החלטה 1. ההליך: בפני בקשה למתן פיצויים, בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). 2. עיקרי העובדות הצריכות לענין ואינן שנויות במחלוקת: א. ביום 8.2.00 נשדדה הגב' מריאטי מטמבו, בפתח הבית בו התגוררה (להלן: "השוד"). המבקש, אשר אותה עת היה שרוי במעצר בית (במסגרת הליך אחר - ב.ש. 92971/99), נעצר על-ידי משטרת ישראל כחשוד בביצוע השוד. ב. ביום 13.2.00 הוגש כנגד המבקש, לבית-משפט זה, במסגרת התיק העיקרי אליו מסונפת בקשה זו, כתב-אישום, בו יוחס לו ביצוע השוד, עבירה על-פי סעיף 402(א) לחוק, וכן, הפרת הוראה חוקית, עבירה על-פי סעיף 287 לחוק. ביום 15.2.00 הוגש כתב-אישום מתוקן, בו יוחסה למבקש גם עבירה של הדחה בחקירה, על-פי סעיף 245(א) לחוק. ג. ביום 1.3.00 החל בפני הדיון בתיק העיקרי (ת.פ. 40040/00) ובוצעה הקראה של כתב-האישום למבקש. הסנגור הודיע, שאין למבקש (הנאשם), טענת אליבי וכי הנו כופר בביצוע העבירות, אשר יוחסו לו בכתב-האישום המתוקן. ד. ביום 3.5.00, חתם שר-המשטרה על תעודת חסיון (ת/13), בקשר לחלק מחומר החקירה בתיק הנדון. תעודה זו הועברה לידי הסנגור רק בראשית חודש יוני שנת 2000. ה. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 12.6.00, חזר בו המבקש מכפירתו בביצוע העבירה של הפרת הוראה חוקית. ו. ביום 18.6.00 עתר המבקש לגילוי ראיה חסויה (ב.ש. 91390/00). הדיון בבבקשה נקבע ליום 5.7.01 בפני כב' השופט ד"ר א' גרוניס (שופט תורן אותה עת) ובהסכמת הצדדים, הועבר הדיון בה בפני. ז. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 6.7.00, הודיעה ב"כ המשיבה, כי: "לגבי עתירה לגילוי ראייה … סיכמנו כי הנושא ידון בישיבה הקרובה בחודש ספטמבר". ואכן הדיון בב.ש. 91390/00 נקבע ליום 18.9.00 (מועד שהיה קבוע להמשך שמיעת הראיות בתיק העיקרי). ח. ביום 6.9.00 ביקשה ב"כ המשיבה לפטור את רפ"ק נוימן, מעדות בעתירה לגילוי ראיה, בישיבה הקבועה ליום 18.9.00, עקב שהותו באילת ולדחות הדיון בעתירה ליום 2.10.00. בקשתה נענתה. ט. ביום 28.9.00 באה ב"כ המשיבה, בדברים עם איש משטרה, אשר היה קשור למידע החסוי נשוא תעודת החסיון (ראה תשובה בכתב מטעם ב"כ המשיבה לשאלות הסנגור, מיום 12.12.01). לדבריה, בשיחה עם הנ"ל הוברר לה, כי קיימת הבהרה הנוגעת לחומר החסוי, אשר זכרה לא בא בכתובים, וזו עשויה לתרום להגנת הנאשם (להלן: "ההבהרה המועילה"). בנסיבות אלו, ולאור העובדה שהנאשם לא טען, כבעבר, טענת אליבי, סברה המשיבה, כי יקשה עליה עד מאד להגן על תעודת החסיון. לפיכך, בהודעה שהגישה ב"כ המשיבה לבית-המשפט ביום 2.10.00, הודיעה, על חזרתה מן האישומים הראשון והשלישי שבכתב-האישום המתוקן ועתרה להרשעת הנאשם במיוחס לו באישום השני. ההנמקה שניתנה לכך היתה, כי בדיקת החומר החסוי העלתה, כי יש מקום להסרת החסיון ממנו, ברם, מאחר ש"הסרת החסיון תיפגע קשות באינטרסים המוגנים, שעמדו בבסיס החסיון", מעדיפה היא לחזור בה מן האישומים הנזכרים. לפיכך, בישיבה שהתקיימה באותו יום, זוכה המבקש מביצוע עבירות השוד וההדחה בחקירה. ביום 15.11.00 הורשע הנאשם בביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית, לאחר שחזר בו מטענתו הקודמת, לפיה עומדת לו הגנה מן הצדק בגינה (ראה הודעת פרקליטו מיום 2.10.00 ועמ' 38 לפרטיכל, ש' 10). י. ביום 19.11.00 גזרתי על המבקש, בגין ביצוע העבירה של הפרת הוראה חוקית, עונש מאסר בפועל, למשך התקופה בה היה שרוי במעצר בגין ההליך הנדון, היינו, החל מיום 8.2.00 ועד ליום 15.5.00. יצוין, כי במועד האחרון, נגזרו על המבקש שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל, בתיק אחר (ת.פ. 5513/00, בית משפט שלום בתל-אביב-יפו). יא. בהסכמת הצדדים, צורפו לחומר הראיות בבקשה זו, גם ב.