הכרעת דין 1. א. כתב האישום: כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה של תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ולנאשם 2, בנוסף, עבירות של התעללות בחסרי ישע ואיומים. ב. הרקע ועובדות מוסכמות: ביום 13.1.02 יצאה פקודת מבצע, ת/8, שמטרתה לגרש מהארץ שוהים בלתי חוקיים (להלן: "שב"חים") המתגוררים ביפו. על-פי ת/8 הוטל על שוטרי מג"ב לאסוף את השב"חים, להעלותם על אוטובוס אשר יעבירם למחסום אורנית ומשם, לגרשם לשטחים. יעד האיסוף הראשון היה ברח' שבטי ישראל 70 ביפו, אליו הגיע כוח של 6 שוטרים, ביניהם נאשם 1 ומי שהיה נאשם 4 בתיק. מפקד הכוח היה עת/16. השוטרים שהגיעו למקום כבלו את השב"חים באזיקונים והעלו אותם לאוטובוס. בין לבין, על פי המתואר בכתב האישום, במקום האיסוף הראשון, תקף הנאשם 1 את עת/14 בכל חלקי גופו, חבט בראשו באמצעות פנס וגרם לו חבלה של ממש. האוטובוס עצר בנקודת איסוף נוספת ביפו ובה עלה לאוטובוס נאשם 2 והועלו עצורים נוספים. על פי כתב האישום, הנאשם 2 עולה לאוטובוס עם מקל ובמהלך הנסיעה הוא מכה בו את המתלוננים. בנוסף, הוא דורך את נשקו ומאיים גם באמצעותו וגם בדיבור על הנוסעים, המתלוננים, שהם במעמד של חסרי ישע: כבולים, מורכני ראש, חלקם ישוב על רצפת האוטובוס. אם בכך לא רב, הנאשם 2 מורה למתלוננים לשיר שירי הלל למשמר הגבול, לאמר דברים הפוגעים בהם, בדתם ובבני משפחתם, מעליבם, דורך על גבם של היושבים על הרצפה ומורה לאחד הנוסעים להתפשט. בהסכמת בעלי הדין אני קובעת כי הנאשם 1 לא עלה לאוטובוס בו הוסעו השב"חים והוא מזוכה מעבירת התקיפה המתוארת בסעיף 13 לכתב האישום. מי שהיה הנאשם 3 בתיק הודה במהלך שמיעתו של התיק בעבירה המיוחסת לו ודינו נגזר. כתב האישום נגד נאשם 4 בוטל, בהסכמה, מחוסר ראיות, במהלך שמיעת הראיות. בפועל, לאירוע שני חלקים: החלק האחד, בקרוואן ומחוצה לו, מתייחס לנאשם 1 והחלק השני, באוטובוס, עוסק בנאשם 2. 2. א. האירוע הראשון - הנאשם 1: על פי הנטען, הנאשם 1 הוציא את המתלונן מהקרוואן (להלן: "החדר") בו רוכזו השב"חים ובחצר, מתחת לעץ, חבט בראשו בפנס וגרם לו לחבלה של ממש. ב"כ הנאשם 1 מבקש לקבוע כי התלונות כנגד מרשו הנן תולדה של "סכסוך בין הלאומים הבלתי פתור, לרצון העז... בנקם ושילם למדינות האויב". בפרק האחרון לסיכומים ב"כ הנאשם מגדיל עשות וקובע כי "זו, אם נרצה, פרשה המקפלת בתוכה באופן סמלי, בעיקר במהלך נסיעת אוטובוס... את תמציתו של סכסוך הדמים העיקש שבין האוכלוסייה היהודית לפלסטינאית על חבל ארץ מצומצם... פרשה רווית יצרים ותאוות נקם..." כתוצאה מכך מדובר, לדעתו, בעדויות מוטות, עדויות "רוויות בשנאה יוקדת", כאשר המתלונן חובר לשאר המתלוננים בתיק זה, אותם הוא מכנה "קבוצת הפוחחים של האדי". אכן, על פני הדברים נראה כי המתלוננים מתארגנים ובראשם עומד האדי נאזל, הוא עת/2. ייתכן ובעת מסירת ההודעות היה קורטוב של תיאום עדויות והן זוכות לתוספת צבע ונופך מפי המתלוננים, 16 מספרם בכתב האישום. למרות זאת, ניתן בברור ובאופן מוחלט לבור את המוץ מן התבן ולקבוע, על פי העדויות, קביעות ברורות וחד משמעיות לגבי תוכן אותן עדויות הנתמכות, ולו בחלקן, בראיות נוספות, לראותן מנותקות מ"סכסוך הדמים" ו"סכסוך הלאומים" ואידך, זיל גמור. ב. ממצאים ומסקנות: I. גירסת הנאשם אינה אמינה. ת/10 הוא דו"ח פעולה אותו עורך הנאשם לאחר האירוע. בת/10 הוא מתאר כיצד המתלונן קם כשבקבוק בירה בידו, מקלל, מגדף וריח אלכוהול נודף ממנו. הוא ביקש שישב ויירגע אך ללא הועיל: המתלונן קם ואיים עם הבקבוק ועל כן ביקש להוציא מידיו את הבקבוק בכוח "... הוא לא הרפה מאחיזתו ונגרר אתי אל פתח הדלת, קיבל מכה בראשו מהדלת וכתוצאה מכך הנ"ל נפל ונגרם לו חתך בראש ודימם מראשו...", בהמשך כותב הנאשם כי המתלונן "האשים אותי שהפלתי אותו... וטען בפני מפקדי שהכיתי אותו". בהודעתו הראשונה, ת/30, חוזר הנאשם ומתאר את המתלונן והבקבוק, מפקד המבצע (להלן:"עת/16") ניסה