החלטה 1. לפני בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים נגדם בת.פ 1375/00, שבו מיוחסות להם עבירות של ניסיון לגניבת רכב, חבלה במזיד ברכב והחזקת מכשירי פריצה ולמשיב מס' 2 - גם תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר ושהיה בלתי חוקית בישראל. 2. על פי המפורט בכתב האישום, בתאריך 27.1.00 בשעה 00.15 הגיעו המשיבים ביחד עם אחר ברכב מסוג טויוטה (להלן - "הטויוטה") לרח' חרל"פ בירושלים. משיב מס' 2 פרץ לרכב מסוג מזדה (להלן - "המזדה") וניסה לגנבו על ידי ניסור ידית ההילוכים באמצעות כלי פריצה. בה בעת שהה משיב מס' 1 בטויוטה והמתין למשיב מס' 2 ושימש כתצפיתן. בשלב זה הגיעו שוטרים למקום. משיב מס' 2 ברח ובמהלך מרדף אחריו תקף את אחד השוטרים. בכל הזמנים המפורטים לעיל שהה משיב מס' 2 בישראל שלא כחוק. ראיות לכאורה 3. בא כוחו המלומד של המשיב מס' 2 לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה (למעט לעניין תקיפת השוטר שאליו אתייחס בהמשך בנפרד). 4. בא כוחו המלומד של המשיב מס' 1 חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אולם לאחר שבחנתי את תיק החקירה נחה דעתי כי קיימות "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147): א. עיון בדברי השוטר בן עמי - לאחר שמתעלמים מעדויות השמיעה הכלולות בהם - מלמד שהוא עצמו הבחין באלה: שני אנשים שאחד מהם מוכר לבן עמי היטב כאיברהים סראחנה (אחין של המשיב מס' 1) והשני זוהה מאוחר יותר כמשיב מס' 2 נכנסו לטויוטה, זאת לאחר שקודם לכן נכנס איברהים למזדה בעוד המשיב מס' 2 מתצפת; דלתותיה של המזדה נותרו פתוחות; אחר כך חזרה הטויוטה למקום. משיב מס' 2 נראה בתוך המזדה בעוד איברהים נראה בורח ממנה. ב. בשלב זה עצר השוטר אודי לוי את המשיב מס' 1 כשהוא יושב בכסא הנהג בטויוטה שנמצאה סמוך למקום. ג. המשיב מס' 1 אישר בחקירתו כי הטויוטה שייכת לאיברהים סראחנה - הכוונה לאותו איברהים שזוהה בוודאות על ידי בן עמי כאמור בפסקה א'. ד. הבעלים של הרכב העיד כי החנה את הרכב כשהוא נעול ומצאו פתוח וחבול כמתואר באישום. לאור משקלן המצטבר של הראיות שמנינו אין קושי לקבוע, כי גם המשיב מס' 1 נטל לכאורה חלק בהתפרצות לרכב ובניסיון לגונבו. אין לכאורה ספק כי רכב הטויוטה שבו נעצר הוא אותו רכב שבו צפה השוטר בן עמי בשלביה הקודמים של ההתרחשות, שבו נמצאו המשיב מס' 2 ואיברהים, שהרי המשיב מס' 1 אישר שהרכב שייך לאיברהים ואילו בן עמי ספר שראה את איברהים נכנס לתוכו לאחר שטיפל במזדה. האפשרות כי במקום נמצאו שתי טויוטות: אחת שבה נמצאו איברהים ומשיב מס' 2 שבצעו את העבירות, ושניה שבה נמצא לבדו המשיב מס' 2 השייכת במקרה לאיברהים שהיה כאמור בטויוטה הראשונה - נראית דמיונית לחלוטין. המסקנה היא, אפוא, כי הוכח לכאורה שמשיב מס' 1 הגיע לזירת העבירה ביחד עם משיב מס' 2 ועם השותף השלישי. נוכחותו במושב הנהג בעת המעצר מלמדת לכאורה כי תפקידו היה להוביל את החבורה למקום, למלטה בעת הצורך ומן הסתם גם לתצפת. בכל אחד ממרכיבים אלה די כדי לבסס לכאורה את המסקנה כי היה שותף פנימי מלא לתוכנית העבריינית. בא כוח המשיב מס' 1 העלה השגות נוספות כלפי הראיות והפנה לעדותו המכחישה של המשיב מחד ולעדותו של המשיב מס' 2 שבה נטל על עצמו את האחריות הבלעדית לעבירות מאידך. דא עקא, גרסאותיהם של שני המשיבים רצופות סתירות ותמיהות. יוטעם כי כך הם פני הדברים גם כאשר בוחנים את