מהו היסוד הנפשי בעבירת הסיוע? בית המשפט פסק כי על כך אנו למדים מההוראה הכללית בדבר היסוד הנפשי שבחוק העונשין ומההוראה המיוחדת באשר למצב הנפשי הקבועה בסעיף הסיוע שבחוק העונשין. ההוראה הכללית בחוק העונשין (סעיף 20(א)) קובעת: "מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...". הוראה זו חלה על כל העבירות הפליליות. שעה שסעיף בחוק המגדיר עבירה פלילית שותק באשר למחשבה הפלילית הנדרשת לגיבושה של אותה עבירה, תידרש מחשבה פלילית כאמור בהגדרה הכללית. מכאן, שהמחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הסיוע - שאינה עבירה תוצאתית - הינה כפולה: ראשית, מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, כלומר מודעות לכך שההתנהגות תורמת ליצירת התנאים לשם עשיית עבירה עיקרית בעלת ייעוד מוחשי; שנית, מודעות לקיום הנסיבות הרלבנטיות בעת ההתנהגות המסייעת, כלומר, מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע עבירה, הגם שלא נדרשת מודעות לכל פרט מפרטי העבירה (ע"פ 7085/93 נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221, 238). האם נדרש, בנוסף לשני מצבים אלה של מודעות, גם מרכיב נפשי נוסף? תשובתה של הפסיקה, שקדמה לתיקון 39, היתה בחיוב. יסוד נוסף זה - במינוח של חוק העונשין דאז - הוא המטרה המקננת אצל המסייע לסייע לעבריין העיקרי (ראו ע"פ 20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ג' 13, 48; ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני, פ"ד יח(4) 20, 47; ע"פ 454/74 חוזה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 589, 592; ע"פ 303/82 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 309). בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992- (ה"ח 2098, התשנ"ב, עמ' 115) הוצע לשנות ממצב דברים זה. ההצעה הגדירה את עבירת הסיוע בזו הלשון (סעיף 31): "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה שהיה בו כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת התנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע" (ההדגשה שלי). בדברי ההסבר להצעה - בכל הנוגע למצב הנפשי - צויין כי "היסוד הנפשי הנדרש לסיוע הוא מודעות המסייע לטיב תרומתו לביצוע העבירה, וזאת לאו דווקא תוך מטרה לסייע לביצועה, כנדרש לפי החוק הקיים" (שם, עמ' 131). בנוסח שנתקבל בכנסת, לא חזר החוק על הדיבור "עשה מעשה שהיה בו כדי לאפשר את הביצוע". תחת זאת נקט החוק בלשון "עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע...". מהו, איפוא, הדין על פי ההוראה (החדשה) שבחוק העונשין? שאלה זו התעוררה בפרשת פוליאקוב. השופטים מצא וטירקל פסקו כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הסיוע הוא המודעות בלבד. לא נדרש כי המסייע פועל במטרה לסייע לביצוע העבירה. לעומתם סבר השופט אנגלרד, כי לאור לשונו של סעיף 31 לחוק העונשין, נדרש - בנוסף למודעות - גם מצב נפשי של מטרה. מבין שתי השקפות אלה נראית לי העמדה הדורשת, בנוסף למודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולנסיבות הרלבנטיות, גם מצב נפשי של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי. אכן, המצב הנפשי המיוחד הנדרש בדין הסיוע הוא, שהמסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי. ביסוד גישתי