הכרעת דין כללי: 1. הנאשמת שימשה בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום נשוא תביעה זו, מנהלת חשבונות בהסתדרות לרפואת שיניים בישראל, סניף חיפה והצפון [להלן: "הר"ש"]. 2. במסגרת תפקידה, הוסמכה הנאשמת לנהל את פנקס השיקים של הר"ש. 3. באישום נשוא תביעה זו, מיוחסת לנאשמת עבירה של גניבה בידי עובד, בניגוד לסעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, בכך שבמועדים שונים בין השנים 1993-1996, היא נטלה שיקים חתומים של הר"ש, רשמה אותם לפקודתה והפקידה אותם בחשבונה הפרטי, ללא רשות הממונים עליה ובלי ידיעתם. 4. סך הכל, הנאשמת מואשמת בהפקדת סכום של 72,000 ש"ח שנפרעו מחשבונות הבנק של הר"ש. טענות וראיות התביעה: 5. ד"ר רצקין, שכיהן במשך כ- 22 שנים כיו"ר הר"ש, סניף חיפה, וסגן יו"ר ארצי, הציג את השתלשלות האירועים באופן הבא: לפני כ - 12 שנים, ולאחר שהוחלט למחשב את הנהלת החשבונות של סניף חיפה, החל החיפוש אחר מנהל חשבונות מתאים, ונתקבלה הנאשמת לעבודה האמורה ( ראה פרוטוקול מיום 26.11.00, עמ' 1 ו- 2). הנחיות ד"ר רצקין, הגזברות, ההנהלה, והסוכנות היהודית היו להמציא דו"חות כספיים כל חודש (עמ' 2 לפרוטוקול). הנאשמת התחילה להגיש דו"חות לא ממוחשבים, למרות שהמערכת מוחשבה, בטענה של תקלה במחשב. למרות שסודר לנאשמת איש תחזוקה של המחשב, היא המשיכה לספק דו"חות כספיים ידנית (עמ' 2 לפרוטוקול). בשנת 1992, התחיל ד"ר רצקין לקבל דו"חות ממרפאת השיניים בקרית אתא שהראו גרעונות במרפאה (עמ' 3 לפרוטוקול), ובעקבותם נסגרה המרפאה, מחוסר ברירה. התברר בדיעבד, שהנאשמת המציאה דו"חות לא אמינים, ושהיא לא הכלילה את השיקים הדחויים. לטענת ד"ר רצקין, הנאשמת היתה פונה אליו ואומרת שהצטברו כספים והיא צריכה להעביר. ההוראה היתה להעביר כספים מחשבון בנק הפועלים לחשבון בנק לאומי, והנאשמת לא נקבה את הסכומים או את השם, ואחר כך היתה ממלאת את הפרטים הנוספים (עמ' 5 לפרוטוקול). ברוב המקרים הנאשמת היתה טוענת בפני ד"ר רצקין שאינה יכולה לנקוב בסכום כי כל יום נכנסים כספים, והיא צריכה להעביר את הכסף מחשבון בנק הפועלים לבנק לאומי, וד"ר רצקין היה חותם לה מתוך אימון שלא תנצל זאת. בדרך האמורה היא היתה מעבירה את הסכומים לחשבונה הפרטי. ד"ר רצקין, בתשובה לטענה שהוא הלווה לנאשמת את הסכומים הנטענים להיות גנובים בכתב האישום, עונה שעניין זה לא היה ולא נברא. לטענתו, אף אחד מהצוות או הפועלים לא קיבל הלוואה אי פעם, במיוחד לא כשהיה גירעון ארגוני, כפי שהיה בתקופה בה הנאשמת טוענת שאושרה לה הלוואה. את דבריו הוא מסייג בכך שהלוואה יחידה בסך 3,000 ש"ח אושרה בעבר לנאשמת לשם רכישת טלפון (עמ' 7 ו- 10 לפרוטוקול), ועל כן הנאשמת פיברקה את כל השאר. ד"ר רצקין תמך את טענתו בעובדה כי אם היה אישור שלו להלוואה הנטענת, הנאשמת היתה מוציאה את הכספים