א. רקע 1. המדובר בתובענה כספית להחזר הלוואות שהלווה התובע לנתבע במס' הזדמנויות. 2. ההליכים החלו בהגשה לביצוע של שיק מס' 5429678, משוך על בנק לאומי סניף אשדוד, אשר נמסר ע"י הנתבע לתובע, כשטר בטחון להחזר הלוואה ואשר מולא ע"י התובע בסכום של 37,026 ₪ ועם תאריך פרעון 02.01.2002. 2.1 הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק וכב' ראש ההוצל"פ דאז עיכבה את ביצוע השיק והעבירה את העניין לדיון בביהמ"ש. 2.2 בקשה שהגיש הנתבע לדחייה על הסף של הבקשה לביצוע השטר נדחתה ע"י ביהמ"ש (כב' השופטת מרוז), מאחר והיא נסמכה על טענות עובדתיות אשר יש להוכיחן באמצעות ראיות ולנוכח הפערים שבין גרסאות הצדדים. 3. הצדדים ניהלו מגעים לפתרון הסכסוך ובמסגרת זו אף הופנו לנסיון גישור במסגרת ביהמ"ש. 3.1 משכשל ניסיון הגישור - נקבע התיק להוכחות. 4. מטעם התובע הוא העיד לעצמו ומטעם ההגנה העידו: הנתבע בעצמו, בנו, אשתו ועובד שלו בחנותו. ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת התובע, הוא הלווה לנתבע שתי הלוואות: הראשונה, כנראה בשנת 1987, בסך 10,000$ (להלן גם: "ההלוואה הראשונה") והשניה, בשנת 1997, בסך 6,000$ (להלן גם "ההלוואה השניה"). 1.1 בעת מתן ההלוואה השניה, נותר הנתבע חייב לתובע, ע"ח ההלוואה הראשונה, סך של 3,000$ (ס' 9 לתצהיר התובע). 1.2 שתי ההלוואות ניתנו בדולרים, ללא הפרשי הצמדה (למדד) והנתבע התחייב להחזיר דולרים (ס' 4ג' לתצהיר התובע ת/1). 1.3 לשתי ההלוואות לא היו מועדי פרעון קבועים, אלא היה תשלום חדשי ע"ח הקרן- וע"ח הריבית שסוכמה, קיבל התובע מזומן או פירות מחנותו של הנתבע. 1.3.1 באם לא היה באפשרותו של הנתבע לשלם תשלום, בחודש מסוים, היה עליו להחזיר אחוז אחד מסכום ההלוואה. 1.4 שיעור הריבית שסוכמה היה 2% לחודש והצדדים סיכמו, כי באם יזדקק התובע לכספו, עליו להודיע על כך לנתבע ובתוך חודש ממועד ההודעה היה על הנתבע להחזיר את ההלוואה, בדולרים. 2. לטענת התובע, לאחר שפרע מס' תשלומים, ביקש הנתבע להפחית את אחוז הריבית, מאחר ונקלע לקשיים כלכליים והתובע נעתר לו והורידה ל-1%. 3. לטענת התובע, הוא לקה, בשנת 2000, במחלה קשה, והומלץ לו לעבור ניתוח באופן מיידי. 3.1 מאחר והייתה זו תקופת השביתה הגדולה של הרופאים, התכוון התובע לבצע את הניתוח, באופן פרטי- והודיע לנתבע כי זקוק לכל כספו. 3.2 הנתבע הבטיח לפרוע את החוב במהירות האפשרית ובינתיים, סוכם בין הצדדים כי יחזיר לתובע, בכל חודש, סך של 1,000 דולר. 3.2.1 לגבי תשלום הריבית סוכם, כי הוא יבוצע לאחר שתוחזר הקרן. 4. לטענת התובע, לא עמד הנתבע בהבטחתו, שילם לתובע בסך הכל שלושה תשלומים בסך כולל של 1,800$ (500$, 1,000$, ו- 300$) ונותר חייב סך של 7,200$ קרן ההלוואה. 4.1 הנתבע, שנקלע לחובות כספיים, השכיר את חנותו באשדוד והחל לעבוד כשכיר; 4.2 בשלב מסוים הסכים להחזיר לתובע, ע"ח חובו, סך של 150$ לחודש, אך סירב לשלם ריבית. 