הכרעת דין 1. עיקרי הכרעת הדין כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו אישום בעבירת סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין + סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על פי עובדות כתב האישום סחט הנאשם, ביחד עם אחר בשם ביטון, את המתלונן מר מראדו. לאחר ששמעתי את מכלול העדויות בתיק זה ועיינתי בחומר הראיות, סבור אני כי המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק הסביר. בהתאם, אני מורה לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 2. הנטען בכתב האישום על פי הנטען, איים הנאשם, ביחד עם נאשם בתיק אחר שעניינו אותה פרשה - אבי ביטון - על המתלונן והטיל עליו אימה על מנת להניעו לשלם לו כסף. הפרשה התרחשה, לטענת המאשימה, במהלך החודשים ינואר-מרץ 2002, כאשר הנאשם יצר קשר טלפוני עם המתלונן ואיים עליו בכך שאמר לו שיהרוג אותו ויפגע בבני משפחתו אם לא ישלם את התמורה עבור צ'קים שהחזיק הנאשם באותה עת. בין היתר אמר הנאשם למתלונן באחת מן הפעמים כי הוא נמצא ליד ביתו ומסר לו פרטים אישיים אודותיו ואודות משפחתו. כמו כן נטען כי הנאשם קילל את המתלונן ואמר לו שישחט אותו, ידקור אותו, יחורר אותו וכן הלאה. 3. עובדות שאינן שנויות במחלוקת אין חולק כי קודם לאירועים נשוא כתב אישום זה המתלונן מסר צ'קים שלו, חתומים על החלק, לאדם אחר בשם מאיר אלמגור. כמו כן, אין חולק כי צ'קים אלו, לאחר שלא כובדו בבנק, הועברו לגביה, ל"ניכיון", על ידי הנאשם. הנאשם אינו חולק על כך שהתקשר למתלונן, אף פעמים רבות, על מנת לגבות את השיקים. הנאשם גם אומר כי לאורך שיחות הטלפון עם המתלונן הוא לא השתמש בלשון רכה. אין חולק כי הנאשם והמתלונן נפגשו פעם אחת ליד ימ"ר חיפה, כאשר המתלונן הוא זה שיזם את הפגישה וכן כי המתלונן מסר לנאשם אז שני שיקים בסך כולל של 8,000 ש"ח והתחייב להעביר עוד 2,000 ש"ח תוך שבועיים. המחלוקת בעניין זה ולמעשה לאורך כל שמיעת התיק היא כי לטענת המאשימה וכן לפי עדותו של המתלונן, היה לצידו של הנאשם במעשיו אדם נוסף בשם אבי ביטון אשר נגדו הוגש כתב אישום נפרד בגין אותה הפרשה. פגישה נוספת התרחשה בבית קפה ב"סיטי סנטר" במעמד אדם נוסף בשם ארז אשר התלווה למתלונן. גם במקרה זה ישנה מחלוקת בין דברי הנאשם למתלונן באשר לנוכחותו של אבי ביטון. בשלב מאוחר יותר התקיימה פגישה אצל בורר בשם חמודי באום אל פחם אשר קבע כי על המתלונן לשלם 50% מסכום החוב הכולל, דהיינו כ- 40,000 ש"ח. 4. עדותו של המתלונן עדויותיו של המתלונן במשטרה הוגשו רק בסיום שמיעת התיק בהסכמת שני הצדדים. המדובר בשבע הודעות שנרשמו מפי המתלונן במועדים שונים, החל מ- 21.3.02 וכלה ב- 26.8.02. עדויותיו של המתלונן הנה העדויות היחידות בתיק, מלבד אלו של השוטרים, הקושרות את הנאשם לביצוע העבירות. על אלו יש להוסיף קלטות של שיחות שהקליט המתלונן, אליהן עוד אתייחס בהמשך. קלטות אלו, המהוות ראיה מרכזית בתיק, הובאו גם כן על ידו. מעדויות המתלונן מתקבלת תמונה רחבה יותר מזו המצטיירת בכתב האישום המקיפה גורמים ואירועים שונים הקשורים לעניינינו. תחילתו של סיפור המעשה היא כשנה לפני מעצרו של הנאשם והאירוע נשוא כתב אישום זה. אל הפרשה קשורים גורמים העוסקים בניכיון שיקים אשר אליהם קשור הנאשם וכן גורמים מן העולם התחתון אשר אותם ערב המתלונן על מנת שיסייעו לו מול הנאשם. הרקע לעבירות נשוא כתב האישום הינו מעורבות המתלונן עצמו בפעילות מפוקפקת שמטרתה, למעשה, ביצוע מרמה. המתלונן הסכים להשתתף בעסקה בה מסר שיקים שלו, חתומים על החלק, לגורם שלישי כדי שזה יוכל להפקיד את השיקים בחשבונו ובדרך זו ליצור מצג אצל הבנק בו התנהל חשבונו כאילו יש לעסקיו מחזור פעילות עסקית והכנסות צפויות. שיטת הפעולה הייתה שביום בו היה אמור להיפרע שיק של המתלונן שהופקד לאותו חשבון הופקדו במקביל לחשבון הנאשם כספים, בגובה הכספים האמורים להימשך על פי השיק שמסר. המתלונן העביר כ- 20 שיקים שלו, על החלק, לגורמים שהיו שותפים בביצוע מצג של מרמה כלפי הבנק. מדובר בדמויות שחלקן מוכר היטב למשטרה ואף לבית משפט זה מתחום עבירות המרמה והעבריינות בכלל (מאיר אלמגור, יוסף אבו כליב ועוד) . כאמור, בכל עת שנפרע שיק של המתלונן הופקד לחשבונו סכום זהה. אלא שבשלב מסוים חדלו להפקיד בחשבון המתלונן את התמורה לשיקים הללו. בהעדר "הכנסה" כנגד השיקים נמצא חשבונו של המתלונן ביתרת חובה והשיקים חוללו ולאחר מכן הועברו לגובים שונים, בהם גם הנאשם. יובהר מיד כי גם אם היה המתלונן שותף, במודע או שלא במודע, למעשי תרמית, אין בכך כדי לכשיר איומים על חייו ועל בני משפחתו. גם אם מלכתחילה חטא המתלונן כאשר חבר לעבריינים לביצוע מעשי מרמה עדיין זכאי הוא להגנת החוק ואין ליתן הכשר לעבירות שבוצעו כנגדו, במידה ובוצעו. