הכרעת דין 1. כנגד הנאשם, יניב טנעמי, הוגש כתב אישום ובו יוחסה לו עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (הסעיפים שלהלן, יובאו ללא ציון שם החיקוק) וכן לפי סעיף 246(א). טענות המאשימה 2. על פי כתב האישום, בבית משפט השלום ברחובות, התנהל הליך משפטי כנגד הנאשם, בעניין החזקה ושימוש בסם מסוכן. התיק נקבע לשמיעת ראיות, לעת הרלוונטית לענייננו (12/11/96). באותו מועד, פנה הנאשם לעד התביעה איתן חיימוביץ (להלן: חיימוביץ) עובר לעדותו, ואמר לו: "אני אשחט אותך אני. אתה עוד לא מכיר אותי. מה אתה מפיל עלי תיק כזה". לאחר שהעד השיב לו, כי הוא אומר את האמת, אמר הנאשם לחיימוביץ: "אתה לא יודע במה אתה מסתבך. תוריד ממני את הפיינשטיין הזה ואת הגת הזאת. לא יודע עוד מה" ("פינשטיין" ו"גת" - שופטי בית משפט השלום ברחובות שדנו בעניינו של הנאשם). לאמירה אחרונה זו של הנאשם, השיב חיימוביץ כי הוא אומר רק את האמת. דו שיח זה בין הנאשם לחיימוביץ תועד בידי שוטר על גבי מפית (ת6/), שהאזין לחילופי הדברים. משהבחין הנאשם בשוטר המאזין, פנה לחיימוביץ ואמר לו: "תאמר מה שאתה רוצה". לאחר דברים אלו, במהלך עדות חיימוביץ בבית המשפט, חזר בו הנאשם מהעדות שמסר במשטרה. לטענת המאשימה, במעשים המתוארים הניע הנאשם את חיימוביץ שיחזור בו מעדותו בהליך שיפוטי, מדובר בהדחה בעדות - עבירה לפי סעיף 246(א). עוד טוענת המאשימה, כי במעשים המתוארים, איים הנאשם על חיימוביץ בפגיעה שלא כדין בגופו, מדובר באיומים - עבירה לפי סעיף 192. טענות הנאשם 3. הנאשם מודה בעובדות כתב האישום וכן בביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192. טענות הנאשם מתנקזות לטענה אחת המתמקדת בהגנה, שלטענתו חלה עליו מכח סעיף 248. לטענת בא כח הנאשם, דבריו נאמרו כדי למנוע דבר שקר נגדו, לצורך טיעון זה הוא מסתמך על הסברי הנאשם עצמו - למעשיו המתוארים בכתב האישום - בבית המשפט ברחובות (ת2/) ובהודעתו במשטרה (ת3/). עוד טוען בא כח הנאשם, כי ההגנה הקבועה בסעיף 248, חלה על מרשו, זאת על פי הראיות אשר הוגשו ועל פי הראיות אשר לא הוגשו. לגבי הראיות שלא הוגשו, הטענה היא, שלא הוכחה אשמתו של הנאשם בתיק שהתנהל בבית משפט השלום ברחובות, אלא הוגש כתב אישום בלבד (ת1/), ולכן אין ראיה שהאמור בכתב אישום הוא אמת. כמו כן, לא הובאה ראיה לסתור את דברי חיימוביץ שנאמרו בהליך ברחובות. בעדותו שם טען, כי עדותו במשטרה - ממנה חזר - נגבתה ממנו בלחץ השוטרים, וכי שיקר בעדותו במשטרה. זאת ועוד, המאשימה לא העידה את חיימוביץ - המופיע כעד תביעה מס' 1 - שעדותו מהותית ומרכזית לנשוא האישום דנן, וכתוצאה מכך גרסתה נחלשת. בנוסף לכך המאשימה לא הביאה כל ראיה לתוכן עדות חיימוביץ במשטרה, מעבר לפרוטוקול בית המשפט ברחובות (ת2/). ביחס לטיעוני המאשימה בדבר שקריו של הנאשם לעניין ההיכרות עם חיימוביץ, טוען הסנגור כי מרשו לא הכיר את חיימוביץ עובר לאיומים וגם אם הכיר, אין בכך כדי להשפיע על טענת ההגנה אותה מעלה. המחלוקת בין הצדדים 4. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה אחת. האם ההגנה הקבועה בסעיף 248, חלה על הנאשם. כאמור, לטענת הנאשם, סעיף 248 חל בעניינו, לטענת המאשימה אין הגנה זו חלה, מאחר והנאשם לא הוכיח את קיומה. למרות שזו המחלוקת היחידה, יש תחילה לבחון האם חל סעיף 246(א) בענייננו, למרות שהסנגור לא העלה כל טענה בכיוון זה. דיון 5. מאחר והנאשם מודה בעובדות כתב האישום ובביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192, יש לדון בסעיף 246(א) העוסק בהדחה בעדות, ולאחר מכן בסעיף 248 המהווה הגנה מתחולת סעיף 246(א). 6. הדחה בעדות - כללי סעיף 246 קובע כך: "(א) המניע אדם, או מנסה להניעו, שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר, או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר, דינו - מאסר שבע שנים. (ב) המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א), בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו - מאסר תשע שנים". העבירה הקבועה בסעיף 246, מופיעה בפרק העוסק בפגיעות בסדרי השלטון והמשפט, בסימן הראשון העוסק בשיבוש עשיית משפט, ומהוה עבירה חמורה. כדברי כב' השופט נויטל: "העבירה של הדחה בעדות חותרת תחת אושיות המשפט וראוייה להתייחסות מחמירה מבחינת הסדר הציבורי הטוב, והשמירה הראוייה על הליכי משפט תקינים. הדחה בעדות פוגעת באפשרות של משפט צדק..." (ת"פ 552/94 (שלום -תל-אביב) מדינת ישראל נ' יוסף יוספזדא, דינים ועוד, כרך ד, 407. ראו שם הפניות לפסיקה בעניין זה). סעיף 246(א) קובע את יסודות עבירת ההדחה בעדות ואת העבירה הבסיסית. סעיף 246(ב) מוסיף על העבירה הבסיסית, "נסיבות מחמירות" לביצוע העבירה, שבמידה ומתקיימות, העונש מוחמר. סעיף 246(א) 7. סעיף 246(א) עוסק בהתערבות פסולה בהליך שיפוטי. לעניין עבירה זו מסביר כב' השופט שמגר: "הוראת החוק המצוטטת לעיל, כביטויה במלה "מניע", אין כוונתה דווקא להנעה באמצעים פסולים, כגון לחץ ואיום, כי לענין זה מתיחס סעיף-קטן (ב) הדן מפורשות בדרכי לחץ, מרמה או הטעיה לסוגיהם. משמע, כי גם שיחה כפשוטה, בה מנסה פלוני לשכנע את אלמוני כי יעשה אחת מן הפעולות אשר סעיף 246 (א) דן בהן, יש בה משום הנעה של העד שהיא בת עונשין על-פי האמור בסעיף 246 (א). ההדחה אשר סעיף 246 (א) דן בה צריכה להיות מכוונת לדברים אותם יעשה אדם במסגרת "הליך שיפוטי". מונח זה מוגדר בסעיף1 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, כדלהלן : "הליך שיפוטי" - כל הליך לפני בית משפט, בית דין, רשות שיפוטית, ועדת חקירה או אדם המוסמכים להשביע עדים"....סיכומו של דבר, האמור בסעיף 246 (א) יכול ויתיחס לחזרה מהודעה שנמסרה במשטרה, היינו להודעה שנמסרה שלא במסגרת הליך שיפוטי, ובלבד שההנעה בה מדובר תתיחס לכך שהחזרה מן ההודעה תיעשה במסגרת הליך שיפוטי". (ע"פ 697/79 הרצל בן משה כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 347). האם העבירה בסעיף 246 היא עבירה תוצאתית? מלשון הסעיף, אין התייחסות להתקיימותה של תוצאה. כב' השופט קדמי (והצטרפו אליו בעניין זה כב' השופטים בך וברק) התייחס לשאלה זו לעניין סעיף 245 - הדחה בחקירה - התייחסות זו נכונה גם לגבי סעיף 246, שכן הוראות הסעיפים מקבילות. וכך הסביר: "... על פניה, אין בהגדרת העבירה התיחסות מפורשת ל"תוצאה" כלשהי; ולכאורה, ניתן, על כן, לראותה כעבירה התנהגותית שביצועה מושלם בעצם ההתנהגות, ואשר אין נפקא מינה אם "גרמה" לתוצאה שהאיסור על "ההתנהגות" נועד למנוע אם לאו...