גרסתו של המשיב מס' 1 כאשר היא עומדת בפני עצמה. כך, למשל, הוא התקשה להסביר מדוע היה צריך לעצור ברח' חרל"פ פעמיים ודבריו היו בלתי עקיבים. גם דבריו אודות השעה שבה יצא מבית לחם מירושלים לא מתיישבים עם יתר הראיות. הוא שינה את רכיבי גרסתו שוב ושוב. לאור האמור לעיל אין בהשגותיו של בא כוח המשיב מס' 1 כדי לקעקע את הראיות לכאורה ומקום בירורן הראוי הנו במשפט גופו. עילת מעצר 5. העבירות של ההתפרצות למזדה והניסיון לגונבה בוצעו במקרה דנן באישון לילה ובחברותא. משיב מס' 1 נושא על שכמו הרשעה קודמת משנת 1995 בשבל"ר ובפריצה לרכב. משיב מס' 2 נכנס לישראל לצורך ביצוע העבירות שלא כחוק. הוא ניסה להימלט מהשוטרים שביקשו לעצור אותו (בשלב זה אני מתעלם מהאישום בתקיפת שוטר). לאור משקלם המצטבר של נתונים אלה שאליהם מתווספת נפוצותה של התופעה העבריינית הנדונה - קיימת לגבי שני המשיבים עילת מעצר שעניינה בסיכון בטחון הציבור. 6. שני המשיבים הנם תושבי בית לחם הנמצאת באיזור A בתחום הרשות הפלסתינית. כאשר לעובדה זו מתווספים הנתונים שמניתי קודם קמה ועולה עילת מעצר נוספת, שעניינה חשש להמלטות המשיבים מהליכי שפיטה. חלופה למעצר 7. גם כאשר קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר על בית המשפט לבחון אם אפשר להשיג את מטרת המעצר באמצעים חמורים פחות. בעניין זה לא למיותר להבהיר כי קיימת זיקה בין מידת האינטנסיביות של עילת המעצר לבין האפשרות להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר. ככל שהאינטנסיביות ורמת הסיכון נמוכים יותר כך ייטה בית המשפט לעבר אימוץ חלופה. עמד על כך מ"מ הנשיא אלון בבש"פ 89/299 משי זהב נ' מ"י פ"ד מג(1) 720, 726-725: "גם כאשר קיימת עילת מעצר, היינו עילה המאפשרת לבית המשפט לעצור נאשם בטרם יוכרע דינו, לא יצווה בית המשפט על מעצר הנאשם, אלא אם בדק ומצא כי 'לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות'. ואם חובת בדיקה זו קיימת כאשר מצויה עילת מעצר ברורה, קל וחומר שקיימת היא במקרה כגון זה שלפנינו 'שהן ולאו ורפיא בידיה' ('כן ולא, ורופף הדבר בידו'), שמדובר במצב שאינו ברור וחד". משיב מס' 2 8. על רקע האמור לעיל אבחן תחילה את עניינו של המשיב מס' 2 . משיב מס' 2 הוא צעיר בן כ- 25 שנים שאין לו עבר פלילי. זוהי, אפוא, הסתבכותו הראשונה עם החוק. במצב דברים זה נראה שאף אם נשקף ממנו סיכון מה לביטחון הציבור מסיבות שמניתי למעלה, הרי דרגת הסיכון אינה כזו שהכרחי לקדמה באמצעות מעצר. בעבירות המיוחסות לו שעניינן בהכשלת השוטר שביקש לעוצרו ובתקיפתו אין כדי להטות את הקערה על פיה, שכן מכלול הנתונים מלמד כי לא דובר אלא בתגובה אינסטינקטיבית של אדם מבוהל הנמלט על נפשו כאשר משטרה רודפת אחריו, שאין בה כדי ללמד בהכרח על מסוכנות. וכך תואר רכיב זה של ההתרחשות על ידי השוטר דודי מזרחי (דוח פעולה מיום 27.1.00): "…הבחנתי בבחור…שיוצא מהדלת שליד הנהג של הרכב מזדה ומתחיל לברוח…לאחר כ- 50 מטר לערך בתוך רחוב הרב ברלין עצר החשוד והסתובב לעברנו. השוטר אבי בן עמי שרץ לפני קפץ על החשוד חיבק אותו בידיו. החשוד השתולל ושניהם נפלו על השיחים. הגעתי לעזרתו של השוטר בן עמי שנאבק עם החשוד ועזרתי לו לכבול אותו…" בהקשר זה יצוין כי על השוטר בן עמי לא נמצאו סימני חבלה כלשהם (אם כי הוא התלונן על כאבי גב עקב הנפילה על השיחים שעליה ספר מזרחי). לעומת זאת, משיב מס' 2 סיפר בהודעתו שכאשר