בית המשפט פסק כי הפרה של תנאי מעצר בית יש בה להוות עילה למעצר של ממש. עם זאת, לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה מעצר אינו בבחינת "ענישה מרתיעה", אלא מעצר ושלילת חירות בטרם נגזר דינו של העצור. בית המשפט ציין כי האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום-הציבור, אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. להלן החלטה בנושא הפרת תנאי מעצר בית: החלטה בפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (להלן: "בית משפט קמא"), שניתנה על ידי כב' השופטת ניצה שרון, ביום 21.2.01, ולפיה שוחרר המשיב ממעצר בתנאים מגבילים. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו 9 עבירות שונות שהינן : הונאה בכרטיסי חיוב בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 17 סיפא לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו- 1986, (להלן "חוק כרטיסי חיוב"). גניבת כרטיסי חיוב, עבירה על סעיף 16 לחוק כרטיסי חיוב. החזקת ציוד לזיוף כרטיסי חיוב, עבירה על סעיף 18 לחוק כרטיסי חיוב. נסיון להונאה בכרטיס חיוב, עבירה על 17 לחוק כרטיסי חיוב + סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז, 1977 ( להלן "חוק העונשין"). קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק העונשין. זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 418 סיפא לחוק העונשין. שימוש במסמך מזויף, עבירה על סעיף 441 לחוק העונשין. נסיון לקבלת דבר במירמה, עבירה על סעיף 415 ו סעיף 25 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב נתפס במחצית השניה של שנת 2000 במספר הזדמנויות כשברשותו כרטיסי אשראי גנובים ומזוייפים. עוד נטען בכתב האישום כי המשיב גנב וזייף כרטיסי אשראי רבים ואף עשה בהם שימוש. למשיב לא היה כל קשר לבעלים של כרטיסי החיוב שנתפסו ברשותו, ומכאן, הוא לא קיבל את הסכמתם להחזיק בהם ולעשות בהם שימוש. כתב האישום מונה את כל הפעולות אותן ביצע המשיב באמצעות כרטיסי החיוב המזוייפים (33 כרטיסים) ומפרט את הפעולות והמעשים המיוחסים למשיב ואשר בגינם הוגש כתב אישום זה, ואשר באמצעותם קיבל לידיו במרמה ובנסיבות מחמירות סכום כולל של 309,085.12 ש"ח. כאמור, ביום 21.2.01 הורה בית משפט קמא על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים. טענות הצדדים : ב"כ המבקשת טענה, כי בית משפט קמא טעה כאשר קבע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, הואיל ומעצר הבית אינו יכול לשמש במקרה זה חלופה מתאימה וראויה. עוד טענה ב"כ המבקשת כי, בית משפט קמא התעלם מהעובדה שהנאשם, בחור בן 20, נעצר 17 פעמים במהלך 3 השנים האחרונות, מתוכם 12 מעצרים בשנה וחצי האחרונות, כשכמעט כולם בגין עבירות הונאה בכרטיסי חיוב. בית משפט קמא לקח בחשבון בהחלטתו כי הנאשם מעולם לא ישב אחרי סורג ובריח, ברם תקופת מעצרו במצטבר הינן מעל לחודשיים ימים, בנוסף לכך, שהוא שהה במעצר בית של 10 ימים. ב"כ המבקשת הוסיפה וטענה, כי בית משפט קמא טעה כאשר לקח בחשבון את בריאותו הלקויה של המשיב, כאשר לא הוצגו מסמכים רפואיים המבססים את הטענה שמצב בריאותו חמור עד כדי הצדקת אי מעצרו. עוד טענה ב"כ המבקשת כי טעה בית משפט קמא בקביעתו כי יש בחלופת המעצר כדי לענות על האינטרס הציבורי של שמירת בטחון הציבור, ובית המשפט התעלם מחומרת העבירות, ריבויין והצורה השיטתית שבה נעשו במשך תקופה ארוכה , ובנוסף, בית המשפט התעלם, מתיקי המב"דים התלויים ועומדים נגד הנאשם בגין עבירות הונאה בכרטיסי אשראי. ב"כ המבקשת טענה כי המשיב נעצר ושוחרר פעמים רבות, כאשר בכל פעם קיבל את אימון בית המשפט ושוחרר כעבור מספר ימים, ושוב נתפס אחרי כמה ימים, כשהוא מבצע את אותן עבירות. בנוסף לכך שביום 19.10.00 הנאשם נעצר בגין ביצוע עבירות של הונאה בכרטיסי חיוב ושוחרר למעצר בית למשך 10 ימים החל מיום 21.10.00, כאשר ביום 21.10.00 וביום 22.10.00, יצא המשיב מביתו וביצע עסקאות רבות באמצעות כרטיס אשראי מזוייף, וטענה כי בידי המבקשת ראיות טובות להוכחת טענה זו, ולכן לא ראוי לתת אמון בנאשם שהפר בעבר את אמונו של בית המשפט. ב"כ המבקשת ביקשה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מנגד, טען ב"כ המשיב שבהודעת הערר מצויין שהמשיב היה עצור, מעצר זה היה לפני תקופה ארוכה, וגם הוא היה מעצר בן מספר ימים. לעניין עברו הפלילי של המשיב, טען ב"כ המשיב, שעברו אינו רלוונטי לעניננו, בנוסף לכך, שבבית משפט קמא הוצגו 10 תיקי מב"ד שנסגרו. עוד טען ב"כ המשיב, שבהודעת הערר צויין שבית משפט קמא התעלם מחומרת העבירות המיוחסות לנאשם, כאשר בהחלטת בית משפט קמא יש התייחסות מפורטת לחלופת המעצר, כאשר הדברים נבחנו בצורה מעמיקה ומקיפה . ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי אם אכן תנאים הופרו ע"י המשיב, זה היה לפני כ 4 חודשים, אך לא מדובר על הפרה חוזרת ונשנית, אלא הפרה אחת בלבד. ב"כ המשיב טען, שחלופת המעצר שהוטלה על המשיב, בבית משפט קמא, הינה חמורה מאוד, כך שפיקוח יותר מחמיר מזה לא יכול להיות. ב"כ המשיב טען כי בית משפט קמא התחשב בכל הנתונים אשר הובאו בפניו. מדובר בבחור בן 20, שירת בצבא, נפגע קשה בתאונת דרכים, כאשר מסמכים בעניין זה הוגשו לבית משפט קמא, הרגליים שלו מלאות פלטינות והוא מקבל טיפול רפואי שוטף בבית חולים רמב"ם. עוד טען ב"כ המשיב, שהמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, ולכן לטענתו החלטתו של בית משפט קמא תואמת את רוח הפסיקה, כוונת המחוקק ואת הנסיבות של המקרה שבפנינו. ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערר. לאחר עיון בהחלטתו של בית משפט קמא, ולאחר שמיעת טיעוני שני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. החלטתו של בית משפט קמא מנומקת ומבוססת היטב, מקובלת עליי ולא מצאתי מקום להתערב בה. בבסיס הערר ניצבת השאלה האם במקרה דנא, אכן כפי שקבע בית משפט קמא, יש להסתפק בחלופת מעצר או שמא יש לסגור את המשיב מאחורי סורג ובריח. אקדים ואומר, כי אין לומר כי הנסיבות אשר פירטה ב"כ המדינה בטיעוניה לגבי המשיב, אינן מצביעות על מסוכנתו, אך יחד עם זאת אין זה השיקול היחידי שעומד בפני בית המשפט בבואו להורות על מעצרו של המשיב עד תום בירור דינו. חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר תהיה אשר תהיה חומרת העבירה המיוחסת למשיב, בעניין זה נאמר בבש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן, תקדין עליון, כרך 99(2), 1999: " אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנתו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן מתוכן את חובת שקילת החלופה מתוכן." אין עסקינן בהליך זה, "בענישה מרתיעה" שצריך להשית על המשיב, אלא במעצרו ושלילת חירותו בטרם נגזר דינו. לענין זה יפים דבריה של כב' השופטת דורנר בבש"פ 4414/97 מ"י נ' מוחמד סעדה, דינים עליון, כרך נב, 480: "האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום-הציבור, אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר". בעניין הטענה של הפרת תנאי מעצר של ב"כ המבקשת, לא הוצגו ראיות בעניין זה, כל מה שנאמר שקיימות ראיות טובות להוכחת טענה זו, אך לא הוצגה שום ראיה. בעניין זה נקבע בבש"פ 2931/96 וסאם קאסם נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מג, 141. "אכן, הפרה של תנאי מעצר בית יש בה להוות עילה למעצר של ממש, והעורר אף הוזהר על כך בעת שציווה בית המשפט המחוזי על חלופת המעצר. עם זאת, לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה (בש"פ 574/90 מדינת ישראל נ' מרדכי בן ריימונד נחמיאס (טרם פורסם; בש"פ 3696/92 מדינת ישראל נ' ציון עגיב, פ"ד מו(4) 216)." בית משפט קמא התייחס בהחלטתו לכל התשתית שהוצגה בפניו, כולל תיקי מב"ד, ולאחר ששקל את כל הדברים, שקל את האפשרות לחלופת מעצר, ולאחר בדיקה מנומקת ומפורטת קבע : "לאחר ששקלתי את כל הנטען על ידי הצדדים, בחנתי את הראיות ואת ההיבט האישי של המשיב, ומבלי להקל ראש בחומרת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום, נחה דעתי כי יש מקום לשקול במקרה זה חלופת מעצר, אשר יש בה מחד כדי לענות על האינטרס הציבורי של שמירה על בטחון הציבור ומניעת כל אפשרות של שבוש הליכי משפט והשפעה על עדים או הימלטות מאימת הדין, ומאידך לפגוע פגיעה פחותה בחרותו של המשיב שבריאותו לקויה, ולא ישב מעולם מאחורי סורג ובריח. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל אני מורה על שחרור של המשיב ממעצר בתנאים הבאים...." לאחר ששקלתי את העניין על כל היביטיו וכל צדדיו, ולאור האמור לעיל, אינני סבור שיש מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא למעט לגבי סכום ההפקדה שקבע בית משפט קמא, אשר החלטתי להעמידו על סך של 100,000 ש"ח. משלא יצאה שגגה מלפני בית משפט קמא, המצדיקה לשנות את החלטתו, ומשמצאתי כי תנאי השחרור המגבילים והמכבידים אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא ושינוי סכום ההפקדה כפי שקבעתי לעיל, יש בהם כדי להפיג את מסוכנתו ולשמור על שלום הציבור ובטחונו, אני מחליט לדחות את הערר. ראוי להדגיש, כי אין בחלופת המעצר כפי שנקבעה על יד בית משפט קמא, כדי להמעיט מחומרת העבירות המיוחסות למשיב, אשמתו של המשיב תתברר במשפט עצמו- השיקולים בשלב זה, שונים הם. מעצר ביתמעצר