ש. 90322/00 (בקשה למעצר עד תום ההליכים של המבקש), ב.ש. 90950/00 וב.ש. 91098/00 (בנוגע לתנאי מעצר המבקש) וב.ש. 91390/00 (בקשה של המבקש לגילוי ראיות חסויות). 3. המחלוקת: האם עובר להגשת כתב-האישום בעניינו של המבקש, ו/או במהלך ניהול ההליך כנגדו פעלה המשיבה שלא-כדין ואם כן, האם למבקש עילה לפיצויים עקב כך, על-פי סעיף 80 לחוק ושעורם. 4. האם פעלה המשיבה שלא כדין א. המסגרת הנורמטיבית. סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשנ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), מורנו כך: "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו... לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו." הכלל המגולם בהוראה זו, הנו מעמודי התווך של ההליך הפלילי כולו. לכלל זה חריג, המצוי בסעיף 78 לאותו חוק, הקובע: "הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין..." והבסיס החוקי לאי-גילוי חומר ראיות, מצוי בהוראת סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שזו לשונה: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב..." הדרך לשלב בין ההוראות הללו ברורה. הכלל הוא, כי זכותו של הנאשם לעיין בכל חומר החקירה המצוי בידי המאשימה, בעת שמוגש נגדו כתב-אישום. והחריג החוקי, המאפשר למנוע מנאשם עיון בראיות, שעה שעיון כזה עלול לפגוע בענין ציבורי חשוב, הוא, על-ידי הוצאת תעודת חסיון בקשר להן. תעודה זו, המגבילה את זכות העיון, חייבת להצמד, מבחינת מועדה, לזכות עצמה. בהעדרה, הזכות קיימת בלא הגבלה. לשון אחרת - אין כל הצדקה חוקית, למנוע מהנאשם לעיין בכל חומר החקירה, ולו הרגיש ביותר, שעה שמוגש נגדו כתב-אישום, אלא אם כן, אותה עת, קיימת תעודת חסיון, שהוצאה כדין. עקרון זה נקבע, פעם אחר פעם, בפסיקת בית-המשפט העליון. כך, למשל, נאמר לאחרונה (מפי כב' השופט מ' חשין): "אמרנו לא אחת ולא שתיים כי תעודת חיסיון מן הדין שתמצא את מקומה בתיק המשטרה עם הגשתו של כתב-אישום לבית-המשפט, ולמצער, מייד בסמוך לאחר מכן... אמרתי במקום אחד ואחזור על כך שוב: אפשר ויש צורך בזיכויו של נאשם מאשמה או בשחרורו של עצור ממעצר, עד שהאחראים ידעו מה אחריות המוטלת עליהם; והסדר יבוא על הארץ." (בש"פ 7554/00 (טרם פורסם)) וראו גם: ע"פ 1152/91, 2295, 3331, פ"ד מו(5) 8, 21. ב. בא-כחו המלומד של המבקש מסכים, בהגינותו, שאחור של מספר ימים בלבד, בין הוצאת תעודת החסיון לבין הגשת כתב-האישום, הנו בגדר הסביר (עמ' 2 לפרטיכל, ש' 12-13). אולם, תעודת החסיון הוצאה, במקרה דנן, למעלה מחודשיים ומחצה לאחר הגשת כתב-האישום, ונמסרה לסנגור כעבור כחודש ימים נוסף. יצויין, כי בעוד שעיכוב של ימים ספורים ממועד הגשת כתב-אישום ועד למועד הוצאת תעודת חסיון, לא יצדיק ככלל, סנקציה קשה נגד המאשימה, בדמות ביטול כתב-האישום, או שחרור הנאשם ממעצרו, הרי יתכן כי די בו, כדי להצדיק חיוב המדינה בפיצויים לנאשם, לפי סעיף 80 לחוק, במקרה של זיכויו. אולם, זה אינו המקרה שאנו דנים זו. ג. אין כל הצדקה לכך, ולא שמעתי נימוק של ממש שניתן לקבלו, שבניגוד לדין, תוצא תעודת חסיון כחדשיים ומחצה לאחר הגשת כתב-אישום ותגיע לידי הסנגור כשלושה חודשים ומחצה, לאחר הגשת כתב-האישום. עו"ד שפיר ביקשה ליתן הסבר לעיכוב, באמרה: "במקרה דנן לא נתבקשה ארכה להוצאת תעודת חיסיון. אני מבהירה הנוהל של הגשת בקשות ארכה נוצר בשנת 2001 ואנו מדברים על תעודת חיסיון שהוצאה בשנת 2000. מצד אחד היתה בשעתו הנחיה כשמוגש כתב אישום כבר תהיה תעודת חיסיון ומצד שני השר לבטחון פנים סירב לחתום על תעודות חיסיון כל עוד לא היה לו מס' תיק פלילי עם מועד הגשה, לכן נוצרו עיכובים מסוימים." (עמ' 11 לפרטיכל, ש' 13-17, ההדגשה שלי - ר.