השוטר הגיע אליו הכה אותו באמצעות חפץ בראשו, ובבדיקה רפואית אמנם נמצא כי "נחבל בקרקפת עליונה מחפץ קהה ונחתך שני חתכים" שהיה צורך לאחותם עם תפרים (ראו מכתב השחרור של "ביקור חולים"). השאלה: האם המשיב נחבל כתוצאה ממכה שקיבל מאחד השוטרים שדלקו אחריו, או שמא כתוצאה מכך ש"החליק" במהלך המרדף וראשו פגע בחומה כפי שסיפר בן עמי - תתברר מן הסתם במשפט גופו, אך בין כך ובין אחרת דומה שלאור האמור לעיל אי אפשר לומר לפנינו אדם אלים ומסוכן שהכרחי לכלאו מאחורי סורג ובריח עד לסיום משפטו. 9. לא נותרה אלא טענתה הנוספת של המבקשת כי אין מנוס ממעצר לאור החשש שהמשיב שהנו תושב בית לחם לא יתייצב למשפטו. הפסיקה לגבי שחרורם בערובה של נאשמים מתחום הרשות הפלסתינית אינה אחידה. מצד אחד קיימות החלטות כמו בש"פ 7635/95 שלאלדה נ' מדינת ישראל, שבו שלל בית המשפט באופן גורף את האפשרות של שחרור בערובה מהטעם ש"כיום קיים חשש של ממש שעבריינים שמקום מושבם בשטחים לא יוכלו להיות מובאים לדין ולהישפט על עבירות שבוצעו בישראל נגד אזרחי ותושבי ישראל, כאשר הם מנצלים את שהותם הבלתי חוקית כאן לצורך ביצוען"; מצד שני קיימת מגמה האומרת ש"לא ייתכן כי נאשם אשר מבחינת יתר ההיבטים זכאי היה להשתחרר בערובה יוחזק במעצר רק בשל היותו תושב חבל עזה או מקום אחר בשטחים המוחזקים" - בש"פ 2282/90 מחמד ג'אבור נ' מדינת ישראל. כך פסק גם כב' השופט זמיר בבש"פ 9242/96 בשאראת נ' מדינת ישראל, כי אין לשלול אפשרות של שחרור "רק מפני שמדובר בתושב שכם". ברוח זו קיבל לא מכבר בית המשפט העליון בבש"פ 5017/99 סעאדה נ' מדינת ישראל ערר שהוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לעצור עד תום ההליכים תושב איזורB שלא היה לו עבר פלילי שהואשם בניסיון לגניבת רכב, ניסיון לפריצתו וגניבה מתוכו, חבלה במזיד, החזקת מכשירי פריצה וכניסה לישראל שלא כדין. בית המשפט, מפי כבוד השופט אילן, התייחס בהחלטתו לטענת המדינה שאין לה אמצעים יעילים להבטיח בואם של תושבי הרשות הפלסתינית למשפט ואלה היו דבריו: "...הנושא של אי שיתוף פעולה מצד הרשות הפלסטינית הוא נושא שצריך להידון בדרג פוליטי ואיני יכול לטפל בזה, אולם אי אפשר להשלים עם הרעיון, שצעיר, ולו גם בעל עבר נקי לגמרי, יוחזק במעצר בעבירה ובנסיבות שאין מחזיקים צעיר ישראלי במעצר, רק מפני שהוא תושב שטח .B צריך למצוא דרך להבטיח את בואו למשפט למרות שהוא גר בשטח B. אין לקבל את הטענה, שיש ניסיון עם העורר הזה שהוא לא יופיע למשפט. אי אפשר להעניש אותו מראש בגלל התנהגותם של אחרים". בחינת עניינו של המשיב מס' 2 לאור גישה זו, המתמקדת בבחינת נתוניו האינדיווידואליים של הנאשם ובתור שכזו הולמת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מובילה למסקנה שאין מקום להורות על מעצרו של המשיב תוך שלילתה מראש של אפשרות שחרור בערובה: מדובר בבחור צעיר ללא עבר פלילי שזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק. בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן אין בניסיון ההימלטות שלו מן השוטרים כדי ללמד על נחישותו להימלט מן הדין. אמנם קיים חשש שלא יתייצב למשפט אך לאור מכלול הנתונים יש לנסות לקדמו באמצעות הטלת ערובות הולמות לא באמצעות מעצר. 10. תימוכין לעמדתי אני מוצא בב"ש 89/95 (מחוזי י-ם), שבו נדון עניינו של עורר תושב חברון שהואשם בעבירות דומות לאלה שבהן מואשם המשיב שלפנינו. לאחר שאותו עורר