לעזור לו למשוך מידי המתלונן את הבקבוק והורה לו להוציאו מהחדר והוא נאלץ להשתמש בכוח על-מנת למלא אחר ההוראה. תוך כדי הוצאתו מהחדר, המתלונן הרים מהארץ בקבוק נוסף, הוא תפס אותו ומשך אותו בידיו ואז "... ראשו נכנס בדלת בחלק החיצוני של הדלת, הבן אדם נפל... נחבל בראשו ויורד לו דם" (ת/30, ש' 26-24). הוא אינו "בטוח" מאיזה דלת נפגע המתלונן, כנראה הייתה זו דלת החדר אך אין זה מן הנמנע כי הייתה דלת נוספת, קרובה. בחקירתו הנוספת, ת/3, "... לא זוכר איזו דלת... יכול להיות שהייתה דלת אחרת." (ת/3, 29-28). על ההתנגדות האקטיבית ליציאה מהחדר חוזר הנאשם 1 בת/30 א'. יצוין כי התנגדות אקטיבית ובקבוק נוסף אינם מופיעים באף אחת מהעדויות האחרות, לרבות זו של עת/16. עובדה זו מוטחת בפני הנאשם, בחקירתו, אך הנאשם חוזר ומדגיש את התנגדות המתלונן להוצאתו מהחדר. דעתו של החוקר אינה נוחה מתשובות הנאשם והוא מבקש לדעת מהי זווית הפגיעה של הדלת במתלונן. לכך נותן הנאשם מספר תשובות: מהחלק החיצוני של הדלת, בקצה הדלת, בצד שלה מעל הידית (ת/30, ש' 25, ש' 46 וראה עדותו). תשובותיו של הנאשם בחקירות בקשר לפנס אינן חד משמעיות: הוא מאשר כי היה לו פנס ביד אך אולי הכניסו לכיס ולבסוף - בעת שחזר לחדר, כנראה שהחזיק בידו פנס (ת/30, ש' 51-50). בחקירתו הנגדית מאשר הנאשם כי החזיק בידו פנס ייתכן כי "בלי כוונה" קיבל המתלונן מכה מהפנס, אותו פנס עליו מדבר המתלונן ואותו ראה עת/17 כשעליו סימני דם. בעדותו, חוזר הנאשם בתיאור ההתנגדות שגילה המתלונן ליציאה מהחדר, התנגדות שהייתה הגורם לפציעתו: "משכתי את הבחור ביד אבל הוא התנגד, משכתי יותר בכוח ובמהלך ההוצאה מאותו חדר הבחור נתקל עם ראשו בדלת שהייתה פתוחה החוצה, נפל הבחנתי שנחבל ודימם." (שם, עמ' 159, ש' 23-20). גירסת הבקבוק הנוסף המגיע לידיו של המתלונן אינה נזכרת בעדותו הראשית וחוזרת בחקירתו הנגדית "אני רוצה לומר שמדובר בשני בקבוקים. הבקבוק הראשון... כשנכנסתי לחדר והוצאתי לו את הבקבוק אחרי שהוא התנגד. ארנון נכנס באותו שלב לחדר... אני זוכר שארנון עזר לי למשוך ממנו את הבקבוק. כשמשכתי אותו מהחדר הוא התנגד והתכופף להרים בקבוק נוסף ולכן משכתי אותו בכוח." (שם, עמ' 161, ש' 13-9). הסתירה הפנימית בדברי הנאשם, בעדותו, עולה גם בתיאור ההתנגדות מצידו של המתלונן "ההתנגדות מתבטאת בכך שהוא הרים בקבוק נוסף" (שם, שם, ש' 17) ומנגד "הוא התנגד, משכתי אותו בכוח הייתה קצת התנגדות, משכתי ביותר כוח לאחר שהוא הרים את הבקבוק הנוסף". (שם, שם, ש' 22-21). כיצד מרים המתלונן בקבוק נוסף כשהוא נמשך החוצה כשבידו אחוז בחזקה בקבוק, לנאשם פתרונים. אם בת/10 כתב כי הוא משך בבקבוק, המתלונן לא הרפה מאחיזתו בבקבוק והוא משך אותו בכיוון הדלת כשהבקבוק בידו הוא טוען, בעדותו, כי הדברים נרשמו "בכלליות" כשהיה נתון בלחץ. (שם, שם, ש' 28). על פי עדותו של הנאשם, השוטר רמי מור יוסף, מי שהיה נאשם 4 בתיק (להלן: "עה/3"), הגיע ושניהם גם יחד הציעו "לבחור לשטוף את הראש ושאלנו אותו אם הוא זקוק לטיפול רפואי. הבחור סרב... וטען שהיפלתי אותו בכוונה ושהכיתי אותו" (שם, עמ' 159, ש' 24-22). נמצא כי הנאשם בעצמו מצטט אמרה מפי קורבן אלימות, אמרה אותה שמע הוא ושמע גם חברו, שהיה עמו. את שארע ליד עץ התות שם נטען כי היכה את המתלונן אין הנאשם מזכיר. II. גירסת המתלונן עד התביעה העיקרי לפרשיה זו הוא עת/14 אשר מן העדויות עולה כי היה שתוי באותו ערב: בידו היה בקבוק בירה, הוא קילל כל העת והוצא מן החדר על ידי הנאשם 1. אין חולק כי הוצאתו מן החדר הייתה בהוראת עת/16, אשר חשש כי התנהגותו תביא לתסיסה בקרב האחרים. המתלונן מתאר כיצד הנאשם 1 נתן לו מכה על היד, בקבוק הבירה שאחז בידו נשמט והתנפץ, נאשם 1 תפס אותו בצוואר משך אותו אל מחוץ לחדר, בדרך הוא נתקל בדלת וקיבל מכה אך את החבלות שגרמו לפציעתו ספג בחוץ, מתחת לעץ התות: הנאשם 1, לדבריו, חבט בראשו עם מכשיר קשר על פי גירסה אחת ו/או