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהרקע הכללי של ההתקשרות העסקית בה היה מעורב המתלונן, וזאת כאשר בוחנים את גרסתו ואת אמינותו, בבואו של בית המשפט לשקול את טיבן וטבען של הראיות כנגד הנאשם. המתלונן הוא למעשה העד היחידי שעדותו מהווה תשתית לאישום המיוחס לנאשם, הוא גם זה שסיפק את הקלטות בהן, על פי הנטען, נשמע הנאשם מאיים על המתלונן. בנסיבות אלו אמינותו, או העדר אמינותו, של המתלונן מהווה מרכיב מרכזי בהערכת משקלן של ראיות התביעה, ככל שהדבר נוגע להוכחת האישום. המתלונן הוא "בעל עניין" בתוצאות המשפט מאחר והרשעת הנאשם תוביל, כפועל יוצא מכך, לסיכול כל ניסיון לגבות ממנו את השיקים החתומים על ידו, שכאמור לעיל חוללו ולא נפרעו. כבר מטעם זה יש לבחון את גרסתו בזהירות. מעבר לכך, המתלונן חבר לאחרים כדי ליצור מצג של מרמה כלפי בנק. כפי שיובהר אף נהנה מעמלה כספית תמורת שירותיו. מדובר, אם כן, באדם שעל פי עדויותיו שלו נכון להרוויח כספים תוך ביצוע מעשי מרמה. מכאן, ומטעם זה, יש להתייחס לדבריו ולטענותיו בזהירות הראויה. עדותו של המתלונן רצופה סתירות וחוסר אחידות במידת זכרונו. כבר בתחילת עדותו של המתלונן, בעמ' 150 לפרוטוקול, הוא אומר על מאיר אלמגור כי "הוא נראה לי חשוד הבן אדם הזה", ובהתאם לדברים אלו החתים לדבריו את אלמגור על הסכם לפיו ערב אלמגור לשיקים שמסר המתלונן. חשד זה של המתלונן אינו מתיישב עם העובדה שהעביר למאיר אלמגור כעשרים שיקים חתומים על החלק וזאת במספר אירועים שונים. אדם סביר לא היה מוסר שיקים, על החלק, לאדם בו הוא חושד. המתלונן אינו מספק הסבר סביר לסתירה מהותית שבין החשד כלפי מאיר אלמגור ובין התנהגותו. יצוין כי למעשה לא ברור מעדותו כמה שיקים מסר לאלמגור הנ"ל. בעדותו העיד כי מסר 4-5 שיקים. לאחר מכן העיד כי מסר כ20- שיקים. כשעומת עם הסתירה שבין גרסאותיו השונות ניסה להסביר כי למעשה נתן לאלמגור כ20- שיקים ואולם התלונן רק בהתייחס ל4- שיקים שבגינם, כך לטענתו, נסחט. הסבר זה הינו הסבר מפוקפק ומעורר תהיות בנוגע למידת אמינותו של העד, כמו גם לגבי עצם עבירת הסחיטה המיוחסת לנאשם. כי אם אכן נסחט המתלונן בגין שיקים שלא נפרעו מדוע יסחט רק בגין חלק מהחוב? בכל מקרה - גרסתו בעניין זה רצופת סתירות שלא ניתן להתעלם מהן. כאמור לעיל, חבר הנאשם לאותו מאיר אלמגור לביצוע מרמה כלפי בנק. יצוין כי בשרשרת המרמה היה מעורב גם אדם נוסף בשם אמנון גודסטאני. מעורבותו של המתלונן לא הייתה לשם שמים בלבד והוא קיבל, כפי שעולה מחומר הראיות, תשלום כספי בסכום של 10,000 ₪. בבית המשפט ניסה המתלונן להתכחש לקבלת הסכום בכלל ובמיוחד לקבלתו כעמלה עבור השירות שסיפק. גם לעניין זה הייתה עדותו רצופת סתירות כעולה מעדותו, ובמיוחד בעמ' 193-194 לפרוטוקול כאשר ניסה להציג את התשלום שקיבל בדרכים שונות עד שבסופו של דבר הסביר (עמ' 194 ש' 10-11): "עשיתי לא טוב, מה אסור לקבל משהו? כן, כן עשיתי טובה מה? כמו שאנשים מוכרים ומקבלים קצת ריבית, גם אני עשיתי טובה." יאמר בעניין מאיר אלמגור כי מדובר באדם המוכר היטב לתביעה, ואף לבית משפט זה, מתחום עבירות המרמה. אדם זה הורשע לאחרונה בשורה של עבירות מרמה ונגזר עליו עונש מאסר. לכאורה, לא הייתה צריכה להיות כל בעיה בחקירתו ובהבאתו לעדות מטעם המאשימה. פעולה זו שלא בוצעה נמנית על סדרת פעולות חקירה שהמשטרה נמנעה מלבצע. לכך השלכות על מהימנות גרסת המאשימה ועוד אתייחס לכך בהמשך. יאמר עוד, וב"כ הנאשם הצביע על כך בסיכומיו, כי המתלונן גם גילה חשש מהאפשרות שאלמגור ואמנון גודסטאני יזומנו כעדים מטעם ההגנה וניכר בו כי הוא מבקש להסתיר את מהות