מ.) לא ניתן לקבל הסבר ממין זה כהצדקה לאי-הוצאת תעודת חסיון בו-זמנית עם (או בסמיכות רבה לאחר) הגשת כתב-האישום. ההסבר, בדבר סרוב שר הפנים לחתום על תעודות חסיון במועד, בנגוד לדין ולפסיקת בית-המשפט העליון, מעורר תמיהה, בלשון המעטה. גם לא הובאו בפני נימוקים כלשהם לסרוב הנטען האמור. למותר לציין, כי השר לבטחון פנים נתון למרות הדין, ככל מאן דהוא, ואין הוא רשאי, לפעול בניגוד לו, כדרך של מילוי תפקידו. עקרון שלטון החוק אינו עוצר כאשר עולים בסולם הדרגות בשרות הציבורי - ההפך הוא הנכון. עוד יודגש, כי במקרה דנן, לא זו בלבד שלא הוצאה תעודת החסיון מיד בסמוך לאחר הגשת כתב-האישום (כפי שנהוג היה, שלא כדין, לעשות), אלא כעבור כחדשיים ומחצה, יתר על כן, זו נמסרה, כאמור, לידי הסנגור, למעלה מ-100 יום ממועד הגשת כתב-האישום והדבר אומר דרשני. אציין, למעלה מן הנדרש, כי אין מדובר בדרישה שרירותית המוטלת לפתחו של שר המשטרה, שכן, משמעות אי מציאות תעודת חסיון, בעת הגשת כתב-האישום - קשה. קשה היא להליך השיפוטי, שהרי בהעדרה, לא יכול הסנגור להכין הגנת הנאשם, דבר הגורם לדחיית דיונים ונמצא שזמנו של בית-המשפט מבוזבז לריק; קשה היא אף למאשימה, שאף זמנה מבוזבז לריק, קשה היא לסנגור, שכן, היכולת לתכנן הגנת מרשו נפגעת ובעיקר - קשה היא לנאשם, שמשפטו מתארך ומתארך, ועינוי הדין הנגרם לו גדל, ללא כל סיבה (וראו א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית", הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280-281). יתר על-כן, הקשיים הללו מתעצמים עד מאד, כאשר הנאשם מצוי במעצר. מצב בו נאשם "משלם" בחירותו, מאחר שהשר לבטחון פנים, מטעמיו הוא, אינו מקיים בדווקנות הוראת דין - הנו בלתי נסבל. במקרה דנן, כאמור, הנוהל הבלתי חוקי האמור לא יצר "עיכוב מסויים",כדברי ב"כ המשיבה, כי אם עיכוב בן חודשים רבים. שהרי, ימים ספורים לאחר שהגיעה תעודת החסיון לידי ב"כ המבקש, החל הוא בהנעת גלגלי ההליך (הבקשה להסרת החסיון), שהובילו, לבסוף, לביטול האישום העיקרי שהוגש כנגד מרשו. אעיר בשולי הדברים, כי על מסגרת הדיון במקרה דנן, חולשת הוראת סעיף 80 לחוק, אשר תנאי סף להכנס תחת כנפיה, הנה זיכוי הנאשם מאשמתו. אולם, בית-המשפט העליון ציין לאחרונה, בהערת אגב (ע"פ 4466/98 (טרם פורסם), פסקה 49 לפסק-דינו של כב' השופט חשין), כי במצב כזה לא קיים ייחוד עילה, היינו, הפיצוי לו זכאי הנפגע (ובכלל זה אולי גם מי שמורשע לבסוף, אך דינו התעכב בשל נוהל פסול של אי-הוצאת תעודת חסיון במועד), אינו מצטמצם לזה הקבוע בסעיף 80 לחוק ועומדת לו אף עילה מכח דיני הנזיקין הכלליים (למשל בגין עגמת נפשו ועילות נזקיות נוספות). ד. הוראות סעיף 80(א) לחוק, הרלוונטיות לענייננו, הן: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט ... נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל ..." אשר למהות אותן "נסיבות אחרות המצדיקות...", קבע לאחרונה בית-המשפט העליון: "עילה זו של 'נסיבות ... המצדיקות' שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. ... שיקול דעתו של בית-המשפט, שיקול דעת הוא הפורשׂ עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי." (ע"פ 4466/98 הנ"ל, פסקה 18 לפסק דינו של כב' השופט חשין) וראו גם: ע"פ 7826/96, פ"ד נא(1) 481, 499. פעילות בלתי תקינה של רשויות החקירה והתביעה, הוכרה זה מכבר, כעשוייה להוות "נסיבה אחרת" לצורך סעיף 80 לחוק (ראו למשל: ע"פ 4466/98 הנ"ל, פסקה 64 לפסק דינו של כב' השופט חשין וכן, ע"פ 425/88, פ"ד מג(2) 204, 208). המגמה הרווחת (ע"פ 4466/98 הנ"ל, פסקה 43 לפסק דינו של כב' השופט חשין וכן רע"פ 960/99, פ"ד נג(4) 294), לראות בעין יפה פסיקת הוצאות למי שיצאו זכאים בדינם, רק מחזקת גישה זו. הנוהל