מכשיר פנס והיכה אותו ברגלו עם הנשק. יצוין כי ההכאה בנשק אינה נזכרת בהודעתו במשטרה אך, לטענתו, סיפר זאת לחוקרים. כך או כך, לדעתו, אין חשיבות לכלי בו הוכה: "... בשבילי זה לא משנה עם מה הוא יתן לי מכות." (פרוטוקול, עמ' 96, ש' 26). כתוצאה מהמכות בראשו נחבל, דם ירד לו על פניו והחבלה מתועדת בתמונות, ת/46 (א'-ח'). III. למכות בחצר היו מספר עדים והם תומכים בעדותו של המתלונן. עת/12 רואה "בחור ענק" נותן למתלונן מכות, תופס אותו בכתף, בועט ברגלו ומפילו לארץ (שם, עמ' 62, ש' 21). עת/13 מתאר, בעדותו, עליה אינו נחקר חקירה שכנגד, כי "שוטר גבוה עם כובע שחור" מכה במתלונן מתחת לעץ (שם, עמ' 77, ש' 5). הנאשם 1 חבש כובע שחור, על פי הודעתו ועדותו. התיאור "בחור ענק" מתאים למימדיו של הנאשם אשר המתלונן, לעומתו, קטן ורזה. IV. 3 עדים מעידים על הדרך בה הוצא עת/14 מהחדר. עת/2 מספר כיצד המתלונן "שהיה שיכור" מקלל, הנאשם 1 החזיר לו קללה המאזכרת את אמו, המתלונן ביקש לא לקלל את האם, הנאשם 1 הוציאו מהחדר לאחר שיחה עם "הקצין" וכשחזר המתלונן לחדר "... היה כל הראש שלו דם. האמת היא שמאג'ד עצבן אותו כי היה שיכור" (שם, עמ' 18, ש' 2-1). את התמונה משלימים עת/3 ועת/17: שניהם חוזרים ומתארים את המתלונן כשיכור, משתולל, מסרב להציג ת.ז. ומוצא על ידי נאשם 1 מהחדר. על פי שני העדים המתלונן חזר חבול בראשו, עת/3 שמע אותו מכריז כי שוטר היכה אותו עם פנס בראש ועת/17 ראה את הפנס בידו של הנאשם ועליו סימני דם. הערה אחרונה זו נזכרת, לראשונה, בחקירתו הראשית אך לדעתו של עת/17 לא כל דבריו נרשמו בחקירה. עת/1 לא ראה את שארע בחדר ומחוץ לו. הוא ראה, לראשונה, את המתלונן לאחר האירוע, המתלונן מגיע לחדרם המשותף כשפניו מלאים בדם ומכריז כי "אחד השוטרים" הרביץ לו, הכרזה שיש בה משום הכרזה מצד קרבן לאלימות המושמעת באזני האחר בהזדמנות הראשונה. V. נראה, למצער, כי גם חבריו של הנאשם אינם יכולים להועיל להגנתו. עת/16 הגיע לחדר כשהמתלונן יושב והנאשם 1 מסביר לו כי הלה שיכור. כשקם המתלונן צעק ונופף בידיו הורה לנאשם 1 להוציאו החוצה. נאשם 1 תפס אותו בידיים, המתלונן ניסה להתנגד "בשלב הזה לא הייתה התנגדות אקטיבית, הוא ניסה להתנגד..." (שם, עמ' 106, ש' 22), בידו היה בקבוק בירה, הוא לא השתולל ולא תקף ובזמן הוצאתו מהחדר לא נפגע מהדלת ולא נפצע. הוא לא היה עד למתרחש מתחת לעץ וכשיצא ראה את השניים כשלמתלונן פצע מדמם במרכז הראש (ת/46 ד'), הוא שאל את הנאשם מה קרה למתלונן ונענה כי המתלונן המשיך להשתולל בחוץ וקיבל מכה. עת/16 אינו עורך דו"ח, על-פי חומר הראיות שבפני וחבל שכך. עה/3, מספר כי הגיע למקום, ראה את הנאשם 1 והמתלונן "מתחת לעץ... עם דם" כשהדם יורד מראשו של המתלונן. העד ביקש מהנאשם לעזוב את המקום והוא מסביר כי ביקש להרחיק את הנאשם מהמקום כדי "שלא תהיה כנגדו אצבע מאשימה" (הע/3, שם, עמ' 182, ש' 18-2). מי שהיה נאשם 3 בתיק מספר, בחקירתו, כיצד ראה את עת/14 זב דם "... כל פניו מלאות דם". הוא שאל מה קורה "... אמרו שהיה בלאגן עם יניב (הוא הנאשם, ז.ה.) ואתו והכל מסודר". כנראה שבמהלך חילופי הדברים הללו הצביע על עת/14 והלה אמר לו: "גם אתה רוצה להרביץ לי..." (ת/3, ש' 26-20). VI. המסקנה - גרסתו של הנאשם 1 נדחית מפני הראיות הנוספות, הן של המתלוננים והן של חבריו, אשר אינם מאשרים אותה ואף תומכים בגירסת המתלונן. זה המקום לציין כי השוטרת מגי פורטל, מי שהייתה עדה לאירוע כולו אינה מוזמנת מטעם הנאשם לעדות ועובדה זו פוגעת בהגנת הנאשם. התוצאה, אני קובעת כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ואני מרשיעה אותו בעבירה על הוראות הסעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). 