זו מונחים השיקולים הבאים: ראשית, לשונו של חוק העונשין. החוק קובע במפורש כי לשם סיוע נדרש עשיית מעשה "כדי" לאפשר את הביצוע של העבירה העיקרית. הדיבור "כדי" מצביע על יסוד נפשי. הוא מבטא את הרעיון כי לנגד עיניו של המסייע עמדה המטרה של הסיוע. בצדק ציין השופט אנגלרד, בהתייחסו לדיבור "כדי" בעבירת הסיוע, כי: "דיבור זה מבטא מטרה כלפי יעד, שמשמעותו המקובלת היא יצירת עבירה הדורשת מחשבה פלילית של מטרה" (שם, עמ' 316). עמדתו של השופט מצא, כי הדיבור "כדי" מתייחס ליסוד העובדתי ולא ליסוד הנפשי, אינה מקובלת עלי, והנני מצטרף לביקורתו של השופט אנגלרד בפרשת פוליאקוב על עמדתו זו של השופט מצא. שנית, דרישת המטרה כיסוד נפשי מיוחד תואמת את מהותו של הסיוע, ויוצרת את המרחק הראוי בין עבירת הסיוע לבין העבירה של אי מניעת פשע (עבירה על סעיף 262 לחוק העונשין). אכן, המסייע הוא עבריין משני ועקיף. המייחד את פעילותו, בהיבט הנפשי, הוא שהעבריין מבקש לסייע. על דרישה זו של המטרה לסייע עומד פרופ' פלר: "השתלבות כאמור של המחשבה הפלילית ברכיבי היסוד העובדתי שבסיוע לדבר עבירה מגלה מחשבה פלילית מיוחדת במטרה מסויימת - להשתתף באירוע העברייני כשותף עקיף בו, כלומר animo socii, בהבדל מן המבצע העיקרי, המשתתף בו animo auctoris. מטרתו של המסייע היא אך ורק לעזור לאחר, כדי שהוא יבצע באורח ישיר את העבירה. ... בהגדרה זו של המחשבה הפלילית הצפונה בסיוע לדבר עבירה, משתקפת התכליתיות של הסיוע. ... המודעות של המסייע לטיב התנהגותו ותוצאותיה, וכן לנסיבות הרלוואנטיות האמורות, ומטרתו להגיש עזרה למבצע העיקרי, מספקות את היסוד הנפשי הדרוש להתהוות סיוע לדבר עבירה" (שם, עמ' 260; ההדגשות במקור). ובסכמו את גישתו, כותב פרופ' פלר: "היסוד הנפשי שבסיוע לדבר עבירה מתבטא במחשבה פלילית לגבי היסוד העובדתי שבו, על-רכיביו ההתנהגותי והנסיבתי, מיוחד במטרה לאפשר למבצע העיקרי לבצע את העבירה או להקל עליו את הביצוע" (שם, עמ' 262; ההדגשות במקור). ניתן, כמובן, כמשפט רצוי, לסבור כי דרישה מיוחדת זו של מטרה אינה רצויה. כשלעצמי, ספק בעיני אם ראוי הוא להטיל אחריות על אדם כמסייע אם הוא אינו פועל מתוך מטרה לסייע. ניתן, כמובן, לטעון כי השוני בעונש המקסימלי בין המבצע העיקרי לבין המסייע מצדיק שלילת הצורך ביסוד הנפשי של "מטרה" אצל המסייע. לדעתי, ניתן להצדיק את השוני בענישה בעיקר בשוני ביסוד העובדתי. בעוד שתרומתו של המבצע העיקרי היא ישירה, הרי תרומתו של המסייע היא עקיפה ומשנית. זאת ועוד: כפי שנראה בעבירות בהן נדרשת כוונה אצל המבצע העיקרי, לא נדרש כי אצל המסייע תתקיים הכוונה כי המבצע העיקרי יגשים את כוונתו. אך יהא עניין זה כאשר יהא, חוק העונשין קובע במפורש דרישה של מחשבה פלילית מיוחדת ("כדי") ממנה אין הפרשן רשאי להתעלם. אמת, הפרשן אינו מוגבל אך ללשון החוק, אך לשון החוק מגבילה את הפרשן (לדוגמה, א' ברק, פרשנות במשפט, 97 (כרך ב', 1993); ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 394-395). כך לעניין פירושה של כל הוראה בחקיקה. כך גם לעניין פירושה של הוראה פלילית. גבול הפרשנות הוא בלשון. את הלשון יש לפרש על פי התכלית המונחת ביסודה (ראו סעיף 34כא לחוק העונשין, וכן ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 590). תכלית זו כוללת, בין השאר, התאמה למבנה העבירות בחוק העונשין על