ההתקשרות העסקית שבניהם. עדותו של המתלונן הייתה רצופה סתירות גם בנושאים נוספים. כך למשל אומר המתלונן בעדותו כי בדרך כלל הוא היה עם הנהג שלו ברכב כשהעובד הוא זה שנהג. בעמ' 288 לפרוטוקול בית המשפט הוא אף אומר כי פחד להיות לבד ועל כן הנהג/עובד היה איתו. בעמ' 236 אומר המתלונן כי "הוא הרי היה הנהג, אני לא יכול לדבר בטלפון ולנהוג גם… עד היום יש לי נהג, אז מה? הוא נוהג ואני עובד". עם זאת, כאשר נשאל המתלונן מדוע ההקלטה רצופה קטיעות ושיחות לרוב אינן מוקלטות בשלמותן עונה המתלונן כי בזמן השיחות הוא נהג והיה עליו לתמרן בין הנהיגה לבין הקלטת השיחות (עמ' 263-264 לפרוטוקול). מדברים אלו עולה סתירה ועל כן לא נתן המתלונן הסבר מניח את הדעת בנוגע לקטיעות בשיחות. יצוין כי אותו עובד של המתלונן הינו דמות מפתח שהייתה עדה לרוב פעולות המתלונן במהלך הקשר עם הנאשם. עובד זה היה עד לפגישה בין המתלונן לנאשם ליד הימ"ר בחיפה, כאשר על פי הנטען עמד על גג בית העסק של המתלונן וצפה על המפגש, כדי לאבטח את המתלונן. עד זה היה, כאמור, נהגו של המתלונן והיה עד לחלק גדול משיחות הטלפון שהוקלטו ע"י המתלונן. לכאורה מדובר בעד מרכזי שיכל לאמת ו/או להפריך את גרסת המתלונן. מטעמים שלא הובהרו דיים עד זה לא נחקר ולא זומן להעיד מטעם התביעה. יצוין כי כאשר העלה הסניגור את האפשרות לזמנו כעד הגנה ניכר כי המתלונן מסתייג מכך. סתירה נוספת המתגלה בעדותו של המתלונן הנה בהודעתו במשטרה מיום 24.3.02 בשורות 4-5 שם אומר המתלונן על הנאשם: "אני לא מתעסק עם אנשים כאלה". מאידך, ניתן לראות כי כאשר המתלונן חש כי אינו מתמודד עם העניין לבד בחר שלא להתלונן במשטרה (הודעה מיום 21.3.02, שעה 18:35, עמ' 2, שורה 19) ופנה לגורמים מן העולם התחתון (עמ' 3 לאותה הודעה). הסניגור הצביע בסיכומיו המפורטים על סתירות רבות נוספות בעדותו של המתלונן. אין צורך לחזור ולפרט את כל הסתירות בהכרעת הדין. יצוין רק כי אכן מדובר בסתירות רבות שיש בהן כדי לערער את אמינות גרסת העד. גרסתו של המתלונן גם אינה אמינה בכל הנוגע לפנייתו למשטרה ואופן טיפול המשטרה בתלונתו. לטענתו פנה מיוזמתו לימ"ר בחיפה, שמשרדיהם סמוכים לבית העסק אותו הוא מנהל. אלא שבימ"ר לא קיבלו את תלונתו והפנו אותו להגיש תלונה במשטרה "רגילה". גרסה זו אינה מתיישבת עם ההגיון. אמנם התביעה הציגה מזכר לפיו פנה המתלונן לימ"ר ואולם עצם הסירוב, לכאורה, לטפל בפנייתו אינו הגיוני, ובמיוחד כאשר המתלונן ביקש להתלונן על דמויות המוכרות למשטרה ושיש למשטרה עניין רב בקבלת מידע אודותם. ולחילופין - ואם אכן פנה המתלונן לימ"ר ולא נענה, נראה כי לכאורה מהווה גם אירוע זה חלק ממחדלי החקירה הצריכים להיזקף לחובת המאשימה. יובהר כי אכן המתלונן נראה מפוחד במהלך עדותו בבית המשפט וניכר בו כי מפחד הוא מהנאשם ו/או מהסיטואציה אליה נקלע. גם השוטרים שהעידו סיפרו כי המתלונן נראה מפוחד ועדותם תומכת בגרסת המתלונן. יחד עם זאת עדותו של המתלונן הייתה רווית סתירות. ניכר בו כי הוא מתחמק מגילוי האמת. בנסיבות אלו בית המשפט אינו יכול לקבל את עדותו כעדות אמינה ולא ניתן להשתית על עדותו ממצאים מבוססים במידה הנדרשת במשפט הפלילי לשם הרשעת הנאשם. 5. הקלטות בשים לב להעדר אמינותו של הנאשם יש לבחון גם את הראיה המרכזית הנוספת, הן הקלטות שהוצגו לבית המשפט שבהן ניתן לשמוע דברי איום המושמעים, על פי הנטען, כלפי המתלונן ושנאמרו, לטענת המאשימה, ע"י הנאשם. יצוין לעניין זה כי שיחות הטלפון בוצעו ממכשירי טלפון שלא הוכח כלל כי שייכים הם לנאשם ו/או היו בחזקתו. עניין זה לכשעצמו מעורר ספק בגרסת המאשימה. המתלונן, לדבריו, הקליט את הנאשם כאשר שוחחו בטלפון וקלטות אלו נמצאות בפני בית המשפט. הקלטות תומללו על ידי המשטרה וגם תמלול זה נמצא בפני. למעשה, לבד מעדותו של המתלונן מהוות הקלטות ראיה יחידה המראה, לכאורה, קיומם של איומים. מעצם קיומן של הקלטות ומן האמור בהן קמה ראיה לכאורה כנגד הנאשם. בקלטות נשמעים אכן איומים על המתלונן, אשר יכולים להדיר שינה מעיני כל אדם. בין היתר נאמר שם כי "אני אשחט לך את הילדים", "אתה תאכל ממני דקירות… אני מחורר אותך" ועוד כהנה וכהנה. מדובר במילים המהוות "איום" כמשמעו בחוק