1. ערעור על החלטתה של ועדת הערעורים (תל-אביב) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 [נוסח משולב] שניתנה ביום ביום 16.4.07 בתיק ו.ע. 279/06, על פיה נדחה ערעורו של המערער על החלטת המשיב, שלא להכיר בו כזכאי לתגמול "נצרך", עקב הטענה כי עבר את גיל הפרישה. העובדות בקצרה 2. המערער יליד 1935 הוכר כנכה צה"ל בגין תסמונת פוסט טראומטית ופגיעות גופניות. הוא החל לקבל מגיל 59, עת פרש מעבודתו, תגמול מיוחד הניתן לפנים משורת הדין (תג"ם) בגובה תגמול המתבגר לפי סעיף 7 ד לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 (להלן: "החוק"). קבלת התגמול המיוחד היתה בשל העובדה כי באותה עת הייתה נכותו מתחת ל- 50% ועל כן לא היה זכאי לקבלת התגמול מכח החוק, אלא לפנים משורת הדין. 3. ביום 20.2.02 העלתה הוועדה הרפואית את דרגת נכותו של המערער ל- 53% רטרואקטיבית ליום 18.3.01. 4. ביום 7.5.02, עת היה המערער מעל גיל 65, הוא פנה למשיב להכיר בו כ"נכה נצרך" על פי סעיף 7 (א) לחוק. מנהל מחוז השיקום דחה את בקשתו בשל העובדה כי תגמול "נצרך" ניתן למי שאינו בר שיקום, ואחוזי נכותו עומדים על 50% לפחות, ולאור העובדה כי המערער עבד עד גיל 59, היינו רוב שנותיו עבד בעבודה מפרנסת. בסופו של דבר ביום 22.1.06 נתקבלה החלטה של קצין התגמולים אשר דחתה את הבקשה, בגין היות המערער מעל גיל הפרישה (65). 5. על החלטה זו הוגש ערר לוועדת הערעורים. ועדת הערר דנה במבחנים לזכאות לתגמול נצרך כפי שנקבעו בפסק דין בניטה (ענ חי (320/97 דני בניטה נגד קצין התגמולים, לא פורסם), וקבעה כי התנאי השלישי לקבלת התגמול ולפיו "ישנו סיכוי נראה לעין כי ניתן יהיה לשקמו אי פעם" אינו מתקיים נוכח היותו המערער מעל לגיל הפרישה. הוועדה בחנה את תכליתו של חוק הנכים וקבעה כי ההכרה באדם נצרך אינה משמשת הטבה כספית אלא נועדה לפצות אדם על כי אינו מסוגל לעבוד בגיל העבודה, ולתת לו את אותן הטבות כספיות שצובר אדם שאינו נכה בזמן עבודתו. רציונל זה על פי הוועדה אינו מתקיים שעה שאנשים פורשים מעבודתם וחדלים לצבור זכויות מהן ייהנו בעתיד. לאור זאת דחתה הוועדה את הערר. 6. על החלטה זו הערעור שבפנינו. המערער טוען בין היתר כי הקריטריונים לצורך קבלת תגמול נצרך שונו מידי פעם על ידי קצין התגמולים והוספת קריטריון הגיל, היינו גיל הפרישה, נעשתה לאחר פניתו הראשונה לקבלת תגמול נצרך. לפיכך, לאור התנהגותו של קצין התגמולים יש לקבל את ערעורו ולדחות נימוק זה. לטענתו; ארבעת המבחנים המצטברים לבדיקות מיהו "נכה נצרך", מתקיימים בעניינו ואלו הם: נכות שנגרמה תוך ועקב שרות צבאי שאינה פחותה מ- 50%; אי מסוגלות להשתכר בשל מום גופני או שכלי, חוסר הכנסה מספקת למחייה, וחוסר סיכוי נראה לעין שניתן יהיה לשקמו. כל התנאים האמורים קיימים בעניינו של המערער, לטענתו ולפיכך דין הערעור להתקבל. באשר להוספת תנאי הגיל אשר הוסף לטענתו לאחר פנייתו הראשונה, אין הוא מוצא את ביטויו בהוראות החוק, ועל כן תוספת זו שהיא מאוחרת ממילא לענינו בכל מקרה, מהווה חריגה מסמכות והיא בטלה מעיקרה. לחילופין, גם אם יחול כלל זה, הרי המערער פרש בגיל 59 מעבודתו ועל כן הוא נכנס בגדר הסעיף, אף על פי גרסת המשיב. עוד טען המערער כי הוספת תנאי הגיל סותרת את המדיניות הנכונה לשיקום נכים והיא מונעת מנכה בעל נכות גבוהה להשתקם, שכן הנכה יעדיף לאורך כל חייו לקבל את תגמולי הנצרך. הוספת התנאי יוצרת לטענתו אפליה בין נכה שיצא לשוק העבודה לבין נכה שלא יצא כלל לשוק העבודה והגיש תביעתו בשנות ה- 20 לחייו. 7. שמענו את טענות ב"כ הצדדים, עיינו בעיקרי הטיעון ובכל החומר שבתיק והגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. פסק דינה של הוועדה הינו פסק דין יסודי ומקיף, מעמיק ומנומק היטב ומקובל עלינו הן מההיבט העובדתי והן מהיבט המשפטי. במישור העובדתי הוועדה הנכבדה, המלומדת בחנה את שלל הטענות שהועלו בפניה והוציאה תחת ידיה פסק דין מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק. במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה, עמ' 618-619). במישור המשפטי השאלה היחידה המצריכה הכרעה היא האם ניתן לקבוע בנסיבות הענין כי בעת