גזר דין 1. א. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע שלוש עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן - "החוק"), בנסיבות של סעיף 345(א)(1) + (ב)(4) + 350 לחוק; שלוש עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות של סעיף 345(א)(1) + (ב)(4) לחוק; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק; ומספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי הסעיפים 379 + 382(ב)(1) לחוק. כל העבירות האמורות נעברו במהלך שבוע אחד, בחודש יולי 1999, כנגד המתלוננת, אשתו של הנאשם. ב. עתה, לאחר ששמענו את טענות באי כח הצדדים, עלינו לגזור את דינו של הנאשם. 2. בפתח הישיבה שנקבעה לשמיעת הטיעונים לעונש, הודיעה באת כח המאשימה כי בתו של הנאשם, פלונית, נמצאת באולם בית המשפט וכי "היא רוצה לאמר כמה מילים מטעם עצמה ולא מטעם התביעה". באת כח הנאשם הסכימה לכך שפלונית תעיד בבית המשפט. בתו של הנאשם פנתה אלינו כשהיא נרגשת ומבולבלת ובקשה, בבכי "שתתחשבו באבי". העדה אמרה כי מתוך הכרותה את אביה היא יודעת כי ישיבה ממושכת במאסר "לא תועיל לו אלא תזיק לו". היא הדגישה כי היא רוצה מאוד בכך שאביה ישתקם. לדבריה היא מסתייגת ממאסר של אביה אך "אין בנו נקמה אלא רצון שהוא יחזור למסלול חיים נורמטיבי בתור אזרח שיועיל לסביבה ואולי גם לי ולאחי, ושלא יחזור כמו שבר כלי. לדעתי, במקרה כזה של אלימות במשפחה, צריך לטפל בנפש ולא לענות אותה. אז רק הגעתי לבקש רחמים". בתשובה לשאלותיה של עו"ד גב' אולמן אמרה העדה כי אביה לא ידע שהיא מגיעה לבית המשפט כדי לאמר את דבריה. אמה-המתלוננת ידעה על כך. "אמי נתנה לי את ברכת הדרך ואמרה לי להגיד את מה שיש לי בלב. היא לא ידעה מה אני הולכת להגיד אבל שאני אגיד מה שיש בלבי". 3. ראיות ההגנה לעניין העונש ההגנה העידה שלושה עדים במסגרת ראיותיה לעניין העונש. א. העד מר שאול עוקיש. עד זה סיפר כי הוא עובד ברכבת ישראל, שבה עבד גם הנאשם עד למעצרו, מזה כ32- שנים. העד סיפר כי הוא מכיר את הנאשם מזה שמונה עשרה שנים וכי "אני לא האמנתי שזה קורה". העד סיפר כי הוא מכיר את הנאשם מתיפקודו בעבודה בחיי היום יום. העד ציין כי הנאשם שימש בתפקיד בכיר של סגן פקד ראשי. לדבריו, "תפקיד הפקד הוא להיות אחראי על כל פעולת תנועת הרכבות בארץ. זו אחריות שאין כמוה". העד ציין כי הוא מצטער שלא ידע על כך שיש בביתו של הנאשם בעיות שכן, הוא עצמו טיפל לא פעם בגישור בין בני זוג של עובדים. לדבריו, אילו ידע "הייתי מנסה לגשר". העד ציין כי הנאשם הוא "אדם נינוח, תמיד מחייך, לא היתה שום תלונה או תלונת משמעת כנגדו". לדברי העד הנאשם "לא מסוכן לחברה, אני אף מוכן לשקמו ולנסות לקלוט אותו בחזרה לעבודה". בשלב החקירה הנגדית התברר כי העד אינו מכיר כלל את פרטי המקרה ואינו יודע מהן העבירות שיוחסו לנאשם ובמה הורשע. עם זאת ציין העד שגם לאחר שבאת כח המאשימה מסרה לו במה מדובר, אין הוא משנה את עמדתו לגבי אופיו של הנאשם. ב. העד מר דוד כהן. עד זה