העונשין. מן הקלטות ניתן ללמוד על מירב הפרשה, כפי שהיא מובאת על ידי המתלונן. ב"כ הנאשם טוען בסיכומיו כי הקלטות אשר בהן מושמעות "שיחות האיומים" אינן קבילות כראיה וכי לא ניתן לכן להסתמך על תוכנן. לטענתו לא מתמלאים התנאים המאפשרים את הגשת הקלטות כראיה בבית המשפט. טיעוניו לעניין זה פורטו בסיכומיו ואין צורך לחזור עליהם כאן. בית המשפט העליון, לאורך שורה של פסקי דין ולאורך השנים, קבע כללים מנחים באשר ליחס שיש ליתן להקלטות כראיה, הן בנוגע לקבילותן והן בנוגע למשקלן. פסק דין אשר דן בנושא בהרחבה הנו ע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 שם נאמרו הדברים הבאים: "כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוני בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת, אין בעובדה, שהקטעים הימנה לא ניתנים לפיענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה. זיקתו של הניתן לשמיעה ליתר החלקים עניינה במשקלה של הראיה ולא בקבילותה." אין בפני בית המשפט ראיה כי הקלטות "בושלו", דהינו נערכו במכוון, כפי שטוען הנאשם. יחד עם זאת נתגלו פגמים רבים בכל הנוגע לקלטות הנ"ל. איני סבור כי הקלטות לכשעצמן אינן קבילות כראיה. אותו חלק שנשמע בהן אכן נשמע באופן בו ניתן ללמוד ממנו כי המתלונן הקליט שיחות הכוללות דברי איום שהופנו, לכאורה, אליו. יחד עם זאת מהימנות הקלטות ומשקלן אפסי, במיוחד בכל הנוגע לזיהוי הנאשם כמי שהוקלט באותן הקלטות, וכן ביחס להקשר בו נאמרו הדברים המושמעים בקלטות הנ"ל. ראשית, עולה מחקירת המתלונן אשר הקליט את הקלטות הנ"ל, כי הקלטות אינן משקפות את כל רצף השיחות. הקלטות הוקלטו ברובן תוך כדי נסיעה ברכב (כאשר על פי הנטען היה עמו ברכב אדם נוסף, שכאמור לא נחקר כלל). לטענת המתלונן בעדותו הוקלטו גם קלטות נוספות אשר נמחקו על ידו. לא ברור האם מדובר במחיקה יזומה או כתוצאה מטעות ואולם מה שעולה מהעדות כי הקלטות שבפני בית המשפט אינן משקפות רצף של שיחות ודברים שנאמרו בהקשר לאותה פרשה, דברים שהוקלטו - נמחקו. די בכך כדי לעורר ספק בכל הנוגע לאמינות תוכן הקלטות מאחר ויתכן כי לו היה מושמע רצף כל השיחות בעניין אותה פרשה היה האמור בקלטות מקבל משמעות אחרת מזו הנשמעת מהן כעת. ספק זה בנוגע לתוכן השיחות פוגם באמינות הקלטות כראיה ופועל לטובת הנאשם. מעבר לאמור לעיל - קיים ספק של ממש בכל הנוגע לזיהוי הקולות בקלטת, ובמיוחד בכל הנוגע לזיהוי הנאשם כמי שמאיים על המתלונן. על פי עדות המתלונן לא רק הנאשם הוקלט. למשל הוקלט גם אמנון גודסטאני והשיחה עמו נמחקה (עמ' 232 לפרוטוקול) ואולי אף הוקלטו אחרים. בנסיבות אלו זיהוי הנאשם כמי שהוקלט מהווה בסיס הנדרש לשם הרשעתו. המאשימה לא הניחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית שניתן לבסס עליה את זיהוי הנאשם כנדרש. הזיהוי העיקרי של הנאשם כדובר המאיים על המתלונן היא עדות המתלונן עצמו. כאמור לעיל - עדותו של המתלונן אינה אמינה על בית המשפט ונתגלו בה סתירות למכביר. בנסיבות אלו לא ניתן להסתפק בהצהרתו שלו על זיהוי הנאשם כראיה המספיקה לזיהוי קולו כאותו אדם שדבריו המאיימים הוקלטו בקלטות. עניין זה היה ידוע למאשימה אשר הפנתה את הקלטות לבדיקת מומחה. בחוות דעת המומחה שניתנה על ידי שרונה כהן מן המחלקה לזיהוי פלילי בירושלים - ת7/ - ואשר הוגשה בהסכמה נעשתה בדיקה של "השוואת קולות" אשר אמורה הייתה לקבוע באם הנאשם הוא זה שביצע את השיחות שהוקלטו. נמצא כי "הקלטות אינן מתאימות לבדיקה" וזאת ממספר סיבות: ראשית, ההקלטה מכילה רעשי רקע חזקים; שנית, הקול המיוחס לחשוד נשמע עמום, מעוות, חלש ומרוחק; דוגמת הקול של החשוד, אשר מטרתה להוות מקור השוואה, מכילה טקסט אקראי ולא טקסט זהה כנדרש. לאור דברים אלו, למעשה לא נקבע ממצא בבדיקת הזיהוי הקולות. יחד עם זאת נראה כי ניתן היה לבצע בדיקה נוספת או לפחות להמציא לבודקת דוגמת קול נוספת של הנאשם ובה טכסט זהה לזה שבקלטת. דבר זה לא נעשה ובסיכומו של דבר אין קביעה מוסמכת של מומחה לפיה הקולות שבקלטת זהים לאלו של הנאשם. אמנם הבדיקה שבוצעה אינה שוללת אפשרות זו ואולם אין בה קביעה עובדתית ממנה ניתן ללמוד על זהות הקולות או דמיון קולות שבקלטות לקולו