3. א. האירוע השני - נאשם 2: לנאשם 2 מיוחסות העבירות המבוצעות באוטובוס. נאשם זה הצטרף למסע בנקודת האיסוף השנייה ובדרך, על פי הנטען, פגע במתלוננים כמתואר בסעיף 1 ב. לעיל. ב"כ הנאשם טוען כי כתב האישום אינו מאזכר את נקודת האיסוף השנייה, אך מן הראיות עולה עובדה זו בבירור ולענייננו, השמטתה מעובדות כתב האישום אינה מעלה ואינה מורידה. את מצב הישיבה באוטובוס מתארים עת/1, עת/2, עת/8, עת/13 ועת/14: הם נכבלו באזיקים, בצמדים, חלק מהנוסעים ישבו במעבר וכולם כאחד נדרשו "... להוריד את הראש והחלו להכות" (עת/8, עמ' 55, ש' 25-24). עת/15, נהג האוטובוס, מאשר כי הנוסעים הועלו בזוגות כשהם אזוקים. העולים בתחנת האיסוף הראשונה הושבו באוטובוס מאחור והעולים בתחנה השנייה הושבו בחלק הקדמי. האוטובוס היה מלא וכ-4 נוסעים ישבו על הרצפה. קצין שעלה לאוטובוס הורה לנוסעים להוריד ראשים, נאשם 2 שמר כל העת שלא ירימו ראשים והם יצאו לדרך שארכה כשעה וחצי. אין ספק בליבי כי העד מנסה להימנע מהפללת השוטרים, הוא מבקש עליהם רחמים, מתקשה לתאר את כל שראה ושמע אך אינו יכול להימנע מלומר כי לאוזניו הגיעו קריאות כאב "שמעתי קצת צעקות, אי... שמעתי באזני "אי"..." (שם, עמ' 84, ש' 6,1). עת/18 שירת באותה עת כמפקד מחסום אורנית והיה עד לסוף המסע, כשהוא עומד קרוב לאוטובוס. האוטובוס הגיע למחסום ובו יושבים הנוסעים עם ראש מורכן למטה וידיהם קשורות מאחור (עמ' 126, ש' 21). במקום הייתה תאורה טובה (עמ' 131, ש' 17) והוא ראה "מספר פלסטינאים שהם חבולים... היו כאלה מדממים... אחד השוטרים נתן להם מכה עם מקל על הרגל". (עמ' 126, ש' 17-14) "ואז הוא רץ אליו ונתן לו מכה בעורף עם המקל" (עמ' 127, ש' 16-15). ב. ממצאים ומסקנות: I. גרסתו של נאשם 2 רבת סתירות ופירכות ונמצא כי האמת אינה מעיקריה. נאשם זה כופר בכל העבירות והמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומבקש להתייחס בזהירות מירבית לעדויות השב"חים "... שיש להם שנאה כלפי מדינת ישראל וחייליה" (עמ' 2 לסיכומים). לשיטתו, מדובר במתלוננים אשר טוו סיפור בדים, הגזימו בעדויותיהם ושיקרו תוך תיאום גירסאות ולכן, יש לדחותן. בחקירתו הראשונה מתמצית כפירתו של הנאשם 2 במילים "לא הרמנו עליהם שום יד" (ת/4, ש' 61), הוא לא שר את שיר משמר הגבול בדרך ולא היה באוטובוס מקל או אלה. באשר לפגיעה במתלונן, עת/14, הוא טוען, בחקירתו הראשונה, כי דחף אותו בכוח ביד. בחקירה השנייה, ת/31, הנאשם 2 מודה כי שר את שיר משמר הגבול והשב"חים הצטרפו לשירתו, מיוזמתם. בהמשך אותה חקירה הוא מבקש לספר "אמת" ומאזכר "מקל קטן" איתו נתן "סך הכל" מכות בגב ובכתף לשלושה עצורים. באשר לפגיעה במתלונן, עת/14, מדובר בהגנה עצמית לאחר שעת/14 דחף אותו והוא נפל במדרגות. על פי עדותו המתלונן, עת/14, נתן לו מכת אגרוף בערפו, הוא נפל, מצא מקל ואיתו נתן לעת/14 מכה אחת בכתף ונוספת בגב, ייתכן והיכה גם בשב"חים שהיו ליד עת/14 אך זאת, לא במתכוון. את ההתפתחויות בגרסאות מסביר הנאשם בלחץ בו היה שרוי בעת החקירה ומוסיף כי ייתכן והיו טעויות לשוניות בגרסתו מאחר ואינו יודע עברית על בוריה. טענה אחרונה זו אינה עולה בקנה אחד עם כושר הביטוי שלו, בעדותו. II. אחת מטענותיו העיקריות של נאשם זה היא אי זיהויו על ידי המתלוננים ועל כן טענתו זו תהא הטענה הראשונה שתעמוד למבחן. בסיכומים מוסיף ב"כ הנאשם טענה כי אי עריכתו של מסדר זיהוי עולה כדי פגיעה בהגנת הנאשמים התולים אשמת שווא ב"דרוזי" אך כפי שיובהר להלן, לא כך פני הדברים. כל העדים, כאחד, מזכירים שוטר "דרוזי" כמי שפגע בהם ומזהים את הנאשם 2 על ספסל הנאשמים. ת/7 הוא מזכר ועל-פיו הנאשם 2, שהוא דרוזי, במוצאו, היה הדרוזי היחיד מבין 6 השוטרים שלקחו חלק בליווי השב"חים, אם באוטובוס ואם בג'יפ הליווי. לטענת עת/2 ברגע שעלה הנאשם 2 לאוטובוס הוא הכריז "... שאנחנו הרגנו את האחים שלו בעזה ואני באתי לפה להתנקם בכם..." הוא זוכר כי הלה הציג עצמו בשם ואף הכריז "... ואני דרוזי" (ישיבת יום 17.3.03, עמ' 23, ש' 22-20). בהמשך, נזכר העד כי אותו שוטר אמר כי שמו חסן. גם עת/12 זיהה את השוטר כדרוזי לאחר שאמר להם, בערבית, כי "הרגתם את החברים שלי... ולפי