ככלל, מן ההיבט הלשוני, אין לך "הנעה" אלא במקום שזו צולחת, לאמור - במקום שבו משיגה היא את מטרתה; ואין אני רואה טעם לסטות ממשמעות זו כאן. כך, למשל, אין מעשה "מושלם" של הנעת מנוע - אלא אם כן המנוע הותנע; וכל מאמץ של הנעה שאינו מצליח להתניע את המנוע - אינו אלא "נסיון" להניע. השאלה הצריכה בירור והכרעה בענין זה היא, איפוא, אם הנקיטה במושג "מניע" - אגב השמטת הפסקה שדרשה בעבר במפורש שמי "שפיתוהו" להעיד עדות שקר אכן "נפתה" והעיד כך - כשלצידו ה"נסיון להניע" - מלמדת כי לפנינו עבירה תוצאתית, אף שהתוצאה אינה מצוינת במפורש בהגדרת העבירה. סוגיה זו זכתה להתיחסות - "אגב אורחא" - בפסק דינו של מ.מ. הנשיא לנדוי (כתוארו אז) בע"פ 814/78, לד(1) 345...ודומה שכך משתמע גם מדבריו של השופט ד. לוין בפרשת רפאל לוי ע"פ 355/88 , מג(3) 263 ...עם כל אי הרצון להתנות את הרשעתו של אדם בעבירה המושלמת של הדחה, במעשה של אדם אחר (המודח) - זוהי המסקנה המתחייבת מן הנקיטה במושג "מניע". מושג זה כולל בחובו, כאמור, את "הצלחת ההנעה"...העבירה לפי סעיף 245 בנוסחה הנוכחי הינה, איפוא - לענין ההבחנה בין החלופה של עבירה "מושלמת" לבין החלופה של "הנסיון" - עבירה תוצאתית, על כל המתחייב מכך. (ב) "הנעה" (מושלמת מבחינת המניע) שלא צלחה - אינה מהווה, על כן, אלא "נסיון" לעבור עבירה לפי סעיף245 לחוק העונשין ; וכידוע - אין נפקא מינה לענינו של נסיון, אם ניתן היה להשלימו לעבירה מושלמת אם לאו, שגם הנסיון הבלתי צליח - נסיון הוא". (ע"פ 2457/93 אריה ניצן ואח' נ' מדינת ישראל תקדין עליון, כרך 95(1) תשנ"ה / תשנ"ו1995-, עמ' 1403). הדברים גם משתמעים מדברי כב' השופט בכור: "כפי שניתן לראות מנוסח הסעיף 246, העבירה מתבצעת, כאשר הנאשם הצליח להניע את המתלונן לחזור בו מהודעתו, אבל היא מתבצעת גם כאשר הוא מנסה לעשות זאת בלי שתצליח משימתו. בנידון זה כבר נאמר בע"פ 52/80, שהמחוקק ראה עבירה זו בחומרה מיוחדת וקבע עונש זהה לעבירה המושלמת ולניסיון לבצעה". (ע"פ 551/80 מנחם ביטון נ' מדינת ישראל, לה(1) 477). שלוש חלופות יש בנוגע לתוצאת ההדחה. שהמודח יימנע מעדות בהליך שיפוטי, שימסור עדות שקר או שיחזור בו מעדות או מהודעה שמסר. לעניין החלופה השלישית - הנראית רלוונטית לעניננו - מסביר כב' השופט לנדוי: "חזרה מעדות היא לדעתי התכחשות ברורה לפרט ממשי המופיע בעדות קודמת. מקרים טיפוסיים שהסעיף בא לשים בפניהם תריס, הם כאשר בהשפעת פחד או בהשפעת תמורה שהובטחה לו בא עד לבית-המשפט ומעיד בפה מלא שעדותו הקודמת ניתנה לשם נקמה בנאשם או מפני שהמשטרה הפעילה עליו לחץ, ועכשיו מציק לו מצפונו והחליט לומר אמת לאמיתה (ובדומה לזה עד הלוקה פתאום במחלת השכחה ו"אינו זוכר" דברים, בהשפעת איומים שאם יעיד, יבולע לו). אכן, חזרה מעדות אינה חייבת תמיד להיות כה מפורשת, אלא היא יכולה להיות גם במשתמע, תוך "הליכה על חבל דק", כדי לא להיתפס באישום של שבועת שקר, אבל התכחשות ברורה של העד לעדות או להודעה קודמת שלו צריכה להיות, כדי שאדם יורשע בעברת הדחה (הנעה) לפי סעיף124 א - ואני מסכים