הנדון שהתגבש במשרד לבטחון פנים, כה חמור, שכן עולה ממנו שלא רק במקרה בודד פעלה המשיבה כפי שפעלה במקרה דנן, ולכן הוא, כשלעצמו, מהווה "נסיבה אחרת המצדיקה" פיצוי המבקש, על-פי סעיף 80 לחוק. ה. זאת ועוד, מספר נתונים נוספים מעידים התרשלות בפעילות המשיבה, על גופיה השונים. ראשית, בולטת העובדה, שההבהרה המועילה, בקשר לחומר עליו נתבקש חסיון, לא באה לכלל ביטוי בכתובים, והיתה נצורה בזכרונו של איש המשטרה, אליו הגיעה. מצב שכזה הנו בלתי נסבל. אמנם, ב"כ המשיבה הצביעה על כך שהנאשם אחראי לחלק מן הנזק שנגרם לו, בכך שתחילה טען טענת אליבי (ראו עמ' 1 לת/21, ש' 27), אשר בהמשך חזר ממנה. היא המשיכה וטענה, בצדק, כי אם ממשיך היה הנאשם לדבוק בטענת האליבי שלו, מקל היה הדבר על מלאכת ההגנה על החסיון מצד המשיבה ועל הסיכוי לדחיית בקשת הסנגור להסירו. אולם, כבר בעת הקראת כתב-האישום למבקש, בדיון הראשון, ביום 1.3.00, הצהיר הסנגור מפורשות, כי אין המבקש טוען לאליבי. כידוע, השילוב בין טענה זו לבין אותה הבהרה מועילה, הוא שהוביל, בסופו של דבר, לזיכוי הנאשם מעבירת השוד. לפיכך, לעובדה שהנאשם שינה גרסתו, יש חלק קטן ביותר בעיכובים שנגרמו בעניינו. לשון אחרת - ביום 1.3.00 כבר היה ברור למשיבה, שיהיה קושי מסויים בהגנה על תעודת החסיון. לכן, אם בשלב זה היתה ההבהרה המועילה ידועה לב"כ המשיבה, יש להניח כי אשר ארע ביום 28.9.00, היה מתרחש כשבעה חדשים קודם לכן - קרי, המשיבה היתה חוזרת בה מעבירת השוד שבכתב-האישום, שכן, כפי שהתברר, העדיפה היא לשמור על המידע חסוי ולו במחיר זיכויו של הנאשם. אציין, כי גם העובדה שכבר ביום 1.3.00 חזר בו המבקש מטענת האליבי שלו, היתה צריכה להוביל את המשיבה לזרז טיפולה בהוצאת תעודת החסיון. על הצורך להעמיד לרשות הנאשם את חומר הראיות במלואו ובכתב, עמד בית-המשפט העליון, בקבעו: "כפי שראינו לעיל, היתה הסניגוריה זכאית לעיין בהודעתו של אותו 'אחר', אך הדבר נמנע ממנה באשר עדותו לא הועלתה על הכתב, והרי רישומה - תרתי משמע - לא היה ואינו מצוי אלא בראשו של אחד (או יותר) מאנשיי המשטרה. ולא זו בלבד שהעדות לא הועלתה על הכתב, אלא שבחומר החקירה אין כל פרטים בעניינו של ה'אחר', אין זכר לתוכן עדותו, ואין סימן לעובדה שעדותו לא הועלתה על הכתב. צירופם של נתונים אלה אחד לאחד, מעלה, לדעתי, שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה בדין, ובסמוך אמנה אותם פגמים שנפלו בהליכים של גילוי חומר החקירה. ... אומר, שאין לקבל - ומכל בחינה שהיא - כי חומר ראיות שלענין לא יימצא במלואו בחומר החקירה שיועמד לרשות הסניגוריה ... 'חומר חקירה' שאינו בכתב הוא היוצא לכלל, וקיומו כפי שהוא יחייב הסבר משכנע מדוע הוא כפי שהוא" (גם ע"פ 1152/91 2295 3331 הנ"ל, בע' 20) גם במקרה דנן, שומה היה על ההבהרה המועילה להיות בכתובים, ובמקרה כזה, השאלה אם למסרה לידיעת הסנגור אם לאו, היתה באה בפני השר לבטחון פנים בהחלטתו על הוצאת תעודת חסיון, ובפני בית-המשפט, בבקשה לבטל את החסיון על מידע זה, אם הדבר היה מגיע לכך. בכך שהדברים לא באו לכלל ביטוי בכתובים, יש משום התרשלות של ממש, שגרמה למבקש נזק של ממש. שלישית, דומה שגם לאחר הגשת הבקשה להסרת החסיון, לא פעלה המשיבה במהירות המתבקשת מן העובדה שהמבקש עצור. אמנם, בשלב זה היה כבר המבקש במאסר בגין עבירה אחרת, אולם, תנאי מאסרו היו שונים מאלו של אסיר רגיל (ראו בהמשך), מה גם שהדיון בעניינו גם במצב כזה כפוף למגבלות סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, הקובע, שעליו להסתיים תשעה חודשים מיום הגשת כתב-האישום. הבקשה להסרת החסיון הוגשה ביום 18.6.00 ואילו הפגישה, בין ב"כ המשיבה לבין אנשי המשטרה, בה התבררה אותה "הבהרה מועילה", נערכה למעלה משלושה חודשים לאחר מכן, ביום 28.9.00. לכך, יש ליתן משקל משלו, בהצטרף לליקויים, החמורים יותר, שהוזכרו לעיל. ו. לסיכום. בשורה של פעולות חרגו רשויות המשיבה מאופי הפעילות המתבקשת מצדם. ראשית, בעת הגשת כתב-האישום לא היתה בנמצא תעודת חסיון, כנדרש, דבר שהוביל לכך שהבקשה להסרת החסיון, אשר הובילה בסופו של דבר לזיכוי הנאשם מעבירת השוד, הוגשה רק ארבעה חודשים לאחר הגשת כתב-האישום. סטיה זו מביצוע חובה המוטלת על-פי דין הנה חמורה כשלעצמה, אולם, היא חמורה שבעתיים, מאחר שלפי טענת ב"כ המשיבה, הפכה היא לנוהל. נוהל שלא כדין ממין זה, מתעלם מזכויות נאשם, הנהנה מחזקת חפות, עלול להוביל לתוצאות קשות גם לכלל החברה - שחרור נאשמים מסוכנים ממאסרם ולעתים אף זיכויים. מכל מקום, הסעד המבוקש בפני אינו כה חמור - פיצויים בלבד - ואותו מן הצדק להעניק למבקש. שנית, ברשות המשיבה (ובפרט אצל אותו איש משטרה) היתה "ראיה מועילה" ממשית, אשר חתרה תחת בסיס יכולת המשיבה להגן על תעודת החסיון, וזו לא זכתה לבוא בכתובים, אלא אותו איש משטרה, נצרה בזכרונו, בניגוד לכל נוהל תקין. שלישית, ובשולי הדברים, המשיבה לא הזדרזה, גם לאחר הגשת הבקשה להסרת תעודת החסיון, ורק כעבור כשלושה חודשים ויותר, מאז שזו הוגשה, נפגשה עם אותו גורם, שמסר לה בעל-פה דבר הראייה המועילה. לעומת זאת, להתנהגות המבקש, בכך שטען בתחילה טענת אליבי, ממנה חזר, יש חלק, קטן בלבד, בדחיות שנגרמו בעניינו. בנוסף, ב"כ המבקש לא התנגד לחלק מן בקשות הדחיה, שגרמו דחיית הדיונים בתיק, למרות שהוא לא יזם אותן (ראו למשל, עמ' 33 לפרטיכל, ש' 3-4). ז. על שיעור הפיצוי לו זכאי נאשם, כאשר מתקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקתו, על-פי סעיף 80 לחוק, אמר לאחרונה בית-המשפט העליון: " , , , ... ; ; . , לגופה, שהכרעה בינארית היא - לשבט או לזכות - הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי הכרעהבת-גוונים שונים היא ויש בה לא-מעט מיסוד הפשרה." בנסיבות המקרה, כפי שתוארו, ולאור השיקולים שצוינו, נראה לי כי מן הראוי לפצות את המבקש ב- 90% מן הפיצויים המירביים להם הוא זכאי. 5. גובה הפיצויים להם זכאי המבקש: א. בקשת המבקש הוגשה במסגרת סעיף 80 לחוק, המאפשר לפצות את הנאשם רק ב"הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה". בנוסף, סעיף 80(ב) לחוק, מסמיך את שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע, בתקנות, סכומים מירביים להוצאות ולפיצויים אלו. במקרה דנן, הוצאות הגנת המבקש שולמו על-ידי הסנגוריה הציבורית ולכן אין עתירתו זו מתייחסת אליהם. שר המשפטים התקין תקנות בקשר להוצאות המירביות בגין מעצר. תקנה 8(א) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982 קובעת: "סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החדשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לענין הפיצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה בהודעה לפי סעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968." ב. המבקש היה אמנם במעצר ממושך, אולם, יש לזכור שניים אלה: ראשית, על המבקש נגזר עונש מאסר לריצוי בפועל, לתקופה החופפת מעצרו מיום 8.2.00 ועד ליום 15.5.00. שנית, החל מיום 15.5.00 ועד לזיכויו, ביום 2.10.00 (ומעבר לכך), היה המבקש במאסר בגין מקרה אחר. לפיכך, השאלה היא, לאיזה פיצוי ראוי המבקש על כך, שהיה כלוא כשלשה חדשים (מיום 8.2.00 ועד יום 15.5.00) כעציר ולא כאסיר, ועל כך, שארבעה חדשים ומחצה (מיום 15.5.00 ועד יום 2.10.00) היה כלוא כאסיר שהנו אף עצור, שנעצר בגין עבירה אחרת בה נחשד, ולא כאסיר רגיל. ג. אשר לשאלה הראשונה, לא הוצגה לי כל תשתית ראייתית לענין הנזק ולכן, יש להניח, כי תנאיו של אסיר ועציר דומים בעיקרם. אשר לשאלה השניה, המשיבה הגישה מכתב מעו"ד ג' שבירו, עוזרת היועץ-המשפטי של שרות בתי-הסוהר ברמלה, הדן בהבדלים בין מעמדו של אסיר לבין מי שהנו עציר ואסיר. באשר לחופשות נאמר שם: "בהנחה כי בתקופה הרלוונטית (15.5.00 - 2.10.2000) היה במעמד של אסיר בלבד, ובהנחה כי היה מסווג לקטגוריה ברת חופשה וכי התקיימו לגביו התנאים המצטברים לעיל [כגון העדר מסוכנות והתנהגות טובה בין כתלי הכלא - ר.