שהוגשה הבקשה על ידי המערער להכרתו כ"נכה נצרך" וזאת לאחר שהיה בן 65 מזכה אותו בהכרה שכזו. הוראות החוק הרלבנטיות הם סעיף 7 (א) לחוק שכותרתו "תגמולים מיוחדים" הקובע כי: "נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ- 50% והוא נצרך ישולמו לו - במקום התגמולים האמורים בסעיפים 5 ו- 6 98% מסך כל המשכורת המשתלמת מעובד המדינה שדרגת משכורתו היא יז' לדירוג האחיד ושאין משתלמת לו תוספת למשכורתו בזכות בן משפחה". הגדרת המונח "נצרך" מצויה בסעיף 1 לחוק הנכים והיא קובעת כדלקמן: "נצרך" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו" המונח "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו" מוגדר אף הוא בסעיף 1 לחוק כדלקמן: "...(2) כשהוא "נכה" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי פעם". הגדרת המונח "הכנסה מספקת למחייתו של אדם" מוגדרת כ- "הכנסה שהוכרה כמספקת למחייתו של אותו אדם והתלויים בו, לפי כללים שיקבעו בתקנות". במילים אחרות: סעיף 7(א) והפסיקה שדנה בסעיף זה (ראה פסק דין בניטה כאמור לעיל) קבעה ארבעים תנאים מצטברים לקבלת תגמול נצרך: א. נכות שנגרמה תוך ועקב השירות הצבאי, ושאינה פחותה מ- 50%. ב. הנכה אינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי. ג. אין לנכה סיכוי נראה לעין שניתן יהיה לשקמו אי פעם. ד. אין לנכה הכנסה מספקת למחייתו. המועד הרלבנטי לבחינת קיומם של תנאים מצטברים אלו הוא במועד הגשת הבקשה לתגמול "נצרך" והפסיקה על פי פרשנות משפטית קבעה כי סעיף זה יחול כל עוד לא הגיע הנכה לגיל הפרישה החוקי החל באותה עת. בענייננו לא חל סעיף 7(א) שכן, עת אושר למערער תג"מ (תגמול מיוחד הניתן לפנים משורת הדין) בגובה תגמול למתבגר לפי סעיף 7 ד לחוק, היה זה בעת שהמערער פרש מעבודתו וגילו היה מעל 50. קבלת התגמול המיוחד היתה בשל העובדה כי נכותו היתה באותה עת מתחת ל- 50% ועל כן לא היה זכאי לקבלת התגמול מכח החוק, אלא לפנים משורת הדין. הרציונל העומד מאחורי דרישת השיקום הוא קודם כל שיקומו של הנכה והשמתו בעבודה - כל עוד הוא בגיל העבודה, תגמול הנצרך, הינו חלק מהמערך התעסוקתי המתייחס לנכה על פי החוק, וניתן רק לאותו נכה, שלא ניתן לשקמו עוד. ובמילים אחרות: יש לערוך בדיקה ולהשתכנע לגבי חוסר מסוגלות הנכה לתעסוקה מפאת נכותו המוכרת היינו, על אף שהנכה הינו בגיל עבודה, אינו ניתן לשיקום. לגבי נכה שהוא מעל גיל העבודה אין חובת השמה בעבודה, וזאת בשל גילו, ולא בגלל חוסר מסוגלותו (הגיל הוא הקובע במקרה זה) ולכן אין הוא זכאי לתגמול נצרך. גם מיקומו של סעיף 7 (א) בחוק מלמד על כך שהוא מתייחס לנכה בגיל העבודה, לעומת סעיפים 7א עד סעיף 7 ה המתייחסים לנכה שהגיע לגיל הפרישה. הדבר מעוגן בע"א 3213/92 ג'ימי סמיפור נ' קצין התגמולים הקובע כי: "נציין כי מסקנה זו עולה עם מכלול הוראות סעיפים 7 א עד 7 ה הדנים כולם בנכים שעבדו והגיעו לגיל פרישה. סעיפים אלה הם תוספת מאוחרת לחוק ונועדו ליתן מענה לנכים שהגיעו לגיל פרישה ולהתאים את התגמולים למצב זה". בהתאם לפרשנות החוק ותכליתו לא חל מעמד של "נכה נצרך" על מי שבמועד הרלבנטי, גילו הינו מעל גיל העבודה ומקבל קצבת זקנה, כמי שאינו מצוי עוד במעגל העבודה. הגם שהמערער בענייננו הפסיק את עבודתו בגיל 59, הרי שבמועד הרלבנטי לבחינת זכאותו לתגמול "נצרך", עת היה בן 66 לא ניתן לומר כי העדר יכולתו להשתכר נבעה ממומו, אלא בשל גילו. כאמור, המועד לבחינת קיומם של ארבעת התנאים המצטברים הקבועים בחוק ובפסיקה הוא במועד הגשת הבקשה לתגמול נצרך. במועד בו נקבע למערער נכות של 53% (החל מ- 2001) כבר היה המערער בן 66, מעל גיל העבודה שכן 50% נכות הם התנאי הראשוני מבין ארבעת התנאים המצטברים. טענותיו של המערער נדחות בזאת לרבות הטענה שהוראת הגיל הוספה לאחר שהגיש את הבקשה וכי בעת שהגיש את הבקשה היה לפני גיל הפרישה. לענין הוספת ההוראה בענין הגיל הרי הדבר היה קיים מאז ומתמיד והיא מעוגנת בפרשנות התיק ע"י הפסיקה. אשר לגילו של המערער בעת שהגיש את הבקשה, היה זה לאחר שאחוזי נכותו הועמדו על 57% ובמועד זה היה כבר בן 68. אשר על כן הערעור נדחה. אין צו להוצאות. נכותתגמול נצרך / נכה נצרך