4.3 בשלב זה הסכים התובע לוותר על הריבית, אך דרש את פרעון מלוא חוב הקרן בתשלום אחד; 4.4 בתגובה השיב הנתבע, כי איננו מתכוון להחזיר לו את יתרת ההלוואה. 5. לטענת התובע, מסר לו הנתבע, להבטחת החזר ההלוואה הראשונה, שני שיקים לבטחון- נספחים "ב" ו- "ג" לתצהירו ת/1. אחד מהם היה שיק של אחיו. 5.1 במעמד מתן ההלוואה השניה, מסר לו הנתבע שיק לבטחון (להלן גם: "השיק השלישי" או "השיק נשוא התובענה") נספח "ה" לתצהירו של התובע ת/1- להבטחת החזר הסך של 9,000 דולר (סעיף 11 לתצהיר התובע ת/1); 5.2 השיק השלישי הוא השיק שמולא ע"י התובע (באמצעות בא כוחו) והוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, משהתברר לתובע כי הנתבע איננו מתכוון להחזיר לו את יתרת ההלוואה. 6. הנתבע טוען, כי התובע הינו חלפן כספים ומלווה בשוק האפור ובמסגרת זו הוא לווה ממנו 3 הלוואות: האחת, בסך 3,000 דולר (סעיף 6 לתצהיר הנתבע נ/ב) לצורך רכישת חנות במהלך שנת 1987, שבהקשר אליה מסר לו את השיקים נספחים "ב" ו-"ג" לתצהיר התובע; השניה, בשנת 1992, לצורך מימון שכ"ד והוצאות העברת דירה בסך של 3,000$ שבהקשר אליה מסר לו את השיק השלישי נספח "ה" לתצהיר התובע; והשלישית, בסך 6,000$ במהלך שנת 1997, מתוכה קיבל לידיו סך של 5,750$ בלבד, לאחר שהתובע ניכה במקור את התשלום הראשון- שביחס אליה לא מסר לתובע כל שיק לבטחון ופקדון. 6.1 לטענתו, ההלוואות הוחזרו בתוספת ריבית נשך. 7. לטענת הנתבע, לאור מועד מסירת השיק נשוא התובענה (1992!), התיישנה התובענה ולחילופין, השיק הוגש תוך שיהוי ניכר. 8. לטענת הנתבע, בנסיבות העניין יש להחיל את הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג 1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות") ומאחר והתובע לא עמד בתנאים הקבועים בחוק לשם מתן הלוואות בריבית, יש לדחות את התביעה מטעם זה. 9. לטענת הנתבע, מילוי פרטי השיק נעשה ע"י התובע, תוך חריגה ובניגוד להרשאה שניתנה לו, בין היתר בכך שכלל בו חובות שאינם קשורים לעסקה בגינה נמסר השיק. ג. דיון 1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה, כי שניהם "לא דייקו" בדבריהם והאמת לא תמיד היתה נר לרגליהם. 2. כך, למשל, טען הנתבע, בסעיף 3 לתצהירו מיום 05.01.02 שתמך בכתב ההתנגדות לביצוע שטר, כי לווה מן התובע בשנת 1987, הלוואה בסך 3,000$ וכי "בהלוואה זו לא נתתי למר קוצקפיני כל ביטחון או שיק שהוא". 2.1 לאחר שהשיקים נספחים "ב" ו-"ג" לתצהירו של התובע הוצגו ע"י התובע במסגרת המשפט, שינה גרסתו וטען (סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית נ/ב, מיום 22.03.09): "למיטב זכרוני, מאחר שהדברים אינם זכורים לי בבירור- וזאת לאחר עיון בנספחים "ב" ו"ג" שהוגשו במצורף לתצהירו של התובע- כביטחון לפרעון ההלוואה כנראה נתתי לתובע שיק (מס' 00473584) המשוך על חשבוני דאז (מס' חשבון 80705) בבנק דיסקונט, ושיק נוסף של אחי המנוח (הרצל) המשוך על חשבוני דאז (מס' חשבון 276817) בבנק דיסקונט". 