א. מבוא 1. עניינו של פסק הדין הוא גובה נזקיו של התובע מס' 1 (להלן: "התובע") עקב תאונת דרכים שאירעה לו ביום 17.12.96 (להלן:"התאונה"), משהודיעה התובעת, עוד בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ביום 28.06.00, כי חזרה בה מטענתה בדבר הכפירה באחריות. 1.1 התובעים 2 ו- 3 הם הוריו של התובע מס' 1, המלווים אותו בתובענה זו הגם שכנראה לא נקטו בהליכים לקבלת אפוטרופסות עליו (ראו הבהרת ב"כ התובע בעמ' 3 לפרוט' ש' 8). 2. המדובר בתובענה עפ"י החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "חוק הפלת"ד"), שהוגשה במקורה, כאמור, לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.א. 1082/00). 2.1 לתובענה בבאר שבע קדמה תובענה שהוגשה לבית משפט השלום ברחובות, במסגרתה אף מונה לתובע מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, אולם התובענה נמחקה, ביום 01.11.99, מחוסר מעש. 3. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רויטל יפה=כץ) מונו לתובע שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורטופדי - הד"ר עמוס שינדלר ובתחום הפסיכיאטרי - הד"ר אדית מטרני וחוות הדעת מטעמם הוגשו לבית המשפט המחוזי. 4. שני המומחים קבעו, כי בתחומי מומחיותם לא נגרמה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה. 5. מיד לאחר העברת התיק לטיפול של בית משפט השלום באשדוד, עתר ב"כ התובע לדחייה של שנתיים, בטענה שהתובע הוא חולה-נפש חמור, אך ייתכן שיפור במצבו הכללי והדבר יאפשר הגעה להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט, דבר שבאותה עת לא היה אפשרי. 6. בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי, ובהסכמת ב"כ הנתבעת דחה את הדיון בשנה - ובהמשך עוד בחצי שנה. 7. בחודש אפריל 2005 התייצב ב"כ התובע בבית המשפט, הבהיר כי מצבו הבריאותי של התובע השתפר במידת מה - והוא איננו מאושפז ואפילו עובד. 7.1 יחד עם זאת, ביקש לקבוע את התיק להוכחות ובראש ובראשונה לחקירתה של המומחית הרפואית בתחום הפסיכיאטרי. 7.2 ב"כ התובע הבהיר אז, כי באם לא תשנה הד"ר מטרני את חוות דעתה, ישקול התובע אפשרות להגיע לפשרה. 7.3 בהמשך, משהגיעו ב"כ הצדדים לעימות ביניהם, עתרו במשותף לקבוע את התיק להוכחות כוללות. 8. במסגרת מסכת הראיות העידו: המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי הד"ר אדית מטרני, התובע עצמו, ואמו שהיא התובעת מס' 3. 8.1 הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה. 8.2 בתחילת פרשת הראיות התייצב מנהל סניף "אגד" באשקלון, אשר הביא עמו את התיק האישי של התובעת וצילומו הוגש לתיק בית המשפט. 9. בתום חקירתה של הד"ר מטרני, הגיש ב"כ התובע בקשה למינוי מומחה חליף בתחום מומחיותה (בש"א 1892/06). 9.1 בתום דיון בבקשה, ניתנה החלטה, ביום 25.12.06, הדוחה את הבקשה. 9.2 לאחר שמיעת ההחלטה הודיע ב"כ התובע, כי אין טעם בהגשת תחשיבי נזק בטרם הוכחות - והתיק נקבע להמשך ההוכחות. ב. טיעוני הצדדים. 1. התובע משלים עם קביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, לפיה לא נותרה לו נכות צמיתה בעקבות החבלה בגב בתאונה. 2. אין כן לגבי קביעתה של המומחית הרפואית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, כי מחלת הנפש ממנה הוא סובל, סכיזופרניה פרנואידית, איננה קשורה לתאונה. 2.1 לטעמו, יש קשר סיבתי בין מחלתו לבין התאונה. 3. ב"כ התובע מבקש להבדיל בין סיבתיות רפואית לבין סיבתיות משפטית וסבור, כי למרות שהמומחית שללה את הסיבתיות הרפואית, קיים קשר סיבתי משפטי בין הנכות הפסיכיאטרית לבין התאונה. 