שלאו דווקא ביחס לעדות או להודעה כולה אלא גם ביחס לחלק ממשי ממנה. אך אין להשוות ולשקול את הדברים במאזני רוקח". (ע"פ 814/78 משה מוסק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 337). יש לומר, כי לעניין המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירה לפי סעיף 246(א), מדובר על מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, ולעניין התוצאה, מדובר בכוונה או בפזיזות (כאמור בסעיף 19 ו20-). ה"תוצאה" שבסעיף היא, הימנעות המודח מעדות בהליך שיפוטי, עדות שקר של המודח או חזרתו של המודח מעדות או מהודעה שמסר. כמובן שכשמדובר בניסיון, נעדרת תוצאת ההדחה והיסוד הנפשי המתלווה אליה. מהכלל אל הפרט - סעיף 246(א) 8. בתיק זה, המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 246(א). הנאשם הודה בעובדות כתב האישום ובביצוע עבירה של איומים לפי סעיף 192. לפי הודאת הנאשם ומבלי לחזור על כל עובדות כתב האישום, הנאשם איים על עד התביעה (חיימוביץ) בהליך שהתנהל בבית משפט השלום ברחובות. הנאשם מודה כי פנה לחיימוביץ עובר לעדותו, ואיים עליו במילים אלו: "אני אשחט אותך אני. אתה עוד לא מכיר אותי. מה אתה מפיל עלי תיק כזה". לאחר שהעד השיב לו, כי הוא אומר את האמת, אמר הנאשם: "אתה לא יודע במה אתה מסתבך. תוריד ממני את הפיינשטיין הזה ואת הגת הזאת. לא יודע עוד מה". לאחר שהבחין הנאשם בשוטר שמאזין לו, פנה לחיימוביץ ואמר לו: "תאמר מה שאתה רוצה". לאחר דברים אלו, חזר בו העד חיימוביץ בעדותו בבית המשפט, מהעדות שמסר במשטרה (ת2/, הפרטיכל בת.פ 1247/96 מדינת ישראל נ' יניב טנעמי ואח'). כאמור, הנאשם הודה בעובדות כתב האישום. על פי הודאת הנאשם, ניתן לקבוע כי עבר עבירה של הדחה בעדות, עבירה לפי סעיף 246(א). למעשה, בא כח הנאשם, לא ניסה לטעון כי לא מתקיימים התנאים של עבירת ההדחה, אלא טען שחלה לגביו ההגנה הקבועה בסעיף 248. עולה מהאמור, כי במידה ולא חלה ההגנה הנטענת, הנאשם יורשע בעבירה לפי סעיף 246(א). ההגנה - סעיף 248 9. סעיף 248 קובע בלשון זו: "באישום על מניעת הודעה או עדות או על חזרה מהודעה או מעדות לפי סעיפים 245(א) או 246(א) תהיה לנאשם הגנה, אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר" ההגנה בסעיף 248, נקבעה אך לעניין אישום לפי סעיפים 245(א) או 246(א). תחולת ההגנה, היא רק לעניין מעשים המכוונים למנוע הודעה או עדות, או להניע אדם לחזור בו מהודעה או מעדות שמסר. ההגנה איננה חלה על פעולות המכוונות להניע אדם למסור הודעת שקר או עדות שקר. (ראו ע"פ 814/78 משה מוסק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 337, שם לגבי סעיף 124(א)(ו) לפח"פ המקביל לסעיף 248). נטל הוכחת ההגנה מוטל על הנאשם, שעליו להוכיח שמעשהו נועד למען גילוי האמת או מניעת שקר. האם חלה הגנה מכח סעיף 248, על הנאשם? 