צורותיהן השונות. על רקע גישה פרשנית-תכליתית זו, הנני סבור כי בצד המודעות לכך שהתנהגותו של המסייע תורמת ליצירת התנאים לביצוע העבירה ובצד המודעות לכך כי המבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה, קיימת הדרישה המחשבתית הנוספת כי המסייע עושה כן מתוך מטרה לסייע. זהו מצב נפשי של מטרה או תכלית. נדרש כי המסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי (ראו גם ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 440; ע"פ 7085/93 נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221, 238; בש"פ 3237/96 סולימאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 628/97 ליזרוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן (לא פורסם)). לעתים המסייע מודע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות, אך לא מעמיד לנגד עיניו את מטרת הסיוע, למרות שמטרה זו מתבקשת, ברמת הסתברות של וודאות קרובה, ממודעותו של המסייע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות. במצב דברים זה יש מקום להחיל את הלכת הצפיות אשר פותחה בפסיקה (ראו פרשת אלבה, עמ' 302 ופלר, שם, עמ' 264; השופט אנגלרד בפרשת פוליאקוב; ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 440). אכן, מודעות שהתנהגותו של המסייע עשויה, קרוב לוודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי, שקולה כנגד המטרה לסייע לו, הנדרשת בהוראת הסיוע. שאלה נוספת המתעוררת לעניין היסוד הנפשי שבעבירת הסיוע היא זו: כאשר העבירה העיקרית היא עבירה תוצאתית ונדרש יסוד נפשי של "פזיזות" או "כוונה", האם נדרש כי גם המסייע יהיה פזיז ביחס להתממשות תוצאות העבירה או יתכוון לכך שהמבצע העיקרי יממש את כוונתו? בענייננו, בעבירת הרצח נדרש כי המבצע העיקרי גורם בכוונה תחילה למותו של אדם (סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). האם נדרש במסייע כי פעולת הסיוע שלו נעשית מתוך כוונה זהה מצידו שהמבצע העיקרי יגרום למותו של האדם? ודוק: שאלה זו שונה היא מהשאלה שדנו בה לעניין היסוד הנפשי של "מטרה". במסגרת זו קבענו (פסקה 19 לעיל), כי נדרש במסייע כי יעמיד לנגד עיניו את המטרה לסייע לעבריין העיקרי. היסוד הנפשי של מטרה ("כדי") מכוון איפוא כלפי פעולת הסיוע ולא כלפי פעולתו של העבריין העיקרי. עתה אנו שואלים, אם יש מקום לצעוד צעד נוסף, בו אין הסתפקות במטרה לסייע, אלא נדרשת כוונה של המסייע כי כוונתו של העבריין העיקרי תתממש. השאלה מתעוררת באותם מקרים, בהם המסייע פועל מתוך מטרה לסייע, מבלי שמתגבשת אצלו הכוונה שהעבריין העיקרי יגשים את כוונתו שלו. אלה הם המקרים, בהם מטעם זה או אחר אדם מוכן לסייע לפלוני, מבלי שנתגבשה אצלו הכוונה שפלוני יגשים את זממו. במספר פסקי דין שניתנו לפני תיקון 39 הובעה העמדה, כי המסייע צריך להתכוון לכך שהמבצע העיקרי יגשים את זממו (ראו ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017; ד"נ 7/69 אליאס נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 561; ע"פ 552/68 אילוז ואליאס נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 377. לגישה שונה, ראו למשל ע"פ 20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ג' 13). על גישה זו נמתחה ביקורת קשה (ראו קרמניצר, "כוונת המסייע - כוונת המבצע?", משפטים