2.2 בס' 5א' יודע הנתבע להוסיף, כי "עיון במספר השיק מגלה כי הוא בסדרה של שיקים שכולם ניתנו על ידי בסוף שנת 1987 ו/או תחילת שנת 1988..." 3. הנתבע מודה בקבלת שתי ההלוואות להן טוען התובע, אם כי הוא טוען שהיו 3 הלוואות ולא שתיים ושהשיק נשוא התובענה נמסר בהקשר להלוואה המוכחשת ע"י התובע משנת 92', בסך 3,000 דולרים בלבד וכי בגין הההלוואה משנת 97', בסך 6,000 דולר, לא נמסר כאמור כל שיק לביטחון. הוא גם טוען, כי כל ההלוואות - גם זו שלטענתו נמסר השיק השלישי במסגרתה - הוחזרו בתוספת ריבית נשך. 3.1 לא היה לנתבע הסבר "מניח את הדעת", בלשון המעטה, מדוע הושארו השיקים לביטחון בידי התובע ולא נלקחו בחזרה מיד לאחר החזר ההלוואות שלצורך הבטחת פרעונן הם נמסרו; 3.2 לגבי השארת הפתק ת/2 המתעד את קבלת ההלוואה הראשונה (10,000 דולר)- אין לנתבע כל הסבר. 3.3 הסבר מניח עוד פחות את הדעת, בלשון המעטה, היה לנתבע בהקשר לחתימה על הפתק המאשר קבלת הלוואה בסך 10,000 דולר, כאשר נלקחה לטענתו הלוואה בסך 3,000 דולר בלבד...: "אינני זוכר על סמך מה נכתב במסגרת הפתקית בסך של 10,000$ - טען הנתבע בסעיף 6 לתצהירו הנ"ל - ככל הנראה ממהלכם הטבעי של הדברים, מדובר בסכום אשר נכתב על ידי בהתאם לדרישת התובע בעקבות ההלוואה שלקחתי ממנו בשנת 1987, כאשר הסכום אמור היה לגלם באופן גלובלי, על סמך תכתיבו של התובע את סך קרן ההלוואה, בצירוף הריבית המוסכמת... ובצירוף ריבית פיגורים במידה שלא אעמוד בהחזר ההלוואה...ואני שהייתי לחוץ ביותר...כתבתי וחתמתי...בלית ברירה" 3.4 ואם כאלו היו פני הדברים- מדוע לא עמד הנתבע על קבלת מסמך נגדי שיוכיח שקיבל בעצם רק סך של 3,000$? 3.4.1 לשאלה ברוח זו שהציג לו ביהמ"ש, השיב הנתבע: "הייתי נאיבי והאמנתי בו. הוא עשה לי רושם טוב. פרסי, אני מכיר את הפרסים והם לא מרמים..." (עמ' 35 לפרוטוקול ש': 4-7). 4. מנגד, לא קיבלתי את טענת התובע, לפיה השיק השלישי נמסר במסגרת ההלוואה משנת 97'. 4.1 הנתבע צירף העתקי דפי חשבון וכן אישור בדבר מועד הנפקת פנקס השיקים ממנו נמשך השיק- הכל משנת 1992. 4.2 עיון במספר השיק, 5429678, מגלה, כי הוא חלק מסדרה של שיקים, שכולם ניתנו, הוצגו ונפרעו בשנת 1992: שיק מס' 5429672- הוצג לפרעון ביום 20.05.92 שיק מס' 5429673- הוצג לפרעון ביום 21.06.92 שיק מס' 5429674- הוצג לפרעון ביום 05.07.92 שיק מס' 5429675- הוצג לפרעון ביום 05.08.92 שיק מס' 5429676- הוצג לפרעון ביום 24.06.92 שיק מס' 5429677- הוצג לפרעון ביום 25.05.92 שיק מס' 5429679- הוצג לפרעון ביום 06.09.92 שיק מס' 5429680- הוצ לפרעון ביום 06.09.92 שיק מס' 5429681- הוצג לפרעון ביום 14.07.92 שיק מס' 5429682- הוצג לפרעון ביום 13.07.92. 