הינו פנסיונר של רכבת ישראל, אשר פרש לגימלאות לפני כ5- שנים. העד סיפר על הכרותו את הנאשם, בתקופת עבודתו ברכבת ישראל, במשך כ15- שנים. הוא סיפר על כך שיחד עם הנאשם "פעלנו (...) כדי לשקם את השכונות". הוא סיפר על תרומתו הרבה של הנאשם לקהילה כאשר פעל והקים מועדונים, פתח אולפן לנשים ללימוד השפה האנגלית, הכל חינם אין כסף בהתנדבות למען הקהילה. לדבריו, אלמלא הנאשם לא היו מוקמים מועדונים כאלה בשכונות האמורות. ג. העד מר מחלוף ויטוריו. עד זה הינו גיסו של הנאשם הנשוי לאחותו מרסל. הוא סיפר כי הוא מכיר את הנאשם יותר מ30- שנה, עוד מתקופת השירות המשותף בצבא. לדבריו "אף פעם לא ראיתי עליו דבר לא טוב". "מעולם לא ראיתי דברים רעים עליו. הוא ניהל בית יותר מאשר אני, הוא בישל, ניקה והכל". ד. בנוסף לעדים שהעידו כאמור, הגישה ההגנה את מכתבה של המתלוננת לבית המשפט, המוצג נ8/, שאותו אביא להלן כלשונו: "לכבוד בית המשפט: אני, פלוני פלונית, מבקשת מכבוד השופטים להקל על עונשו של פלוני פלוני ולדון אותו לפנים משורת הדין על מנת לשקם בעתיד את מערכת היחסים של האב עם הילדים. מאחר ו פלוני פלוני ממשיך להיות אבא, אני מבקשת, למען הילדים, לאפשר הזדמנות לשיקום מערכת היחסים ביניהם. אבקש מכבוד השופטים לראות במכתב זה ראיה מספקת כאילו עמדתי בעצמי על דוכן העדים - אין בי כוחות נפש להגיע שוב לאולם הדיונים. בכבוד רב, פלוני פלונית". 4. טענות התביעה לעניין העונש א. באת כוחה המלומדת של המאשימה, עו"ד גב' נורית גרובר, עמדה בטענותיה על חומרתן הרבה של העבירות שעבר הנאשם ועל אופיו של הנאשם כעולה מהכרעת הדין. התובעת בקשה מבית המשפט לאמר את דברו ולהביע את סלידתו מהתנהגותו של הנאשם תוך הצגת עמדה נחרצת באשר לענישה ההולמת את מעשיהם של גברים אלימים כדוגמת הנאשם, בכלל. ב. עו"ד גרובר טענה כי הנאשם הינו גבר אלים ומסוכן אשר פגע במתלוננת והשפיל אותה קשות. בעובדה שהנאשם הינו בעלה של המתלוננת ראתה התובעת נסיבה לחומרה וטענה כי - "לא יתכן שבחברה הישראלית ביתן של נשים לא יהיה מבצרן רק בשל היותן נשואות. לא יתכן שהחברה הישראלית תאפשר מצב שבו לנשים יקום ויצמח ויתקיים אוייב דווקא ובעיקר בתוך בתיהן שלהן". ג. באת כח המאשימה טענה כי גברים מסוגו של הנאשם מתאפיינים בכך שכלפי חוץ הם נראים ונתפסים כאנשים אוהבים ונדיבים הנכונים, תמיד, לעזור לזולת. אלא ש"באופן אמיתי" אין באישיותם דבר מתכונות אלה "ואת הכח הנדרש מהם למאמץ הנפשי בלהראות אדיבים, אוהבים ונדיבים כלפי הסביבה הם מקבלים מהשלטת טרור ופחד כלפי ביתם פנימה, כלפי נשותיהם שאותן הם תופסים כחפץ, כרכוש השייך להם". ד. עו"ד גרובר טענה כי על בית המשפט לומר את דברו למען יראו כל אותם גברים כדוגמת הנאשם, אשר נשותיהם לא אזרו אומץ ולא קמו להתנגד למעשיהם ולהתלונן כנגדם במשטרה, כי אחד דינם "מאסר בפועל ארוך וממושך ביותר". ה. התובעת הוסיפה וטענה כי למרות "מעשי ההתעללות הקשים, הכואבים והמשפילים כל כך שעשה הנאשם במתלוננת", הרי שמתקבל הרושם כי