פסק-דין השופט א' מצא: המערער בע"פ 10154/01 (עופר שושן; להלן: עופר) והמערער בע"פ 10157/01 (שלמה סוסן; להלן: שלמה) הורשעו על סמך הודאותיהם, בגדר שתי פרשיות אישום, בקשירת קשר לביצוע פשע, בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ובסחר בסם מסוכן. הרשעתם התייחסה לשתי פרשיות בהן השתתפו המערערים - ביחד עם מיקי איזנברגר, משה שושני ואדם נוסף - בהברחת כמויות אדירות של סם מסוכן מסוג קוקאין מפרו להולנד, כשהסם מוצפן בתוך קרבי מכונות, ובהפצת הסמים בהולנד. על-פי העובדות שבהן הודו המערערים, הכמות הכוללת של הסם שהוברחה והופצה על-ידם הסתכמה ב-432 קילוגרם לערך (כ-77 קילוגרם בעקבות המשלוח הראשון, שהגיע ליעדו בקיץ 1995, ועוד כ-355 קילוגרם בעקבות המשלוח השני, שהפצתו הסתיימה בראשית שנת 1996). הרווח שהפיק כל אחד מהם מן העסקאות התבטא במיליוני גילדנים הולנדיים. חלקו ברווחים של עופר, שהשתתף במימונן של שתי העסקאות, הסתכם בקרוב לארבעה מיליוני גילדנים (בערכי הזמן הרלוואנטי, יותר משישה מיליוני ₪); ואילו חלקו של שלמה, שפעל בהפצת המשלוח הראשון כ"שכירם" של האחרים, אך השתתף חלק כחלק עמם במימון העיסקה השנייה, הסתכם בכ-3.4 מיליוני גילדנים (יותר מ-5.5 מיליוני ₪). בית-המשפט המחוזי דן את עופר לריצוי אחת-עשרה שנות מאסר, ואילו על שלמה גזר עשר שנות מאסר בפועל. על כל אחד מן השניים נגזרו גם שלוש שנות מאסר על-תנאי, לתקופה בת שלוש שנים, וכן תשלום קנס בסך 200,000 ₪ או ריצוי ארבעים חודשי מאסר נוספים תמורת הקנס. ביחס לכל אחד משני המערערים קבע בית-המשפט בהכרעת-הדין, כי הוא "סוחר סמים" כמשמעו בסעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים. נוכח הכרזתו כאמור, ולאחר דיון מפורט שבו השתתפו טוענים נוספים לזכות בפריטי רכוש כאלה ואחרים של עופר, ציווה בית-המשפט לחלט לאוצר המדינה פריטי רכוש שונים של כל אחד משני המערערים, על-פי פירוט בכתב שהוגש לו על-ידי התביעה. מן הפירוט עלה, כי שווי נכסיו המחולטים של עופר הסתכם ביותר מחמישה מיליון ₪, מזה כ-1.8 מיליון ₪ בפיקדונות בבנקים; בעוד שבבעלות שלמה אותרו נכסים בשווי כולל של כ-596,000 ₪ בלבד. 2. בערעוריהם שלפנינו משיגים שני המערערים על חומרת עונשיהם וכן על צדקת הצווים לחילוט רכושם. במועד הדיון בערעורים הונח לפנינו גם ערעור מטעם בנק הפועלים בע"מ, שנמנה עם הטוענים לזכות לתפוס חלק מפריטי רכושו של עופר ושטענותיו נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי. ואולם בהסכמת פרקליטי הצדדים החלטנו, כי ערעורו של בנק הפועלים (ע"א 730/02) יידון לפנינו, בנפרד, לאחר סיום הדיון בערעורי המערערים. תהא, אפוא, הכרעתנו בערעורו של עופר על צדקתו של צו החילוט אשר תהא, ביצוע פסק-דיננו בנושא האמור מוכפף מעתה להכרעה שתיפול בערעורו של הבנק. בכך הננו מניחים - וכך, לכאורה, גם עלה מבדיקתנו - כי איש מיתר הטוענים האזרחיים לזכות בפריטי רכוש שונים של עופר, שטענותיו נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי, לא ערער על פסק-הדין. אין צריך לומר, שאם יתברר כי לפני בית-המשפט תלויים ערעורים גם מצד טוענים נוספים, תתייחס הערתנו האמורה גם לאותם ערעורים. 