של הנאשם. בנסיבות אלו העדר הממצא פועל לטובת הנאשם שכן, לפחות מן הבחינה הטכנית, חוות הדעת אינה קושרת אותו לדובר בקלטות ואינה מזהה אותו כאותו דובר. מעבר לבדיקה שבוצעה ושבגינה ניתנה חוות דעת ת7/ לא נעשתה כל בדיקה נוספת על מנת לאמת את תוכן הקלטות וכן את זיהוי קולו של הנאשם. מחוות הדעת עצמה רואים כי היה על צוות החקירה לדאוג לדוגמת קול של הנאשם בטקסט זהה לזה המצוי בקלטות. עם זאת, הדבר לא נעשה ומסיבה זו, בין היתר, נכשל זיהוי הקול. בנוסף, לא נעשתה כל בדיקה הבוחנת באם הקלטת נערכה, בדיקה המצויה בהישג ידה של המשטרה. בכך, למעשה, חשיבותה של בדיקת הקלטת על ידי גורמים מקצועיים ומיומנים, מה גם שמלכתחילה טען הנאשם כי הקלטות "מבושלות". רק מטעם זה היה ראוי לבדוק את הקלטות. את זיהוי הקולות היחידי בקלטות ביצע המתלונן. הוא גם זה שמסר את הקלטות והוא גם זה שהקליט את השיחות, לטענתו. ראה: ע"פ 323/84, יוסף בן חיים שריקי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 505: "ברגע שהובטחה אמינותו הטכנית של המכשיר, ובכלל זה אמינות פעולת הרישום או ההקלטה, הפיענוח והשיקוף, לא צריך להיות כל ספק באשר לאמיתותו של תוכן הדברים - במובן זה שיש זהות בין הקלט לבין הפלט. למעשה, תהליך דומה מתרחש, כשמוגשת ראיה בכתב ממש. גם אז עשויות לעלות השאלות, אם הכתב ברור דיו, על-מנת שבית המשפט יוכל לעמוד על תוכן הכתוב, שמא הושחת הנייר או שהכתב על גביו טישטש כליל? או שמא הכתוב אינו אלא זיוף, השונה מן המקור? כאמור, אין שוני עקרוני בין כתב לבין סרטי הקלטה, ובלבד שאלה עברו את המבחנים הנ"ל לקבילותם והם נגזרים מטיבו הטכני של האמצעי." זיהוי הנאשם כדובר בקלטות הינו לב המחלוקת נשוא כתב האישום שבפני. בסיכומיו, בעמ' 353 לפרוטוקול, טוען הסניגור כי כאשר נתבקשה המשטרה להשמיע למתלונן את הקלטות בשנית על מנת שיזהה שוב את הקולות, היא הציגה בפניו את תמליל השיחות המודפס ולא את הקלטות עצמן כך שלמעשה לא נעשה זיהוי קולות. אכן, לא ניתן לומר כי מבצעים זיהוי קולות על ידי כך שמציגים למתלונן את תמלילי השיחות. על כן, לאותו זיהוי מאוחר שנעשה אין כל נפקות. עם זאת, המתלונן כבר ביצע זיהוי קולות בקלטות קודם לזיהוי זה ולכן ממילא יש בידינו תמלילים בהם מזוהים, לכאורה, הדוברים. למתלונן יש אינטרס מהותי בעניין בשל העובדה שכל הפרשה נסובה סביב חוב נטען של המתלונן. על כן, ראוי היה לבחון כל דבר שאמר או הביא בזהירות יתרה ותוך התחשבות באותו אינטרס של המתלונן. כאמור, בפני בית המשפט קלטות אשר גם אם לא נערכו במכוון עולה כי אין הן משקפות רצף של שיחות. המתלונן עצמו העיד כי היו עוד קלטות שנמחקו על ידו. עוד עולה כי המתלונן הקליט גם אחרים הקשורים לאותה פרשה. מכאן שקיים הכרח לזהות את הנאשם בוודאות כמי שקולו מוקלט בקלטות אלו. הראיה היחידה כי זה אכן קולו של הנאשם היא עדות המתלונן, עדות שבית המשפט קבע כי אינה אמינה. בבדיקת המעבדה המשטרתית לא ניתן היה לאמת את זהות קולו של הנאשם. בנסיבות אלו פועל הספק לטובת הנאשם במובן זה שלא זוהה בוודאות כי הוא אכן זה שקולו נשמע בקלטת משמיע את הביטויים המאיימים. משום שלבד מעדותו של המתלונן וכן עדותם של שוטרים מהוות הקלטות את הראיה היחידה בתיק אשר מגלה עבירה, וגם ראיה זו שהובאה על ידי המתלונן אינה אמינה במובן שזיהוי הנאשם כדובר אינו אמין, ניתן לומר כבר כעת כי התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה בהוכחה מעל כל ספק סביר כי הנאשם הוא זה אשר ביצע את העבירה ולמעשה, לא הוכיחה כי כלל בוצעה עבירה. 6. מחדלי החקירה של המשטרה לאורך כל שמיעת התיק והראיות בו עולה כי בעבודת המשטרה נתגלו חסרים וליקויים רבים, כאשר כיווני חקירה רבים לא מוצו. מעדויות השוטרים לא ברור מיהו ראש צוות החקירה של התיק ונראה כי למעשה לא היה ראש צוות מסוים לתיק, והדבר בא לידי ביטוי באופן ניהול החקירה. דוגמה בולטת לחקירה חלקית בלבד של הפרשה הוא בכך שהמתלונן אמר כי מירב הזמן נלווה אליו עובד שלו אשר היה נוסע איתו ממקום למקום ואף באותה פגישה בימ"ר שנערכה בין המתלונן לנאשם השקיף אותו עובד, לדברי המתלונן, מגג בניין קרוב על הפגישה, לבקשת המתלונן (עמ' 159 לפרוטוקול). המתלונן גם