הנאשם אינו מבין, או לפחות עושה עצמו כמי שאינו מבין "מה בעצם רוצים ממנו". עו"ד גרובר הצביעה על עדותו של הנאשם בבית המשפט וטענה כי הנאשם העיד "באיזו התממות, כאילו הוא לא עשה שום רע ושום חטא וכאילו הוא באמת אינו מבין במה חטאו". ו. על שום כך, טענה התובעת, מן הדין שהעונש שיוטל על הנאשם יבטא את החומרה שבה רואה בית המשפט את מעשיו והתנהגותו של הנאשם כלפי המתלוננת, "ואת העובדה שהמניפולטיביות שלו לא תצלח (...) ובית המשפט לא קונה לא את התממותו (...) ולא את התכחשותו". גזר הדין, כך עו"ד גרובר, ראוי שיבטא גם את האמון המוחלט שנתן בית המשפט בעדותה של המתלוננת. על כן, גם אם יביע הנאשם חרטה כלשהי על התנהגותו, הרי שגם הבעת חרטה זו "לא ראויה לאמון". ז. באת כח המאשימה טענה כי מן הראוי לקחת בחשבון גם את הנזק שנגרם למתלוננת, קורבן העבירות שביצע הנאשם. המתלוננת הינה אשה בת 45 אשר תשאר קורבן כל ימי חייה. ח. עו"ד גרובר טענה כי אין לשמוע מפי ההגנה טענה על כך שהמתלוננת יכולה היתה לקום וללכת, לעזוב את הבית ולהתגרש מן הנאשם. אופציה זו, טענה עו"ד גרובר, לא היתה קיימת בחייה של המתלוננת. לדבריה - "גם בעניין זה שמענו את דבריה (...) שעד היום, ועברה מאז שנה וחצי, הנאשם לא הביע שום רצון או נכונות לתת למתלוננת גט ולאפשר לה להתגרש ממנו. ברור שאופציה כזו של לקום וללכת לא היתה קיימת באמת בחייה של המתלוננת". ט. לאור כל האמור לעיל, בקשה באת כח המאשימה "להטיל על הנאשם את העונש המקסימלי הקבוע בחוק לחמורה מבין העבירות שבהן הורשע, או עונש המתקרב לכך". 5. טענות ההגנה לעניין העונש א. באת כוחו המלומדת של הנאשם, עו"ד גב' תמי אולמן, טענה כי למשמע טענותיה של התובעת המלומדת יש למשפחת המוצא של הנאשם, הנוכחת באולם, "הרגשה שלא מדובר על האיש הנכון. מדובר על איש זר ואיש אחר". עו"ד אולמן ציינה כי הנאשם מוכר למשפחתו כאדם שתרם למסגרת המשפחתית, גידל את ילדיו "לתפארת עם ישראל". ילדיו שירתו בצה"ל והם לומדים ומוצלחים והוא "מעולם לא הרים עליהם כף יד, והכל ברוח נועם וברוח טובה, עשה למענם רבות כדי שיהיו אזרחים טובים". ב. הסניגורית סמכה את טענותיה על עדויותיהם של עדי האופי אשר תיארו את הנאשם כ"אדם אחר לגמרי ממה שהמתלוננת הציגה בפני בית המשפט". ג. עו"ד אולמן בקשה שבעת שיבוא בית המשפט לשקול את עונשו של הנאשם "לא לשכוח את כל השנים הטובות שהיו לשניהם ביחד (...) שנים של חיים טובים, של חיי מין משותפים עם פנטזיות מסויימות ששניהם היו מוכנים לאותם פנטזיות. שניהם אנשים בגירים שבחרו לחיות בצורה מתירנית. עצם החיים האלה מורים על כך שלאשה לא היה פחד מהנאשם ושהסכימה ורצתה ויזמה (...)". ד. הסניגורית טענה כי "לא ייתכן שחברתי תציג בפני בית המשפט כאילו מדובר באדם שהתאכזר אל אשתו כל השנים והתעלל בה נפשית ולכן היא מבקשת את העונש המקסימלי". עו"ד אולמן טענה שכאשר התביעה מבקשת להחמיר "ולהאשים את הנאשם גם במקרים שבהם אף היא עצמה לא הגישה כתב אישום, ובית המשפט לא מצא לנכון להרשיע, אני