מחשבון הבנק הפעיל. הנאשמת לא עשתה זאת, אלא הוציאה את הכספים מבנק הפועלים, ששימש כתיבת דואר. עוד לדעתו, עצם אי הופעת הסכומים בהוצאות הר"ש מעיד על כך שהפעולות שנעשו לא היו חוקיות. ד"ר רצקין טוען בחריצות כי לא אישר לנאשמת הלוואה (עמ' 6 לפרוטוקול), ושהאישורים והחתימות שלו, שמופיעים על גבי המסמכים המופנים אליו, ובהם הנאשמת מבקשת הלוואות (סומנו במהלך המשפט ת/ 3, ת/ 4) [להלן: "ת/ 3, ת/ 4"] בסך 30,000 ש"ח הם מזויפים. בנוסף, ד"ר רצקין טוען שאם הנאשמת החזירה את ההלוואה האמורה, זה היה מופיע בהכנסות, בעוד שבפועל אין אזכור לזה (עמ' 7 לפרוטוקול). לאחר הגירעון, גילוי המעילות, הניהול הלא תקין וחוסר שיתוף הפעולה מצד הנאשמת עם ד"ר רצקין והגזברות, הוחלט לפטר את הנאשמת באופן סופי, והיא פוטרה בספטמבר 1996. טענה נוספת בפי ד"ר רצקין היתה שחותמת שלו נמצאה אצל הנאשמת ללא ידיעתו (עמ' 24 לפרוטוקול). 6. העד ד"ר פחרי חסן נבחר לסגן יו"ר סניף חיפה והצפון של הר"ש, ומונה בפברואר 96 למנהל המרפאה הקהילתית באור עקיבא, שהיתה מופעלת ע"י הר"ש. גם ד"ר פחרי העיד כי לא אושרה לנאשמת הלוואה, ולא היה נהוג בהר"ש לתת הלוואות (עמ' 11 ו- 12 לפרוטוקול מיום 13.1.02). בנוסף, ד"ר פחרי חזר על מה שנאמר ע"י ד"ר רצקין, שבדו"חות לא מופיע אזכור שמעיד שהנאשמת החזירה את הסכום שבמחלוקת (עמ' 12 לפרוטוקול). 7. עדות מרכזית נוספת אשר הובאה מטעם התביעה, היתה של הגברת שרון בראון, עובדת מעבדת מסמכים במחלקה לזיהוי פלילי, מטא"ר - י-ם [להלן: "המומחית"]. המומחית בדקה את שני המסמכים ת/ 3 ו- ת/ 4. בשני המסמכים אמנם מופיע אישור ד"ר רצקין למתן הלוואה בסך 30,000 ש"ח בצירוף חתימתו, אך ממצאי בדיקת המומחית העלו שהרישומים, הנטענים להיות רשומים ע"י ד"ר רצקין, הוספו לאחד המסמכים או שניהם בשיטת הרכבה צילומית ( פוטומונטאז') (ראה חוות דעת שסומנה ת/ 10). חוות דעת המומחית נתמכה בעדותה בפני בימ"ש זה, שהממצאים שלה קבועים מעבר לכל ספק סביר (ראה עמ' 17 לפרוטוקול מיום 20.11.01). טענות וראיות הנאשמת: 8. הנאשמת טוענת כי בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, אביה סבל ממצב בריאותי קשה (עמ' 23 ו- 24 לפרוטוקול). עקב כך, היא ביקשה עזרה מד"ר רצקין, שהיה, לפי תיאורה, כמו משפחה בשבילה. לאחר בקשתה האמורה, היא קיבלה כסף בהרשאת ד"ר רצקין (עמ' 29 לפרוטוקול). היא הפקידה שיקים שהופיעה על גבם חתימת ד"ר רצקין, עם קרוס, לחשבונה הפרטי, וכל זאת תוך ידיעת ד"ר רצקין (ראה גם עמ' 33 ו- 34 לפרוטוקול). הנאשמת סומכת את עיקר טיעוניה על המסמכים ת/ 3 ו- ת/ 4, שלטענה אינם מזויפים (עמ' 38 לפרוטוקול). בתמורה, הנאשמת טוענת שהיא החזירה חלק מההלוואה, בדרך של הפקדת שיקים בחשבון הר"ש, בסכום של 1,000 ש"ח לחודש, למשך 31 חודשים. אחרי החזרת ה- 31,000 ש"ח, הנאשמת הפסיקה