10. המאשימה הוכיחה את יסודות עבירת ההדחה בעדות לפי סעיף 246(א), כפי שכבר הראיתי לעיל. נטל הוכחת ההגנה מוטל כאמור על הנאשם, שעליו להוכיח שמעשהו נועד למען גילוי האמת או מניעת שקר. את טענות בא כח הנאשם לעניין זה, הבאתי לעיל. על פי הטענות, הנאשם הראה במידה של מאזן הסתברויות ואף למעלה מכך, כי דברי האיומים שאותם אמר לחיימוביץ, נועדו לשם מניעת שקר. לתמיכת טענתו, מתבסס הסנגור על העובדה, כי המאשימה לא הביאה ראיות בדבר אשמת הנאשם בכתב האישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום ברחובות (ת1/) "ומה שעומד בפני בית המשפט בענין זה הם גרסת הנאשם ודבריו של איתן חיימוביץ בת2/ (פרוטוקול בית משפט השלום ברחובות - ש.ב.), ללא כל סתירה או הפרכה" (עמ' 4 לסיכומי ההגנה). הנאשם לא הצליח בטענותיו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. עצם העובדה, שהמאשימה לא הביאה ראיות לעניין נכונות כתב האישום (ת1/ הנ"ל), אינה גוררת הרמת נטל ההוכחה המוטל על הנאשם. ממכלול הראיות, לרבות הודאת הנאשם בעבירת האיומים ובעובדות כתב האישום, לא השתכנעתי, כי הנאשם ביצע את מעשיו, לשם גילוי אמת או מניעת שקר. כל זאת, מעבר לעובדה, שגרסת הנאשם כפי שנשמעה בפניי, לא הושמעה באופן אמין, וזאת בלשון המעטה. זאת ועוד, לבא כח הנאשם, השב וטוען כי המאשימה לא הביאה ראיות לנכונות כתב האישום או לסתירת עדות חיימוביץ בבית משפט השלום ברחובות וגרסתו בהליך זה, יש לומר אדרבא, הבא ראיות למען תתקבל טענת ההגנה. אינני יכול לקבל את טענת ההגנה של הנאשם, ללא ראיות מספיקות. תחולת סעיף 248 במצב דברים של סעיף 246(ב) 11. כאמור, ההגנה הקבועה בסעיף 248 חלה רק לעניין אישום לפי סעיפים 245(א) או 246(א). מסיכומי המאשימה, עולה השאלה, האם יש תחולה להגנה לפי סעיף 248, כאשר נעברה עבירה לפי סעיף 246(א), תוך שימוש באמצעים פסולים הקבועים בסעיף 246(ב)? לדעתי, למרות לשון החוק, מבחינה מהותית-עקרונית ועל פי תכלית החקיקה, ההגנה בסעיף 248 איננה יכולה לחול, כאשר נעשתה הדחת עד או ניסיון להדחה, בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר (על פי לשון סעיף 246(ב)). וזאת, גם כאשר כתב האישום מייחס עבירה לפי סעיף 246(א). על ההגנה האמורה, אומר כב' השופט לנדוי: "...השפעה על עד באמצעים הפסולים הנזכרים באותם סעיפים-קטנים מהווה עבירה, אפילו יכול הנאשם להוכיח שפעל למען גילוי האמת או לשם מניעת שקר. יש בזה מידה של חומרה כלפי הנאשם אבל, כמו שציין הנשיא המלומד בבית-המשפט המחוזי, לשון הסעיף אינה מותירה ספק שזאת היתה כוונת המחוקק, כדי למנוע כל הטרדת עדים באמצעים פסולים שיימנעו ממתן הודעה או עדות או שיחזרו בהם מהודעה או מעדות או מהודעה קודמת, אפילו האמין הנאשם בכנות שהוא פועל למען השגת מטרה כשרה, דהיינו גילוי האמת או מניעת עדות שקר..." (ע"פ 814/78 הנ"ל בעניין סעיף 124(א)(ו) לפח"פ המקביל לסעיף 248. ההדגשה שלי ש.ב.). לדעתי, בענייננו אין צורך להשיב על שאלת התחולה של סעיף 248 במצב דברים של סעיף 246(ב), שכן תחולת סעיף 248 תהא רק אם הנאשם הוכיח את קיומה, דהיינו שעשה את המעשה למען גילוי אמת או מניעת שקר. במקרה דנן, הנאשם לא עמד בנטל ההוכחה האמור בסעיף 248. יש לומר, שלו הנאשם היה עומד בנטל הוכחת ההגנה, הייתי מחליט שאין תחולה להגנה, שכן הנאשם הדיח בעדות, באמצעות איומים. 12. לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 246(א). אני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 192 וזאת על פי הודאתו. משפט פליליחוק העונשין