3. עסקאות הסמים שבעטיין הואשמו והורשעו המערערים היוו חוליות בשרשרת עסקאות, שבוצעו בין השנים 1998-1995 ושבגדרן הוברחו מארצות דרום אמריקה להולנד, והופצו בארצות מערב אירופה, כמויות אדירות של סם מסוכן מסוג קוקאין. בייזום ובביצוע העסקאות היו מעורבים עבריינים ישראליים רבים שפעלו בשיתופם של עבריינים בני ארצות אחרות. בכל המקרים הוברחו הסמים כשהם מוסתרים בתוך גלילים ("שרוולים"), שהוצפנו בתוך מכונות מסוגים שונים. המכונות יוצאו (לרוב מישראל) לדרום אמריקה (לפרו או לוונצואלה). לאחר שהסמים שנרכשו שם (עשרות או מאות קילוגרמים בכל משלוח) הוסתרו בקרביהן, שוגרו המכונות (לעתים דרך תחנות ביניים: צ'ילה, בלגיה, מצרים, קפריסין ועוד) להולנד. לאחר שחרורן הועברו המכונות למחסן בהולנד, שם הוצאו מתוכן הגלילים שהכילו את הסמים. משנמהלו בחומרים נוספים, להגדלת הכמות, נארזו הסמים בחבילות בנות קילוגרם אחד, שנמסרו לקבלני הפצה אשר הפיצו אותם לצרכנים בארצות מערב אירופה (הולנד, גרמניה ועוד). הרווחים שהופקו מהפצת הסמים, ושהסתכמו במיליונים רבים, חולקו - רובם ועיקרם - בין יזמי העסקאות והמשקיעים במימונן. עם חשיפת הפרשה, ובעקבות החקירה, הוגשו נגד המעורבים מספר כתבי-אישום. אישומיהם של המערערים צורפו לכתב-אישום שהתייחס לשמונה עבריינים נוספים, שאף הם הואשמו בביצוע עבירות דומות, באותן שיטות, עם מי שהיו שותפיהם הידועים של המערערים לביצוע עבירותיהם: מיקי איזנברגר ומשה שושני. איזנברגר, היחיד מבין המעורבים שהודה בחקירתו בכל המעשים, הפליל בעדותו את כל שותפיו והתחייב להעיד נגדם, הועמד לדין בהליך נפרד ובהתאם להסדר עד מדינה שנכרת עמו כלל עונשו רק שלוש שנות מאסר בפועל וקנס בסך 100,000 ₪. גם משה שושני הואשם בהליך נפרד; זאת על רקע כוונת התביעה לסיים בהקדם את משפטו, במטרה להביאו כעד מטעמה נגד המעורבים האחרים, שכולם - בכללם המערערים - כפרו מכול וכול בעובדות שעל יסודן הואשמו. רשימת עדי התביעה כללה לא פחות מ-281 שמות, בהם עשרות עדים שהתביעה נאלצה להזמינם מארצותיהם (הולנד, ונצואלה, גרמניה ודנמרק). במהלך המשפט התרצו רוב הנאשמים ובעקבות הסדרי טיעון כאלה ואחרים שכרתו סניגוריהם עם התביעה הודו בביצוע העבירות שיוחסו להם, דיניהם נגזרו והם יצאו מן התמונה. יצוין כי העונשים שנגזרו על שניים מן הנאשמים האחרים באותו כתב-אישום (מרדכי שושני ועודד מויאל), וכן העונש שנגזר על משה שושני (שותפם של המערערים לביצוע העבירות), עמדו לבירור בערעורי הנאשמים והמדינה, שנדונו זה לא כבר - לפני הרכב השונה בחלקו מהרכב זה - בע"פ 5450/00, 6164/00, 6184/00 ו-6222/00 (פסק-הדין פורסם בפ"ד נו(2) 817). 