4. בנסיבות אלה, עותר ב"כ התובע לפצות את מרשו בסך של 242,650 ₪ בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל); אבדן השתכרות לעבר בסך 682,860 ₪ ואבדן השתכרות לעתיד בסך 1,266,947 ₪ וכן תוספת של 17% בגין אבדן תנאים סוציאליים נלווים. 5. ב"כ הנתבעת סבור, כי הד"ר מטרני ערכה חוות דעת מפורטת ומעמיקה והשיבה תשובות בהירות ומספקות לכל השאלה שנשאלה, התואמות לחלוטין את מדע הרפואה כפי שהתפתח עד היום. 6. לטעמו של ב"כ הנתבעת, מדובר בהתפתחות זחלנית של מחלה הסכיזופרניה ללא כל קשר לתאונה (או לכל ארוע אחר בחייו של התובע). 7. לטעמו של ב"כ הנתבעת, אין הבדל בין "סיבתיות רפואית מדעית" לבין "סיבתיות משפטית" והטענה כאילו הד"ר מטרני לא ראתה לנכון לברר את האפשרות שחוויית תאונת הדרכים השפיעה על מצבו הנפשי של התובע, איננה נכונה, שכן מסקנותיה לא זו בלבד שהן עולות בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, אלא שהן תואמות גם את האנמנזה שנלקחה בעת הבדיקה הרפואית. 7.1 יתר על כן, לטעמו לא ניתן להסיק מסקנה בדבר קשר סיבתי משפטי בהיעדר כל קשר סיבתי-רפואי. קשר סיבתי משפטי לא יכול להיווצר ללא כל ראיה מדעית על קיום האפשרות של קשר סיבתי רפואי. 8. לטעמו של ב"כ הנתבעת, הכלל שנשתרש בפסיקה לעניין סטיה מחוות דעת מומחה שמינה בית המשפט הוא, שיש לקבל את חוות הדעת אלא אם כן יש נימוקים כבדי משקל המחייבים סטייה ממנה - ובמקרה שלנו לא הומצאו נימוקים כאלו. 9. בנסיבות אלה, בהעדר נכות ובהתחשב בעובדה שהתובע היה חייל בעת התאונה ולא נגרם לו הפסד שכר - סבורה הנתבעת, כי נזקו של התובע מסתכם בכאב וסבל. 9.1 בהעדר נכות, אף לא זמנית ובהעדר אשפוז, מציעה הנתבעת לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך שלא יעלה על 2,000 ₪. ג. הנכות הרפואית 1. כאמור, אין התובע חולק על קביעת המומחה הרפואי בתחום האורטופדי. 1.1 המומחה גם לא נחקר על חוות דעתו. 1.2 ממילא מוסכם על הצדדים, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדי ולא מצאתי כל נימוק, בוודאי לא כבד משקל, שלא לקבל קביעה זו. 2. אשר לחוות דעתה של הד"ר מטרני, ההלכה היא אכן, כי מסקנות המומחה אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט ומלאכת הסקת המסקנות, החורצת את גורל השאלות השנויות במחלוקת, מסורה באופן בלעדי לבית המשפט, אשר מכריע אלו דברים לקבל ואלו לדחות, כולל בשאלות רפואיות (ע"א 409/84 מ.י. ואח' נ' עו"ד ד"ר שגב ואח', פד"י מ(3) 706; י. קדמי על הראיות). 3. יחד עם זאת, ההנחה היא שמומחה המתמנה על ידי בית המשפט פועל בהגינות ובתום לב ובד"כ חוות דעתו מתקבלת. 3.1 אמנם, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לבקר את עדותו של המומחה הרפואי ואת מסקנותיו וברי שהמילה האחרונה בעניין זה היא תמיד לבית המשפט, ו"במובן זה משקיף בית המשפט על עדות המומחה ממבט על וביכולתו לקבוע כיצד משתלבת היא בפסיפס שיוצר חומר הראיות בכללותו... חוו"ד רפואית, כמו כל חוות דעת של מומחה אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט..." (ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ו(4) 289, 293-294, מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן). 3.2 אלא שיש צורך בנימוקים כבדי משקל כדי לדחות חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, כמו למשל "אם עולה, ממכלול הראיות, שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה" (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פד"י נ"ח(2), 583. 3.3 וכך קבע כב' בית המשפט העליון בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, תק' ע"א 90 (2) 532: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן...". 