להפקיד כספים לחשבון הר"ש, בשל הפסקת עבודתה (עמ' 25 לפרוטוקול). לאחר הפיטורין, הנאשמת פנתה במכתב להר"ש, בבקשה לקזז לה את סכום ההלוואה שנותר מהסכום המגיע לה מהם כפיצויי פיטורין ( עמ' 28 לפרוטוקל. ראה גם מסמך נ/ 11). בנוסף, טוענת הנאשמת שאנשים אחרים בנוסף לה קיבלו הלוואות. זה המקום לציין שהמסמכים ת/ 3 ו- ת/ 4, אפילו היו באמת מאושרים ע"י ד"ר רצקין כנטען, הצביעו על הלוואה בסך 30,000 ש"ח. מדברי הנאשמת לגבי קיזוז הסכום הנותר שעליה להחזיר עולה שהסכום שהיא נטלה עולה על 30,000 ש"ח. כלומר, אין לגביו אישור כנדרש. ההיבט הנורמטיבי: 9. סעיף 391 לחוק העונשין קובע כדלקמן: "גניבה בידי עובד עובד הגונב דבר שהוא נכס מעבידו, או שהגיע לידי העובד בשביל מעבידו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים, דינו - מאסר שבע שנים." משבאים להוכיח "גניבה בידי עובד", צריך להוכיח את רכיבי עבירת הגניבה כהגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, אשר קובע כדלקמן: "גניבה - מהי (א) אדם גונב דבר אם הוא - (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע; (2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר. (ב) לענין גניבה לפי סעיף קטן (א) אין נפקא מינה שהנוטל או השולח יד הוא חבר דירקטוריון או נושא משרה בתאגיד שהדבר שייך לו, ובלבד ששאר הנסיבות מצטרפות כדי גניבה. (ג) לענין גניבה - (1) "נטילה" - לרבות השגת החזקה - (א) בתחבולה; (ב) בהפחדה; (ג) בטעות הבעל ובידיעת הנוטל שההחזקה הושגה כך; (ד) במציאה, אם בזמן המציאה מניח המוצא שאפשר באמצעים סבירים לגלות את הבעל; (2) "נשיאה" - לרבות הסרת דבר ממקומו, ובדבר המחובר - הסרתו לאחר ניתוקו הגמור. (3) "בעלות" - לרבות בעלות חלקית, החזקה, זכות החזקה או שליטה; (4) "דבר הניתן להיגנב" - דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם, ובמחובר למקרקעין - לאחר ניתוקו מהם. כפי שמסתמן מסעיף 383 הנ"ל, קיימות שתי חלופות לעבירת הגניבה, שעל יסודותיהן אעמוד בהמשך, תוך בחינת האירועים והגורמים המעורבים בתביעה זו. דיון: 10. אין חולקין כי הנאשמת נטלה כספים מחשבון הר"ש בסכום הנקוב בכתב האישום;, ואין עוררין על כך שהיא החזירה סכום של 31,000 ש"ח לאותו חשבון. השאלה העקרונית אשר עולה בתביעה זו היא האם הנטילה האמורה נעשתה בהרשאה, או שהיא נעשתה ללא רשות הממונים - וכי אז מתגבשת עבירת הגניבה. 11. בבואי לבחון את יסודות החלופה הראשונה של העבירה, מוצא אני שיסודותיה מתקיימים, הן לפי היסוד הנפשי, והן לפי היסוד העובדתי פיזי, באופן הבא: א. היסוד הפיזי: יש בראיות שהוגשו לביהמ"ש כדי להצביע על כך שהנאשמת נטלה ונשאה את סכומי הכסף והשיקים, שהם בבחינת דבר הניתן להיגנב (ראה ת"פ (תל-אביב-יפו) 82/94 מ"י נ' עקיבא בן אריה, תק-מח 95(1), 1419); הנאשמת תפשה לה שליטה