חושבת שזה עדיין בגדר אותה ראיה שחברתי טועה, והיא אף מטעה (...) בכך שהיא עצמה מדברת על כך שהיא קורבן, והיא לא קורבן. משפחת הנאשם רואה בנאשם כקורבן (...)". ה. באת כח הנאשם טענה כי לאורך כל חייהם המשותפים של בני הזוג, ראו בני משפחתו של הנאשם כי המתלוננת אוהבת את הנאשם ואף לא היתה מוכנה לקבל את הציווי הדתי הדורש הפרדה בין גברים ונשים במסיבת חתונה וכי המתלוננת "באה לשבת ליד בעלה ולחבקו, מה שלא מקובל בין אנשים שעמם היא ישבה". לכן, טענה סניגוריתו המלומדת של הנאשם, כי מרשה טען "וממשיך לטעון כי כל מה שנעשה כאן אינו אמת, ופשוט הצגה של אשתו שרוצה להשיג דברים ולכן עשתה זאת בצורה מתוחכמת ביותר, ועובדה, שהיא עצמה ביטלה את דרישתה לגט (...)". ו. עו"ד אולמן טענה כי המתלוננת אינה "כל כך אומללה כפי שמנסים להציגה בבית המשפט". "אילו היה מדובר באותו קורבן שחברתי מנסה להציג בפני בית המשפט, אותו קורבן שכל חייו ירדו לטימיון ואין לו כל עתיד, ודאי שמכתב כזה לא היה נכתב על ידה" [הכוונה למכתב נ8/ המצוטט בסעיף 3(ד) לעיל]. ז. עו"ד אולמן טענה כי "לא צריך לדון את הנאשם הזה בכף של רשע, כדין אותם רשעים שמתעללים בנשותיהם ובילדיהם ופוגעים בהם פגיעות פיזיות קשות, אחרת נצא מרמת הענישה הפרופורציונלית והיחסית לכל מקרה ונסיבותיו". ח. עו"ד אולמן הוסיפה וטענה כי על בית המשפט להטיל עונש רק בגין אותו שבוע אחרון נשוא כתב האישום. ט. עוד הוסיפה עו"ד אולמן כי הנאשם חולה במחלת סכרת קשה שאינה מאוזנת. כן הוסיפה עו"ד אולמן וטענה כי למן מעצרו של הנאשם לא נתאפשר לו לראות את ילדו הקטן (שני ילדיו הבגירים העידו כעדים במשפט), ואף לא לשוחח עמו בטלפון. לדבריה, זהו עונש חמור לאב שאוהב את ילדיו. י. עו"ד אולמן הגישה לבית המשפט פסיקה מקלה ובקשה "להפעיל את מידת הרחמים ולזכור את כל התקופות הטובות שהיו להם ומה שנאמר הן מעדי ההגנה והן מעדי האופי ולהסתפק בתקופת המעצר בה היה הנאשם נתון". 6. הנאשם בקש לומר את דברו לפני גזירת הדין. הנאשם טען כי "אני חף מפשע". הנאשם טען כי הוא מצטער על כך שלא למד משחק כמקצוע משום ש"האשה שהופיעה לפניכם לא היתה נראית כאשתי ביום יום, והלביש אותה כאילו שמישהו אמר לה איך להתלבש, איך להופיע ואיך לרקוד". הנאשם טען כי הגירסה שמסר לבית המשפט היא ה"אמת לאמיתה". הנאשם בקש לאפשר לו "לחזור לתפקד ביום יום, לחזור לשקם את יחסי עם ילדי ולהתגרש (...)". 7. דיון א. אכן, קשה היא מלאכת מדידת עונשו של כל נאשם. ברם, מקום שאדם הורשע בעבירות חמורות וקשות, שנעברו בנסיבות משפילות ומבזות במיוחד, וכנגד בן משפחה, קשה המלאכה עוד יותר. וכפל כפליים קשה מלאכת גזירת עונשו של נאשם, מקום שבו קורבן העבירה היא אשתו של הנאשם, הקמה ומבקשת רחמים על מי שהשפילה וביזה אותה, ועותרת לדון את הנאשם-בעלה "לפנים משורת הדין" כדי לאפשר לו לשקם, בעתיד, את מערכת יחסיו עם ילדי בני הזוג. והרי אין כל ספק שלמרות שהעבירות לא נעברו כנגד ילדי בני הזוג, הם, הילדים, נמנים על נפגעי ההליך