מ.]... ניתן להניח כי האסיר היה יוצא ל-2 חופשות לכל היותר (ע"פ האגף בו הוחזק), כל חופשה בת 48 שעות." סווגו של אסיר, כמו גם שאלת מסוכנותו, נקבעים על-ידי משטרת ישראל (כך נאמר במכתב האמור). שאלת התנהגותו בין כתלי הכלא, נקבעת, מן הסתם, על-ידי שרות בתי הסוהר. משכך, המידע אם המבקש היה זכאי לחופשות אם לאו, מצוי כולו בידיעת המשיבה. לפיכך, לו חפצה להוכיח כי ממילא המבקש לא היה זוכה לחופשות, שומה היה עליה להביא ראיות לתמיכה בכך. משלא עשתה כן, הנחה היא, כי לו המבקש היה אסיר בלבד, היה זוכה הוא לחופשות הנ"ל. משכך, בסווגו כאסיר ועצור, נשללו מהמבקש ארבעה ימי חופשה. אשר להבדלים באפשרות ליציאה לארועים אל מחוץ לכתלי הכלא (לטענת ב"כ המבקש, בהיותו המבקש אסיר ועציר, לא אופשרה השתתפותו באזכרה לאחיו), הרי שלפי מכתב עו"ד שבירו, אין אבחנה בין אסיר לבין אסיר שהנו עציר, מה גם, שלא נמצאה בתיקו של המבקש בקשה לצאת לאזכרת אחיו, וקל וחומר לא הוגשה עתירת אסיר בנושא זה (ראו החלטת כב' השופט צ' הרטל בב.ש. 91098/00). אשר לביקורים, עולה, כי מצבו של אסיר שהוא עציר, שפיר בהשוואה למצבו של אסיר רגיל. ד. הסנגור ניסה לתקוף דרך זו של חישוב הפיצויים. הוא העלה טיעונים רבים, ספקולטיביים בעיקרם, בקשר לגורל מרשו, לו המשיבה היתה פועלת כנדרש וכראוי. לטענות אלו אין מקום. כך גם לטענה כי יתכן שהנאשם לא היה מודה בביצוע העבירה של הפרת הוראה חוקית (בה הורשע, כאמור) אין מקום, שכן דווקא זניחת טענת האליבי, כפי שציינתי לעיל, היא אשר הדגישה את רשלנות המשיבה, בשל הצורך הממשי, שנוצר אז, לבדוק תקפות הבסיס המשפטי להוצאת תעודת החסיון. כך למשל, הספקולציות שהעלה ב"כ המבקש בקשר לעונש שעשוי היה להגזר על המבקש לו כתב-האישום בגין העבירה של הפרת הוראה חוקית היתה מוגשת, במקור, לבית-משפט השלום וכו', אין לקבלן, שכן, על הנאשם נגזר על-ידי עונש התואם במדויק חומרת העבירה שביצע, ואם חלק המבקש על קביעתי זו, פתוחה היתה בפניו הדרך לערעור בפני בית-המשפט העליון. ספקולציות נוספות העלה ב"כ המבקש, בקשר לעונש שנגזר על מרשו בת.פ. 5513/00, על-ידי בית-משפט השלום (ביום 15.5.00). אולם, עיון בגזר דינה של כב' השופטת ח' כוחן מעלה, כי היא לא נתנה כל משקל לכך שכנגד המבקש תלוי ועומד תיק נוסף בפני (אם בכלל נתון זה הובא בפניה), והחלטתה שלא לנקוט לגבי המבקש במסלול שיקומי, מושתתת על נימוקים אחרים, ובהם ש"לדעת משרד הבטחון ושרות המבחן הוא עדיין לא בשל לטפול גמילה מעמיק וממושך..." (וראו גם את תסקיר שרות המבחן שהוגש במסגרת ב.ש. 90322/00 והחלטת כב' השופט הרטל, מיום 6.3.00, בבקשה זו). אשר לטענה בדבר הפסד הזכות להפחתת שליש מתקופת מאסרו. הרי בעת זיכוי בפני, ריצה המבקש פחות משני שליש מהעונש שנגזר עליו בת.