באותם סכומי כסף הנטענים להיות גנובים בכתב האישום, והוציאה אותם מחזקת הר"ש. הנאשמת הוציאה את הסכומים מחזקת הר"ש והביאה אותם לחזקתה היא. עוד במסגרת היסוד הפיזי, מתקיים היסוד של העדר הסכמת הבעלים לאותה נשיאה ונטילה. העדר הסכמת הבעלים הינה נסיבה מהותית להתגבשות עבירת הגניבה ( ראה י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון (תשנ"ד - 1994), עמ' 275). הנאשמת לא הצליחה להוכיח את טענתה שעובדים אחרים בהר"ש קיבלו אף הם הלוואות מהר"ש. גם ד"ר רצקין וגם ד"ר פחרי הכחישו מכל וכל מתן הלוואות כלשהן לעובדים (כאמור לעיל. ראה גם סיכומי המאשימה). ברור כי הר"ש הינה הבעלים של הסכומים שניטלו, ושל כל סכום שנכנס למוסד זה, אשר לו הזכות המלאה למנוע מכל אדם ליטול כספים. ראוי לציין נקודה חשובה נוספת שעלתה בעדויות השונות, והיא שהנאשמת השתמשה אף בשיקים שהופיעה עליהם חתימת גזבר של הר"ש, אחרי שזה הלך לעולמו (ראה פרוטוקול מיום 26.11.00, עמ' 24). גם עדותו של ד"ר פחרי ששיקים חתומים בלנקו התגלגלו להם במשרדי הר"ש בחופשיות (ראה פרוטוקול מיום 13.1.02, עמ' 14) מעידה על הקלות בה יכלה הנאשמת ליטול כספים, בלי לקבל אישור כנדרש. לשם ניהול כספי הר"ש מונו להם מורשי חתימה, שאחד מהם הינו ד"ר רצקין. לענייננו, החתימה הרלוונטית הינה חתימתו של ד"ר רצקין, אשר בהיותו אחד ממורשי החתימה של הר"ש, הנאשמת טוענת שקיבלה את אישורו לנטילת סכומי הכסף, מחשבון הר"ש, בתור הלוואה. ד"ר רצקין, לעומת זאת, מכחיש בתוקף, ולאורך כל המשפט, שהוא נתן אישור כלשהו להלוואה כאמור, למעט הלוואה בסך 3,000 ש"ח שאישר לנאשמת בעבר למען רכישת מכשיר טלפון. בנוסף, חוות הדעת של המומחית, שהובאה מטעם התביעה, מעידה על פעולות לא חוקיות ולא תקינות, שבוצעו באישורים ובחתימות, שצורפו לכאורה, לבקשות ההלוואה (מסמכים ת/ 3, ת/ 4). לאחר ששמעתי את העדויות הרלוונטיות, ולאחר עיון בחומר הראיות אשר הובא בפני בימ"ש זה, התרשמתי שהנאשמת אכן נטלה את ה "הלוואה" ללא אישורו הנטען של ד"ר רצקין, ותוך התקיימות הנסיבות המתוארות בחוות דעת המומחית. במקרה דנן, לא היתה מלכתחילה ידיעה של ד"ר רצקין על נטילת סכומי הכסף, ומשנתגלו המעילות האמורות, מיהרו לפטר את הנאשמת. חשוב לציין שאפילו אם הושארו בידי הנאשמת שיקים חתומים בידי ד"ר רצקין, בידיעת ד"ר רצקין, אין לראות בכך הסכמה להעברת סכומים לחשבון הנאשמת הפרטי. ד"ר רצקין, במקרה דנן, מסר לנאשמת את השיקים החתומים למטרה מסוימת, קרי: מסר לה רק את המשמורת בכסף ולא את החזקה בו, נטילתו, או נשיאתו (ראה קדמי עמ' 277). ד"ר רצקין הצהיר במפורש שהשיקים לא נמסרו לנאשמת על מנת שזו תפקידם בחשבונה הפרטי (ראה פרוטוקול מיום 26.11.00 , עמ' 20). חשוב לציין כי בעדויות מסוימות ניסו העדים להטיח אשמה באנשים זולתם, ולהאשימם בגירעונות אליהם נקלעה הר"ש. לא