שהתקיים בפנינו: ראשית, העבירות שבהן הורשע אביהם הן עבירות הממיטות קלון על עושיהם וקלון זה עלול לדבוק במשפחה כולה (ראו דברי כבוד השופט חשין בבש"פ 2415/95 פלוני נגד מדינת ישראל, תקדין - עליון, כרך 95(2), תשנ"ה/תשנ"ו 1995, בעמוד 119). שנית, התא המשפחתי שבו חיו, עומד בפני סכנת פירוק (ובהמשך הדברים נתייחס ביתר הרחבה לעניין זה). שלישית, אביהם של הילדים, יורחק מהם למשך תקופת ריצוי עונש המאסר שיוטל עליו. הקושי הניצב בפנינו, בנסיבות אלה, נעוץ בצורך לאזן בין האינטרסים השונים ששומה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו ולקחתם בחשבון בטרם יגזור את עונשו של הנאשם: האינטרס האחד הוא הצורך להגן על שלום הציבור מפני אנשים כדוגמת הנאשם; האינטרס השני הוא, האינטרס האישי של הנאשם, על נסיבותיו האישיות, עברו הנקי, ותיפקודו בחברה לפני הארועים נשוא כתב האישום; גורם שלישי הוא ראיית תוצאות העבירות שבוצעו על ידי הנאשם והשפעתן על קורבן העבירה, היינו, המתלוננת - אשת הנאשם; וגורם רביעי שחשוב לקחתו בחשבון הוא טובתם של ילדי בני הזוג, שאף הוא שיקול הצריך להשקל על ידי בית המשפט, בטרם יגזור את דינו של הנאשם. ב. בהכרעת הדין עמדנו בהרחבה ובפירוט על מעשי העבירה שנעשו על ידי הנאשם, ואשר נפרסו על פני השבוע שקדם למעצרו. על שום כך לא נרחיב את הדיבור בעניין זה גם כאן ולא נביא את הדברים בפירוט. נסתפק בכך שנאמר שמעשיו של הנאשם כפי שעלה מהעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט בהכרעת הדין הם מעשים חמורים המבטאים זילזול בגופה ובכבודה של המתלוננת, אשת חיקו של הנאשם ואם ילדיו. במעשיו, שתוארו בהרחבה בהכרעת הדין, נהג הנאשם במתלוננת באופן משפיל ומבזה, כאשר כפה עליה למצוץ את אבר מינו בניגוד לרצונה, ואף הטיל את מימיו בתוך פיה תוך שהוא מאיים עליה לבל תשמיט, חלילה, טיפה מהם. אכן, מן הראיות שבאו בפנינו, עלה כי בני הזוג חיו חיי מין מתירניים. חיי המין שלהם כללו סוגים שונים של מין, לרבות מין רגיל, מין אוראלי, מין אנאלי, מין בשלושה ומין בקבוצה. אלא מאי? שכל עוד נעשו הדברים בהבנה ובהסכמה, בין אנשים בגירים, אין זה כלל מעניינם של בית המשפט ושל החברה בכלל. ואולם, למן הרגע שבו נטל הנאשם חירות לעצמו לכפות את רצונו ולהכריח את המתלוננת למצוץ את איבר מינו, בניגוד לרצונה, ולמרות התנגדותה, הופך העניין להיות עניינה של החברה. ג. כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, הנאשם לא יכול היה שלא לדעת כי המתלוננת אינה מעוניינת בקיום יחסי מין עימו (מה גם שהנאשם טען לגבי חלק מהמקרים כי לא היו יחסי מין כלל וגרסתו נדחתה מפני גירסתה של המתלוננת). ד. בית המשפט אינו יכול לעבור לסדר היום על התנהגותו של הנאשם בשבוע נשוא כתב האישום. יחסי מין בכפייה הינם תקיפה מן הסוג הבזוי ביותר. יש בהם כדי לפגוע הן בגופו הן בנפשו והן בכבודו של קורבן העבירה. מהתנהגותו של הנאשם, כמפורט בהכרעת הדין, עלה כי הנאשם התייחס אל המתלוננת כאל רכושו וכחפץ הנתון בידיו לסיפוק יצריו המיניים תוך השפלתה וביזויה. והכל, תוך כדי איומים שנועדו להטיל מורא על המתלוננת. מנהג זה שנהג הנאשם במתלוננת-אשתו לא יקום ולא יהיה במקומותינו. בית המשפט לא יתיר שכך ינהגו בכל אדם באשר הוא אדם. ראוי כי תצא קריאה מבית משפט זה, למען יראו ויראו, שקשר הנישואין אינו הופך את בת הזוג לחפץ או לשפחת מין. ומי שיעבור על האיסורים הקבועים בחוק, ייתן את הדין על מעשיו במלוא חומרת הדין. ה. במהלך הדיון שהתקיים ביום 29.11.00, הוסכם בין הצדדים כי יוגשו לבית המשפט מסמכים הקשורים לעניין ההליכים המתקיימים בין בני הזוג בבית הדין הרבני. בעקבות כך הוגשו לנו מסמכים הן על ידי ההגנה והן על ידי התביעה. ממסמכים אלה עולה כי המתלוננת הגישה לבית הדין הרבני בחיפה, ב- 19.9.2000, תביעות למזונות ולגירושין. ביום 3.10.00 כתבה המתלוננת בקשה לבית הדין ובה אמרה כדלקמן: "אני מבקשת להקפיא את הדיונים לגבי תיק הגירושין שלי ותיק המזונות עד להודעה חדשה ממני. וזאת מכיוון שאני בהליך של הסכם ע"י עורכי דין, ורק לאחר שיגובש ההסכם נגיע לרבנות. נא לבטל את ההזמנה לבית הדין הרבני לתאריך 24.10.00 גם לנתבע מר פלוני פלוני פלוני ל"כלא הדרים" בדחיפות כדי לא להטרידו לשווא". בעקבות כך החליט אב בית הדין הרבני, כבוד הדיין אברהם אטלס, ביום 4.10.00, "נעתר למבוקש". ההגנה טענה במהלך הדיון כי המתלוננת חזרה בה, כביכול, מתביעתה לגירושין. לאור החומר הנ"ל, ברור כי טענה זו אינה מדוייקת. כל שהיה כאן הוא שהמתלוננת ביקשה "להקפיא" את תביעותיה בפני בית הדין הרבני. ו. אכן, חומרת המעשים שבהם הורשע הנאשם, וריבויים, מצדיקים עונש חמור ביותר. ברם, לא נוכל להתעלם מעברו הנקי של הנאשם, ממצבו הבריאותי ומפנייתה של המתלוננת עצמה, במכתבה לבית המשפט (המוצג נ8/), כמצוטט לעיל. כך גם נראה לי כי נכון יהיה להשאיר לילדי בני הזוג, פתח תקווה לשיקום יחסיהם עם הנאשם - אביהם. על שום כך נראה לי כי לא יהיה זה נכון, במקרה שלפנינו, לגזור על הנאשם את העונש המקסימלי הקבוע בחוק לחמורה מבין העבירות שבהם הורשע (החמורה שבעבירות היא מעשה סדום לפי סעיף 347 (ב) לחוק בנסיבות של סעיף 345 (א)(1) + ב (4) + 350 לחוק, והעונש הקבוע בצידה 20 שנות מאסר), או עונש המתקרב לכך, כפי שביקשה התובעת המלומדת. 8. אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, אנו מטילים על הנאשם 9 (תשע) שנות מאסר שמתוכן 6 (שש) שנים יהיו לריצוי בפועל שמניינם יתחיל ביום 31.7.1999, היום שבו נעצר הנאשם בקשר לעבירות נשוא תיק זה, ו3- (שלוש) שנות מאסר יהיו על תנאי למשך שלוש שנים מיום שישתחרר הנאשם ממאסרו והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתקופה זו עבירה מן העבירות המפורטות בכתב האישום ויורשע עליה. אנו מודיעים לנאשם כי זכותו לערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין בפני בית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום. בית סוהר / כלאמשפט פליליעבירות מיןמאסרשאלות משפטיות