גנב רכב והחל אחריו מרדף משטרתי ניסה להימלט תוך שהוא נוהג ברכב הגנוב במהירות מופרזת ופוגע בכלי רכב אחרים. לאחר שנאלץ לעצור בפקק תנועה יצא מהרכב הגנוב ופתח בריצה עד שלבסוף נתפס על ידי השוטרים. גם הרכב הגנוב עצמו נפגע כתוצאה מהפגיעה שפגע העורר ברכבים אחרים במהלך נסיעתו במהירות המופרזת. על אף כל אלה החליט כבוד השופט חשין על שחרורו של העורר בערובה ואלה היו דבריו: "…ההתלבטות היחידה שלי מתמקדת בהתנהגותו של העורר במהלך המרדף, שבמסגרתו הוא פגע כאמור בכלי רכב אחרים וגם יצר סיכון לפגיעה בגוף. אולם, מדובר פה בתגובה אינסטינקטיבית של אדם הנמלט על נפשו ועל חירותו כאשר משטרה רודפת אחריו, ואין די בהתנהגות זו כשלעצמה כדי להסיק מסקנה גורפת בדבר היותו של העורר מסוכן לציבור בד"כ, כאשר במסגרת הבדיקה של השיקולים האינדיוידואליים יש לחזור ולהזכיר את עברו הנקי. על כן, אין להסיק מהתנהגות זו, כשלעצמה, שהוא עלול להימלט, אם כי אין לשלול את האפשרות הזו, אך לא די באפשרות זו כאשר היא נסמכת כל כולה על ההתנהגות במהלך המרדף. העובדה שהוא מתגורר בחברון לא צריכה להיות בעוכרו בנסיבות המקרה, כמו גם העובדה שהוא לא עובד בעבודה קבועה,. לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קשה לראות כיצד ניתן להפלות בעניין המעצר או השחרור בערובה בין אדם עובד לאדם מובטל, כמו גם בין אדם שגר בחברון לעומת אדם שגר בישראל…". והנה, אם כך נפסק לגבי נאשם שניסה להימלט משוטרים בנסיעה פרועה שסכנה חיי אדם - לא כל שכן במקרה שלפנינו, שבו לא סיכן המשיב מס' 2 את חייו או את גופו של אדם אחר. 11. לאור כל המקובץ לעיל באתי לכלל מסקנה כי ראוי להורות על שחרורו של המשיב מס' 2 בערובה. אכן, על תנאי השחרור לתת ביטוי לקיומן של עילות מעצר ובפרט לזו שעניינה בחשש של אי התייצבות למשפט, אך לכך אחזור בהמשך. משיב מס' 1 12. בנסיבות העניין אין מקום להבחין בין שני המשיבים. אמנם בניגוד למשיב מס' 2 שאין לו עבר פלילי משיב מס' 1 הורשע בעבר בשבל"ר ובפריצה לרכב, אולם מדובר בעבירות ישנות שבוצעו בשלהי 1993 ותחילת 1994, היינו, לפני יותר משש שנים. גם ההרשעה הנה מלפני שנים רבות (1995). מן העבר האחר יש להטעים כי מדובר במשיב בן כ- 42 שנים שיש לו אישה וילדים. למרות שהוא תושב בית לחם יש לו אזרחות ישראלית. הוא עובד בישראל. חלקו בביצוע העבירות התמקד בנהיגה בטויוטה והוא לא השתתף במישרין בפריצה. לאור מכלול הנתונים אי אפשר לומר כי מדובר במי שהפך לו את הפשע לדרך חיים. ההרשעה הרחוקה בעבירות שבוצעו לפני יותר משש שנים אינה יכולה להצדיק את מעצרו בעוד המשיב מס' 2 משוחרר בערובה. תוצאות 13. אני מורה על שחרורם של המשיבים בערובה בתנאים הבאים: א. יתייצבו למשפטם. ב. כל אחד מהם ימציא ערבות עצמית על סך 70,000 ש"ח ו- 2 ערבויות צדדים שלישיים שהנם תושבי ישראל שיש להם עבודה קבועה שכל אחת מהן בסכום דומה. על הערבים להציג תלוש משכורת או תעודת עוסק מורשה תקפה ממע"מ. על הערבים והמשיבים להתחייב כי הזמנת המשיבים למשפטם יכול ותיעשה גם באמצעות ערב. ג. כל אחד מהם יפקיד בקופת בית המשפט סך של 35,000 ש"ח במזומן. ד. התייצבות בתחנת המשטרה בבית לחם אחת לשבוע כפי שיתואם עם המשטרה. ה. תעוכב יציאתם מן הארץ. ו. המשיב מס' 2 לא יכנס לתחומי מדינת ישראל אלא לצורך משפטו. אם לא יעמדו בתנאים - יעצרו עד תום ההליכים נגדם. גניבת רכברכבביטוח גניבת רכבמעצרמעצר עד תום ההליכים