4.3 הדברים עולים מצילום דפי החשבון מחשבון הבנק הרלבנטי של הנתבע נ/20. 4.4 הם עולים גם מאישור הבנק אודות מועד הנפקת פנקס השיקים (נ/21). 5. למעשה, כאשר עומת התובע עם ראיות אלה, לא ניסה להתמודד עמן: "מאיפה אני יודע מה זה- השיב התובע בעמ' 26 לפרוט' ש 7-10- אני יודע שקיבלתי שני שיקים שבפעם הראשונה ובפעם השניה שיק נוסף. אני בנק? אני לא רשמתי משהו שאדע מה זה". ש. ואם אומר שאליהו אברהם נתן השיק כדי להבטיח הלוואה שנתת לו בשנת 92'? ת. מאיפה אני יודע מה זה? יש לי שלושה שיקים על שתי הלוואות. 6. במהלך חקירתו הנגדית, כאשר הסתבר כי התובע נתן הלוואות לאנשים שונים, הוא הופנה לתשובתו לשאלון לשאלה האם נתן הלוואות לאנשים נוספים פרט לנתבע והשיב: "ת. לא נתתי לאנשים, רק לאליהו קאמרי. הוא לא נתן לי כסף עד היום. ש. אבל אמרת שנתת גם לחברים הלוואות? ת. (כועס) אם נתתי לחבר שלי שביקש 5,000 או 10,000 ₪, אז אחרי 10 או 15 יום הוא החזיר לי..." (עמ' 13 לפרוט' ש': 14-17). 6.1 כאשר נשאל מדוע לא כתב בתשובתו שנתן גם הלוואה לאליהו קאמרי, השיב התובע: "ת... לא חשבתי שצריך לרשום את זה. את הכסף שלי הוא לא החזיר. מה יש לי לרשום? ש. ושאר החברים שנתת להם כסף, החזירו לך? ת. יכול להיות שמשפחה, חברים, ביקשו ממני שאתן 5,000 או 10,000 ₪ ונתתי, בשביל מה שאני ארשום את זה? אני לא בנק שאני צריך לרשום..." (עמ' 14 לפרוט' ש' 6-10). 7. מעדויות הצדדים ומן החומר שהוגש על ידם לביהמ"ש רב הנסתר על הגלוי באותן הלוואות שנתן התובע לנתבע: 7.1 מחד, שני הצדדים הודו כי לא היו מועדי פרעון להלוואות. 7.1.1 מבחינה זו תמוהה במקצת טענת הנתבע, כי החזיר את כל ההלוואות. 7.2 כאשר שאל בלהט, במהלך חקירתו הנגדית, "האם יכול להיות שבמשך 4 שנים אני אשלם אך ורק את הריבית? יכול להיות דבר כזה?! לשלם רק ריבית 4 שנים?!" נשאל, ע"י ב"כ התובע, את השאלה המתבקשת- והשיב תשובה סתומה: ש. אתה בעצמך העדת, שההלוואה ניתנה לזמן מוגבל, איך זה מסתדר עם מה שכרגע ענית? ת. זה מתפרש בשתי צורות: בלתי מוגבל, כמו שאתה אומר משתמע לשתי פנים: יכול להיות שהוא אמר לי תשמע... הוא אמר לי את זה בוודאות, הוא אמר לי, תראה אני מלווה לך כסף... יש לנו שלוש הלוואות ואתה לא מזכיר את ההלוואה השלישית" (עמ' 34 לפרוט' ש' 17-23). 7.3 כאשר נתבקש לפרט את תנאי ההלוואה ובין היתר כמה שילם, מידי חודש, ריבית, השיב הנתבע באופן בלתי נחרץ כדלהלן: "...אני צריך להיות טיפש לשלם במשך 4 שנים רק 25 דולר. כנראה ששילמתי לו מידי חודש גם על חשבון הקרן. בשום פנים ואופן לא שילמתי לו רק את הריבית, הוא היה צריך להיות טיפש להסכים לקבל רק 25 דולר לחודש" (עמ' 37 ש' 8-11). 7.4 גם עדי ההגנה האחרים שסיפרו על ביקוריו הקבועים של התובע בחנותו של הנתבע, לא ידעו למסור פרטים אודות סכומי התשלומים שקיבל התובע מן הנתבע. 