גזר דין 1. הנאשם הורשע על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הבאות: חטיפה לשם חבלה, עבירה לפי סעיף 374 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (3 עבירות); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין; שימוש לרעה בכוח המשרה, עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין (3 עבירות); תקיפה הגורמת לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין; סיוע להריגה, עבירה לפי סעיף 298 ו-31 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין; בידוי ראיה, עבירה לפי סעיף 238 לחוק העונשין. 2. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום שירת הנאשם כשוטר חובה בפלוגה כ"ה של משמר הגבול, אשר פעלה בגיזרת העיר חברון. תפקידו של הנאשם היה עוזר אחראי תחבורה בפלוגה. יחד עם הנאשם שירתו באותה פלוגה הלוחמים שחר בוטביקה וינאי ללזה (להלן: שחר ו-ינאי, בהתאמה) וכן שוטר נוסף בשם דניס אלחזוב (להלן: דניס), אשר שימש כעובד רס"ר בפלוגה. הארבעה הועמדו לדין במסגרת כתב אישום אחד (ת.פ. 157/03). עניינו של הנאשם הופרד לאחר עריכת הסדר הטיעון, בהסכמה, לפי סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והוגש נגדו כתב אישום בתיק זה. על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 30.12.02, בעת שהפלוגה עסקה בהעתקת מקום מושבה לבסיס אחר, חברו שחר, ינאי, דניס והנאשם כדי לפגוע בתושבי העיר חברון ולהתעמר בהם. באותו יום נטלו דניס והנאשם ג'יפ לצורך חלוקת מזון למוצבי הפלוגה באזור העיר חברון, ואליהם הצטרפו שחר וינאי. במסגרת זו נכנסו הנאשם ושאר המעורבים לתחומי חברון פעמיים - בשעות הצהריים ובשעות הערב - על-מנת לאתר עוברי אורח "מקומיים". הנאשם שימש כנהג הג'יפ, דניס ישב לצידו, ואילו שחר וינאי ישבו בחלק האחורי של הג'יפ. 3. במסגרת האישום הראשון הורשע הנאשם בעבירות של חטיפה לשם חבלה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושימוש לרעה בכוח המשרה, בכך שהשתתף באירוע אלים בתאריך 30.12.02, בשעות הצהריים, בנוגע למתלונן עלאא סנקרוט (יליד 1982). המתלונן הועלה לג'יפ בו נסעו הנאשם והאחרים על-ידי שחר וינאי, לאחר שהללו בדקו את תעודת הזהות שלו. לאחר נסיעה של כ-1.5 ק"מ הגיע הג'יפ למקום מבודד. הארבעה הורידו את המתלונן מהג'יפ והעמידו אותו כשפניו אל חומת אבנים. שחר בדק את ארנקו של המתלונן וכן שאלו אם ברשותו מכשיר טלפון נייד. בשלב זה החלו שחר וינאי להכות את המתלונן בכל חלקי גופו במקל של מכוש, בנשק ובידיים ואף בעטו בו. לאחר זמן, כשדם ניגר מראשו, עזבו הנאשם והאחרים את המקום כשהם מותירים את המתלונן חבול ושרוע על הקרקע. את המעשים שתוארו תיעד דניס במצלמת וידאו. הנאשם נכח במקום, וכשהתקרבו למקום תושבים אחרים, הזהיר את חבריו. כתוצאה מן התקיפה המתוארת נגרמו למתלונן פצע באורך 10 ס"מ בראשו, שבר קל בגולגולת, פצע ברגל שמאל וחבורות כחולות בגופו. במסגרת האישום השני הורשע הנאשם בעבירות של חטיפה לשם חבלה, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות ושימוש לרעה בכוח המשרה. על-פי האמור שם, באותו יום, בשעה 18:30, העלו הנאשם וחבריו לג'יפ צעיר נוסף, חמזה רג'בי (יליד 1980), באותו אופן שתואר לעיל, היינו, שחר וינאי העלו אותו לג'יפ לאחר שבדקו את תעודת הזהות שלו. גם מתלונן זה נלקח לאזור מבודד. הוא הועמד כשפניו אל קיר וידיו כלפי מעלה. הנאשם ושלושת המעורבים האחרים החלו להכות את המתלונן באופן הבא: שחר השתמש במקל, ינאי - באלה, דניס בעט במתלונן, והנאשם דחף אותו באמצעות קת הנשק. המתלונן הוכה תחילה ברגליו, ולאחר שנפל, המשיכו המעורבים להכותו בכל חלקי גופו. במהלך האירוע נטלו שחר וינאי מארנקו של המתלונן סך של 150 ₪. דניס תיעד את המעשים