ג' 97 (1970); פלר, שם, עמ' 264). פרופ' פלר עמד על כך כי "מטרתו המספיקה של המסייע היא לסייע למבצע העיקרי, אך לא בהכרח גם לרצות שיצליח, וזאת משיקולים שעימו ושאינם משליכים על פליליות הסיוע" (שם, עמ' 264). בהתייחסות ללשונו של סעיף 26 לחוק העונשין (כנוסחו לפני תיקון 39) בו נקבע כי מוטלת אחריות פלילית על מי שפעל "כדי" לסייע לאחר, ציין פרופ' פלר כי: "אין בהוראות אלה זכר ל'כוונה' כלשהי, ולא כל שכן לכוונת המבצע העיקרי שצריכה להיות גם של המסייע. המונח שנותן ביטוי לתכליתיות הסיוע ושבו משתמש המחוקק הוא מילת היחס 'כדי' ובמקור האנגלי 'for the purpose of'. אין ספק כי המדובר ב'מטרה' ובמטרה המתלווה אל ההתנהגות המסייעת של המסייע בלבד, ותו לא" (שם, עמ' 267). מהו הדין לאחר תיקון 39? בהוראת הסיוע (סעיף 31 לחוק העונשין) אין כל הוראה מפורשת באשר לצורך ביסוד נפשי זהה ליסוד הנפשי של המבצע העיקרי. היש להסיק דרישה זו בדרך פרשנית? למסקנה חיובית הגיע השופט אנגלרד בפרשת פוליאקוב. לדעתו, "מחשבתו הפלילית של המסייע צריכה להשתרע בעיקרון על ביצוע העבירה העיקרית" (שם, עמ' 321). מכאן "שאדם שאינו מתכוון שסיועו יביא לביצוע העבירה לא ייחשב כמסייע לביצוע אותה העבירה" (שם, עמ' 322 וכן גור-אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992-", משפטים כד 9, 48 (1994)). השופט אנגלרד מוסיף וקובע, כי לעניין כוונה זו של המסייע יש להפעיל את הלכת הצפיות. אין לקבל הגישה, כי אם בעבירה העיקרית נדרשת כוונה של המבצע העיקרי, הרי נדרש גם כי המסייע התכוון לכך שהמבצע העיקרי יגשים את זממו. דרישה כזו אינה קבועה במפורש בהוראת הסיוע. כל שנקבע בה הוא הדרישה כי המסייע פעל "כדי" לאפשר את הביצוע של העבירה העיקרית. מכאן הסקנו את הצורך במצב נפשי של מטרה לסייע לעבריין העיקרי. אין להסיק מכאן כוונה שהעבריין הראשי יגשים את כוונתו. מהותה של עבירת הסיוע אינה מצדיקה דרישה זו. המסייע תורם תרומה עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית. אין לדרוש כי המחשבה הפלילית של המסייע תהיה זהה עם זו של העבריין העיקרי, ובעיקר אין לדרוש זאת לעניין הכוונה (ראו דברי השופטת ביניש בע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בצדק ציין פרופ' פלר, כי "עצם המושג 'סיוע' מייתר הזדהות נפשית של המסייע עם הרקע הנפשי עליו נעברה העבירה בידי מבצעה העיקרי, כדרישה חיונית להתהוות הסיוע" (שם, עמ' 273). אכן, גישתו של חוק העונשין, המטילה על המסייע מחצית העונש שנקבע למבצע העיקרי, מחזקת את הגישה כי אין לדרוש, לשם שכלול אחריותו של המסייע, כי תתקיים בו הכוונה להגשמת זממו של העבריין העיקרי. דרישה כזו היתה מקרבת באופן בלתי ראוי את המסייע למבצע בצוותא. אכן, עבירת הסיוע הפכה בתיקון 39 מאחת הצורות האפשריות להשתתפות בביצוע העבירה העיקרית (ראו סעיף 26 לחוק העונשין בנוסחו לפני תיקון 39) לעבירה נפרדת, הנתפסת על ידי המחוקק כנושאת חומרה מופחתת (ראו פרשת פוליאקוב, עמ' 308, 311). אי לכך, אין לדרוש זהות בין המחשבה הפלילית בעבירה העיקרית ובעבירת הסיוע. די בכך שהמסייע שם לנגד עיניו את המטרה לסייע לעבריין העיקרי. הטעמים המונחים ביסוד רצונו של אדם לסייע - אם הוא רצה בכך שהעבריין העיקרי יגשים את זממו אם לאו - נוגעים למניעיו של המסייע ולא למצב הנפשי הנדרש ממנו. מחשבה פלילית / היסוד הנפשי