לפנינו בקשתו של הממונה על תשלום הגמלאות [להלן- המבקש או הממונה] לדחייתו על הסף של הערעור שהגיש המשיב על החלטת הממונה לאישור גמלה, וזאת מהטעם כי הערעור הוגש באיחור. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת - המשיב עבד כסגן מנהל בית החולים על שם חיים שוהם בפרדס חנה ועבר לעבוד כגריאטר המחוזי במחוז תל אביב. ביום 30.11.08 פרש המשיב לגמלאות, וביום 16.9.08 הגיש לממונה תביעה לגמלה. ביום 11.1.09 נשלח אל המשיב אישור גמלאות. במכתב מיום 22.4.09 פנה המשיב לממונה בבקשה כי תוספת הכוננויות תילקח בחשבון שכרו הקובע לצורך חישוב זכויות הפרישה שלו [נספח ג' לכתב הערעור]. בהחלטה מיום 8.6.09 נדחתה בקשתו של המשיב מן הטעם כי תוספת הכוננויות לא הוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה [נספח א' לכתב הערעור]. ביום 6.7.09 הוגש הערעור דנן על החלטת הממונה. תמצית נימוקי המבקש לסילוק על הסף - ששים הימים הקבועים בתקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גימלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970 [להלן- תקנות הגמלאות] להגשת ערעור חלפו למעלה מארבעה חודשים טרם מועד הגשת הערעור דנן. לבית הדין אין סמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק. התרת הגשת הערעור באיחור כה משמעותי תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותוביל לפגיעה באפשרות מיצוי הזכויות שבדין. אין בתכתובות המערער עם מנהלת הגמלאות או עם כל גורם אחר כדי לעצור את מרוץ הזמן לעניין המועד להגשת ערעור. אף לגופו של עניין דין התביעה להידחות שכן בהתאם להחלטות הממשלה בעניין הכרה בתוספת קבועה לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 [להלן- חוק הגמלאות], תוספת הכוננויות אשר שולמה למשיב במסגרת שכרו האחרון אינה תוספת המוכרת לפנסיה. זאת ועוד שבגין תוספת זו הופרשו לקופת גמל ארם 7.5% חלק עובד ו-7.5% חלק מעביד. תמצית טענות המשיב - אישור הגמלאות מיום 11.1.09 [להלן- אישור הגמלאות] הנו החלטת ביניים של הממונה, וההחלטה מיום 8.6.09 [להלן- החלטת הממונה] היא ההחלטה הסופית שבגִנה אף הוגש הערעור דנן. רק עם קבלת עמדתו הסופית של הממונה נולדה עילת הערעור. מכאן, יש למנות את ששים הימים הקבועים בתקנות החל מיום 10.6.09 הוא מועד קבלת החלטת הממונה אצל המשיב. אין לראות במכתב מיום 22.4.09 משום "תכתובת" כי אם בקשה רשמית להכיר בתוספת כוננות הרופאים ששולמה למשיב כחלק מהמשכורת הקובעת לחישוב הגמלה. אשר לטענות המבקש לגופו של עניין, אין די בהן כדי לדחות את ערעורו של המשיב על הסף בטרם יישמעו טענותיו. מכל מקום, מציין המשיב כי תוספת הכוננות שולמה לו באופן קבוע מדי חודש ומעולם לא הותנתה בביצוע כוננויות בפועל. לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, להלן הכרעתנו: נזכיר כי סעד הסילוק על הסף יינתן במשורה ובמקרים חריגים, ולעולם נעדיף את בירור התובענה לגופא על פני מחיקתה על הסף [דב"ע (ארצי) מד/ 129-3 פרחיה - מדינת ישראל, פד"ע טז 375 (1985)]: "זאת, לאור הכלל הנקוט בפסיקתנו לפיו "כאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אין בית-המשפט בוחן מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית-המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו על-פי כתבי הטענות, הנמצאים לפני בית-המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו". "קרי, גם אם קיימת אפשרות ולוּ קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים בפניו את שערי בית