אמר כי רוב הזמן שהה לצידו אותו עובד. בעמ' 164 לפרוטוקול, אומר המתלונן: "הבחור שלי, הוא שמע את השיחות". כמו כן, בעמ' 235 לפרוטוקול אומר המתלונן, בתשובה לשאלת הסניגור האם העובד שמע שיחות של המתלונן עם הנאשם והוא עונה "הוא שמע" ואף אומר כי "הוא ישב לידי כל הזמן". את שמו של אותו עובד סרב המתלונן בתחילה לחשוף. רק במהלך הדיון בבית המשפט מסר את שמו (עמ' 164 לפרוטוקול) - מייק דה נסה - אך על אף כל זאת לא הוזמן אדם זה לחקירה. לא נמסר לבית המשפט כל הסבר סביר מדוע לא גבתה המשטרה עדות מאותו אדם ומדוע לא זומן אותו אדם להעיד. מדובר בעד שהיה, על פי הנטען, עד לרוב האירועים והשיחות נשוא כתב האישום ועל פניו זהו עד חיוני. ההימנעות מלזמנו לחקירה ולעדות מהווה מחדל חקירתי הרובץ לפתחה של המאשימה. היחס שניתן למתלונן על ידי המשטרה וכן האמון שניתן בדבריו הנם יוצאי דופן ואינם לוקחים בחשבון כלל את האפשרות שהמתלונן רקם מזימה כנגד הנאשם. למעשה לא נעשו כל צעדים שנועדו לשלול אפשרות זו. משום שכאמור המתלונן הוא העד העיקרי בתיק (מלבד שוטרים) והוא גם אחראי להבאת הראיה היחידה בתיק (הקלטות) ראוי היה אילו היו נעשים צעדים כלשהם שישללו אפשרות כזו. דוגמה בולטת הנה כי המתלונן טען כי טרם פנייתו למשטרה ביום המעצר, הוא פנה לאנשים בשם איצקוביץ' ומנו בימ"ר (עמ' 173 לפרוטוקול) ואף השמיע להם את הקלטת. עם זאת, הבדיקה בקשר לאמיתותה של שיחה זו נעשתה בשלב מאוחר הרבה יותר, כבר במהלך המשפט, ורק מאחר שהדבר התעורר במשפט, על אף העובדה שהמתלונן הודיע על כך כבר בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 21/3/02 (בעמ' 2, שורות 18-19). בנוסף, נמנעה המשטרה מביצוע פעולות חקירה בכל הנוגע לרקע של ההתקשרות בין הנאשם לאלמגור וגודסטאני. דמויות אלו לא נחקרו ו/או לא זומנו לעדות. כמו כן לא נגבתה עדות מיוסף אבו כליב, אליו פנה הנאשם לטענתו כדי שיסיע בידו במגעיו עם הנאשם. גם אדם זה מוכר היטב למשטרה ולכאורה לא הייתה מניעה לגבות ממנו עדות ובכל מקרה לא ידוע כי נעשה ניסיון לברר עמו את גרסת הנאשם. כאמור לעיל, לא בוצעו גם פעולות חקירה נדרשות לבדיקת הקלטות ולזיהוי קולו של הנאשם. כבר נאמר בעבר רבות על חובתה של הרשות החוקרת לערוך חקירה ראויה כנדרש. חובת המשטרה לבדוק היטב כל גרסה. אין להסתפק בחיפוש אחר ראיה מרשיעה ועל המשטרה לחקור ולאסוף כל עדות שיש בה כדי לסייע בחקר האמת. ראה דברים שנאמרו בת"פ (ירושלים) 102/99, מדינת ישראל נ' אוסאמה סלאם, תק-מח 99(3), 104: "הרשות החוקרת חייבת לבצע את כל פעולות החקירה הנדרשות, זאת לא רק כחלק מחובתה לאתר עבריינים, להשיג כלפיהם ראיות מספיקות לשם העמדתם לדין ולהביא להרשעתם. חובתה למצות הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, כאמצעי במטרה הנעלה לחשיפת האמת. בנושא זה נפסק, בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מ"י (פ"ד לה(2) 466, 471 מול א'), כהאי לישנא: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו"." וכן בע"פ 4384/93, אילן מליקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1988: "אכן, יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או אי רישום הודעה על ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעתים אף חיונית, הן לתביעה והן להגנה. כאשר "חסרה" ראיה כאמור לתביעה - נזקף ה"מחדל החקירתי" לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה." ראה גם ת"פ (ירושלים) 263/99, מדינת ישראל נ' אדיר (אורן), תק-מח 99(4), 598: "חקירה משטרתית חייבת לכלול את כל הפעולות הנדרשות לגילוי האמת ולא רק לשם איתור עבריינים ולהביא להרשעתם. חקירה ראויה הינה חלק מזכות האזרח. לכל נאשם זכות למשפט הוגן ותקין (ראה פסה"ד בענין תורג'מן הנ"ל, וכן ע"פ 2511/92 חטיב נ' מ"י דינים עליון לא 805). אם החקירה אינה כזו ויש בה מחדלים או חסרים אחרים, התוצאה האופרטיבית תהיה ביצירת הנחה שאלמלא המחדל תוצאת הבדיקה היתה לטובת הנאשם. יש בכך יישום לכלל כי הימנעות מהבאת עדות או ראיה רלבנטית יוצרת הנחה שאותה ראיה פועלת נגד הצד ממנו יש ציפיה להבאתה. במקרה שבפנינו הטענות לגבי מחדלי חקירה הן מעורבות: חלק מהליכי