4. בפרק הדיון בחוות דעתה מציינת הד"ר מטרני (להלן גם "המומחית"), כי התובע אושפז אמנם רק בשנת 2001, אך תולדותיו מצביעים על התפתחות המחלה בצורה זחלנית עוד שנים לפני כן, מבלי שניתן לקבוע, ע"י שחזור השתלשלות האירועים, את המועד המדויק להתחלתה בהעדר מסמכים רלבנטיים לפני 1995. 4.1 המומחית מוסיפה, כי גם אם היו סימנים מבשרים, הם לא היו גסים במידה שתפריע לשיבוץ במסגרת בית הספר ושיגרמו להפרעת הסדר הציבורי. 5. המומחית מציינת, שהדוקומנטציה הראשונה בכיוון בעייתיות נפשית מסופקת החל מהשירות הצבאי: 5.1 בשנה 1995, לאחר שורה של כשלים תיפקודיים במסגרת הצבא, שנבעו לדעתה, מן המחלה שהחלה לבצבץ ולהשפיע על תיפקודו של התובע, איבחן פסיכיאטר צבאי מצב דכאוני, אישיות תלותית והוריד את הפרופיל הבריאותי. 5.2 זמן קצר לאחר מכן - כותבת המומחית - היה התובע מעורב בתאונת דרכים קלה שבעטיה הוא סירב , זמן מה, לאחוז בהגה. 5.3 מלבד זאת - מציינת המומחית - לא היו עדיין תופעות "מיקרוסקופיות" חדשות המצביעות על פריצת הפסיכוזה ורק כעבור שנה, לאחר היציאה מן המסגרת הצבאית שכפי הנראה סיפקה משענת מסוימת, פיתח התובע את המשבר הפסיכוטי. 6. המומחית קובעת, כי איננה מוצאת כל זיקה בין התאונה לבין פריצת מחלת הנפש, כשם שאיננה מוצאת זיקה בין החרפת מצבו לבין הכשלון כמועמד לעבודה בחברת "אגד", אירוע שהיה הסמוך ביותר לשקיעתו של התובע בדיכאון ובחוסר מעש. 7. יתרה מכך, המומחית מציינת, כי נסיבות החיים של התובע, לא זו בלבד שאין בהן משקל סיבתי, אלא אף הן אינן זרזים למשבר נפשי מן הסוג ממנו סובל התובע. 8. בנסיבות אלה מסיקה המומחית, כי לתובע אמנם נכות נפשית ניכרת ובמהלך עדותה בבית המשפט היא אף קבעה שיעורה -50%, אך אין קשר בינה לבין התאונה. 9. הד"ר מטרני נחקרה ארוכות ע"י ב"כ התובעים והבהירה כי אבחנתה מבוססת הן על התבוננותה בתובע והן על ההיסטוריה הרפואית שלו כפי שפורטה במסמכים והן ע"י התובע ואמו, לרבות סיכום לאחר אישפוז. 10. הד"ר מטרני הבהירה, כי במחלת הסכיזופרניה יש גלים של רמיסיה והחרפה - ובעת שהתובע נבדק על ידה, הוא היה ברמיסיה - במצב יחסי שקט ולא נתון בהזיות כפי שהיה בזמן האקוטי. 10.1 הדברים מתיישבים עם העובדה, שמס' חדשים לאחר בדיקתו על ידה, החל התובע לעבוד ב"אגד" והיו מרוצים ממנו שם. 11. המומחית התעמתה עם טענות רבות ושונות שהעלה ב"כ התובע ודבקה בעמדתה, כי מחלת הסכיזופרניה איננה נגרמת על ידי אירועים חיצוניים. 11.1 היא הסכימה, כי אירועים חיצוניים עלולים לזרז את הופעתה, אלא שבכל האירועים שהוצגו בפניה ע"י התובע - לא ראתה אירועים המסוגלים לזרז הופעת המחלה. 11.2 "התייחסותי היתה התיחסות סיבתית בעגה המקצועית: אתיולוגית - ציינה המומחית בעמ' 9 לפרוט' ש' 29-31 - האם אירוע בחיים אחראי לפריצת מחלת הסכיזופרניה, וההנחה שלי היא שבנסיבות המקרה הזה, עם האיפיונים שלו, התאונה לא יכולה להיות לא גורם ולא זרז". 11.3 בין היתר ציינה, שיש סברה שזו מחלה גנטית, אולם בעניין זה אין שום דבר וודאי עדיין. 12. המומחית הבהירה, כי לא היה צורך בהפנייתו של התובע לבדיקות פסיכודיאגנוסטיות מאחר והתובע נבדק על ידה לאחר אישפוז פסיכיאטרי שם מיצו את כל האמצעים הדיאגנוסטיים והיא עיינה בכל החומר שהועמד לרשותה. 13. אשר לתחושה הסובייקטיבית של התובע ציינה המומחית, כי "בדקתי את הבחור במשך שעה שלמה והוא היה מקובע במה שהוא החשיב כטראומה המשמעותית של חייו: אי קבלתו לעבודה ב"אגד"..." (עמ' 15 לפרוט ש': 10-11). 