מצאתי אחיזה לטענות שהועלו בנדון, ואין בטענות אלה כדי לשנות את המסכת העובדתית כפי שהיא מזדקרת לעיני ביהמ"ש (ראה לעניין זה למשל טענות הנאשמת כלפי התנהגות ד"ר פח'רי - פרוטוקול מיום 20.11.01, עמ' 46). ב. היסוד הנפשי במירמה: מעשה הגניבה של הנאשמת מאופיין בחוסר יושר, אפילו היא בעצמה האמינה שהמעשה הגון וישר. לאי היושר האמור אופי אובייקטיבי. כלומר, בודקים את רמת היושר המצופה מאדם סביר (ראה קדמי, עמ' 285). על כן, לא תעמוד לנאשמת אמונתה הסובייקטיבית שאין במעשיה משום פגם מוסרי. הראיות והעדויות אשר הוצגו בבימ"ש זה מעידים כולם על כך שה"הלוואה" ניטלה בלי האישור הנדרש, ותוך ביצוע פעולות לא תקינות באישורים הנדרשים. ללא תביעת זכות בתום לב: רכיב זה גם הוא מתקיים. לא מתקבל על הדעת שבשעת המעשה, האמינה הנאשמת בכנות שיש לה זכות חוקית (ראה קדמי, עמ' 288), היות ומדובר במנהלת חשבונות שאמורה לדעת כי כל העברת כספים במוסד טעונה אישור הממונים. הכוונה ברכיב זה הינה לאמונה בתום לב. כלומר, לא רק כנות, אלא גם בידיים נקיות, הגינות ויושר. וכפי שנקבע לא פעם, אין להפוך כל אדם למחוקק, שיקבע לעצמו מה מהווה לגביו תביעת זכות בתום לב. כלומר, עם היותו סובייקטיבי, אינו יכול המבחן לחרוג מהמקובל אצל אדם ישר והגון. אדם ישר והגון יכול לטעות ביחס לזכויותיו, וטעות כזו יכולה לשמש לו צידוק, אך לא כן טעות הנעוצה כולה בשיבוש גמור של ערכי מוסר פרטי או ציבורי בסיסיים (ראה ע"פ 594/81 מ"י נ' אלוני, פ"ד לו(2) 57, 64). בכוונה לשלול שלילת קבע: אמנם ע"פ משמעותו הלשונית הפשוטה של המושג "קבע" המדובר הוא בדרישה לקיום כוונה פוזיטיבית שלא להחזיר אף פעם, קרי: לצמיתות. אבל, התגבשו במשך הזמן כללי פרשנות מיוחדים שהפכו את המושג לבעל משמעות משפטית טכנית. המבחן לעניין הכוונה לשלול שלילת קבע הוא מבחן סובייקטיבי (ראה קדמי, עמ' 292 תוכנה של הכוונה הוא ודאות להשבה, ע"פ ראות הנוטל בזמן הנטילה, אולם מהימנות הטענה נבחנת במבחן ראייתי אובייקטיבי. במקרה רגיל, די בכך אם הנאשם מראה שהוא התכוון להחזיר את הכסף והיה לו יסוד סביר להאמין שיוכל לעשות כן בלי גרימת נזק או אי נוחות לבעלים (ראה ע"פ 594/81 מ"י נ' אלוני, פ"ד לו(2) 57, 64). במקרה דנן, נגרמה לכל הפחות אי נעימות לאחראים בהר"ש. התרשמתי כי ד"ר רצקין מאמין שההעברות שנעשו לחשבון הנאשמת תרמו לפחות לסגירת המרפאה באור עקיבא. אמנם הנאשמת החלה להחזיר את ה"הלוואה" בסכומים חודשיים לפי יכולתה, אין באמור כדי לגרוע מהתקיימות יסוד העדר הכוונה להחזיר, וזאת מן הסיבות הבאות: הכוונה לשלילת קבע, מתייחסת בעיקרון לשלילת ה "דבר" גופו. כשמדובר בכסף, ומחזירים את שוויו, כוונת שלילת הקבע מוכחת מאליה (ראה קדמי, עמ' 300). במקרה שלפנינו, פעולות הנאשמת התאפיינו באי יושר, ועל כן די באי היושר האמור, בנוסף לעובדה שמדובר