המבטא היה מהצפון לפי ביטוי המילים בערבית... יש הבדל בביטוי המילים" (שם, עמ' 63, ש' 23, עמ' 64, ש' 5-4, עמ' 68, ש' 7-6). המבטא הוא זה שגרם לעת/13 לקבוע כי מדובר במי שהוא ממוצא דרוזי וראה גם עדותו של עת/3 המספר כי הדרוזי הציג עצמו כחסן. עת/1 זיהה את הנאשם 2 כדרוזי על פי "... הדיבור שלו, המבטא שלו, יש לו דיבור מיוחד, הוא ישר נכנס ודיבר אתנו בערבית. אני הגעתי למסקנה שהוא דרוזי בגלל דרך הדיבור שלו בערבית. גם בגלל שהזכיר את שם הנביא שואף שהוא הנביא של הדרוזים." (שם, עמ' 9, ש' 3-1). השם חסן נזכר גם בעדויותיהם של עת/14 ועת/17 אשר זיהו אותו כבעל מבטא דרוזי ועת/14 מוסיף כי שמע כיצד הנאשם 2 ביקש לעלות לאוטובוס במקום לג'יפ הליווי. במחסום עצמו פוגש עת/18 שהוא, כזכור, מפקד המחסום את הנאשם והוא מעיד כי אותו שוטר דרוזי הורה לשב"חים לקלל את עראפת והכה אותם במקל. הוא זיהה את השוטר כדרוזי על פי חזותו והוא אינו פוסל אפשרות כי חקר אותו למעשיו ולמקום מגוריו "... בראש שלי אני זוכר שהוא דרוזי." (שם, עמ' 135, ש' 4). המסקנה - הטענה בדבר אי זיהוי נדחית מכל וכל. III. הנאשם 2, על פי העדויות, עולה בנקודת האיסוף השנייה, מהלך בחלק האחורי של האוטובוס, בין הדלת לספסל האחורי ומכה את הנוסעים. חברו לספסל הנאשמים של הנאשם 2, מי שהיה נאשם 3 (להלן: "דותן") מאשר שכל העצורים עלו לאוטובוס בריאים ושלמים פרט לעת/14, שהיה חבול בראשו (ת/6). דבריו תואמים את דברי המתלוננים שיובאו להלן: כולם מציינים כי החבלות בגופם באו להם מידי הנאשם 2 במהלך הנסיעה. IV. נושא האלה שבידו של הנאשם 2 זוכה להתפתחות בגירסאותיו: בגירסתו בחקירה הראשונה הוא מכחיש, מכל וכל, אחיזה באלה. בהמשך, הוא מודה כי מצא באוטובוס מקל אשר שימש אותו בשמירה על הסדר. העדויות מלמדות כי הנאשם 2 עלה עם אלה לאוטובוס ועובדה זו מוצאת חיזוק בדברי דותן: נאשם 2 עלה לאוטובוס ובידו 2 אלות "אלה עבה, לא משטרתית, קרש" (ת/6, ש' 21). את אחת האלות הוא, הנאשם 2, מסר לשוטר הנוסף, פיני אשר הניח אותה מתחת למושב. עדותו של דותן זהה לתיאור אותו מוסר עת/14: הנאשם 2 שבר מקל ארוך ונתן חלק ממנו לשוטר אחר. V. רבות העדויות בדבר המכות שהיכה הנאשם את הנוסעים. עת/1 מעיד כי הדרוזי עלה לאוטובוס בדלת האחורית עם מקל בידו, השוטר הדרוזי אמר לו להוריד את הראש "... התחיל להרביץ ואמר תוריד, תוריד, הרביץ לי על הכתף ועל הראש." (שם, עמ' 6 ש' 5-4). גם בחקירתו הנגדית הוא נשאר איתן בדעתו: "הדרוזי" באוטובוס נתן לו מכה עם המקל. הוא ראה את הדרוזי מכה גם את הנוסע שישב לידו ומהלך "... על האנשים שהיו במעבר" (שם, עמ' 6, ש' 18). כתוצאה מהמכות נפצע בכתף, בראש ובפנים, ירד לו דם, הוא נזקק לטיפול רפואי, ראשו נתפר והחבלות מתועדות בת/1 (א-ה). עת/2 זכה לקבל בראשו 3 מכות מהמקל שבידו של נאשם 2, דם ירד מראשו וגם הוא נזקק לטיפול רפואי, ראשו נתפר כפי שנראה בת/2 (תמונות), ת/27 ות/23 (קלטת וידיאו ותמליל). העד ראה כיצד נאשם 2 מכה באחרים ונוסע בשם ראסן קיבל מידו 3 או 4 מכות מקל בראשו (שם, עמ' 19, ש' 6-4). גם עת/3 הוכה על ידי הנאשם 2 אשר מיד עם עלותו לאוטובוס דרש מהם להוריד את הראשים. "הדרוזי הלך וחזר, הולך לשם ומכה חוזר הולך לשם מכה חוזר." (שם, עמ' 32, ש' 7-6). הוא עצמו הוכה על ידי נאשם 2 בעורף, התעלף ובסופו של יום הגיע לבית חולים (ת/27, ת/23 קלטת וידיאו ותמליל). עת/3 ראה את הדרוזי מכה את עת/1 ועת/14. עת/8 הוכה במקל, בגבו. העד אינו זוכר מי החזיק במקל ומספר כי הוא עצמו קיבל מכה על הגב. מי שהיכה היה השוטר "שהיה מהלך בתוך האוטובוס..." (שם, עמ' 54, ש' 13). העדויות מצביעות על הנאשם 2 כמי שהלך והיכה בעת/8, אך בנקודה זו איני קובעת מסמרות. עת/12 מעיד כי "הבחור" המכה, הדרוזי, הכה את כולם באוטובוס, הוא עצמו הוריד את הראש על פי המצווה ולמרות זאת קיבל מכה בצד הגוף ומכה חזקה בראש "ירד לי דם מהראש ושמתי את הידיים על הראש כדי שלא יתן לי