14. לשאלה, האם נכון שלא מצויה בחומר איזושהי אינדיקציה על המשקל היחסי של חווית התאונה לגבי מחלתו, השיבה המומחית בנחרצות: "...איך אפשר היה לבדוק מה משמעות אירוע שקרה שנה לפני פרוץ המחלה בצורה גלויה, כאשר מאירוע התאונה ועד שהוא אושפז קרו לו כל כך הרבה דברים נוספים? איך אפשר לעשות את האנליזה הדיפרנציאלית (המבדלת) ומדוע לעשות זאת? למה לשלוף אירוע אחד ולייחס לו חשיבות רק מפני שהוא טעון תגמול חומרי?" (עמ' 16 לפרוט' ש': 1-5). 15. "נגשתי לתיק הזה כמומחית מטעם ביהמ"ש - ספרה המומחית - עם מקסימום של אובייקטיביות. לא נטיתי לא שמאלה ולא ימינה. שקלתי את כל האפשרויות ומסקנתי, כפי שכתבתי אותה בשורה האחרונה היא, שאין קשר בין הנכות הנפשית לבין תאונת הדרכים הנדונה. אני מגנה עליה ועומדת מאחוריה. זה לא נעשה מתוך עקשנות, אלא מתוך שיקול -דעת". 16. לא מצאתי כל נימוק - כל שכן כבד משקל - כדי לדחות את חוות דעתה של המומחית ; לא מצאתי כי מסקנות חוות הדעת מושתתות על עובדות שגויות. נהפוך הוא, המסקנות מתיישבות עם יתרת חומר הראיות שבתיק. 17. סבורני, כי חוות דעתה של הד"ר מטרני היא מפורטת, מעמיקה ומקצועית ולא נסתרה במהלך חקירתה נגדית של המומחית. 17.1 מסיבה זו גם לא נעתרתי לבקשת התובע למנות לו מומחה חליף (או נוסף) בתחום הפסיכיאטרי (בש"א 1417/02), תוך כדי התייחסות לחלק מן הטענות המועלות ע"י בא כוחו בסיכומים. 18. אשר לטענה בדבר שוני בין סיבתיות משפטית לבין סיבתיות מדעית =רפואית - אין חולק על כך כי קיים שוני כזה וזו קביעה מימים ימימה. 18.1 למעשה, ציטט ב"כ התובע, בסיכומיו, מפסה"ד בע"א 51/65 מרקשייד בע"מ נ' רוזן, פד"י י"ט (2) 184,187, העומד על ההבדל בין שני סוגי הסיבתיות, אולם אם היה ממשיך בציטוט היה נוכח לדעת, כי שם דובר בקביעת רופאים שנגדה את ההשקפה המשפטית הידועה, שבמקרים של פגיעה גופנית בנסיבות של אותו פסק-דין, על הפוגע לקבל את הנפגע כמוה שהוא, עם כל מומיו וליקוייו ואף רגישות או פגיעות מיוחדת אינה יוצאת מגדר הציפיות. 18.2 בנוסף, היה מדובר במקרה בו לא ניכרו בנפגע סימני מחלה נפשית קודם לתאונה והפסיכוזה, כפי שקבעו המומחים הרפואיים, התפתחה לאחר התאונה. 18.3 אין זה, כמפורט להלן, המקרה של התובע בענייננו. 19. במסגרת סיכומיו, הפנה ב"כ התובע לפסקי דין בהם הוכרה הסכיזופרניה כנגרמת - ולו על רקע תשתית קודמת - עקב אירועי היום אשר פקדו את החולה. 19.1 בין היתר, היפנה לע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים (פד"י כ"ד(1) 217); ד"נ 3/70 ק. התגמולים נ' בוסאני (פד"י כ"ד(1) 637); ע"א 516/76 מסיקה נ' קצין התגמולים (פד"י ל"א(2) 431) - בהקשר של נכי צה"ל וע"א 802/77 שושן נ' אוטוקרס (פד"י ל"ד(2) 385) וע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס (פד"י ל"ז(1) 178). 20. במרבית פסקי הדין, אליהם הפנה התובע נקבע, כי מחלת הסכיזופרניה היא מחלה הטבועה בנפשו של אדם, דהיינו, איננה פורצת "יש מאין", אלא כרוכה בתשתית פסיכיאטרית קודמת. 20.1 בעניין אחד אוזכרה הטענה הרפואית, שייתכן ואירוע חיצוני לא רק מביא להתפרצותה של המחלה, אלא עשוי גם להיות הגורם הבלעדי בהופעתה. 21. אכן, גובשה בפסיקה, בתיקים העוסקים בתגמולים עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט - 1959, דרך נוספת לקביעת קשר סיבתי משפטי בין מחלה שנתגלתה בעובד לבין תנאי שירותו או תנאי עבודתו. 21.1 זאת, באמצעות הבאת ראיות המתגבשות כדי "אסכולה רפואית רצינית", המעידה על קשר סיבתי רפואי - בהבדל מדעה גרידא. 22. השאלה, מתי מתגבשת "אסכולה רפואית רצינית" נדונה ברע"א 2027/94 צביה קליג נ. קצין התגמולים במשרד הבטחון, פד"י נ(1) 529; 537: "...מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא אין תשובה ברורה לשאלה זאת... מצד אחד ברור, כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי, כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים". 23. ובעמוד 539: "כדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי 'מתקבל מאוד על הדעת' שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה...". 24. אלא, שהתובע לא הציג "אסכולה רפואית רצינית", כדרישת הפסיקה, התומכת בקשר סיבתי בין התאונה ונסיבותיה לבין מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל. 24.1 כל שהביא התובע, היא סדרת פסקי-דין הקובעת, כי לפריצת סכיזופרניה יש צורך בתשתית נפשית קודמת ופסק דין המאזכר דעה רפואית, לפיה גורם חיצוני יכול אף לגרום להופעת המחלה. 25. בע"א 516/76 בנימין מסיקה נ' קצין התגמולים (פד"י ל"א(2) 431, 435) נקבע, כי "הנני מבין לרוחם של אלה הרואים להקל ככל האפשר עם מי שמבקש הכרה בזכותו כנכה, אך מאידך גיסא איני רואה אפשרות להרחיק עד לקבלתה למעשה של התיזה, שלפיה, מי שנתקבל לשירות כבריא וחלה בו בסכיזופרניה, חזקה שחלה כאמור עקב השירות והוא כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר... המערער לא הצליח להרים את הנטל ההוכחתי המוטל עליו. גם אם אצא מן ההנחה שהוא נושא רק בנטל הבאת ההוכחות, להבדיל מנטל השכנוע". 26. בע"א 802/77 שושן נ' אוטוקרס, (פד"י ל"ד(2) 385, 389) נקבע, כי "...אכן, מן המפורסמות הוא כי במדעי הרפואה רבים הם החידושים והגילויים ואלה עשויים להביא לשינוי בגישות המקובלות באשר למהותה של הסכיזופרניה. כך למשל, בשורה של מחקרים רפואיים... הועלתה הטענה הרפואית, כי ייתכן ואירוע חיצוני מביא לא רק להתפרצותה של המחלה, אלא עשוי הוא אף להיות הגורם הבלעדי להופעתה... אוזנו של בית המשפט צריכה להיות כרויה לחידושי מדע אלה, ומה שהיה 'מן המפורסמות' על פי עמדתו של מדע הרפואה בעבר עשוי שלא לשקף את התפתחותו בהווה...". 27. ב"כ התובע ניסה לשכנע, כי התאונה נשוא התובענה הייתה לפחות זרז בהתפרצות המחלה, אלא שלא הצליח בכך. 28. בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פד"י מ"ה(5) 203, 213 נקבע, כי "הקו המנחה שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו העניפה של בית משפט זה בסוגיה שלפנינו, הוא, כי אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי - בין אם היא הייתה ידועה ובין אם הייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי משפטי בין השירות לבין המחלה... מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידיו. 28.1 יחד עם זאת נקבע שוב, כי "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, מהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת בעילת התביעה, רובץ תמיד על התובע". 29. בבג"צ 1199/92, 4118 אסתר לוסקי ואברהם טייבר נ. בית הדין הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי, פד"י מ"ז(5) 734, 761 נקבע אמנם, כי "קיימים הבדלי גישה בין מדע הרפואה לבין תורת המשפט במה שנוגע לסיבתיות... וכאשר הסיבתיות המשפטית שונה מזו הרפואית, אין לאמץ את חוות דעת המומחה הרפואי כמסקנה סופית...". 29.1 אלא, שבהמשך מוסבר ההבדל בכך ש"סיבתיות משפטית, בהבדל מסיבתיות רפואית, מושפעת לא רק מן הקביעה הרפואית בדבר הגורמים להיווצרות אוטם ומידת הדומיננטיות שלהם, אלא לוקחת בחשבון יסודות נוספים כגון גורם העיתוי ומידת עוצמתו...". 30. במילים אחרות, יש צורך בקביעה רפואית, לפחות אפשרית. ראיה מדעית כלשהי על קיום אפשרות של קשר סיבתי רפואי, כאשר המשפטן לוקח בחשבון יסודות נוספים. 