פ. 5513/00 האמור, ולכן, לאחר שזוכה בפני (ביום 2.10.00), עומדת לו עדיין הזכות לעתור לרשות המוסמכת לקיצור עונשו. ה. סעיף 80 מצמצם עצמו, הן לגבי ראשי הנזק שהוא מאפשר פסיקת פיצויים בגינם והן לגבי גובה הפיצוי אותו ניתן לפסוק, כפי שקבע גם בית-המשפט העליון (בהשוואה לפיצויים על-פי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש]): "אין זהות בין שתי העילות, בין עילת סעיף 80 ובין עוולת הרשלנות. כך באשר לסדר הדין: ראו סעיף 80(ג) לחוק העונשין ותקנות הפיצויים; כך באשר לראשי-נזק ספציפיים, שהוראת סעיף 80 מגבילה עצמה לפיצויים בגין מאסר או מעצר ולהוצאות ההגנה בלבד, ושלא כמשפט הנזיקין אהיא מכילה ראש-נזק של פגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, פ"ד לג(1) 297, 303) או ראש-נזק של גרימת כאב וסבל (ע"פ586/78 סולמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 829, 830) וכך באשר לשיעור הפיצויים והשיפוי בגין הוצאות, שהוראת סעיף 80 - שלא כת הנזיקין - מגבילה אותו באורח סטטוטורי כדבר תקנות הפיצויים." (ע"פ 4466/98 הנ"ל, פסקה 17 לפסק-דינו של כב' השופט חשין, ההדגשות במקור) אכן, סעיף 80 לחוק (להבדיל מתביעה על-פי פקודת הנזיקין) מאפשר פיצוי, רק לגבי פגיעה בחופש התנועה של המבקש, בשל מעצרו, וגובה הפיצוי מוגבל אף הוא. משכך, למרות רשלנות המשיבה, הקף הנזק שנגרם למבקש ובגינו ניתן לפצותו, אינו רב. כתוצאה מרשלנות זו, נשללו מן המבקש ארבעה ימי חופשה ממאסר. הפיצוי המקסימלי בגין כל יום חופשה (קרי - יום מאסר נוסף), הוא החלק ה-25 מן השכר הממוצע במשק. כפי שקבעתי לעיל, זכאי המבקש ל- 90% מן הפיצוי המירבי. לפיכך, זכאי המבקש לסכום השווה ל14.4% מהשכר החדשי הממוצע במשק, במועד תשלומו. 6. בשולי הדברים: א. בשולי החלטתי זו, ברצוני להעיר שתי הערות. הראשונה, נוגעת לייצוגו של המבקש. עו"ד א' כהן ייצג את המבקש בבקשה זו, מטעם הסנגוריה הציבורית. סעיף 14(א) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (להלן: "חוק הסנגוריה הציבורית"), קובע: "הסניגוריה הציבורית המחוזית או הארצית תתן ייצוג משפטי לעצור, לחשוד לנאשם או לנידון הזכאי לכך לפי חוק זה;" (ההדגשות שלי - ר.מ.) סעיף 18 לחוק הסנגוריה הציבורית, ממשיך ומפרט המקרים בהם זכאי אדם לייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית. איני רואה כיצד המבקש חוסה תחת אחד מן הקריטריונים של סעיף 14(א) האמור. המבקש אינו עצור, אינו חשוד ולאחר זיכויו (משתיים מן העבירות) - גם אינו בגדר נאשם. אמנם, הוא "נידון", אולם לא בתיק שבפני אלא בתיק אחר, ונהיר, כי כל פירוש תכליתי סביר לחוק הסנגוריה הציבורית, יצביע, כי כוונת סעיף 14(א) לאותו חוק, הנה לייצוג "נידון" בנושאים הקשורים לתיק שבגינו הפך "נידון" (ואכן, סעיף 18(9) לחוק האמור, מאפשר יצוגו של זה, בבקשה למשפט חוזר). בנסיבות אלו, איני רואה את הבסיס החוקי לחיוב המדינה בתשלום הוצאות משפטו של מבקש כגון דא. ב. זאת ועוד, גם במישור המהותי איני סבורה כי יש הצדקה לתשלום כאמור. לשם הבהרה, אשווה זאת עם ארוע נזיקי. נניח שרשות מרשויות המדינה הותירה, ברשלנותה, בור פתוח ברחוב. לבור זה נפל פלוני ונגרמו לו נזקים. אין חולק, כי מחד גיסא, במצב כזה קמה לפלוני עילת תביעה בנזיקין כנגד המדינה ומאידך גיסא, את הוצאות תביעתו האמורה יהיה עליו לשלם מכיסו, לפחות עד שאלו יוחזרו לו, במלואם או בחלקם, בפסק-הדין. מדוע, אם כך, בהליך פלילי, עומדים, פעמים רבות, אלו מול אלו, עורכי-דין ששכרם משולם על-ידי המדינה הסיבה לכך היא, כי בשיטת משפטנו, לזכות הייצוג בהליך הפלילי חשיבות משל עצמה, שכן, במשטר הדוגל בזכויות אדם ובהגנה חוקתית עליהן, אין לפגוע פגיעה כה קשה בזכויות היסוד של הפרט, כפי שיכולות הן להפגע בהליך הפלילי, אם תשלל ממנו, בשל מצבו הכלכלי, אפשרות להגנה משפטית אפקטיבית, באמצעות עורך-דין. ואכן, חוק הסנגוריה הציבורית, מעניק הגנה זו, כאשר הסיכון בו מצוי הנאשם, אם לא ייוצג בידי פרקליט, והפגיעה הפוטנציאלית בו, גדולה (ראו: סעיף 15(א)(1) לחסד"פ). עם זאת, החוק אינו מאפשר, גם בהליך פלילי, הגנה על חשבון המדינה, כאשר מנגד עומד בסיכון אינטרס פחות מרכזי של הנאשם, כגון תקופת מאסר קצרה הצפויה לו, קל וחומר, ממונו