8. בנוסף, אם הוחזרו ההלוואות- מדוע הושארו השיקים שנמסרו לתובע לצורך הבטחת החזרן? 9. ואם הוחזרו ההלוואות- מדוע התרצה הנתבע לשלם עוד 1,000$, כגרסתו בס' 24 לתצהירו "בעצת אשתו"? (עמ' 41 לפרוט' ש' 10-15) וגם סכום זה שולם ללא קבלה (עמ' 41 ש': 18-26). 10. מאידך, אם אמנם נמנע הנתבע מלסלק עד תום את ההלוואה הראשונה, מה ההגיון במתן הלוואה נוספת? ואם היה כבר התובע בעל ניסיון בכושר ההחזר של הנתבע ביחס להלוואה משנת 1987- מדוע הסתפק, גם לגרסתו, בשנת 1997, רק בשיק ביטחון ולא ערך הסכם מפורט? 11. בנוסף, אם אמנם דרש לפרוע את ההלוואות, לאלתר, בשנת 2000, לא ברור מדוע השתהה עד שנת 2002 בטרם הגיש את שיק הביטחון לביצוע? 12. מכל מקום, גם התובע וגם הנתבע לא הציגו- ולדבריהם גם לא ערכו- כל רישומים לגבי סכומי ההחזרים ומועדיהם ולמעשה אינם זוכרים אותם (התובע, למשל עמ' 25 ש' 8; ש' 17-19; הנתבע- עמ' 37 ש' 37-41; עמ' 38 ש' 25-26). 13. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה, כי אין אפשרות להסתמך על גירסת מי מן הצדדים בנסיון להגיע לחקר האמת ויש לבסס את פסק הדין על ראיות אחרות המצויות בחומר ועל יסוד המסגרת המשפטית של כל אחת מן ההלוואות הנטענות. התיישנות ושיהוי: 14. הנתבע טוען, כי השיק נמסר לתובע בהקשר להלוואה משנת 1992 ולגרסת התובע הוא נועד להבטיח גם את החזר יתרת ההלוואות משנת 1987 וגם את ההלוואה משנת 1997. 14.1 משהוגש השיק למימוש בלשכה ההוצאה לפועל בשנת 2002, חלפו 10 שנים מאז נמסר בהקשר להלוואה השניה וכ-15 שנה מאז ניתנה ההלוואה הראשונה, ולכן התיישנה התביעה הן ביחס למועד מסירת השיק והן ביחס לעסקאות היסוד. 15. לחילופין טוען הנתבע, כי השיק הוגש לביצוע תוך שיהוי בלתי סביר ובאופן בו מצבו של הנתבע השתנה לרעה עקב חלוף הזמן, בין היתר באפשרותו לזכור את מלוא פרטי התשלומים ששולמו בגין ההלוואות שניתנו וכן בפטירת אחיו, שמסר אף הוא שיק ביטחון- ויכול היה לשפוך אור על נסיבות מתן ההלוואה (הראשונה), סכומה ותנאי התשלום. 16. לטענת התובע, היה הנתבע צריך להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ומכיוון שלא עשה כן, הוא מנוע מלטעון אותה. 16.1 לגבי טענת השיהוי, אין התייחסות עניינית בסיכומי התשובה של התובע. 17. באשר לטענת ההתיישנות, היא מופיעה כבר בכתב ההתנגדות לביצוע שטר שהגיש הנתבע בלשכת ההוצל"פ ביום 10.02.02 (סעיף 26 לכתב ההתנגדות). 18. לענין הטענה לגופה, קובע סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא- בשאינו מקרקעין- שבע שנים. 18.1 סעיף 6 לאותו חוק קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. 19. בענייננו, טוען התובע כי דרש את פרעון ההלוואות שנתן לתובע בשנת 2000 ועובדה זו, בהבדל מן הטענה לגבי תכליתו של השיק, איננה מוכחשת ע"י הנתבע. 20. משהוגש השיק לביצוע בלשכה להוצאה לפועל בתחילת שנת 2002, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. 