חקירה לא בוצעו וחלק אחר לוקים בחסר… … חקירה בה מתגלים פגמים חמורים באופן השגת הראיות העלולים לפגוע בנאשם ובאפשרות לנהל הגנה ראויה, יכולה להביא לזיכוי הנאשם. כאשר מתגלים ליקויים, על ביהמ"ש לבדוק בדיקה פרטנית כל ליקוי וליתן לו משקל ראוי" בתיק זה, כאמור, לא נעשתה חקירה ראויה במובן זה שלא נבדקו כל אפיקי החקירה ונתונים רבים, שהיה ביכולתם לשפוך אור על הפרשה, ולסייע בהבנתה. אי חקירתו של העובד של המתלונן, אי ביצוע זיהוי קולות בקלטות, העובדה שלא נעשתה בדיקה של הקלטות בנוגע לעריכתן (או אי עריכתן), כל אלה מותירים חללים אשר בעטיים לא ניתן לקבוע, מעל כל ספק סביר, את אשמתו של הנאשם. 7. אי הבאת עדים גם ב"כ המאשימה וגם ב"כ הנאשם טוענים בסיכומיהם כי אי הבאת עדים או ויתור על עדים צריך לאותת לבית המשפט כאשר כל צד טוען כי ההימנעות מזימון עדים צריכה לפעול לטובתו. צודקים הצדדים בטענתם כי הימנעות מזימון עדים מהווה נתון שיש בו משמעות. יעקב קדמי, בספרו על הראיות, חלק שני, 1991 בעמ' 917 אומר כך: "התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראיתי לראיה שלא הובאה". אלא שבמשפט הפלילי אין שוויון בין הנאשם למאשימה. למאשימה זרועות ואמצעים לביצוע חקירה ועליה הנטל להביא עדים ולהוכיח את האישום. במקרה זה מהווה ההימנעות מחקירת המעורבים בפרשה במשטרה כשל הפועל לטובת הנאשם, כמפורט לעיל. כאשר לא ברור מה תוכן של העדויות, וכאשר מדובר בעדים שלכאורה יכולים לחשוף את האמת, החובה של המשטרה לחקור אותם ולגבות את עדותם היא החובה הראשונה במעלה הגוברת על זכותו של הנאשם לזמנם לעדות. ההימנעות מחקירתם ומזימונם לעדות רובץ לפתחה של המאשימה בלבד. 8. הערה לעניין חשיפת עברו הפלילי של הנאשם ופגיעה בזכותו לעניין זה כאמור העיד הנאשם בפני וחשף כי בעברו הרשעות ואף ריצה עונשי מאסר. זאת עשה ביוזמתו ומובן כי זכותו לעשות כן. יחד עם זאת הכלל הוא שנאסר על המאשימה לחשוף את עברו הפלילי של הנאשם בפני בית המשפט בטרם יורשע, זאת כדי למנוע כל אפשרות של הטיית ליבו של בית המשפט השומע את המקרה. לעניין זה ראה סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן, "החסד"פ). יעקב קדמי, בספרו סדר הדין בפלילים, חלק שני 1993, בעמ' 639 מסביר: "הטעם לכלל האמור, נעוץ במגמה לסלק כל סיכון של יצירת משפט קדום לחובת הנאשם; ופשיטא - שהוכחת "עבר שלילי" יוצרת בהכרח דעה קדומה לחובת הנאשם" לעניין זה ראה גם: ע"פ 409/74, נתן שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1), 587; ע"פ 993/93, אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 485. דנ"פ 3039/02, אדורם הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 337. במהלך חקירת הנאשם ביום 22.4.02 (ת29/ - תמלול החקירה שהוקלטה) שם שאל החוקר רס"מ אשר מזרחי את הנאשם (עמ' 20 לתמלול החקירה) אם ישב פעם בבית סוהר. כאשר מעיר לו הנאשם כי בסופו של דבר שופט יראה את הדברים עונה לו החוקר כי "שופט לא קורא את כל העדות". ראוי היה אילו דברים אלו לא היו נאמרים ומלכתחילה אסור היה לחוקר לשאול את הנאשם שאלות מתחום זה בחקירתו אשר נמצאת כיום בפני. למעשה, החדיר החוקר ביודעין לחומר הראיות ראיה שעל בית המשפט להימנע מלראותה. לא שוכנעתי כי מדובר בתקלה תמימה. סבור אני כי המשטרה חטאה כאשר החדירה לחומר הראיות מידע על עברו של הנאשם. מדובר בפגם הפוגע בזכות יסוד של הנאשם שעברו לא ייחשף בפני בית המשפט. סבור אני כי פגם זה יורד לשורשו של עניין ויש בו כדי להוות פגם הנוסף למחדלי החקירה המחייבים, במקרה זה, את זיכויו של הנאשם. אוסיף עוד כי אלמלא היה הנאשם חושף מיוזמתו את עברו הפלילי בפני בית המשפט (ואף במידה לא מבוטלת של "גאווה מקצועית"), הייתי שוקל האם אין במידת הפגיעה בזכות היסוד החוקתית שלא לחשוף את עברו הפלילי משום עילה לפסילת ההליך. ראה לעניין השלכה אפשרית של פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות על חקירה פלילית: ע"פ 6613/99, סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3), 529 ,עמ' 549-550; ע"פ 5203/98, עאמר חסון נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 41 ,עמ' 45; ע"פ 2180/02, רמזי קאסם נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(4), 729 ,עמ' 736. 