עוד מכה..." (עמ' 63, ש' 26-25). מוסכם על דעת הצדדים כי עד זה אינו מאזכר בהודעתו שנמסרה לחוקר אלי לוי כי השוטר המכה היה דרוזי ברם, עדותו ברורה ובהירה והפרטים בה משתלבים בכלל העדויות והראיות. ת/19 מתעד את החבלה בראשו, הפצע בראשו נתפר (ראה גם ת/27 ות/23 עמ' 2). עת/12 ראה את הנאשם מכה גם את עת/2 והוא מחזק את עדותו של עת/2 לעניין החבלה בראש. עת/13 הוכה ונחבל על ידי "השוטר הנמוך" (ת/20). העובדות מלמדות כי הנאשם 2 הוא "הנמוך". "השוטר הקצר... השוטר הנמוך היה מרביץ כל הזמן לחברה... הוא כל הזמן היה מרביץ לנו... הוא הרביץ לי מכה אחת בעורף ואחת בכתף." (עת/13, שם, עמ' 75, ש' 23-20). עת/17 מוסר גם הוא כיצד חובל הנאשם 2 בנוסעים ונותן להם מכות בראש ובגב. "... הוא היה מאחורי ואמר לי להסתכל עליו ואז הוא נתן לי מכה על הפנים עם המקל. כשהייתי עם הראש למטה הוא נתן לי מכה על הגב, כשראה שיורד דם מפי, אמר לי לשכב על הרצפה." (עמ' 115, ש' 19-16). בשל המכות התנפחה שפתו ונגרמה נפיחות למצחו. ת/22, ת/27 ות/23 עמ' 2 מתארים את החבלות בעת/17. עת/14, עלה לאוטובוס כשראשו חבול, הוא הוריד את הראש כפי שנצטווה אך מדי פעם, כששמע צעקות, הרים ראשו על מנת לצפות במתרחש. נאשם 2 הורה להם לשיר, בשל החבלה בראשו הוא לא יכול היה לשיר "... אז היכה אותי בראש..." חברו ביקש להגן עליו והפציר בנאשם 2 שלא לפגוע בו "... אסור לך, הוא חבול בראש ואז הוא היכה את חברי בראש ובכתף". (שם, עמ' 86, ש' 3-1). המכות שספג מהנאשם 2 הוסיפו לחבלות אותן ספג מידי הנאשם 1, הוא עבר טיפול רפואי, הפצע בראשו נתפר, רגליו נחבשו ות/46 (א'-ח') הינו תיעוד לחבלות בגופו. על-פי ת/46 ועדותו של עת/16, במהלך הנסיעה באוטובוס נגרמו לו חבלות נוספות על אלה שגרם לו הנאשם 1. הנאשם 2 מודה כי היכה את עת/14, אך זאת, לטענתו, כמתחייב מתפקידו: כשעלה לאוטובוס ראה את עת/14 מתפרע, צועק ומקלל, הוא ביקש ממנו לשבת אך זה האחרון דחף אותו על-פי אחת מהגירסאות, תקף אותו והפילו במדרגות על פי גירסה אחרת ולכן, נאלץ להכות בו על מנת להושיבו. ייתכן כי תוך כדי מעשה זה פגע בשניים שישבו לידו או ליד עת/14. "הבחור קיבל מכה עם האלה פעם או שניים... התעצבנתי עליו ונתתי לו את המכה." (ת/31, עמ' 1). בבית משפט נזכר הנאשם לאזכר אגרוף שקיבל בעורפו מידי עת/14, אגרוף שכמעט גרם להפלתו. מכת האגרוף גרמה לו להיתקל באנשים שהיו במעבר וליפול במדרגות. (עמ' 169 ש' 7-4). ב"כ הנאשם, בסיכומים מוסיף, כי הנאשם היה בלחץ, עייף, נאלץ להתמודד עם אוטובוס מלא בעצורים, באוטובוס נמצאים אך 4 שוטרים ונהג וברקע - מצב בטחוני קשה. בפועל, מדובר בראשית הודאה המלווה בטענה להגנה עצמית, טענה לה אין כל תימוכין גם לא מפי השוטרים האחרים למסע: דותן מספר, בחקירתו, בצורה ברורה ביותר כי עת/14, אשר היה חבול, המשיך להתפרע באוטובוס אך "... הכל מילולית, כשהוא ממשיך עם האגרסיביות המילולית שלו..." (ת/33, עמ' 2, ש' 22-20). אין בדברים כל אזכור להשתוללות המחייבת את הנאשם 2 לחבול בו ובשכניו למסע כאקט של הגנה עצמית. עה/3 לא שמע מפי הנאשם כי הותקף וכי לכן נאלץ להשתמש בכוח כנגד מי מהנוסעים והוא גם מעיד כיצד ראה את הנאשם 2 מחזיק מקל בידו. המסקנה - הפגיעה בעת/14 אינה "הגנה עצמית" והיא מצטרפת לחבלות שחבל הנאשם 2 בשאר המתלוננים, כעולה במקובץ מן העדויות. סיכומו של דבר: הנוסעים עולים לאוטובוס כשעל פניו אין מתום בגופם ויורדים ממנו, בתום המסע, חבולים ומדממים. נטען כי לא הוגשו תעודות רפואיות, אך העדויות והתמונות משלימות את החסר והמכלול מדבר בעד עצמו. המסקנה - הנאשם 2 עובר עבירות שעניינן תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירות על סעיפים 379 ו-380 לחוק העונשין. VI. בנוסף למכות, מאיים הנאשם 2 על המתלוננים. עת/2, עת/3, עת/8, עת/13 ועת/14 מתארים, בעדותם, כיצד הנאשם 2 דורך את הנשק שבידו ומאיים בו עליהם. על פי עת/14 אומר להם הנאשם 2 "הנשק הזה שיש לי 