21. בשל אורך תקופה זו, גם אין לדבר על שיהוי, מה גם שלא שוכנעתי כי הוא באמת ובתמים איננו זוכר את נסיבות מתן ההלוואות ונסיבות מתן השיקים והפתק ת/2. 21.1 הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לשיהוי מוטל על הטוען לו- בענייננו על הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 נ. פנטריסה, פד"י ל(1)732)- והוא לא שיכנעני בטענתו זו. נטל השכנוע 22. לטעמו של הנתבע, משעה שפירט בתצהירו את נסיבות מתן ההלוואות, סכומן ואופן החזרתן, עובר הנטל להוכיח את תנאי ההרשאה שניתנה בפועל- לכתפיו של אוחז השטר ובמקרה זה- התובע. 23. לטעמו, עפ"י הדין המהותי, המוציא מחברו עליו הראיה, אך בענייננו לא עבר נטל הבאת הראיות והוא נותר על כתפי התובע, אשר נדרש להוכיח את תביעתו. 24. סבורני כי צודק ב"כ הנתבע בטענתו, אולם לא בהכרח בשל נימוקיו: 24.1 נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו והצד שעל כתפיו רובץ נטל זה, נדרש לשכנע את ביהמ"ש באמיתות טענותיו, שאם לא כן תידחה טענתו: 24.1.1 ככלל, עפ"י הדין המהותי, המוציא מחברו עליו הראיה, אך יש לעיתים טענות הגנה המטילות את נטל השכנוע על הנתבע, כטענה של הודאה והדחה, מרמה, עושק וכיוב'. 24.2 נטל הבאת הראיות מבטא נטל קל יותר, והוא קובע על מי מן הצדדים, בשלב מסוים זה או אחר של המשפט, רובצת החובה להציג את ראיותיו. 24.2.1 ככלל, מוטל נטל הבאת הראיות, בתחילת המשפט, על הצד הנושא בנטל השכנוע, שאם לא יביא אותן, תידחה טענתו. 25. במקרה רגיל, משהודה הנתבע בקבלת ההלוואות ומשטוען הוא כי החזירן עד תום ובתוספת "ריבית נשך ", כניסוחו, היה מוטל עליו נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות. 26. אלא שבמקרה הנדון, עניין לנו בהליך שהחל בהגשת שיק למימוש בלשכת ההוצאה לפועל ועל התובע הנטל להוכיח נסיבות מתן השיק ואת תנאי ההרשאה להצגתו לפרעון, בטרם יחויב הנתבע לשכנע כי החזיר את החוב. 27. עניין לנו, עפ"י כתב התביעה וגירסת התובע, בשתי הלוואות: האחת משנת 1987 ע"ס 10,000 דולר. והשניה, משנת 1997 ע"ס 6,000 דולר. 28. עפ"י הטענה, בעת שנמסרה ההלוואה משנת 1997, נותר עדיין הנתבע חייב סך של 3,000 דולר ע"ס ההלוואה משנת 1987 והשיק נועד להבטיח החזרת החוב בכללותו בסך 9,000 דולר (ס' 12 לתצהיר התובע ת/1) 29. סבורני כי התובע הרים את הנטל להוכחת מתן ההלוואה משנת 1987 הן באמצעות הפתק ת/2 והן באמצעות השיקים נספחים "ב" ו- "ג" לתצהירו ת/1. 29.1 את הנטל להוכחת מתן ההלוואה בשנת 1997 הרים התובע כתוצאה מהודאתו של הנתבע בקבלת אותה הלוואה. 30. אלא שבענייננו אבחנה זו בין ההלוואות והוכחת נתינתן אינן רלבנטיות ואין להן השלכות לגבי תוצאות התובענה, לפי שהתובע כשל בהוכחת זכותו להגיש את השיק למימוש בגין איזו מן ההלוואות, משקבעתי, כמפורט לעיל, כי השיק נמסר לתובע בשנת 1992 ומכל מקום לא בשנת 1997 וממילא לא כביטחון להלוואה משנת 1997- לבדה או גם ליתרת ההלוואה משנת 1987. 