ריפוי הטעות המשפטית העקרונית מביאה לכך שפסק הדין מאבד כל משמעות. המבקשת טוענת בנוסף, כי הסכום שנפסק למשיב הוא מופרז, אינו מבוסס ולא הוכח דיו על ידי המשיב. המשיב מתנגד לקבלת הבקשה וסומך על נימוקיו של בית משפט קמא הן לעניין עצם חיובה של המבקשת והן לעניין סכום החיוב. לשיטת המשיב, לתצהירו של מייזליש אין כל משקל כך שבין אם הוגש ובין אם לאו, לא היה בכוחו לשנות את תוצאת פסק הדין. המשיב מדגיש, כי התצהיר אינו בבחינת ראיה כל עוד לא ניתן לצד השני (או לבית משפט קמא) האפשרות לחקור את המצהיר על תצהירו. המשיב טוען עוד, כי בניגוד לטענת המבקשת, תצהירו של מייזליש אינו בבחינת "הודאה" במישור היחסים שבין המשיב למבקשת ואף לא במישור היחסים שבין המשיב למייזליש. לטענת המשיב, כיוון שתביעתו היתה לחיוב כספי, אזי רק במידה שמי מהצדדים היה מודה בחוב הכספי, היה בכך משום "הודאת בעל דין", עליה מסתמכת המבקשת. לאחר הגשת תשובת המשיב, הגישה המבקשה בקשת רשות להגשת תגובה ולצרף לה את תצהירו של מנהלהּ. לפנים משורת הדין, התרתי למבקשת לעשות כן. בתגובתה חזרה המבקשת על טענותיה ונימוקיה. כן הוסיפה המבקשת, כי ערכה בירורים וחקירות נוספות לאור מידע חדש שהעביר לה מייזליש מהם עולה, כי מי שעמו התקשר מייזליש לא היה המשיב, כי אם אדם בשם יהודה פוברסקי, אשר לא הובא לעדות על ידי המשיב. על פי הטענה, הימנעות מהעדתו של מר פוברסקי יש לזקוף לחובת המשיב, ובנוסף מכך משתמע כי עדותו של המשיב בבית משפט קמא היא מפי השמועה בלבד שכן לא היה מעורב בעצמו בביצוע ההתקשרות, ולפיכך אינה קבילה. המבקשת טוענת גם כי דיבורו של המשיב בלשון רבים, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, מחזק את טענתה בעניין זה. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ונוכח הסכמת הצדדים, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה. לאחר העיון בכתבי הטענות ובנספחיהם ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, סבורני כי דין הערעור להתקבל. נקודת המוצא היא, כי בכל הנוגע להכרעה בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בתי משפט לתביעות קטנות, "אין להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור אלא כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, טעות שאינה תובעת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות" (בר"ע (מחוזי - י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח (לא פורסם, 3.4.08) (להלן: "עניין ארקיע"); ראו גם דברי סגן הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט י' בזק בבר"ע (מחוזי - י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ תשנ"א(3), 309, 314-315 ). זאת, בין היתר, על רקע הסכנה שבסיכול תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות, אם ערכאת הערעור תיעתר באופן בלתי מבוקר לבקשות רשות ערעור על פסקי דין שלו, וכפי שהדבר הוסבר בהרחבה על ידי חברי, כב' השופט י' ענבר, בעניין ארקיע הנ"ל. ומן הכלל אל הפרט. הנסיבות העולות במקרה דנן הביאוני לכלל מסקנה, כי עקב שביתת עובדי מזכירות בתי המשפט, לא הובאה לפני בית משפט קמא ראיה, שיש בה, לכאורה, כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, ומכאן שהמדובר במקרה בו קיימת טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה. ואבהיר. לבקשת רשות הערעור צורף אישור על משלוח דואר רשום, המעיד על משלוח דואר רשום לבית המשפט לתביעות קטנות ביום 2.7.10, במהלך שביתת עובדי מזכירות בתי המשפט, שנמשכה מיום 21.6.10 ועד ליום 10.7.10 (ראו הודעת מנהל בתי המשפט מיום 12.7.10, נספח ד' לבקשת רשות הערעור). בכך יש להעיד, לכאורה, כי כתב ההגנה מטעם המבקשת ותצהירו של מייזליש שצורף לו, נשלחו כדין לבית משפט קמא. יחד עם זאת, אם בשל מחדל המבקשת, או וככל הנראה בשל שביתת עובדי