30.1 בענייננו, שללה המומחית, מכל וכל, את האפשרות לקשר סיבתי רפואי כלשהו בתאונה, הן ביחס לפרוץ המחלה והן כזרז לפריצתה. 31. יתרה מכך, גם אם הייתה המומחית מקבלת את התיזה כי תאונת הדרכים יכולה לשמש כגורם או לפחות עקרונית זרז להופעת המחלה, הרי היא ציינה, כאמור, במפורש, בפרק "דיון" במסגרת חוות דעתה, כי נסיבות החיים של התובע, ספציפית, לא זו בלבד שאין בהן משקל סיבתי, אלא אף הן אינן זרזים למשבר נפשי מן הסוג ממנו סובל התובע. 32. גם מבחינת העיתוי של פרוץ המחלה, אין בנסיבות התאונה כדי לבסס סיבתיות משפטית השונה מן הסיבתיות הרפואית - וגם בכך עניינו של התובע שונה מעניינם של תובעים שהמחלה התפרצה בתקופת שירותם הצבאי: 32.1 התאונה אירעה בחודש דצמבר 1996, אולם בפרק ה"דיון" בחוות דעתה, מציינת, כאמור, המומחית, כי הדוקומנטציה הראשונה בכיוון בעייתיות נפשית החלה מן השירות הצבאי. בשנת 1995 ולאחר שורה של כשלים תיפקודיים במסגרת הצבא, אובחן ע"י פסיכיאטר צבאי מצב דכאוני, אישיות תלותית והוריד לתובע את הפרופיל הבריאותי. 32.2 התובע השתחרר מן הצבא בשנת 1997, שנה לאחר התאונה, ורק אז החלה מחלתו הנפשית לבצבץ. 32.3 התובע עצמו סיפר, במהלך חקירתו הנגדית, כי פנה לפסיכיאטר במסגרת השירות הצבאי אותו החל בשנה 1994. "בגלל שאני חולה אסטמה והציבו אותי רחוק מהבית -סיפר התובע- היה לי קשה שם והיה לי גם קר ומצבי הבריאותי שלי התדרדר. התגעגעתי גם להורים ולחמימות שבבית ואז הכל הצטרף ביחד והלכתי לפסיכיאטר" (עמ' 28 לפירות ש' 33-35). 32.3.1 הפניה לפסיכיאטר הייתה לפני התאונה (עמ' 29 לפרוט' ש' 9-10). 32.4 התובע תיאר את תקופת שירותי הצבאי כתקופה שקטה, דהיינו עד שנה 97'. 32.5 התובע אישר כי התקופה שבה רצה כל הזמן להישאר בבית הייתה שנה וחצי לאחר התאונה (עמ' 29 פרוט' ש' 19-23). 32.6 גם אמו של התובע אישרה, כי התובע החל להסתגר בבית החל מיוני 98 (סעיף 11 לתצהיר ת/4) ובקיץ 99 המצב אף החמיר (סעיף 12 לתצהירה). 32.7 אמנם, האם כתבה בתצהירה (סעיף 8) כי בחדשים שלאחר התאונה היו מצד התובע התנהגויות מוזרות והוא התלונן שלא טוב לו וכואב לו ובמיוחד הפריעו לו אורות מהבהבים, אולם במהלך חקירתה הנגדית אישרה כי מה שתיארה בסעיף 8 לתצהיר היה כחצי שנה עד 7 חודשים לאחר התאונה (עמ' 36 לפרוט' ש': 5-6). 32.8 ההתנהגות המוזרה החלה לאחר השחרור מהצבא (עמ' 36 לפרוט' ש' 15-16. 32.9 יתרה מכך, האם אישרה כי אחרי התאונה המשיך התובע לנהל חיי חברה, המשיך לשרת בצבא כמכונאי רכב והחל להסתגר רק בשנה 98 (עמ' 36 לפרוט', ש' 17-21). 32.10 התובע עצמו אישר את דברי האם, כי תקופת ההסתגרות היתה ביוני 98' (עמ' 29 לפרוט ש' 19-23), וכן אישר כי "זה התחיל שנה וחצי אחרי התאונה". 32.11 מחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 11.03.2001 בתיק הרפואי נ/10, עולה, כי "לדברי האב מצבו התדרדר לפני כ-3 שנים..." דהיינו, שנת 1998, שנתיים לאחר התאונה. 33. זאת ועוד, למרות שב"כ התובע ניסה לשכנע את המומחית במרכזיותה של התאונה כגורם להתדרדרות מצבו הנפשי, הסתבר, כי התובע עצמו לא ראה זאת כך וראה דווקא באי קבלתו ל"אגד" את החווייה הטראומטית העיקרית. 33.1 "... אני בדקתי את הבחור במשך שעה שלמה - סיפרה המומחית בעמ' 15 לפרוט' ש': 10-12 - והוא היה מקובע כמה שהוא החשיב כטראומה המשמעותית של חייו: אי קבלתו לעבודה באגד. אגב, הוא רצה להתקבל לעבוד כנהג באגד. זה מה שהוא אמר לי". 34. ב"כ התובע תיאר את התובע כתלמיד וכחייל נורמטיבי, שהתנהגותו ומצבו הנפשי השתנו לאחר התאונה ובעקבותיה. 