9. גרסתו של הנאשם על רקע כל האמור לעיל יש לבחון את גרסת הנאשם. יצוין כבר בשלב זה כי הנאשם אינו אדם תמים. כפי שהעיד על עצמו ומיוזמתו - בעברו הרשעות ואף ריצה עונשי מאסר. גם גרסתו שלו עוררה שאלות ולא ניתן לומר כי מדובר באדם אמין. יחד עם זאת סבור אני כי על אף העדר אמינותו אין די בראיות המאשימה כדי לבסס את הרשעתו מעבר לספק סביר. הנאשם בחקירתו הן במשטרה והן בבית המשפט הכחיש את הנטען כנגדו בדבר העבירה בה מואשם. עם זאת, הוא לא הכחיש את העובדה כי אכן נשלח על ידי אדם אחר (נתן עמית) לגבות מן המתלונן סכומי כסף כפי שרשום היה בשיקים של המתלונן. כמו כן, כאמור לעיל, לא הכחיש הנאשם את העובדה כי טלפן למתלונן, אף פעמים רבות, וגם את העובדה שלא נקט בלשון עדינה. למעשה מאשר הנאשם בעדותו חלק ניכר מהמפגשים שהמתלונן העיד עליהם אלא שלטענתו לא ביצע עבירה כנגד המתלונן. הנאשם לא שיתף פעולה עם המשטרה ולא מסר את גרסתו מיד כשנעצר אלא בשלב מאוחר יותר, וגם אז מסר גרסה חלקית בלבד. חלק מגרסתו הינה, למעשה, עדות כבושה ובהתאם אמינותה נפגמת. לאורך כל חקירתו של הנאשם במשטרה הוא אמר כי אינו מכיר אדם בשם אבי ביטון בהקשר פרשה זו. עם זאת, בשלב מאוחר יותר, בעדותו בבית המשפט (עמ' 324-325), אומר הנאשם כי הנהג שהסיע אותו רוב הזמן היה אדם בשם אבי ביטון. בחקירת המשטרה גם נמצא כי הרכב בו נסע הנאשם חלק נכבד מן הזמן, שברולט מליבו, עובדה אותה הנאשם אינו מכחיש, הנו בבעלותו של אביו של אבי ביטון, אותו מכיר הנאשם מקרוב. הנאשם אמר כי ידע רק בדיעבד על כך שאבי ביטון, שלדברי הנאשם היה רק מסיע אותו מדי פעם, הנו בנו של חביב ביטון, אותו הוא מכיר. דברים אלו אינם אמינים בעיני ומן הדברים נראה כי ידע גם ידע הנאשם עובדות אלו וככל הנראה גם פעל במעשיו יחד עם אותו אבי ביטון. על כן לא ברור מדוע הכחיש הנאשם את מעורבותו של אבי ביטון בפרשה, במיוחד לאור טענתו כי לא נעשה כל מעשה פסול וכל שעשה היה ניסיון לגבות את הכסף באמצעים כשרים. גם בכל הנוגע לרכב ה"מליבו" שבבעלות אביו של אבי ביטון אותו התעתד לרכוש הנאשם, על פי דבריו, לאורך עדותו ניסה הנאשם, בדומה להתנהגותו בכל הנוגע לאבי ביטון, להרחיק את זיקתו לרכב זה אך במהלך עדותו התברר כי הנאשם מרבה לנסוע ברכב זה ואף התעתד כאמור לרוכשו. נראה כי הסיבה לכך היא כי הרכב הינו בבעלותו של אביו של ביטון. גרסתו של הנאשם בנוגע למסכת הקשרים שבינו ובין ביטון ובין שניהם לבין יוסף אבו כליב אינה מתיישבת עם כמו שיחות הטלפון שבוצעו מהטלפון הנייד של ביטון לנאשם וכן לאבו כליב. ניכר כי הנאשם ניסה להסוות את מכלול הקשרים בין כל הנ"ל מטעמים השמורים עמו. הנאשם גם הכחיש הכרות עם הבורר מאום אל פאחם, חמודי, אותו בורר שהמתלונן הופנה אליו כדי שיפסוק במחלוקת שבנו ובין הנאשם. מעדותו עולה כי ידע מאבו כליב ומארז כי הבורר חמודי פסק שזכותו לקבל מהמתלונן 50% מהחוב הכולל (עמ' 333 ש' 12). המאשימה פירטה בסיכומיה סתירות רבות בגרסת הנאשם וכן את אותם דברים בעדותו המאשרים את גרסת המתלונן. כאמור לעיל הנאשם אכן מאשר את רוב המפגשים עם המתלונן אלא שמכחיש ביצוע מעשים של איום כלפיו. אכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הנאשם אינו אמין. נראה, ולא בכדי, כי גם לו יש מה להסתיר בפרשה זו. אלא שסבור אני כי בסיכומו של דבר אין די בהעדר אמינותו של הנאשם כדי לבסס את הרשעתו, וזאת מהטעם שהמאשימה אינה מוכיחה בראיות מספיקות מעבר לספק הסביר כי הנאשם אכן איים על המתלונן. 10. סיכום המפגש שבין המתלונן לנאשם, הינו מפגש בין שניים ששניהם אנשים לא ישרים ובלתי אמינים. יחד עם זאת וכאשר בוחנים את מכלול הראיות לא ניתן לבסס את אשמתו של הנאשם מעבר לספק הסביר. העדר אמינות המתלונן ומחדלי החקירה פוגמים באמינות גרסת המאשימה. זכויותיו המהותיות של הנאשם לחקירה הוגנת נפגמו. התשתית הראייתית כנגדו אינה מוצקה במידה המוכיחה את אשמתו מעבר לספק הסביר. בנסיבות אלו סבור אני כי יש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו, ולו מחמת הספק, וכך אני מורה. משפט פליליאיומיםחוק העונשיןסחיטהסחיטה באיומים