בכסף, כדי לגבש את הרכיב. אין ביכולתי לקבל כל טענה שמועלית בתיק זה לעניין כוונת הנאשמת להחזיר את הכספים שנטלה, אפילו כוונה זו החלה לקבל ביטוי ע"י החזרה בפועל של הכספים. קיימת פסיקה עקבית וברורה של בית המשפט העליון, שאני מביא את הנבחרים שבה, ובה נקבע כי, הרצון "להחזיר כספים" איננה הגנה. אני מפנה לע"פ 629/78 בענין עזרא מתוק, שם נאמר ע"י השופט אשר כדלקמן: "אפילו יאמר שהיתה לנפקד כוונה להחזיר אי פעם את מה שלקח מתוך הפיקדון, הרי כוונה כזאת "אינה מעלה ואינה מורידה, לא לענין המרמה ולא לענין הכוונה לשלול עולמית"... "בנסיבות אלה נעברה עבירת הגניבה. אפילו היה למערער סיכוי להחזיר את הכספים בעתיד, כאשר יהיה עליו למסרם לתעודתם, סיכוי כזה יובא בחשבון רק בעת הטלת העונש"... "עבירת גניבה כזאת על-ידי סוכן, לפי סעיף 276 (ב) לפקודה, אינה מעברת דווקא בשעת סירוב להחזיר פקדון. היא נעברת בשעת מעשה של שליחת יד בפקדון במרמה, מעשה שיש בו משום התנהגות של בעלים שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקדה". כמו כן אני מפנה להחלטת בית המשפט העליון בעניין גדעון בן ראובן הרנוי ע"פ 292/93 פד"י מ"ז 5 עמ' 797 בפסקה 26 שם אומר בית המשפט העליון (השופטת דורנר): "כי התקווה להחזיר כספים שנגנבו איננה הגנה, ובית המשפט העליון מדגיש כי : ואולם סביר הוא להניח כי קיווה להחזירם. כידוע, הכוונה הנדרשת היא סובייקטיבית. עם זאת, "אין די בסיכוי מצד נאשם כי יהא בידיו להשיב את הגניבה, ומן הראוי כי תידרש ממנו מידת ודאות לכך" (ע"פ 772/90, שם 561: ראה גם ע"פ 293/89, שם 92). לאור כל האמור עד כה, ברור כי יש בהתנהגות הנאשמת כדי לגבש את החלופה הראשונה של עבירת הגניבה. אולם, מצאתי כי החלופה השניה דווקא זו מתקיימת באופן יותר מובהק. 12. סבורני כי התנהגות הנאשמת מקימה גם את יסודות החלופה השניה של עבירת הגניבה, שמשמשת בסיס להרשעה בעבירות של גניבה ממעביד, באופן הבא: חלופה זו מגלמת מצבים של מעילה באימון, בהם שולח הנאשם יד ברכוש הזולת המוחזק כדין ברשות אותו נאשם. ולבסוף, בא אני למסקנה כי הנאשמת גנבה כספים בשיטת "העובר ושב" - ואין לה הגנה. א. היסוד הפיזי: המונח "פיקדון" הוא מוסד משפטי מוכר במשפט האנגלו-אמריקאי, הקרוב למוסד ה"שמירה" אשר במשפטנו, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק השומרים, התשכ"ז- 1967 אשר לפיו: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". ( ראה ע"פ 293/89 מרדכי בן יהודה סוקולובסקי נ' מ"י, פ"ד מו(3) 92). הנאשמת, מכוח תפקידה כמנהלת החשבונות של הר"ש, החזיקה כדין שיקים חתומים ע"י מורשי החתימה, או סכומי כסף לביצוע פעולות שונות, ולא היתה לה כל בעלות בסכומים האמורים, או כל זכות להעביר אותם לחשבונה הפרטי. הר"ש הפקידה את כספיה בידי הנאשמת כדי שזו תנהלם בהתאם. הנאשמת נטלה מנכסי