במצלמת וידאו. כתוצאה ממעשה התקיפה נגרמו למתלונן המטומות ונפיחות בפלג גופו העליון. האישום השלישי עוסק בעבירה של סיוע להריגה, חטיפה לשם חבלה ושימוש לרעה בכוח המשרה. באותו יום, בשעה 20:00, הבחינו הנאשם וחבריו בקורבן נוסף - עמרן אבו חמדיה, בן 17 שנים (להלן: המנוח). גם המנוח הועלה לג'יפ באופן שתואר בשני האישומים הראשונים. לאחר נסיעה קצרה פתחו שחר וינאי את הדלתות האחוריות של הג'יפ והורו למנוח לקפוץ תוך כדי נסיעה. המנוח התנגד. הוא נעמד בחלק האחורי של הג'יפ, אך סירב לקפוץ. בהמשך הנסיעה, בשעה שהג'יפ נסע במהירות העולה על 50 קמ"ש, התפתח מאבק בין שחר וינאי לבין המנוח, אשר סירב לקפוץ מן הג'יפ, שבמהלכו דחפו השניים את המנוח אל מחוץ לג'יפ. ראשו של המנוח נחבט בחוזקה בכביש, והוא מת. הנאשם והמעורבים האחרים שמעו את ראשו של המנוח נחבט בחוזקה בקרקע. ינאי צעק "הוא מת, הוא מת". למרות זאת, המשיך הג'יפ בנסיעה לבסיס. גם אירוע זה תועד במצלמת הוידאו על-ידי דניס. עם תום הפעילות שתוארה לעיל, ביצעו הנאשם והמעורבים האחרים פעולות שונות על-מנת למנוע את חשיפת מעשיהם. בין היתר, תיאמו הארבעה גרסאות וסיכמו, כי הנאשם ודניס ימסרו גרסה שיקרית לפיה רק שניהם נסעו בג'יפ כדי לחלק אוכל למוצבים השונים, וכן יכחישו כל קשר לאירועים בהם נטלו חלק, לרבות מותו של המנוח. כמו כן, הנאשם ביצע רישומים כוזבים ב"תעודות המסע" הן של הג'יפ בו נסעו (מספר 113) והן של ג'יפ אחר (מספר 106), על-מנת ליצור מצג כוזב לפיו לא נעשה שימוש בג'יפ מספר 113 באותו ערב, אלא בג'יפ האחר (מספר 106). בנוסף, ביצע הנאשם בג'יפ 106 נסיעה מיותרת על-מנת ליצור מצג כוזב, באמצעות מד המרחק, שדווקא בג'יפ זה נעשה שימוש באותו ערב. בגין מעשים אלה הורשע הנאשם במסגרת האישום הרביעי בעבירות של שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיה. 4. שרות המבחן ערך תסקיר אודות הנאשם, ולהלן יובאו עיקריו. הנאשם משתייך לעדה הדרוזית. הוא רווק, בן 22, ומתגורר עם משפחתו (הורים ושלושה אחים ואחיות) ביישוב דלית אל כרמל. לפני מעצרו הספיק הנאשם לשרת במשך שנה וחצי כטבח וכנהג. הנאשם ציין בפני שרות המבחן, כי יצא עם שותפיו לעבירה למסע נקם בתושבי חברון לנוכח תחושות עזות של כעס ושנאה שחשו כלפי תושבי המקום בעקבות מותם של חברים לפלוגה באירועי ירי בחברון. עם זאת הוסיף, כי כחייל דרוזי לא יכול היה להתנגד למעשי שאר המעורבים, שמא תפורש התנהגותו על ידם כבגידה בהם וכשיתוף פעולה עם התושבים המקומיים. הנאשם הוסיף וטען בפני שרות המבחן, כי כאשר חש שהמנוח נאבק ומנסה להציל עצמו מסכנת הנפילה לכביש, האט את מהירות הנסיעה של הג'יפ, אך הדבר נעשה מאוחר מידי והמנוח כבר נפל. אציין, כי לגרסה זו בדבר האטת מהירות הנסיעה של הג'יפ אין תימוכין בעובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם. בפני שרות המבחן מיעט הנאשם בתיאור חלקו ומיקד אותו בנהיגה בג'יפ ובהסעת המעורבים האחרים. את עיקר האשמה השליך על כתפי שותפיו לעבירות. הנאשם התייחס בחשדנות לקשר עם שרות המבחן ולא הירבה לשתף בפרטים. נראה לעורך התסקיר, כי בדרך של המעטת חלקו מנסה הנאשם להגן על עצמו מפני הצורך להתמודד עם התוצאות הקשות של מעשיו. לסיכום, נקבע בתסקיר כי מדובר בבחור חלש ותלותי, החי בתחושת פגיעות גבוהה. היגררותו למעשי העבירה מבטאת את כוחותיו הדלים, כמו גם מערכת ערכים ומוסר רעועים. כמו כן, ניכר בנאשם הקושי להתמודד רגשית עם משמעות מעשיו, והוא מחפש גורמים שיסייעו לו בכך. במצב דברים זה ולנוכח חומרת העבירות ואופיין, נמנע שרות המבחן מהמלצה כלשהיא, לרבות המלצה שיקומית, בעניינו של הנאשם. 5. ב"כ הנאשם הגיש כראיה בשלב הטיעון לעונש הערכה פסיכודיאגנוסטית שנעשתה לנאשם על-ידי מר שמואל ברוידא, פסיכולוג קליני. מסקנותיו של מבצע ההערכה הן, כי הנאשם מתפקד ברמת אינטליגנציה נמוכה, הוא ילדותי, לא בשל באישיותו ומתקשה להתמודד עם שינויים וקשיים בלתי צפויים. הנאשם חווה בדידות וחוסר אונים, אך נוטה להתכחש לחולשותיו ולרגשותיו ולהדחיקם. הנאשם מרגיש עצמו חלש ופאסיבי, נוטה לפגיעות ולחוויה קורבנית ומתקשה להיעזר ולהתקרב. ניתן לשייך את מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירות לאישיותו החלשה, אשר גורמת לו לחוש חוסר אונים ופאסיביות. בד בבד, ניתן לראות במעשי האלימות להם היה שותף ביטוי מסוים של פורקן לתסכול מצטבר על היותו נחות וקורבן בעצמו. מתוך "הזדהות עם התוקפן" נמשך הנאשם לחוויה של שליטה וחוזק מול אובייקט נחות וחסר אונים. לסיכום, מציין עורך חוות הדעת, כי ספק רב אם הנאשם היה נוטל חלק במעשי האלימות להם היה שותף, ללא קיומו של לחץ חברתי עליו. 6. ב"כ המאשימה טען, כי העונש הראוי לנאשם בגין העבירות שביצע הוא מאסר בפועל לתקופה משמעותית וכן מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננים ולמשפחת המנוח. ב"כ המאשימה הדגיש, מטבע הדברים, את הנסיבות לחומרא ובהן, בין היתר, כי המדובר במסע של התעללות והרג שבוצע על-ידי הנאשם ושאר המעורבים שעה שהם משמשים שוטרים בתפקיד והמתלוננים והמנוח נתונים למרותם, חסרי כל הגנה. המדובר בניצול לרעה של הכוח והסמכות שהמדינה העניקה לנאשם ולחבריו, כנציגי שלטון החוק וכממונים על הביטחון ושמירת הסדר הציבורי, באופן המטיל כתם על מערכת אכיפת החוק ופוגע באמון הציבור בה. במצב דברים זה נדרשת ענישה מחמירה, אשר תבטא את הסלידה החברתית ממעשי עבירה דוגמת אלה שביצעו הנאשם וחבריו ותרתיע את כל לובשי המדים מלשלוח ידם בעבירות דומות. עוד נטען, כי במצב דברים זה, על הנסיבות האישיות ושאר השיקולים לקולא לסגת בפני שיקולי הענישה בדבר גמול והרתעה, הנגזרים מן האינטרס הציבורי, על פיהם מתחייבת בענייננו ענישה מחמירה וכואבת. ב"כ המאשימה ציין, כי בכל הנוגע לשני האישומים הראשונים, מעמדו של הנאשם הוא כשל מבצע עיקרי. אשר לעבירה של סיוע להריגה, המתוארת באישום השלישי, המדובר במעורבות בדרגה גבוהה, שכן המשך נהיגתו של הנאשם בג'יפ, במהירות העולה על 50 קמ"ש, היוותה גורם משמעותי ביצירת התנאים שהביאו למותו של המנוח. בנסיבות העניין, האפשרות כי המנוח ימצא את מותו כתוצאה מהשלכתו לכביש מרכב נוסע, היתה צפויה, ומכאן שותפותו של הנאשם בעבירה המושלמת של הריגה כמסייע. 7. ב"כ הנאשם טען כל טענה אפשרית לזכותו של הנאשם במסגרת טיעוניו לעונש. על-פי הטענה, חלקו של הנאשם בביצוע העבירות בהן הורשע היה מינורי. הוא נגרר אחר שאר המעורבים והיה פאסיבי. בכל הנוגע לעבירה של סיוע להריגה, מתמצה חלקו בנהיגה. הנאשם היה לחוץ, מבולבל ומופתע, ולכן לא עצר את הג'יפ ומנע את התוצאה הקטלנית. התנהגותו של הנאשם מתיישבת עם האמור בתסקיר שרות המבחן ובהערכה הפסיכודיאגנוסטית לגביו. המצב של ההריגה נכפה עליו שלא ברצונו, ומבחינת אישיותו היה חסר את היכולת לבחור ברגע האמת את הבחירה הנכונה. ב"כ הנאשם הפנה לכך, כי הנאשם שירת במג"ב כנהג ולא כלוחם (שחר וינאי היו לוחמים). עובדה זו, כמו גם השתייכותו לעדה הדרוזית וחששו כי ייתפס כמשתף פעולה עם ה"מקומיים" מצויים בבסיס היגררותו באופן פאסיבי אחר שאר המעורבים באותו יום. ב"כ הנאשם הדגיש, כי לאחר האירועים מושא כתב האישום מצפונו של הנאשם ייסר אותו, ובתאריך 17.4.03 הוא התוודה על המעשים בפני מפקדו, ביוזמתו, וללא כל תנאי. הנאשם הוא בחור דרוזי, צעיר, נורמטיבי ובוגר בית ספר תיכון. אין בעברו שמץ של הסתבכות בפלילין. הנאשם התגייס לצה"ל ושובץ ביחידת מג"ב. הוא ביקש לתרום את תרומתו למדינת ישראל והיה חייל טוב וממושמע. ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי יש לתת משקל רב, במסגרת שיקולי הענישה, לתנאים בהם שרתה פלוגה כ"ה של מג"ב בחברון. הפלוגה שרתה במקום תקופה של שנה וחצי, ללא החלפה, שבמהלכה היתה נתונה באופן מתמיד להתקלויות עם מחבלים ולמצבים של סיכון חיי אדם. הפלוגה אף ספגה נפגעים בנפש - הרוגים ופצועים. התמודדות יומיומית זו, ללא עזרה מקצועית, כאשר המדובר בצעירים רכים בשנים ללא נסיון חיים, היתה ברקע העבירות שבוצעו בענייננו. ב"כ הנאשם הדגיש את הודאתו של הנאשם ומשמעותה. לדבריו, הנאשם כבר נענש בעצם ניהול ההליך המשפטי נגדו במשך תקופה של כשנתיים וחצי. הנאשם היה נתון במעצר במשך עשרה חודשים ומאז שוחרר הוא נמצא במעצר בית - לכתחילה באופן מלא ולאחר מכן תוך מתן אפשרות לעבוד בתחומי מקום מגוריו. מצבו הנפשי של הנאשם קשה, והחזרתו לבית הסוהר תמוטט אותו. עד כאן טיעוני הצדדים לעונש. 8. גזירת עונשו של נאשם איננה מלאכה קלה, ועיקרה בקביעת תוצאות האיזון הראוי בין שיקולי הענישה בנסיבותיו של עניין נתון. "יסודו של מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, בו חוברים יחד שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה ובכל מקרה ומקרה מוטלת על השופטים החובה לערוך את האיזון ביניהם... מטרת הענישה איננה נקמה, אך אחת ממטרות הענישה, גם אם לא העיקרית שבהן, היא לתת ביטוי להרגשה הקולקטיבית של סלידה כלפי מעשים מסוימים, וזאת אף במקרים בהם אין נשקפת עוד סכנה מהנאשם לציבור... לדברים אלה יש להוסיף כי שיקול חשוב בין שיקולי הענישה הוא השיקול של הרתעה, הן הרתעה אישית של העבריין הנדון והן הרתעה של עבריינים בכוח. בגוזרו את דינם של עבריינים משמש בית המשפט פה לחברה כולה, ונושא הוא מסר לציבור העבריינים הפוטנציאליים. שיקולים אלה אין בהם, כמובן, כדי לפטור את בית-המשפט מלדון במקרה המיוחד שלפניו ובנסיבותיו האישיות של כל עבריין" (ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני, דינים עליון, כרך ס"א, עמ' 416, מפי כב' השופטת ביניש). באספקלריה זו נעבור לבחינת עניינו של הנאשם. 9. הנאשם הורשע בביצוען של עבירות חמורות. לחומרה בענייננו היבטים רבים, אשר יימנו להלן. ראשית לכל, תוצאת המעשים המתוארים באישום השלישי שבכתב האישום היא, כי צעיר כבן 17, המנוח, קיפח את חייו, כשכל חטאו היה שנקרה בדרכם של הנאשם ושאר המעורבים בחיפושיהם אחר קורבן להתעללות. המנוח נדחף אל מותו מתוך ג'יפ נוסע, וגם לאחר שקול החבטה של ראשו בכביש נשמע היטב, וינאי נשמע צועק "הוא מת, הוא מת", לא עצרו הנאשם וחבריו את הג'יפ והמשיכו בדרכם, מבלי להיווכח בתוצאות הנוראות של מעשיהם, וכמובן, מבלי להושיט עזרה לקורבנם. לא ניתן לתאר תוצאה קשה וחמורה יותר מזו אשר נגרמה בעניין שבפנינו, ולא ניתן לתאר קלון ואשמה חמורים יותר משותפות בגרימת מותו של אדם בנסיבות אלה. "חיי אדם הם ערך מקודש בחברתנו. המעשה שעשה המערער הוא ביטוי קיצוני של זלזול בערך זה. עליו, ועל עוברי עבירה כמותו, לשאת בעונש המירבי הקבוע בחוק, אלא אם נמצא צד זכות המצדיק הקלה בעונש" (ע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, 614, מפי כב' השופט טירקל). 10. לא נעלמה מעיני העובדה, כי הנאשם הורשע בעבירה של הריגה כמסייע ולא כמבצע עיקרי. בא כוחו טען, כי המדובר בדרגת מעורבות נמוכה, שכן הנאשם לא יזם את ההתרחשות אלא זו ארעה בפניו (ליתר דיוק בחלקו האחורי של הג'יפ), וכשלונו הוא בכך שלא בחר באלטרנטיבה הנכונה בנסיבות העניין - לעצור את הג'יפ. אכן, ידיו של הנאשם לא דחפו את המנוח אל מותו, ואולם הנאשם נחשף להתרחשות שבחלקו האחורי של הג'יפ מראשיתה. הוא הבחין ששחר וינאי פתחו את הדלת האחורית של הג'יפ ושמע שהורו למנוח לקפוץ, הוא נוכח במאבק בין שחר וינאי לבין המנוח, שמע את השניים דוחפים את המנוח ואת קול חבטת הראש הפוגע בכביש. באף לא אחד מן השלבים שתוארו לא האט הנאשם את מהירות הנסיעה ולא עצר. הוא לא התערב ולא נקט עמדה, אך המשיך בנהיגה במהירות העולה על 50 קמ"ש. אכן, הגורמים המקצועיים (שרות המבחן ועורך ההערכה הפסיכודיאגנוסטית) תיארו אותו כבעל אישיות פאסיבית וכנגרר, אך אין בכך כדי לתרץ את התנהגותו במהלך האירוע ולהמעיט מאחריותו לתוצאות הקשות של המעשים להם היה שותף. סעיף 31 לחוק העונשין מגדיר את אחריותו הפלילית של המסייע כמי אשר "... עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". המסייע הוא שותף עקיף ומשני המצוי מחוץ למעגל הפנימי של ביצוע העבירה. תרומתו מתבטאת בכך שהוא מסייע, במעשה או במחדל, ביצירת התנאים לביצוע העבירה. תרומתו היא בגדר אמצעי עזר פיסי או נפשי למבצע העיקרי (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 405; ע"פ 7085/93 נפז נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221, 238). מבחינת היסוד הנפשי, נדרש כי במסייע יתקיים היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה המושלמת (ע"פ 3353/03 עמר עבדל האדי סלימאן נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 5.9.05, פיסקה 6). עונשו של המסייע הוא מחצית העונש שנקבע בצד העבירה בשל ביצועה העיקרי (סעיף 32 לחוק העונשין). בפסיקה יוחסה ההקלה הסטטוטורית בעונשו של המסייע לתפקידו הזוטר, באופן יחסי, כשותף עקיף-משני למבצע העיקרי (בהבחנה מן המשדל הנתפס כשותף עקיף-ראשי) (ע"פ 8469/99 אביגדור אסקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 49) ולמידה הפחותה של האשמה המוסרית (blameworthiness) הדבקה במעשיו (ע"פ 4317/97 אולג פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, 311). ב- ע"פ 2796/95 הנ"ל אף הובעה תמיהה, מפי כב' השופט חשין, כלפי המחוקק אשר ראה להבדיל "באורח הרמטי ונחרץ" (בעמ' 413), לעניין העונש הצפוי, בין מבצע בצוותא לבין מסייע. מוסיף ומקשה כב' השופט חשין: "מדוע ניטל מבית-המשפט שיקול הדעת שהיה לו קודם תיקון 39, שיקול דעת שבגדריו יכול היה להטיל על 'מסייע' (כהוראת הדיבור 'מסייע' כיום) עונש שהוא למעלה [ההדגשה במקור] ממחצית העונש שנקבע בצדה של העבירה? מדוע לא יוכל בית-המשפט להטיל על 'מסייע' עונש לפי מידתו כמסייע: ליתן לרשע רע כרשעתו, למסייע מן הקטנים כמידתו ולמסייע מן הגדולים כמידתו? חידה היא בעיניי ופתרונה לא ידעתי" (בעמ' 414). סיכומה של נקודה זו. בקביעת עונשו של הנאשם יש לתת משקל לעובדה, כי אחריותו לעבירת ההריגה היא כמסייע. על-פי מצוות החוק צפוי המערער למחצית העונש הקבוע בצידה של עבירת ההריגה (20 שנות מאסר) וקביעת העונש המדוייק תיעשה על-פי מכלול נסיבות העניין. בהקשר זה, מן הראוי להזכיר, כי אחריותו של הנאשם כמסייע מתייחסת לאישום השלישי. בכל הנוגע לאישומים הראשון והשני, העוסקים בחטיפתם של שני המתלוננים בשעות הצהריים ואחר הצהריים, בהבאתם למקום מבודד, בהכאתם שם בעזרת חפצים שונים ובידיים, ובהותרתם במקום חבולים וזבי דם, אחריותו של הנאשם היא מלאה, כמבצע עיקרי. אציין, כי באישום הראשון לא נטל הנאשם חלק בהכאת המתלונן. הוא נכח במקום והזהיר את חבריו עם התקרבם של אנשים. על-פי האמור באישום השני, השתתף הנאשם בהכאת המתלונן, כשהוא דוחף אותו באמצעות קת נשקו. 11. היבט נוסף לחומרא נעוץ בעובדה, כי הנאשם ושאר המעורבים ביצעו את העבירות בהיותם בתפקיד שוטרים במשמר הגבול, בחסות תפקידם זה, כשהם עוטים מדים, כלפי אוכלוסייה אזרחית הנתונה למרותם ומשוללת כל יכולת התנגדות. המדובר, איפא, לא רק בעבירות בזויות, אלא מבזות - הביזוי הוא ביזוייה של מדינת ישראל בכלל ורשויות אכיפת החוק בפרט. "מדים של משמר הגבול עטו המשיבים; על שמירת החוק והסדר הציבורי הופקדו; ותוך ביזוי המדים והשפלת משמר הגבול - ולא אך משמר הגבול - פרעו חוק וסדר והיכו אדם ללא רחם" (בש"פ 2224/94 מדינת ישראל נ' יחיאל שטרית, תק-על 94(2) 1653, מפי כב' השופט חשין). מעשיהם של הנאשם והמעורבים האחרים מהווים מעילה באמון שניתן בהם ועשיית שימוש בוטה לרעה בכוח שנמסר לידיהם. אין המדובר באנשים פרטיים החוטאים באלימות ובהתאכזרות כלפי חפים מפשע, אלא בנציגי מדינת ישראל אשר מעלו בשליחות שהוטלה עליהם באופן קיצוני, ובכך פגעו לא רק בקורבנותיהם המיידיים אלא בציבור כולו. ב- ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' ערן נקאש, פ"ד נד(2) 72, נאמר בהקשר זה (מפי כב' השופטת ביניש): "מי שמנצל שררה ומדים כדי להתעלל ולהשפיל אנשים הנתונים למרותו ולשליטתו - דינו ענישה חמורה וקשה. המשיב ביצע את המעשים שהורשע בהם בקטינים כפותים ובאנשים שהיו תלויים בו לשבט ולחסד, כשהוא מנצל את כוחו לרעה ומבזה את המדים שעליו. תופעות אלו יש לעקור משורש. יש לעשות כל שניתן כדי למנוע מעשי רשע ופגיעה בגוף האדם ובכבודו, במיוחד כלפי אנשים שהאחריות לשלומם ולבטחונם הופקדה בידי חייליה ושוטריה של מדינת ישראל" (בעמ' 82). היטיב לתאר את חומרת הנזקים הנובעים ממעשים דוגמת אלה של הנאשם ושאר המעורבים חברי, השופט סגל, בגזר הדין שניתן ב- ת.פ. 390/04 מדינת ישראל נ' איתי בראייר ואח' (גזר דין מיום 5.4.05): "מן הראוי להדגיש כי מעשי תקיפה והתעללות מצד אנשי-חוק באזרחים תמימים בכלל, ובקטינים בפרט, הנה תופעה שכל חברה מתוקנת מצווה להילחם בה עד חורמה. תופעה זו אינה מתקיימת בריק, השלכותיה הן מעבר למכות הנקודתיות שספגו המתלוננים. הנזק הצומח ממעשים כגון אלה הנו רב ועצום: ראש לכל, ניזוקים המתלוננים שגופם נחבל וכבודם נרמס; שנית, ניזוקה תדמיתם של אנשי כוחות הביטחון בקרב הציבור הרחב; שלישית, מעשים אלה מגבירים את השטנה והמדון בין אזרחי מדינת ישראל לבין אזרחי הרשות הפלסטינית, באופן שמעצים את רגשות הנקם ועלול להביא למעשי אלימות עתידיים; רביעית, ניזוקה תדמיתה של מדינת ישראל בזירה הבינ"ל, שחייליה מוצגים בערוצי התקשורת השונים כקלגסים חסרי מצפון וערכים" (בפיסקה 18 לגזר הדין). 12. ב"כ הנאשם הפנה בטיעוניו לעונש למצוקתם הרבה של חיילי מג"ב, אשר שירתו בחברון באותה עת שירות ממושך, ללא החלפה, כשהם עומדים מול התקפות טרור יומיומיות, נמצאים בסיכון גבוה, שרויים במתח ונדרשים לבצע משימות מורכבות מבחינה צבאית ואישית. עוד צויינה העובדה המצערת, כי באותה תקופה איבדה פלוגה כ"ה בה שרתו הנאשם ושאר המעורבים ארבעה מלוחמיה בהיתקלות עם מחבלים ב"ציר המתפללים" בחברון. שירות כה קשה מביא בהכרח, לפי הטענה, לשחיקה נפשית ולטשטוש הגבולות בין מותר ואסור. במיוחד, מקום שהמדובר בבחורים צעירים אשר אישיותם נמצאת בתהליך של בניה ועיצוב. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר התנאים הקשים בהם שירותו הנאשם ושאר המעורבים בחברון (אם כי יש להזכיר, כי הנאשם שימש כנהג ולא הוכשר כלוחם, ומטבע הדברים חשיפתו לאירועים קשים ובעלי רמת סיכון אישי גבוהה היתה פחותה משל חבריו). ואולם, לא יכולה להיות מחלוקת גם על כך, כי לא ניתן לתלות בתנאי השרות הקשים פריקת כל עול ואובדן צלם אנוש, כפי שאירע בענייננו. יציאה למסע נקם והתעללות בקורבנות תמימים, צעירים עוברי אורח, אינה יכולה להתקבל בסלחנות. המדובר בחציית קו אדום שיש למגר, בין היתר, באמצעות ענישה בלתי מתפשרת. ב- ע"פ 1752/00 הנ"ל נאמר בהקשר זה: "מן הראוי שמערכת הפיקוד תבהיר לשוטרים שבשורותיה - ובדרך שאינה משתמעת לשתי פנים - את החובות המוטלים עליהם כשהם מופקדים על אנשים הסרים למרותם ונתונים במשמורתם, ואת תוצאות הפרתן של חובות אלה. גם אם היו בעבר מקרים חמורים של פגיעה והתעללות בתושבי שטחים מצד חיילים או שוטרים, אין להשלים בשום פנים ואופן עם מעשים כמעשי המשיב, ואין להתייחס אליהם כאל נורמה. אנשי משמר הגבול ממלאים תפקיד קשה, ופעמים רבות נתונים הם במצבים קשים, אולם אין בכך כדי להצדיק במאומה ניצול לרעה של תפקידם... מכל מקום, לעולם אין נסיבות המצדיקות השפלה" (בעמ' 83). 13. ניתן לסכם ולומר, כי הנאשם נטל חלק, עם שלושה שוטרי מג"ב נוספים, בשלושה אירועים של חטיפה והכאה של צעירים ערביים, שנצודו באקראי בעיר חברון, כפעולת נקם והתעמרות, עם יציאת פלוגה כ"ה של משמר הגבול מחברון ומעברה לבסיס קבע אחר. המסע החל בשעות הצהריים ונמשך בשעות הערב. שניים מן האירועים הסתיימו בחבלות בדרגות חומרה שונות (אזכיר, כי באישום הראשון נגרמו למתלונן פצע בראש ושבר בגולגולת) והשלישי הסתיים במותו של המנוח, אשר נדחף מן הג'יפ הנוסע, נחבט בכביש, ומת. לחומרא יש לציין את התוצאה הקטלנית של האירוע השלישי, את ריבוי המקרים והיות המבצעים בחבורה. לזכותו של הנאשם ייאמר, כי לא היה יוזם המעשים. בא כוחו טען, כי נגרר ומילא אחר ההוראות שקיבל משחר ומינאי, שהיו לוחמים בפלוגה ובכירים ממנו. באופן זה ניתן אולי להסביר את השתתפותו של הנאשם באירועי האישום הראשון, בשעות הצהריים, ואולם אין בכך כדי להסביר את הצטרפותו לשאר המעורבים גם בשעות הערב והשתתפותו בעבירות המתוארות באישום השני ואילך. לנאשם ניתנה ההזדמנות להתעשת ולהימנע מליטול חלק בעבירות נוספות, ואולם הוא לא בחר באפשרות זו. הנאשם שימש כל העת כנהג הג'יפ. הוא הצטרף להכאת אחד המתלוננים (באישום השני), ובנסיבות המתוארות באישום השלישי, תרומתו הפיסית כנהג הג'יפ, בתוספת המחשבה הפלילית הנדרשת, עולה כדי סיוע להריגה. 14. אוסיף, כי הנאשם הורשע גם בעבירות של שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיה, בכך שנתן ידו לתיאום עדויות ואף ביצע רישומים כוזבים ב"תעודות המסע" ונסיעה סתמית בג'יפ אחר, במטרה להסתיר את מעורבותו של ג'יפ 113 בנסיעה באותו ערב. אין צורך להכביר מילים על מידת החומרה הטמונה בעבירות אלה לאכיפת שלטון החוק. עבירות אלה פוגעות בטוהר ההליך השיפוטי ושמות מקלות בגלגליו. הן פוגעות בתקינותה של חקירה קונקרטית ובערך החברתי של גילוי האמת ושל עשיית משפט אמת (רע"פ 7153/99 אלגד אורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729). כמו כן, יש בביצוע עבירות אלה כדי להוסיף חטא על פשע וכדי להעיד על ליקוי המאורות שפקד את הנאשם ושאר המעורבים בכל הנוגע למשמעות המעשים שביצעו ולתפקידם כשוטרי מג"ב. 15. במסגרת השיקולים לקולא יש מקום להתייחס כשיקול ראשון במעלה להודאתו של הנאשם. להודאה בבית-המשפט במסגרת הסדר הטיעון קדמה הודאה בפני מפקדו של הנאשם (ולאחר מכן בפני רשויות החקירה) כשלושה חודשים לאחר ביצוע העבירות, שבמהלכם הכחיש הנאשם כל קשר לאירועים. הודאתו של הנאשם מעידה על חרטתו ועל נטילת אחריות על ידו, על אף הקושי שבדבר הנובע, בין היתר, מן הצורך להתמודד עם הגורמים למעורבותו בעבירות, משמעותן והשפעתן על המשך מהלך חייו. עוד יש להזכיר, כי הנאשם הוא בחור צעיר (כבן 22), ללא הרשעות קודמות, ואורח חייו עד לביצוע העבירות היה תקין וחיובי. הנאשם נעצר בתאריך 17.4.03, עם חשיפת מעורבותו בעבירות, ושוחרר ממעצר בהחלטת בית-המשפט העליון בתאריך 1.2.04. מאז שחרורו - במשך כשנה וחצי - הוא נתון במעצר בית: חלק מן התקופה במעצר בית מלא, ולאחר מכן תוך מתן אפשרות לעבוד בתחום היישוב בו הוא מתגורר, בליווי ערב. 16. ב"כ הצדדים הגישו לעיוני פסקי דין שניתנו בעניינים דומים. מתוך עיון בפסקי הדין עולה, כי רמת הענישה בעבירות אלימות של שוטרים או חיילים כלפי אוכלוסייה ערבית נעה בין 18 חודשים בפועל לבין מאסר בעבודות שירות (ראה, למשל, ת.פ. (י-ם) 436/04 מדינת ישראל נ' ניר לוי, גזר דין מיום 19.5.05; ת.פ. (י-ם) 390/04 מדינת ישראל נ' איתי בראייר, שהוזכר לעיל; ת.פ. (י-ם) 455/97 מדינת ישראל נ' אודרנקו מיכאל, תק-מח 98(2) 2920). עוד יש לציין את פסק הדין ב- ע"פ 1752/00 שהוזכר לעיל בעניין נקאש, שם החמיר בית-המשפט העליון בעונשו של שוטר מג"ב, אשר הורשע, בין היתר, בעבירה של התעללות בקטין והטיל עליו עונש של 3 שנות מאסר. לו היה מדובר בענייננו בצורך לגזור את עונשו של הנאשם בגין העבירות בהן הורשע במסגרת האישומים הראשון, השני והרביעי ניתן היה לאמץ את אמות המידה שנקבעו בפסקי דין אלה. ואולם, ענייננו נבדל מאותם עניינים בנתון הקריטי בדבר התוצאה הקטלנית שנגרמה באישום השלישי. מותו של המנוח, נער כבן 17, שלא חטא במאומה ונדחף אל מותו מג'יפ דוהר, משנה את תמונת הדברים באופן מהותי ומעלה את רף הענישה הראוי באופן משמעותי. עיון בפסיקה הנוגעת לרמת הענישה בעבירה של סיוע להריגה מעלה, כי בתי המשפט נוהגים להטיל על המסייע להריגה עונשי מאסר ממושכים, מ- 5 שנים ועד לעונש המקסימלי של 10 שנות מאסר (ראה, למשל, ע"פ 10866/03 מדינת ישראל נ' ח.ס., תק-על 2004 (3) 296; ע"פ 4329/03 צ'ונג צ'או נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (4) 1425; ת.פ. (י-ם)360/97 מדינת ישראל נ' מוחמד בן זוהיר, תק-מח 98(1) 1465; ת.פ. (י-ם) 489/97 מדינת ישראל נ' מוחמד עלי קרקי, תק-מח 98(1) 1277). 17. הגיעה עת שקלולם הנכון של כל הנימוקים שנמנו לעיל וגזירת עונשו של הנאשם. מסקנתי היא, כי מהות המעשים שנעשו ומיהות מבצעם מחייבת ענישה מחמירה, אשר תבטא עמדה חברתית בלתי מתפשרת של גינוי והוקעה כלפי שוטרים או חיילים המועלים בתפקידם ונוהגים באלימות ובאכזריות לשמה כלפי אוכלוסייה אזרחית הנתונה למרותם. עמדה זו מתחזקת שבעתיים לנוכח התוצאה הקטלנית בדבר מותו של המנוח, כמתואר באישום השלישי. לתוצאה נוראה זו יש לתת ביטוי ממשי בעונש. העונש הראוי בגין מכלול מעשים אלה הוא מאסר בפועל לתקופה ממושכת. עונש זה מתחייב הן משיקולי גמול והן משיקולי הרתעה - ובענייננו, הרתעת הרבים. על בית-המשפט לתרום את תרומתו (לצד גורמים נוספים - מחנכים ומפקדים) להשרשת ערכי טוהר הנשק במובנם הרחב ולביעור הנגע של פגיעה בגוף האדם ובכבודו כלפי אנשים הנתונים למרותם של חיילי המדינה ושוטריה. כפי שנאמר ב- ע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' אילון (פ"ד נג(3) 1, מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן): "מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנהגים חברתיים מקובלים המגנים על גופו, על רכושו ועל כבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג" (בעמ' 8). בקביעת משך תקופת המאסר יש להביא בחשבון גם את הנתונים לקולא ובהם, בין היתר, חלקו הקטן יחסית של הנאשם בביצוע העבירות ביחס לשאר המעורבים; הודאתו בפני מפקדו ובבית המשפט, במסגרת הסדר הטיעון; גילו הצעיר (אם כי המדובר בעבירות הנעברות מטבע הדברים רק על-ידי צעירים - חיילים ושוטרי מג"ב); העובדה כי שהה במעצר, שוחרר למעצר בית, ועתה יהא עליו לשוב אל מאחורי סורג ובריח, ושאר נסיבות העניין. כל אלה מצדיקים להקל עם הנאשם במידת מה ולא למצות עימו את הדין. 18. על יסוד כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל למשך 4.5 שנים (בניכוי תקופת מעצרו מיום 17.4.03 עד 1.2.04). ב. מאסר על תנאי למשך 7 חודשים, והתנאי הוא שתוך שלוש שנים מיום שישתחרר מן המאסר לא יעבור הנאשם כל עבירת אלימות כלפי גופו של אדם, מסוג פשע. ג. בנסיבות העניין ולנוכח תקופת המאסר שעל הנאשם לרצות, איני רואה מקום לחייבו בתשלום פיצוי למתלוננים. אציין גם, כי נגד הנאשם הוגשה תביעה אזרחית לתשלום פיצויים על-ידי משפחת המנוח, וניתן להניח כי נושא הפיצוי יוסדר במסגרתה. זכות ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. התעללותפלסטינים