30.1 משכופר התובע במתן ההלוואה הנטענת ע"י הנתבע בשנת 1992, אין ביהמ"ש מחויב לקבוע שאכן הייתה הלוואה כזו ודי לו בקביעה, כי השיק משנת 1992 ניתן שלא בקשר להלוואה משנת 1997. 30.2 על כן, לא הייתה לתובע הרשאה להגיש שיק זה למימוש בגין אי פרעון איזו מן ההלוואות הנ"ל. 31. יתכן, שהתובע יכול היה להגיש למימוש את אחד מן השיקים נספחים "ב" ו/או "ג" לתצהירו של התובע ת/1 בקשר ליתרת ההלוואות משנת 1987, אשר לדבריו נדרש פרעונה בשנת 2000, אולם הוא לא עשה כן. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות 32. סבורני, כי דינה של התובענה להידחות גם מכוח הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לפחות לגבי ההלוואה משנת 1997. 33. לטעמי, שתי ההלוואות כפופות להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. 34. הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אשר פורסם בס"ח ביום 13.08.93, תחולתו ארבעה חודשים מיום פרסומו (ס' 19(א')) וסעיפים 7 עד 14 שבו הוחלו גם על חוזה הלוואה שנחתם לפני תחילתו של החוק ושלא חלות עליו הוראות ס' 15 לחוק ושעל פיו עולה שיעור העלות הממשית של האשראי או שיעור ריבית הפיגורים על כפליים השיעור המרבי המותר על פי סעיפים 5 או 6. 34.1 כאמור, מדובר בהלוואה אשר ניתנה בשנת 1997- והחוק חל החל משנת 1993. 34.1.1 יתכן שהוא חל גם על ההלוואה משנת 1987 מכוח הוראות ס' 19 ג' לחוק אולם הצדדים לא טרחו להוכיח את שער הדולר במועד נטילת ההלוואה על ידי חוות דעת מומחה או בכל דרך אחרת וגם אינם יודעים מועדה המדויק וגם את שיעור האשראי המירבי באותה תקופה. 34.2 נחה דעתי כי ההלוואות ניתנה על דרך עיסוקו של התובע כמלווה בריבית (ראו בין היתר דברי התובע בעמ' 11 לפרוט' ש' 22-28, עמ' 14 לפרוט' ש' 7-25). 34.3 מלכתחילה הוסכם כי גובה הריבית יהיה 2% לחודש (!), אלא שבמועד נטילת ההלוואה עמד סכום התקרה לתחולת סע' 15 (ב) לחוק הקובע כי הוראות ס' 5 ו 6 לא יחולו על הלוואה העולה על 25,000 ₪ וגובה ההלוואה במועד נטילתה, שנת 1997 לא עולה על סכום זה, הואיל ושערו היציג של הדולר באותה שנה, לא עולה על 3.53 ₪ לדולר ארה"ב. 34.4 אמנם, בענייננו לא קיים חוזה הלוואה בכתב, ולכאורה סכום החוב הכולל הנטען היה 9000 $ אלא שנקבע בפסיקה כי "ברי שהמלווה, עליו מוטלים מכלול החובות וההגבלות הכלולות בחוק, לא יוכל להשתחרר מכבליו ומגבלותיו על ידי הימנעותו ממילוי החובה הראשונית המוטלת עליו, היינו על ידי התחמקות מעריכתו בכתב של חוזה הלוואה, בבחינת יצא החוטא נשכר". (ע"א (נצ') 2020/02 פואנקינוס- טל מוריס נ' אברהם עז אלדין, מאגר נבו) וכן נקבע באותו פסק דין כי "סעיף 15 הנ"ל שקובע את התיקרה שמעליה לא חלות חלק מהוראות החוק, מדבר על הסכום שקיבל