הפיקדון שנמסרו לה לשמירה. במקרה שלפנינו התקיימו התנאים הדרושים לשם התגבשות רכיב שליחת היד. שליחות יד היא מעשה שמשמעותו הנכונה היא כי הנפקד פורק מעליו את עול הבעלים - אשר למענם ובשבילם שמר עד כה את הפיקדון ונוהג בו, בפיקדון כאילו היה שלו. צריך הוא להיות מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקדה. זהו היסוד השלילי של המבחן, ואילו היסוד החיובי הוא כי הפעולה גופה יהא בה משום התנהגות-מעשה-בעלים, ולא רק עבירה על החובות המוטלות עליו כשומר הפיקדון. כלומר, כדי שהנפקד יצא חייב בשליחות יד שדינה כגניבה צריך שיתקיימו כולם יחד שלושה תנאים: כי יהא זה מעשה שליחות יד ולא סתם כוונה ורצון. כי יהא זה מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקדה. כי מעשה זה יהא בו משום התנהגות של בעלים (במובן הרחב של המושג). ( ראה ע"פ 27/56 זילברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד י' 636, 641-640). הנאשמת אכן שלחה יד במעשיה המתוארים, ולא מדובר בסתם כוונה ורצון. מעשיה אינם עולים בקנה אחד עם מטרות ההפקדה שהם ניהול כספי הר"ש, למען הר"ש. בנוסף, היתה לה התנהגות בעלים, בכך שנהגה בכסף כאילו היה שלה. כלומר, השתלטה עליו (ראה קדמי, עמ' 310). אף שהיסוד של העדר הסכמת הבעלים נעדר מלשון החלופה השניה, הוא נמנה בין המרכיבים של היסוד הפיזי של העבירה לפי חלופה זו. בסוגיה זו דנתי כבר לעיל, והגעתי למסקנה שלא היתה הסכמת הבעלים לנטילת הכסף. ב. היסוד הנפשי: הגישה המקובלת היא שנדרש אותו הלך נפש הדרוש להרשעה בחלופה הראשונה. כלומר, במרמה, ללא תביעת זכות בתום לב, ובכוונה לשלול את הכסף שלילת קבע. על יסודות אלה עמדתי לעיל, ורק אחזור ואדגיש שנוכחתי כי כולם מתקיימים. 13. לאחר בחינת יסודות עבירת הגניבה, הגעתי למסקנה שיש בהתנהגות הנאשמת כדי לגבש אותם. כמובן, לאחר הבחינה האמורה, צריך לפנות להוראת סעיף 391 לחוק העונשין, ולבחון גם את התקיימות יסודותיו. אין חולקין כי הנאשמת היתה עובדת של הר"ש, ולה חבה חובת נאמנות של עובד ומעביד (ראה קדמי, עמ' 320). הכסף הנטען להיות גנוב הוא נכס של הר"ש, המצוי בחזקת הר"ש. ולבסוף, הכסף שניטל מהר"ש עלה בערכו על 1,000 ש"ח. לא מן הראוי להתיר מעשי גניבה כדוגמת המעשה אשר הוכח בתיק זה. האינטרס הציבורי חייב להובילנו במקרה כזה לנקיטת אמצעים כנגד מעשים אלו. אי נקיטת אמצעים הולמים יביא למצב בו כל עובד בכל מוסד או חברה, שיש לו גישה לכספי המוסד/החברה ייטול לעצמו סכומי כסף בתור "הלוואה", תוך כוונה להחזירם. לא יתקבל על הדעת מקרה מעין זה, אפילו העובד מחזיר את ה"הלוואה" עד לגרוש האחרון. סוף דבר: 14. לאור כל האמור לעיל, ולאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות ושל שלל הנסיבות, החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. משפט פליליחוק העונשין