4. בשונה מכלל הנאשמים האחרים, שני המערערים שלפנינו התמידו בכפירתם עד לתום סיומה של פרשת הראיות כולה; ורק משהגיע משפטם לשלב הגשת סיכומי הטענות, הודיעו על החלטתם להודות בעובדות שני האישומים שיוחסו להם. בנסיבות אלו אין תימה, שבקביעת עונשיהם לא ראה השופט המלומד מקום לייחס להודאותיהם משקל ממשי לקולה. את עבירותיהם של המערערים, מבחינת ההיקף והחומרה, הישווה השופט המלומד לעבירותיהם של הנאשמים מרדכי שושני ועודד מויאל, שנמצאו אשמים בהברחה ובהפצה של קוקאין בכמות כוללת של 473 קילוגרם ונידונו לעונשים זהים, שכללו שתים-עשרה שנות מאסר בפועל ו-200 אלף ₪ קנס. מאידך נתן השופט את דעתו לכך, כי שותפם לעבירות של המערערים, הנאשם משה שושני, שמשפטו התברר לפני הרכב אחר, נידון לאחת-עשרה שנות מאסר בפועל ולא חויב בתשלום קנס, הגם שהורשע (בנוסף לעבירות המשותפות לו ולמערערים) גם בעבירת ניסיון לסחור בכ-800 גרם סם מסוכן מסוג הירואין. הסניגורים חתרו לשכנע את בית-המשפט המחוזי כי את עונשיהם של המערערים יש לקבוע תוך התחשבות באמת המידה העונשית שהכתיבה התביעה בהסדר הטיעון שכרתה עם עד המדינה מיקי איזנברגר, שכזכור יצא פטור בשלוש שנות מאסר בפועל וקנס בסך מאה אלף ₪. הסניגורים טענו, כי על המערערים יש לגזור עונש זהה או דומה לעונשו של הנאשם משה כהן, שמעיקרה הואשם בשותפות לעבירותיהם של מרדכי שושני ועודד מויאל, אך משחזר בו מכפירתו הורשע, במסגרת הסדר טיעון, כמבצע בצוותא באחת מפרשות הסחר וכמסייע בפרשה השנייה, ונידון למאסר בפועל של חמש שנים וחצי. בדחותו טענות אלו קבע השופט, כי העונש שנתבקש במסגרת הסדר הטיעון עם איזנברגר (עד המדינה) איננו יכול לשמש בסיס לקביעת עונשיהם של המערערים, ואילו ביחס לנאשם משה כהן הודה השופט, כי ענישתו של נאשם זה הסבה לו חוסר נחת, באשר העונש שהטיל עליו אכן אינו הולם את חומרת העבירות שבוצעו על-ידו. את הבחנתו בין תקופות המאסר בפועל שגזר לעופר (אחת-עשרה שנים) ולשלמה (עשר שנים) נימק השופט בכך, כי עופר הורשע בעבר, בברזיל, בעבירה הקשורה בתשעה קילוגרם הירואין, שעליה נידון לריצוי שש שנות מאסר בפועל, בעוד שאף אחת משלוש הרשעותיו הקודמות של שלמה לא התייחסה לתחום הסמים. 5. בטיעוניהם לפנינו חזרו הסניגורים על עמדתם, כי בית-המשפט המחוזי החמיר בעונשי המערערים יתר על המידה. אמנם, אף לדידם ראויים היו המערערים להיענש בחומרה גדולה יותר מעד המדינה מיקי איזנברגר. עם זאת טענו, כי בקביעת עונשי המערערים היה על בית-המשפט להתחשב, בין היתר, גם בכך שעל-פי הסדר הטיעון שנכרת עמו יצא עד המדינה פטור בעונשים קלים להפליא, חרף החלק המשמעותי שהיה לו בביצוע העבירות, הן עם המערערים והן עם הנאשמים האחרים. כן טענו, כי גם משסבר בית-המשפט כי שגה בהקלת עונשו של הנאשם משה כהן, החלטתו להחמיר בעונשי המערערים, שחלקיהם בעשייה הפלילית לא היו גדולים בהרבה מחלקו, הפר בית-המשפט את עקרון אחידות הענישה. מכל מקום, טענו, היה על בית-המשפט להקל בעונשי המערערים ביחס לנאשמים אחרים (כדוגמת מרדכי שושני ועודד מויאל), מן הטעם שבעוד הנאשמים האחרים המשיכו בביצוע העבירות עד לחשיפת הפרשה ומעצרם של כל המעורבים בשנת 1998, הרי ששני המערערים חדלו מביצוע עבירות נוספות מאז ראשית שנת 1996. הסניגורים השיגו גם על צדקת חיובם של המערערים בתשלום קנסות בסכומים ניכרים, חרף החלטת בית-המשפט לחלט את כל הרכוש שנתפס ברשותם, וכן בקוצבו כנגד הקנסות תקופות מאסר החורגות אף מגדר סמכותו. סניגורו של עופר טען, כי השופט המלומד שגה בהניחו כי לחובת עופר עומדת הרשעה בעבירת סמים בברזיל, שעליה נידון לשש שנות מאסר. בהקשר זה הזכיר