הדין". עם זאת, מכיר הדין בקיומם של מקרים יוצאים מן הכלל בהם יורה על מחיקת התביעה או דחייתה כאשר לא עולה בידי בעל הדין לקבל את הסעד המבוקש אף אם היה בידו להוכיח את כל העובדות המפורטות בכתב תביעתו." [ע"ע (ארצי) 734/06 ג'הג'אה - מועצה מקומית ערערה (לא פורסם, 24.6.08)] כאמור, מבוקשת דחייתו על הסף מחמת התיישנות של הערעור שהוגש מטעם המשיב. סעיף 43 לחוק הגמלאות קובע כי - (א) תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת ביניים של הממונה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. (ב) ... תקנה 1 לתקנות הגמלאות קובעת כי - המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער, או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המועד המאוחר יותר. הערעור מושא דיוננו הוגש ביום 6.7.09. לטענת המבקש הערעור הוגש באיחור שכן אישור הגמלאות ניתן ביום 11.1.09. מנגד, טוען המשיב כי הערעור הוגש במועד שכן הערעור בענייננו הוא על החלטת הממונה שניתנה ביום 10.6.09 כשאישור הגמלאות הנו בגדר החלטת ביניים בלבד. המחלוקת בין הצדדים איפוא היא מהו המועד שממנו מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות. סעיף 42 (ד)(1) לחוק הגמלאות מתייחס למהותה של החלטת ביניים ולפיו - הממונה יהיה רשאי להחליט, על סמך תביעה של שאירים על גמלת בינים שתשולם עד שיוחלט סופית בזכויותיהם של כל הזכאים לגמלה בקשר לשירותו של העובד; הממונה ישלח את החלטת הביניים בדואר רשום לתובע ויציין בה את נימוקיו ואת זכותו של התובע לפי סעיף 43. בענייננו, אישור הגמלאות שהוצא ביום 11.1.09 הנו החלטה סופית של הממונה. האישור לא ניתן תוך המתנה לנתונים נוספים שיסייעו בידי הממונה לקבוע את שיעורה הסופי של הגמלה. אלמלא השֹיג המשיב על ההחלטה, לא הייתה יוצאת מאת הממונה החלטה אחרת. מכתבה של גב' רונית אחר זיו מיום 8.6.09 אינו מהווה החלטה נוספת אלא תשובה לפנייתו של ב"כ המערער מיום 22.4.09 בקשר עם אישור הגמלה מיום 11.1.09. מכתב זה מסביר את אישור הגמלה מיום 11.1.09 ומסביר מדוע לא נכללה בגמלה תוספת הכוננות. המסקנה איפוא כי הערעור הוגש על ההחלטה מיום 11.1.09, ולפיכך הוגש באיחור. הלכה פסוקה היא כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים הקבועים בחוק להגשת תביעות ולהגשת ערעור [ע"ע (ארצי) 186/06 אברהם עודד כהן נ' הממונה על תשלום הגמלאות במשרד האוצר] שכן יש להבחין בין עשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין לבין עשיית פעולה במהלך המשפט עצמו. זאת ועוד: המערער לא הצביע על כל טעם לאיחור למעט פנייתו מיום 22.4.09. בענין זה נפסק כי אין בחליפת מכתבים עם נציבות שירות המדינה טעם המצדיק הארכת מועד [ע"ע (ארצי) 526/05 נתיב נ' משרד האוצר]. המערער מוסיף וטוען כי מדובר באיחור של ארבעה חודשים בלבד בשונה מפסקי הדין עליהם הסתמך המבקש, שבהם היה מדובר על איחור בן כמה שנים. איננו יכולים לקבל אבחנה זו, מה גם שבע"ע 186/06 הנ"ל היה מדובר באיחור של תשעה חודשים. סוף דבר כי אין מנוס מסילוק הערעור על הסף. מעבר לצריך נוסיף כי לטעמנו יש לדחות את טענות המערער לגופן משמדובר בתוספת שלא הוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה ושבגינה הופרשו 7.5% חלק עובד ו-7.5% חלק מעביד לטובת קופת גמל. התוצאה איפוא כי הערעור נדחה על הסף מחמת התיישנות. משמדובר בגמלאי אין צו להוצאות. ניתן היום ל' בכסלו, תש"ע (17 בדצמבר 2009) בהיעדר הצדדים. נ.צ. גב' שושי הורוביץ נ.צ. מר יאיר כהן פריווה חנה טרכטינגוט, שופטת שירות המדינה