של הנאשם. לפיכך, בהליך לפי סעיף 80 לחוק, האינטרס של הנאשם הוא זכותו לפיצויים, לפי רוב, כמו במקרה דנן, בסכום שאינו גבוה במיוחד (כ- 1,000 ₪!), ולכן, אין זה ראוי, כי מימושו של אינטרס זה ימומן על-ידי המדינה. המצב בו אדם נטול אמצעים הצפוי למאסר בן מספר שנים נאלץ לעיתים להגן על עצמו, בעוד אדם נטול אמצעים התובע מהמדינה אלפי שקלים בודדים בשל התרשלותה במעצרו, זוכה לייצוג חינם אין כסף, הוא בלתי ראוי ויש לתן הדעת לגביו. ג. אם תמצי לומר, כי קיים אינטרס ציבורי בהגשת תביעות לפי סעיף 80 לחוק, שכן הן, בין השאר, מרתיעות רשויות המדינה משימוש מוגזם בכחם, ומהוות מחסום לשלטון ומגן לאזרח, הרי שאין לי אלא להפנות לדוגמא שהבאתי לעיל, בענין נפילת האזרח לתוך בור ברחוב. הרי יש אינטרס ציבורי דומה, מטעמי הרתעה דומים, כי תוגש תביעה כנגד המדינה בגין בורות שהנם גלויים ברחובותיה, שהרי הסיכון הנובע מהם לנפגע, לא רק שאינו פחות מהסיכון ממאסר לא מוצדק, אלא לעתים גדול יותר, בכך שהוא מסכן שלמות גופם ולעתים אף חייהם של עוברי אורח. למרות כן, אין בשיטתנו, ולא במקרה, מוסד ממשלתי המממן תביעות נזיקין נגד המדינה. משכך הם פני הדברים, איני רואה הצדקה מהותית, שתביעה כנגד המדינה, רק משום היותה נספחת להליך פלילי (בו אין חולק שיש חשיבות ממשית לייצוג הנאשם), תמומן על-ידי המדינה. ד. ויוער, ב"כ המבקש במקרה דנן עשה מלאכתו נאמנה וחלילה לי מלרמוז, כי יש לפגוע במגיע לו, בעבור שעשה. כמו-כן איני קובעת, כי יש להטיל הוצאותיו המשפטיות של המבקש בהליך זה, עליו. טיעון שכזה לא עלה בפני במהלך הדיונים ולכן הערתי אינה צופה פני עבר, כי אם פני עתיד. ובעתיד לבוא, ראוי כי הסנגוריה הציבורית תתן דעתה לשאלה, האם ראוי כי מימון הליכים לפי סעיף 80 לחוק, יפול על כתפיה. ה. הערה שניה, בשולי הערת השוליים הראשונה, נוגעת להליך. בע"פ 4466/98 האמור, אמר כב' השופט חשין (פסקא 49 לפסק-דינו): "...הליך פסיקתם של שיפוי ופיצוי אינו אלא ספיח למשפט הפלילי, הליך טפל להליך הפלילי העיקרי, שומא עלינו להיזהר שלא נהפוך זנב לראש. שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפיצוי והשיפוי." ובהמשך (סעיף 54 לפסק-הדין): "...דומני שראוי כי נקבע כלל ולפיו במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו פיצוי ושיפוי - ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם - יינתן לערכאה שלדיון... אכן, בית-המשפט שלדיון הוא ששמע את העדים והתרשם מעדותם; הוא שניתח את העדויות והחליט למי מן העדים להאמין ולמי מהם לא להאמין; והוא שלסופו של דיון החליט על זיכוי הנאשם ... מרחב המחיה אשר יינתן לבית-משפט שלדיון ראוי, לדעתנו, שיהיה מרחב רב. גם כלל זה ייגזר, בחלקו, מן העיקרון ולפיו אל-לנו לנפח מעבר למידה הראויה הליך נילווה זה של פיצוי ושיפוי." לטעמי, יש מקום למחוקק לשקול מחדש, אופן בירורו של הליך לפי סעיף 80 והסמכות לדון בו, ולהעניק שיקול דעת לבית-משפט הדן את מבקש הפיצויים בפלילים, להעבירו לבית-משפט אחר, בו עדיף שיתברר. במה דברים אמורים קיימים מקרים, ודומה שהמקרה דנן הוא כזה, בו ניתן להתרשם, על נקלה, מאופי התנהלות הצדדים ומסטייתם מסטנדרט התנהגות סביר, אם היה כזה, מתוך קריאת התיק העיקרי ונספחיו (שחלקם, אגב, לא נדונו בפני). כך למעשה, בקשה שמבחינה מהותית, לפי הסעד המבוקש בה יכולה היתה להתברר בבית-המשפט לתביעות קטנות, או למצער בבית-משפט השלום, מתבררת בפני בית-המשפט המחוזי (ולעיתים, שלא כבמקרה דנן, אף בהרכב של שלושה), דבר שאינו רצוי, במישור הארגוני והמנהלי. 7. בסיכום א. המשיבה תשלם למבקש סך של 14.4% מן השכר החודשי הממוצע במשק נכון להיום. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. משפט פליליחוק העונשין