16-M לא מספיק לי, אני רוצה נשק יותר גדול, יותר חזק מזה, אני רוצה לרצוח אתכם." (שם, עמ' 85, ש' 22-21). "... אז התחיל לשחק עם הנשק... הוא דרך את הנשק" (עת/13 עמ' 75, ש' 29-28). "נאשם 2 לקח את הנשק... נתתי לך להרביץ אבל לא להטעין את הנשק." (עת/2, עמ' 19, ש' 11-10). דריכת הנשק וכיוונו כלפי הנוסעים מהווה איום של ממש, אובייקטיבית וסובייקטיבית יש באקט זה גורם ממשי של הפחדה כלפי הנוסעים, המתלוננים, במצב בו הם נמצאים ופירושו של דבר - עבירה על הוראות הסעיף 192 לחוק העונשין. VII. הנאשם 2 גם מתעלל במתלוננים ופוגע ברגשותיהם כשהם אזוקים, מורכני ראש וחסרי ישע והגנה. עת/1 מספר על "הדרוזי" אשר הורה להם "לקלל את מוחמד ורק הנביא שואף שלהם זה הנביא הכי טוב..." (שם, עמ' 6, ש' 9). גם עת/2 שומע את הנאשם 2 "... שאתם תגידו מי נביקום אינה בישעב ואנחנו שהרגנו האחים שלו שהיו בשכם באותו זמן" (17.3.03, עמ' 20, ש' 5-4). עת/3, עת/12, עת/13, עת/14, עת/17 מספרים כי הדרוזי הורה להם לומר כי הנביא שלהם הוא נבי שועיב "... כאילו הנביא מוחמד הוא לא שלנו. הדרוזי התחיל להגיד שאנו הרגנו את אחיו בשכם והוא ישבור לנו את הראשים וימשיך לשבור לנו את הראשים" (עת/3שם, עמ' 29, ש' 22 ואילך, עמ' 30 ש' 2-1). הנאשם 2 קילל את מוחמד "... אמר אל תגידו מוחמד אלא שועיב שהוא הנביא של העדה הדרוזית." (עת/14, עמ' 90, ש' 12-11). "שהנביא שלנו נבי שועיב ולא מוחמד" (עת/14, ת/23). "... אין נביא זולת הנביא שועיב" (עת/17, עמ' 115, ש' 15). יצוין כי עת/13 אינו מזכיר "דרוזי" אלא שוטר נמוך. לא זאת אף זאת. הנאשם 2 דרש מהמתלוננים לשיר "חומוס פול אני אוהב את משמר הגבול... ומי שלא ישיר יקבל מכה בראש" (עת/2, 17.3, עמ' 18, ש' 23). ההוראה לשיר את "שיר משמר הגבול" נזכרת גם בעדויותיהם של עת/1, עת/3, עת/8, עת/12, עת/13, עת/14 ועת/17. פרט לעת/8, כולם מאזכרים את הנאשם 2 כנותן ההוראה. "הוא אמר לנו להגיד חומוס פול אנחנו אוהבים את משמר הגבול... ואמר לנו לשיר..." (עת/12, שם, עמ' 63, ש' 29-27). "אני לא רציתי לשיר... הייתי חבול ממכות... הוא נתן לי מכה עם המקל באף ובכתף וכך אני הייתי גמור... אם הייתי יכול להשתחרר או שהייתי הורג אותו או שהוא היה הורג אותי." (עת/14, שם, עמ' 86, ש' 17-14). מעניינת גרסתו של הנאשם לנושא השירה: הוא לא אילץ את המתלוננים לשיר "חומוס פול... אחד, שירים, אני התחלתי לשיר והם התחילו לשיר אחרי..." (ת/31, ש' 26-23). דותן תומך בגירסת המתלוננים. בחקירתו הוא מוסר כי הנאשם 2 "ביקש" מהם לשיר את שיר מג"ב "... זה היה אולי פעם או פעמיים..." (ת/6, ש' 5-4). מספר עדים מתארים כיצד השוטרים מהלכים על גופם של השוכבים על רצפת האוטובוס. עת/2, מייחס מעשה זה לנאשם 2. הנאשם 2, בחקירתו, מאשר עובדה זו אך יש לו הסבר: "מרוב שהיה צפוף אולי דרכתי על אחד או שניים... אולי דרכנו עליהם כי היה צפוף ודחיפות..." (ת/31, עמ' 2, ש' 35-33). עה/3 מעיד כי ניתן היה להימנע מלדרוך על גבם של הנוסעים באוטובוס, הוא אף מסביר כיצד ניתן היה לעשות זאת. הנאשם 2 מתעמר בנוסעים גם בדיבור: עת/12: "אמר לנו להגיד אנחנו אפסים ואמר לנו לשיר אנחנו לא רוצים להיות בארץ הזו..." (שם, עמ' 63, ש' 28-27). עת/13 - השוטר "הנמוך" הורה להם, לטענתו, לקלל את האמהות והאחיות שלהם. אותו שוטר אף פנה אליו ושאל אותו אם הוא רוצה שיוריד לו את הבגדים כמו שעשה לחברו. עת/14 מעיד כי הנאשם אמר "אני רוצה לזיין את האחיות שלכם את אמא שלכם" (שם, עמ' 85, ש' 20). "תגידו אתם מניאקים, אתם זבל, אתם אפס" ומי שלא יאמר - יוכה. (שם, עמ' 86, ש' 5-4). "הוא התחיל לקלל את כולם: כוס של האחיות שלכם..."