הלווה "בפועל". ובענייננו טוען התובע כי בשנת 1997 הלווה לנתבע סך של 6,000 דולר בלבד ואליו הצטרפה יתרת ההלוואה שטרם סולקה משנת 1987 בסך 3000 דולר נוספים, כך שבפועל קיבל הנתבע, אליבא דגירסת התובע, בעת מתן ההלוואה השניה, רק סך של 6000 דולר. 35. סעיף 8 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע את סדרי הדין בהגשת תובענות לביהמ"ש או בקשות ללשכת ההוצאה לביצוע פסק דין או שטר, בהקשר לחוזה הלוואה- ומורה, בין היתר כי תובע כזה "יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה לפי הענין" (ס' 8(א)לחוק) וכן "יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה: (1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי ס' 3(ב); (2) התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום; (3) יתרת החוב במועד הגשת התובענה; (4) התשלומים שבפיגור וסכומי הריבית וסיבות הפיגורים ביחס אליהם שצברו עד למועד הגשת התובענה; (5) כל סכום שמועד פרעונו הוקדם וסכום הריבית ביחס אליו, שנצבר עד למועד הגשת התובענה; (6) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר; 36. התובע לא עשה כמעט דבר מכל האמור לעיל ועל כן לא עבר את תנאי הסף הפרוצדורלי להגשת הבקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל או להגשת תובענה בביהמ"ש. 37. בע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה, נקבע בין היתר, כי " עניינו של ס' 8 איננו בהיבט הפרוצדוראלי בלבד אלא יש בו היבט מהותי, לרבות בהתחשב בהוראות האחרות שבחוק..." 38.1 עוד נקבע בפסה"ד, כי "הוראות החוק הינן הוראות מחייבות ויש להקפיד עם מלווה ביחס לכל הוראה והוראה שבחוק, כולל ההוראה כי חוזה הלוואה חייב להיעשות בכתב וכולל אופן הגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר בהתאם להוראות ס' 8 לחוק... משלא עמד המשיב כנדרש, דין תביעתו השטרית להידחות ומשלא הוכחה ההלוואה גם אין מקום להורות על השבה" (עמ" 22 לפסק הדין). 38. אלמלא הייתה התביעה בענייננו שטרית, אולי היה מקום להורות על השבה מכוח הוראות חוק חוזים, אולם מאחר והיא הוגשה מלכתחילה כתביעה שטרית, שהחלה בהליכי מימוש שיק בלשכת ההוצאה לפועל- אין מנוס מדחיית התובענה, גם מכוח הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל- נדחית התובענה, הן בשל הכשל בהוכחת זכותו של התובע להגיש לביצוע את השיק השלישי בהקשר לשתי ההלוואות הנטענות על ידי התובע, משמסתבר כי השיק לא נמסר בשנת 1997, אלא כנראה בשנת 1992, בהקשר אחר- והן מכח הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות שלטעמי חל על שתי ההלוואות נשוא התובענה או לפחות על אחת מהן. 2. בנסיבותיו של משפט זה, לרבות אמינות שני הצדדים, לא עשיתי צו להוצאות. 3. זכות ערעור- כחוק. ניתן בהעדר הצדדים, ביום 26/3/09. חדש חיים - שופטסגן נשיא שיהוישיקים