35. למעשה, עלה מחקירתה של האם, כי לתובע היו עיכובים בהתפתחות עוד בילדותו: 35.1 "כן. הוא גם היה במעקב במרכז להתפתחות הילד בבית חולים קפלן" - סיפרה האם בעמ' 34 לפרוט' ש' 16. 36. בבית הספר היסודי, היה התובע בכיתה טיפולית עם ילדים בעלי קשיי למידה: 36.1 "נכון - אישר התובע - עם ילדים שלא מסתגלים לבית הספר בלימודים רגילים. זו הייתה כיתה מיוחדת" (עמ' 28 לפרוט', ש' 20-21). 37. מן המסמכים מבית הספר התיכון (נ/8 ו - נ/9) עולה, כי מדובר בתלמיד חלש במרבית המקצועות, "מפריע", "חלש", "חסר הרבה מאוד", "אינו עובד", "ירידה בהתנהגות", "חלה ירידה בלימודים ובהתנהגות", "חייב לשפר הישגיו בלימודים". 38. מן המסמכים הצבאיים (במסגרת נ/5) עולה, כי מומחה לבריאות הנפש איבחן אצל התובע "סימנים של קשיי הסתגלות, ניסה להתמודד עם הקושי אך לא הצליח, מדוכא ומצוברח" - כבר במסמך מיום 6.11.95 - למעלה משנה לפני התאונה. 38.1 נאמר במסמך זה, מטעם המומחה לבריאות הנפש, כי "בזמן אחרון ישנה החרפה... מצב רוח ירוד, נדודי שינה". 38.2 ביום 7.11.95 נשלח לוועדה רפואית לצורך שינוי פרופיל, נבדק ע"י קב"ן ומומלץ להוריד את הפרופיל. 39. בנסיבות אלה, הנני מאמץ את חוות דעתה של המומחית, לפיה אין קשר בין מחלתו הנפשית של התובע לבין התאונה ולא נותרה לו נכות נפשית - בגינה. ד. הנכות התיפקודית ואבדן כושר השתכרות 1. לטענת ב"כ התובע, עמד התובע בבחינות וקיבל הסמכה כמכונאי רכב כשהוא משרת בצה"ל במקצוע זה. 2. לטעמו של ב"כ התובע, נחל התובע הצלחה בעבודתו ואלמלי עברו הפסיכיאטרי, היה מתקבל כעובד קבוע ב"אגד" ולימים גם כחבר האגודה. 3. ב"כ התובע מציין, כי שכר מכונאי מן השורה - ואפילו אינו חבר אגד - גבוה משמעותית מן השכר הממוצע ודי להשוות בלוח י"א/8 של הירחון הסטטיסטי לישראל, בין השכר הממוצע הכללי, לבין השכר הממוצע ב"תחבורה אחסנה ותקשורת" כמו גם בתעשיה (כריה וחרושת): בעוד שהשכר הממוצע הכללי, הינו 7,937 ₪, הרי שהשכר הממוצע למכונאי הינו לפחות 9,000 ₪. 4. לטענת ב"כ התובע, הפער בין שכרו הפוטנציאלי של התובע לבין שכרו בפועל, הינו לפחות 5,000 ₪, שכן, לטעמו ברור, שבתנאי המשק הנוכחיים, היה התובע צפוי להשביח בהרבה את שכרו, אפילו לא היה מתקבל כחבר ב"אגד". 5. מהותה של הנכות התיפקודית הוסברה בצורה קולעת בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נב(3) 792, 800 - 801 ע"י כב' השופט תיאודור אור: "הנכות התיפקודית... באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע...". 5.1 עוד נקבע באותו פסק דין, כי בד"כ משקפת הנכות הרפואית אל נכון את הנכות התיפקודית. 6. בענייננו, כמפורט לעיל, אימצתי את קביעות המומחים מטעם בית המשפט, לפיהן לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין התאונה ונכותו הפסיכיאטרית (הקשה) לא קשורה לתאונה. 7. בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה, פד"י מ"ה(4) 77, נקבע (מפי כב' השופט אור), כי "אם לא נשארה כל נכות רפואית, אות היא, בדרך כלל, שלא נשארה כל מגבלה תיפקודית". 8. בע"א 473/88 צנעני נ' צנעני ואח' נקבע במפורש, כי: "בדרך כלל כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות, לא נפגע כושר השתכרותו". 9. הנני קובע, איפוא, כי לתובע לא נגרמה נכות תיפקודית עקב התאונה וממילא גם לא נפגע כושר השתכרותו בגינה. ה. הפסד שכר לעבר 1. לטענת ב"כ התובע, לצרכי פישוט החשבון, הוא יוצא מהנחה - המקפחת את מרשו שבשנים 99- 01 כמעט שלא עבד - שהשתכר כל העת את אותם 4,000 ₪ אותם הוא משתכר היום. 2. על כן, בחישוב עד לחודש יוני 2008, חלפו 114 חודשים, כך שהפסיד הוא 570,000 ₪ ובתוספת ריבית ממוצעת מגיע סך הפיצוי הנדרש ל- 682,860 ₪. 3. לטענת ב"כ הנתבעת, היה התובע חייל בעת התאונה ולא נגרם לו כל הפסד שכר בעבר. 4. אבדן שכר לעבר הוא ראש נזק מיוחד, הטעון הוכחה "ברחל בתך הקטנה". 5. בע"א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פד"י ל'(3) 281, 284 נקבע, כי " 'נזק מיוחד' חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען, כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק, אלא גם את היקפו או שיעורו". 6. במקרה הנדון, לא הובאו כל הוכחות לקיומם של הפסדי שכר בעבר ותחשיבו של התובע מבוסס על הנחות, שבמקרה זה אין להן בסיס. 7. התובע, אמנם, הוסמך כמכונאי רכב ושירת בצה"ל בתפקיד זה, וגם בהנחה ששכרו של מכונאי רכב גבוה מן השכר אותו הניח בא כוחו של התובע שמרשו הרוויח (4,000 ₪ לחודש), הרי הן מחלת הסכיזופרניה והן התאונה, אירעו תוך כדי השירות הצבאי והתובע לא הוכיח מעולם, כי היה מסוגל להרוויח יותר מסך זה. 8. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. ו. הפסדי השתכרות לעתיד ואבדן תנאים סוציאליים נלווים 1. מאחר והתובע הוא יליד שנת 1975 וגיל הפרישה בעניינו הוא גיל 67, סבור ב"כ התובע, כי נותרו לו עוד 33.5 שנות עבודה. 2. על כן, עותר התובע לפצותו בסך של 1,266,947 ₪ עד גיל פרישה (67) ועוד תוספת של 17% בגין הפסד תנאים סוציאליים. 3. כאמור לעיל, נקבע בפסיקה לא אחת, כי בהעדר נכות תיפקודית, אין גם פגיעה בכושר ההשתכרות. 4. אמנם הפסיקה מכירה בחריג המצדיק פסיקת פיצוי בעבור הפסד השתכרות בעתיד, למרות העדר נכות (קציר, פיצויים בגין נזק גוף, עמ' 196), אולם מדובר במקרים בהם שוכנע בית המשפט, כי המשך עבודתו של הנפגע יגרום לו לכאבים או שהוא יזקק למאמץ מיוחד. 4.1 התובע לא הוכיח נסיבות, כאמור. 5. אין, איפוא, מנוס מדחיית עתירתו של התובע גם בראש נזק זה. ז. הוצאות רפואיות, נסיעה ונלוות ועזרת זולת - לעבר ולעתיד 1. אין בסיכומי התובע, התייחסות לרכיבי נזק אלו - לא לעבר ולא לעתיד. 2. בנסיבות אלה, אין צורך להתייחס אליהם במסגרת פסק הדין. ח. כאב וסבל 1. ב"כ התובע עותר לפצות את מרשו במלוא הסכום המכסימלי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, על בסיס הטענה שנכותו נקבעה ע"י ד"ר מטרני לשיעור של 100% ובנוסף, הוא היה מאושפז עקב מחלתו, 134 יום. 1.1 לטעמו, גם נכות צמיתה בשיעור 73% מזכה את מרשו, תודות לימי האשפוז, למלוא הסכום המכסימלי. 2. כאמור, ב"כ הנתבעים מציע לפצותו בסך של 2,000 ₪ בלבד. 3. ראש הנזק של כאב וסבל נגזר, בנושא תאונות הדרכים, משיעור הנכות הרפואית שנקבעה לנפגע ובהעדר נכות מאפשרת תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פיצויים בשל נזק שאיננו נזק ממוני), לפסוק פיצוי עד לסך הנגזר משיעור נכות של 10%. 4. אמנם הפסיקה קבעה, כי "תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א), לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת סכום הפיצוי בגין נזק לא ממוני" (ו) "ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש חריג זה על דרך הצמצום". 5. יחד עם זאת, בהתחשב באשפוז הארוך לו נזקק התובע ובטיפולים בעקבות התאונה, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בגין ראש נזק זה, סך של 12,000 ₪. ט. סוף דבר 1. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1, סך של 12,000 ₪. 2. בנוסף היא תישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ - כדין. 3. זכות ערעור - בתוך 45 יום. ניתן היום, 7/5/09, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. חדש חיים - שופטסגן נשיא נכותהתחום הנפשיפסיכיאטריהתאונת דרכים