(עת/17 ושם, עמ' 115, ש' 14-1). על-פי הנטען, הנאשם 2 מורה לאחד הנוסעים בשם פאדל להוריד את המכנסים והתחתונים. עת/2 רואה ושומע את הנאשם 2 מורה לשני פועלים להוריד בגדים. עת/12 מתאר את הנאשם 2 דורש מפאדל להוריד מכנסיים ותחתונים ואומר לו להתכופף. עת/14 שומע את הנאשם 2 פונה לפאדל ואומר לו להוריד את המכנסיים "... כי אני רוצה להכניס לו את המקל לתחת" (עמ' 92, ש' 2-1). פאדל עצמו אינו מובא לעדות ועל כן, בנקודה זו, אני קובעת כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם 2 אכן ביצע את המיוחס לשוטרים בכתב האישום. זאת ועוד, כשמגיעים הנוסעים למחסום, עובר לגירושם, ממשיך הנאשם 2 להכות בהם. עת/12 מתאר כיצד כל אחד מנוסעי האוטובוס "זוכה" לקבל מכה ברגלו מהמקל שבידי הנאשם 2, עת/3 מוסיף כי "הדרוזי" איים עליהם כי מי שלא ירוץ יקבל מכה במקל. עת/14 ו-עת/17 שומעים את הנאשם 2 משוחח בטלפון ומודיע לבן שיחו כי היה "כיף", הוא "מבסוט... היום אני הרבצתי לפועלים מהשטחים וגמרנו אותם" (עת/14, שם, עמ' 86, ש' 24-23). "... אני שברתי הרבה ראשים, אך זה לא השביע את רצוני" (עת/17, שם, עמ' 116, ש' 3). דברי המתלוננים זוכים לאישור מפי עת/18. מפקד המחסום מעיד כי האוטובוס ובו המתלוננים הגיע למחסום בסביבות השעה 01:00, הנוסעים באוטובוס ישבו כשראשיהם מורכנים, הוא ראה את השב"חים יורדים מהאוטובוס חבולים ומדממים, העד מאשר את דברי עת/3 כי הנאשם 2 הורה להם לרוץ, מספר כי אחד מהם נפל והוא מתאר את השוטר הדרוזי מכה בנוסעים "בעיקר ברגליים" ומורה להם לקלל את עראפת. העד שואל את הנאשם 2 למקור החבלות בגוף השב"חים ותשובתו של הנאשם היא כי "... חלקם התנגדו... אז הם הגיבו בהתאם כדי להרגיע ולהכניס אותם חזרה לאוטובוס" (עת/18, עמ' 128, ש' 9-7) והוא אף התגאה בפניו בכך שכיבה לאחד מהם סיגריה בתוך העין. העד לא דיווח לממונים עליו, בזמן אמת, על שראה ושמע ולא הושיט לפצועים עזרה רפואית, כמתחייב, ועל כך עמד לדין ונשפט לשבועיים מאסר, מועד שחרורו מהשירות הצבאי נדחה והוא הודח מתפקידו. עת/15, הנהג, רואה במחסום את הנאשם 2 כשמקל בידו מכה על כתפו של אחד הנוסעים (שם, עמ' 101, ש' 9, 18). VIII. סעיף 368 ג לחוק העונשין עניינו התעללות בקטין או בחסר ישע. עבירת ההתעללות, על-פי הפסיקה, היא עבירה התנהגותית ומאפייניה - אכזריות וחוסר אנושיות העלולים לגרום נזק או סבל לקורבן, על אחת כמה וכמה כאשר הקורבן מצוי בעמדת נחיתות או ביחסי תלות כלפי מי שמבצע בו מעשים הפוגעים בו. "פער הכוחות והמעמדות בין בעל השליטה והסמכות לבין מי שהוא חסר יכולת התנגדות, מותיר את הקורבן ללא הגנה מפני ניצול לרעה של הכוח המצוי בידי בעל הסמכות." (ראה ע.פ. 1752/00, מ"י נ' נקאש, פ"ד, נ"ד (2) 72, עמ' 80 להלן: "פס"ד נקאש"). ההתרחשויות בפסק-דין נקאש מזכירות את נסיבות המקרה שבפני - שוטר המלווה קטינים פלסטינאים למעצר ובדרך מתעלל בהם: מכה, סוטר, מאלצם לשיר שירים, שמבחינתם, מבזים אותם והכל, כשהם כפותים וראשם מורד. במעשים שבפני ניתן לראות "התנהגות מחפירה", התמונה המתגלית מהם "מצמררת ומדכאת" והם בבחינת "... מעשי אכזריות נפשעים... מעשים של ביזוי והשפלה." (פס"ד נקאש, עמ' 74 ועמ' 81 מפי כב' השופטת בייניש, סגן נשיא). ב"כ הנאשם 2 מבקש לקבוע כי המתלוננים היו הרבים ואילו השוטרים היו המעטים ועל-כן, לא ניתן לקבוע כי המתלוננים היו במעמד של "חסרי ישע". טענה זו אין בה ממש. על-סמך העובדות שהוכחו, אין צל של ספק בליבי כי התנהגותו של הנאשם 2 ומעשיו הם בבחינת "התנהגות מחפירה", התנהגות לה ביטויי אכזריות כלפי נוסעים אזוקים וראשם מורכן, מעשים המלווים בביטויים של ביזוי והשפלה והם בבחינת התעללות בחסרי ישע תוך ניצול לרעה של כוח. IX. הנאשם אינו מזמן עדים היכולים לתמוך בגירסתו וכך, נפגמת הגנתו וגירסתו נותרת חסרת תימוכין. באוטובוס היה שוטר נוסף, כלפיו אין למי מן הנוסעים טענות. אותו שוטר, פיני מזור, אינו מוזמן על ידי הנאשם 2 כעד מטעמו. גם השוטר דותן, אשר דינו נגזר עובר לפרשת ההגנה, אינו מוזמן לעדות. X. סוף דבר: אני קובעת כי הנאשם עבר את כל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ומרשיעה אותו בעבירות על סעיפים 192, 368 ג, 379, 380 לחוק העונשין. התעללות