הסניגור, כי בעדותו במשפט ציין עופר כי שוחרר מבית-הסוהר בברזיל לאחר שריצה כשתי שנות מאסר וחצי, וזאת לאחר שערכאת ערעור שם פסקה לקבל את ערעורו וזיכתה אותו מביצוע העבירה שיוחסה לו. 6. טענות דומות לעניין חומרת עונשיהם של המערערים הועלו בשעתו גם על-ידי סניגורי הנאשמים מרדכי שושני, עודד מויאל ומשה שושני, והנימוקים שעל יסודם דחינו טענות אלו בערעורי הנאשמים ההם כוחם יפה להביא גם לדחיית טענותיהם של מערערים אלה. בדחותנו את ניסיון סניגורי הנאשמים האחרים להיבנות מגזר-דינו של מיקי איזנברגר, הזכרנו שכבר נפסק "כי עונש הנגזר במסגרת הסדר עם עד מדינה, אינו יכול להוות אמת מידה לקביעת עונשיהם של שותפיו; הלוא יש והמדינה מסכימה שלא להעמיד את עד המדינה לדין כלל, במחיר נכונותו לספק לה את הראיה הדרושה להרשעת המעורבים האחרים" (ע"פ 3987/98 סונינו נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3) 333). כן ציינו, כי דין זה יפה לענייננו, שכן "איזנברגר היה היחיד מבין המעורבים אשר הציע לחשוף בחקירת המשטרה את קורות המעשים, להפליל בכך הן את עצמו והן את כל שותפיו, ואף הסכים להעיד במשפטיהם" וכי "הודאתו סיפקה לתביעה ראיה מרכזית שנדרשה לה לביסוס האשמות שיוחסו לכל יתר המעורבים". כן צוין בפסק-דיננו, כי "בזכות הסכמתה להקלה ניכרת בעונשו של איזנברגר עלה בידי התביעה להעמיד על כנם את האישומים נגד יתר המעורבים, שאלמלא הודאתו של איזנברגר אפשר שכלל לא ניתן היה להגישם". ובדחותנו את הטענה, כי הענשתם בחומרה של הנאשמים האחרים, חרף הקלת עונשו (אמנם המוטעית) של הנאשם משה כהן, מפרה את עקרון אחידות הענישה, ציינו כי "עקרון אחידות הענישה נועד למנוע אפלייה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות; אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים". העבירות שבהן הורשעו המערערים שלפנינו הן חמורות ביותר, במהותן ובנסיבות ביצוען. עונשי המאסר בפועל שנגזרו עליהם אינם חמורים כלל וכלל; ומכל מקום הריהם קלים במידת-מה מעונשי המאסר שנגזרו על מרדכי שושני ועודד מויאל. עם זאת נוטה אני לפקפק בצדקת ההבחנה בין תקופת המאסר שנגזרה על עופר לבין תקופת המאסר שנגזרה על שלמה. עופר מסר בעדותו, כי ערכאת ערעור בברזיל פסקה לזכותו מן האשמה. אמנם לא היה בידו להוכיח טענה זו, בהצגת העתק מפסק-דינה של ערכאת הערעור, אך לא היה זה מן המידה לזקוף מחדל זה לחובתו. אפשר אמנם והתקיימו טעמים אחרים, שהצדיקו להחמיר עם עופר יותר מאשר עם שלמה, אך משביסס בית-המשפט המחוזי את ההבחנה בין השניים רק על הרשעתו של עופר בבית-משפט ברזילאי, נראה לי נכון לקבל את ערעורו של עופר ולהשוות את תקופת מאסרו הממשי לתקופת המאסר בפועל שנגזרה על שלמה. בכך אף תועמד תקופת מאסרם של שני המערערים ביחס נאות לתקופת המאסר שנגזרה על משה שושני, שותפם לביצוע העבירות, שהורשע גם בעבירה נוספת של ניסיון לסחור בסם מסוכן מסוג הירואין. הגם שהקנסות שהושתו על המערערים גבוהים במקצת מן הקנס שהושת (בשלב הערעור ועל-פי ערעור המדינה) על משה כהן, אותו החלטנו לקנוס בסך 170,000 ₪, אינני רואה עילה להתערב בגובה קנסותיהם של המערערים. כפי שכבר צוין בפסק-דיננו הקודם בפרשה, "לחילוט הרכוש שהושג בעסקות סמים ולתכלית הכרוכה בהטלת עונש כספי על עבריין שביצע פשעים חמורים למען בצע כסף ומזימתו צלחה, אין ולא כלום". אך הסניגורים צודקים בטענתם, כי בקוצבו ארבעים חודשי מאסר חלף הקנס חרג השופט מלומד מסמכותו; ולטעמי, חרג גם מן המידה הראויה. על כן הייתי מעמיד את תקופת המאסר שנקצבה לכל אחד מהמערערים כנגד הקנס על עשרים (תחת ארבעים) חודשים. כשלעצמי, אינני גורס הטלת שלוש שנות מאסר על-תנאי, כתוספת למאסר בפועל בן עשר שנים. לפיכך הייתי מעמיד את תקופת המאסר על-תנאי על שמונה-עשר חודשים, והתנאי הוא כקביעת בית-המשפט המחוזי. 7. שני המערערים השיגו לפנינו גם על צדקת הצווים לחילוט כל הרכוש שנתפס ברשותם. בא-כוחו של שלמה הסתפק, לעניין החילוט, בטענות שכלל בכתב נימוקי הערעור; אלא שהעיון בנימוקים אלה לא שכנע אותנו בקיום טעם העשוי להצדיק התערבות בצו לחילוט רכושו. אפנה אפוא לערעור מטעם עופר על הצו לחילוט רכושו. הרכוש שחולט מידי עופר כולל גם את דירת-מגוריו בטבריה, המשמשת למגורי אשתו וילדיו. בגזר-דינו הורה השופט המלומד לאפוטרופוס הכללי להעמיד לרשות עופר סכום השווה ל-90 אלף דולר לרכישת דירה בת שלושה חדרים בטבריה שתשמש למגורי אשתו וילדיו, במקום דירתם הנוכחית. בעקבות החלטתנו, בפסק-דיננו הקודם, להתערב בהסדר דומה שנעשה שם עקב חילוט דירת-מגוריו של הנאשם מרדכי שושני, הודיעה באת-כוח המדינה על הסכמתה לקבלת ערעורו של עופר על חילוט דירת-מגוריו. בכך הוסר מעל הפרק עניינה של דירת המגורים. 8. זולת דירת המגורים התייחס צו החילוט לזכויותיו של עופר (אם לבדו ואם במשותף עם רעייתו) בחמישה נכסי מקרקעין נוספים, לשני כלי-רכב ששוויים הכולל נאמד בסך של כ-270 אלף ₪ ולשלושה חשבונות בבנק הפועלים ובהם פיקדונות בסכום כולל של כ-1.8 מיליון ₪. מן הראיות שהובאו לפני בית-המשפט המחוזי עלה, שכל פריטי הרכוש האמורים הגיעו לרשותו של עופר במועדים שחלו פחות משמונה שנים לפני הגשת כתב האישום נגדו. על רקע עובדה זו ניצבה לפני בית-המשפט השאלה, אם עופר הביא ראיה ביחס למקור השגתם של פריטי הרכוש - שנטל הבאתה רבץ עליו - כדרוש לסתירת חזקתו של סעיף 31(6)(א)(בב) לפקודת הסמים המסוכנים. טענת עופר הייתה, שאת כל פריטי הרכוש שהיו ברשותו ביום העמדתו לדין רכש באמצעים שהשיג בדרכים חוקיות. עופר טען, כי בהיותו בהולנד עסק במסחר במכנסי ג'ינס מזויפים והרוויח במסחר זה ממון רב. בממון זה, שהועבר על-ידו לישראל, ובהלוואות שנטל בבנקים בארץ, רכש לטענתו את כל נכסיו. מן הכספים שהפיק מעסקאות הסמים, טען, לא נותר ברשותו שריד ופליט. כספים אלה הפקיד בידי אחד, אליהו מנשה, שנרצח בהולנד בשנת 1999; וכך, לדבריו, ירד כל שלל עבירותיו לטמיון. את הגירסה בדבר הפקדת שלל העבירות בידי אלמוני שנרצח בהולנד דחה השופט המלומד כבלתי ראויה לאמון. את ההלוואות, קבע השופט, נטל עופר אך בניסיון להלבין את הכספים שהפיק מעסקי הסמים. ביחס לגירסת עופר, כי הפיק רווחים גדולים ממסחר במכנסי ג'ינס מזויפים, קבע השופט, כי אף אם יאמין לטענה זו לא יהיה בכך כדי להועיל לעופר, שכן הכנסה ממסחר במכנסי ג'ינס מזויפים אינה יכולה להיחשב כמקור חוקי להשגת הרכוש, בעוד שסעיף 31(6)(א)(אא) לפקודת הסמים המסוכנים מטיל על הנאשם שהורשע חובה להוכיח כי "האמצעים להשגת הרכוש היו חוקיים". 9. על הגירסה שנדחתה על-ידי השופט כבלתי-מהימנה - היינו, כי את כל רווחי הסמים הפקיד עופר בידי אלמוני שנרצח בהולנד - לא חזר עוד סניגורו של עופר בטיעונו בערעור. עם זאת טען הסניגור, כי משהיה השופט נכון להניח שעופר הרוויח ממון רב במסחר במכנסי ג'ינס מזויפים, היה עליו לקבוע כי די בגירסה זו לסתירת חזקתה של פקודת הסמים. לטענתו, כל אמצעי להשגת רכוש שאינו סחר בסמים מסוכנים - אף אם כשלעצמו אינו חוקי - ראוי להתפרש כ"אמצעי חוקי" במשמעות האמורה בפקודת הסמים ובכוחו לסתור את חזקת הפקודה ולשמוט את עילת החילוט. כשלעצמי, אינני סמוך ובטוח כי ניתן לפרש את אמירת השופט כקבלת הגירסה של עופר שהשיג את כל רכושו בכספים שהרוויח במסחר במכנסי ג'ינס מזויפים. הלוא אם סבר השופט כי עופר הוכיח את גירסתו האמורה, הדעת הייתה מחייבת שיאמר זאת; ואילו השופט בחר לבסס את הכרעתו רק על הנחה שיש ממש בגירסתו האמורה של עופר. עם זאת אינני רואה צורך להיכנס להבחנה זו, שכן מקובלת עליי עמדתה של באת-כוח המדינה, כי משהוכח - מפי עופר עצמו - כי עסקי הסמים הניבו לו רווח של כשישה מיליון ₪, ושווי הנכסים שנמצאו ברשותו איננו עולה על הסכום בו הסתכמו רווחיו מעסקי הסמים, מן הדין להחיל את דין החילוט על כלל נכסיו. שכן, גם אם נכונה גירסתו, כי הרוויח כספים גם ממקורות אחרים, אך אין בידו להוכיח מה רכש ברווחי הסמים ומה רכש ברווחים שהפיק ממקורות אחרים, מן הדין לראות את כל הרכוש המצוי ברשותו כרכוש שהושג ברווחי הסמים. חשוב להטעים: אף אילו נמצאו ברשות עופר נכסים בשווי העולה על שישה מיליון ₪, היה דין החילוט חל על כל נכסיו; שכן, מעת שהכספים שסוחר סמים השיג ממקורות שונים התערבבו בכיסו, ואין בידו להוכיח איזה חלק מהם השיג בדרך חוקית, לא ניתן לראותו כמי שנשא את נטל הראיה לסתירת החזקה שכל רכושו הושג על-ידיו בעסקי סחר בסם. בפרשתנו, ההכרעה אינה נזקקת לכך, שהרי שווי הרכוש שנתפס ברשות עופר זהה לגובה רווחיו מעסקי הסמים. לנוכח האמור, ומשנשמטה גירסתו של עופר כי כל הממון שהפיק מעסקי הסמים אבד בידו של מי שנרצח, אינני רואה יסוד להתערבותנו בצו לחילוט רכושו. 10. מכלל הנימוקים שפורטו יש, לדעתי, לקבל את ערעורי שני המערערים בהעמדת תקופת המאסר תמורת הקנס על עשרים (תחת ארבעים) חודשי מאסר ובקיצור תקופת המאסר על-תנאי שנגזרה עליהם על שמונה-עשר חודשים (תחת שלוש שנים). ערעורו של עופר שושן יתקבל גם לעניין תקופת מאסרו בפועל, שתועמד על עשר (תחת אחת-עשרה) שנים, וכן לעניין ביטול צו החילוט ביחס לדירת המגורים של משפחתו בטבריה. יתר חלקי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי יעמדו בעינם. בשולי פסק-הדין אשוב ואזכיר את אשר הערתי בראשית הדברים, היינו כי הכרעתנו בנושא חילוט רכושו של עופר שושן לאוצר המדינה כפופה להכרעה העתידה בערעורו התלוי ועומד של בנק הפועלים (בע"א 730/02) כטוען לזכויות בחלק מפריטי הרכוש המחולט. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ערעורסמים