המזכירות, תצהירו של מייזליש לא צורף לתיק ולא עמד לפני בית משפט קמא עובר לדיון ולמתן פסק הדין. (עם זאת, יצויין, כי כתב ההגנה שבתיק בית משפט קמא נושא חותמת 12.7.10 אולם לא מצורף לו תצהירו של מייזליש). על פי דברי המבקשת, נציג המבקשת הצטייד לדיון בעותק לא חתום של התצהיר על מנת שמייזליש יחתום עליו ובמידת הצורך הוא יאומת על ידי בית המשפט או מזכירות בית המשפט. ואולם, מייזליש לא התייצב לדיון ולפיכך ביקש נציג המבקשת להציג לפני בית משפט קמא את העותק הלא חתום של התצהיר. מטעם זה סירב בית משפט קמא להצגת המסמך כראיה, ודומה שבדין עשה כן, שהרי לתצהיר שאינו חתום אין כל ערך ראייתי ולפיכך אין כל טעם בהצגתו. זאת ועוד. המבקשת מציינת במפורש כי בידיה נותר עותק חתום של התצהיר, אשר אף צורף כנספח לבקשת רשות הערעור (אף שלא צוין בו התאריך בו אומת התצהיר), כך שלא היתה מניעה לצייד את נציג המבקשת בעותק החתום של התצהיר על מנת להציגו במהלך הדיון, וזאת לא נעשה (ועל כך יש להביע תמיהה). אף על פי כן, סבורני כי אין לקפח את הגנתה של המבקשת בגין מחדל שנגרם שלא באשמהּ, אלא, ככל הנראה, בעטייה של שביתת עובדי המזכירות. בתצהירו הצהיר מייזליש כי "בתפקידי בנתבעת (המבקשת - א.פ.) פעלתי כסוכן קבלן אצל הנתבעת (זכאי למרכיב של עמלה מתוך סך העסקה אותה שיווקתי עבור הנתבעת). אין לי ולא היתה לי סמכות להתחייב בשמה של הנתבעת, ואף התובע בעצמו (המשיב - א.פ.) לא התיימר לטעון כן" (סעיף 2 לתצהיר). עוד הוסיף והצהיר, כי הוא הוכוון והודרך על ידי המשיב להציג ולהחתים מסמכים שונים בשם המבקשת על אף שהמשיב ידע או היה עליו לדעת כי אינו מוסמך להתחייב בשמה, ובשל טעות ואי הבנה מצידו הטביע, שלא בסמכות, את חותמת המבקשת על ההזמנה (סעיף 3 לתצהיר). יצוין, כי מייזליש לא הגיש כתב הגנה מטעמו, ואף לא התייצב לדיון בבית משפט קמא. ייתכן, אפוא, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי על סמך הודאתו של מייזליש בתצהירו מחד, ובהעדר התייצבותו לדיון מאידך, היה בית משפט קמא מגיע לתוצאה אחרת מזו שאליה הגיע. בעניין זה יודגש, כי בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, והוא רשאי לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה. ועוד, כי בית משפט לתביעות קטנות אף רשאי לקבל ראיה אף אם לא היתה קבילה בבית משפט אחר (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). במצב דברים זה, סבורני כי יש לאפשר למבקשת את יומה בבית המשפט, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר אליו את הדיון, על מנת שיוכל להביא במניין שיקוליו גם את תצהירו של מייזליש, ואת התצהיר בלבד, שלא עמד לפניו בעת מתן פסק הדין. בית משפט קמא יהיה רשאי להזמין את הצדדים לדיון נוסף, ככל שימצא לנכון לעשות כן, או לנהוג בדרך אחרת הנראית לו מועילה וצודקת בנסיבות העניין, ולפסוק ככל שימצא לנכון. יודגש, כי אין בהחזרת הדיון לבית משפט קמא כדי לאפשר דיון בטענות נוספות של המבקשת כפי שעלו לפניי במסגרת תשובתה לתשובת המשיב (סעיף 8 לעיל). טענות אלו לא נטענו לפני בית משפט קמא, ולא הובא כל נימוק משכנע מדוע לא נעשה כן. "בירורים וחקירות נוספות" שעשתה המבקשת לאחר מתן פסק הדין יכולים היו להיעשות עוד בטרם הגשת כתב הגנתה לבית משפט קמא. ודוק. בקבלת הערעור אין כדי להביע ביקורת על פסק דינו של בית משפט קמא, שכן, כאמור, שלא באשמו, לא עמד לפניו מכלול החומר שהוגש על ידי המבקשת בעת מתן פסק הדין. כיוון שהמחדל שבגינו נתקבל הערעור לא נגרם בעטיו של המשיב, אלא דומה גם בשל מחדלה של המבקשת להציג את התצהיר החתום בדיון לפני בית משפט קמא כמפורט לעיל, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות בערעור זה. המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים. ניתן היום ט"ו טבת תשע"א, 22 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור