פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים א' משאלי, נ' ישעיה ומ' סוקולוב) הרשיע את המערער 1 (להלן: זינלוב) בעבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק), מעשה סדום בנסיבות אינוס לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק, אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק ובשיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק ואת המערער 2 (להלן: דורוב) בעבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק), מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 347(ב), 345(א)(1) ו- 345(ב)(5) לחוק, איומים לפי סעיף 192 לחוק ושיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. על כל אחד משני המערערים הושת עונש מאסר של שש וחצי שנים מתוכן חמש שנים בפועל ושנה וחצי על תנאי למשך שלוש שנים. ערעוריהם של השניים, אותם שמענו במאוחד, נסב על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש. 2. ואלה הן העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: בצהרי יום ה-29.11.98 פגשה המתלוננת את המערערים ברחוב דרך ההגנה בתל-אביב. המתלוננת עמדה מחוץ לבנק כשהיא בוכיה, משום שלא הצליחה לקבל באותו בוקר את כספי הביטוח הלאומי המגיעים לה, מאחר ולא היתה בידה תעודת זהות. המתלוננת, שעסקה בזנות הכירה את זינלוב הכרות קודמת. זינלוב הזמין את המתלוננת לכוס קפה בדירתו על מנת לעודדה. המתלוננת וזינלוב הגיעו לדירה וכעבור זמן קצר הגיע לשם דורוב. סמוך לאחר הגעתם של השלושה לדירה, נעלו המערערים את דלת הדירה ואז החלה מסכת מעשים מיניים שביצעו השניים בזה אחר זה במתלוננת, בניגוד לרצונה. דורוב דרש מן המתלוננת לקיים עמו יחסי מין. המתלוננת סירבה והחלה לבכות ודורוב איים עליה שאם תמשיך לבכות הוא יכה אותה. הוא תפס את המתלוננת בשערותיה והחדיר בכוח את איבר מינו לפיה. הוא הוציא מתיקה של המתלוננת את תעודת העולה שלה ואת תצלום תעודת הזהות שלה, באומרו שהוא לוקח תעודות אלה כדי להניעה לעבוד עבורו במכון ליווי. הוא דרש ממנה למסור לו את כתובת מגוריה ואיים עליה שיגיע לביתה ויכה אותה. דורוב עזב את הדירה ואז דרש זינלוב מן המתלוננת לקיים עמו יחסי מין ואף הציע לשלם לה. המתלוננת סירבה וזינלוב בתגובה החדיר את איבר מינו בכוח לפיה. לאחר מכן, הפשיטה ממכנסיה, קרע את תחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר שבא על סיפוקו, דרש מן המתלוננת להתרחץ, היא סירבה ונכנסה לאמבטיה שם נגבה עצמה בוסט שלבשה, אותו לקחה עמה. משחזרה, יצאו המתלוננת וזינלוב מן הדירה. לבקשתה קנה לה זינלוב שתי חפיסות סיגריות ואז נפרדו דרכיהם. המתלוננת הגיעה לביתה, שם שהתה אימה המתגוררת עמה. לפי מצבה הנסער של המתלוננת, הבינה האם שקרה משהו לבתה, וזו סיפרה לה את שאירע. השתיים הלכו לתחנת המשטרה, שם מסרה המתלוננת את תלונתה. יום למחרת האירוע, הגיע דורוב לבית המתלוננת ואיים עליה שיגרום לה בעיות "ויביא עשרה בחורים שיעשו כל מה שהוא יגיד להם." לא היתה מחלוקת כי המערערים בצעו במתלוננת מעשים מיניים. המחלוקת המרכזית סבה סביב השאלה אם מעשים אלה בוצעו בהסכמת המתלוננת, כגרסת המערערים, או שלא בהסכמתה, כגרסת המתלוננת. פסק דינו של בית המחוזי 3. בית המשפט המחוזי בדק בזהירות מירבית את גרסת המתלוננת, במיוחד לאור טענת הנאשמים כי בהיות המתלוננת יצאנית, העוסקת במתן שירותים מיניים, אין לקבל את גרסתה שאיננה אמת. בית המשפט דחה טענה זו וקבע שגרסת המתלוננת מהימנה עליו לחלוטין. הוא התרשם מכנותה ומן הפשטות בה נאמרו דבריה, בלא הגזמה בלא הפרזה בתיאור האירועים ותוך עקביות בפרטים המהותיים. בית המשפט לא התעלם מכך שהיו סתירות מסוימות בין אמרותיה במשטרה לעדותה בבית המשפט. אלא שהוא התרשם כי סתירות אלה נובעות מקשיי השפה, מן האופן המאולתר והבלתי מקצועי בו נגבתה תלונתה ומן המצב הנפשי הקשה בו היתה שרויה בהגיעה לתחנת המשטרה. בית המשפט ציין, כי המתלוננת לא הסתירה פרטים שיכלו לפעול לרעתה, כגון התמכרותה לסמים, עיסוקה בזנות וביקור קודם שערכה בדירת זינלוב לפני האירוע נשוא כתב האישום. דברים אלה, הצביעו - אליבא דבית המשפט - על כנותה. בית המשפט קבע כי הנסיבות מצביעות על התנגדות אקטיבית ופסיבית מצד המתלוננת. ההתנגדות מתבקשת מן האלימות שנקטו המערערים כלפי המתלוננת, איומיהם, החיטוט בתיקה, קריעת בגדיה ומהתנהגותה שביטאה התנגדות לביצוע המעשים בה, בבכי, באופן מילולי ובהתנגדות בפועל. כל זאת, קודם לביצוע המעשים ובמהלך ביצועם. על סמך כל אלה קבע בית המשפט כי המתלוננת לא הסכימה לקיום יחסי מין עם המערערים. חיזוק לגרסתה של המתלוננת מצא בית המשפט בתחתוניה הקרועים, בכתמי הזרע שנמצאו על הוסט שבו התנגבה ובמצבה הנפשי הנרגש והנסער לאחר מעשה, עליו העידו אמה וחוקרת המשטרה. עוד קבע בית המשפט, כי הודאת המערערים בכך שהמעשים המיניים בוצעו במתלוננת ללא קונדום, תומכת בגרסתה, שכן, לדבריה, להם האמין, מקיימת היא בעיסוקה כיצאנית, יחסי מין, רק עם קונדום. בית המשפט קבע כי דברי המתלוננת, לפיהם איים עליה דורוב שימכור את תעודת העולה שלה וכי הוא יביא מישהו "שיעשה בלאגן בבית", מהימנים עליו ועל פיהם הוכחו יסודות עבירת האיומים. 4. בית המשפט דחה את גרסת המערערים לפיה טפלה עליהם המתלוננת עלילת שווא משום שלא שילמו לה תמורה ליחסי המין שקיימה עמם בהסכמה. זינלוב טען כי קיים בעבר יחסי מין עם המתלוננת בהסכמתה וללא תמורה. מן העובדה שהפעם - שלא כבפעם הקודמת - הגישה המתלוננת תלונה במשטרה, הסיק בית המשפט שבמקרה דנן לא היתה הסכמה מצידה, שאילו היתה כזאת, לא היתה מוגשת תלונה כפי שלא הוגשה בעבר. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי המתלוננת מסרה בעדותה פרטים שיש בהם כדי להקל עם השניים, דבר השופך אור על אמינותה. 5. סיוע לעדות המתלוננת, הגם שזה לא נדרש, מצא בית המשפט בשקרים של המערערים בנוגע לפרטים מהותיים. זינלוב שיקר במשטרה באומרו שרק הוא והמתלוננת שהו בדירה בעת האירוע. בהמשך חקירתו, חזר בו מן השקר. גם דורוב שיקר ואמר תחילה כי הוא לא היה בדירה בעת האירוע ורק בהמשך הודה בנוכחותו שם. גם לאחר שהודה בנוכחותו בדירה, שיקר דורוב ואמר שלא קיים עם המתלוננת יחסי מין כלל ורק מאוחר יותר חזר בו. שקר נוסף של זינלוב נוגע להיכרותו עם המתלוננת. תחילה אמר שאינו מכיר את המתלוננת ורק בהמשך הודה שהיתה ביניהם הכרות קודמת. גם דורוב טען תחילה כי אינו מכיר את המתלוננת ואחר כך הודה כי הכיר אותה ותיאר אותה כנרקומנית וזונה. המערערים מסרו בהודעותיהם פרטים רבים הפועלים נגדם, לפיכך, ביקשו הם מבית המשפט להתעלם מאותם פרטים בטענה כי בהודעותיהם נפלו טעויות ואי דיוקים. בית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי ככל שהיו אי דיוקים בהודעות שפעלו לרעת הנאשמים, הם לא נגעו לפרטים מהותיים ומשמעותיים. עוד קבע בית המשפט, כי מדבריהם של המערערים במשטרה, בשיחה שנערכה ביניהם בתא המעצר, שהוקלטה ותומללה, עולה שהמערערים תיאמו ביניהם גרסאות בעת ששהו בתא המעצר המשותף ובכך שיבשו הליכי משפט. על סמך גרסתה של המתלוננת שהיתה מהימנה על בית המשפט ונתמכה בחיזוקים שונים שפורטו על ידו ואל מול שקריהם של הנאשמים, הרשיע בית המשפט את המערערים. דיון 6. קביעותיו של בית המשפט, לפיהן ביצעו המערערים במתלוננת מעשי סדום ואונס, מעוגנים היטב בחומר הראיות ואין מקום להתערב בהן. המערערים עשו במתלוננת כרצונם, מתוך מחשבה שבהיותה זונה ונרקומנית, גופה הוא הפקר ואף אחד ממילא לא יאמין לגרסתה. אלא, שתפיסה זו, היא תפיסה מעוותת שנדחתה והוקעה על ידי בתי המשפט. גופה של פרוצה אינו הפקר. גם לה יש זכות כאדם, שלא ייעשו בה מעשים מיניים ללא הסכמתה. גם היא זכאית לסרב ליחסים מיניים (ע"פ 323/78 מדינת ישראל נ' חשש ואח', פ"ד לב(3) 801. 803). סירוב מילולי, הגם שלא לווה בהתנגדות פיזית, די בו כדי לקיים את יסוד אי ההסכמה הנדרש לצורך הרשעה בעבירת אינוס ומעשה סדום (ע"פ 523,235/90 חדד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 209, 215; ; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו3- אח', פ"ד מח(1) 302, 347-346; ע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721, 724). ניסיונם של המערערים להציג את הימנעותה של המתלוננת מהתנגדות ומבְּריחה, כהסכמה למעשיהם או כמעבירה להם מסר של הסכמה, הינו ניסיון ציני להצדקת מעשים המעוררים סלידה. המתלוננת מצאה עצמה בדירת זינלוב שדלתה נעולה, עם שני גברים, הלהוטים לקיים עמה יחסי מין, תוך חוסר התחשבות מוחלט בהתנגדותה הברורה ואי הסמכתה הבולטת. לא היתה בידה אפשרות לברוח, לפיכך אין להסיק דבר מהישארותה במקום (ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 52, 56; ע"פ 5612/92 לעיל, עמ' 322, 347; ע"פ 5739/96, לעיל, עמ' 744-748). דורוב תפס בשערות ראשה של המתלוננת על מנת שזו תבצע בו מין אוראלי. אין ולא יכול להיות ספק שבכך יש משום הפעלת כוח שנועדה לאלץ את המתלוננת לעשות כרצונו, בניגוד לרצונה היא. זאת ועוד, דורוב ביצע את זממו למול עיניו של זינלוב. למרות עיסוקה של המתלוננת בזנות ולמרות היותה נרקומנית, זכותה כאדם היא, שלא ייעשו בה אקטים מיניים ללא הסכמתה ולהוסיף חטא על פשע, כאשר מעשים אלה נעשים לנגד עיניו של אדם שלישי. יש בכך, לא רק אלימות אלא גם השפלה. 7. לאחר שעזב דורוב את הדירה, דרש זינלוב מן המתלוננת כי תבצע בו מין אוראלי. מדבריו של זינלוב עצמו ברור כי הבין שהמתלוננת אינה רוצה לבצע את מבוקשו, למרות שאינה מתנגדת פיזית, אך הוא אילצה לעשות כרצונו. לאחר שמילאה המתלוננת את מבוקשו, ביקש זינלוב לבעול את המתלוננת וביקש ממנה להוריד את מכנסיה ותחתוניה, היא לא הסכימה והוא הורידם מעליה בכוח. תחתוניה ומכנסיה הקרועים (הקרע היה ליד כפתורי המכנס) מהווים ראיה חותכת לכך שהמתלוננת הופשטה בכוח על ידי זינלוב לפני שנבעלה על ידו. לפי עדותה של המתלוננת בבית המשפט, משך המערער בכוח את מכנסיה ותחתוניה עד לאזור הירכיים והיא המשיכה והורידה אותם בעצמה. בכך טען זינלוב, יש לראות סימן להסכמתה של המתלוננת למעשה הבעילה. יש לדחות טענה זו מכל וכל. לאחר שהמתלוננת הביעה את התנגדותה באופן מילולי וזינלוב לא שעה לבקשתה ולבכיה, לא מצאה היא עוד טעם להתנגד. היא נמצאה בדירת זינלוב, שדלתה נעולה, לאחר שביצעה, בעל כורחה, מין אוראלי בחברו ובו. מצבה הנפשי של המתלוננת היה קשה. רצונה שלה לא זכה לשום התייחסות. אין לראות בדברים שאמרה המתלוננת בבית המשפט "מה נשאר לי לעשות", הסכמה, כפי שניסה הסנגור לטעון, נהפוך הוא, לדבריה, הסכימה כשהבינה שאין לה ברירה אחרת. דברים אלה מלמדים על חוסר האונים של המתלוננת מול שני גברים שרצונה אינו נחשב בעיניהם, המשתמשים בה ככלי לסיפוק מאוויהם המיניים. חוסר אונים המונע התנגדות אינו שקול להסכמה. העובדה שכאשר יצאו המתלוננת וזינלוב מן הדירה הציע הוא לקנות לה סיגריות והיא הסכימה, אינה מצביעה על הסכמתה לאשר בוצע בה, בעת שבוצע (ע"פ 5612/92, לעיל, עמ' 366-364; ע"פ 5739/96, לעיל, עמ' 748-744). כאשר יצאה המתלוננת מהדירה, יחד עם זינלוב, לא מצאה היא טעם לזעוק לעזרה ברחוב. היא חששה שלא יאמינו לה והעדיפה לפנות למי שיאמין לה ויעזור לה, לאמה. ואכן, לאמה סיפרה מיד על האונס כשהיא נמצאת בסערת רגשות והשתיים ניגשו למשטרה להתלונן. 8. ניסיונם של המערערים להצביע על סתירות מסויימות בגרסת המתלוננת, כדי לערער את מהימנותה, לא עלה יפה. הסתירות עליהן הצביעו המערערים אינן סתירות מהותיות, במיוחד בהתחשב בכך שהמתלוננת נאלצה לחזור על גרסתה מספר פעמים ורק טבעי הוא שיהיו הבדלים לא מהותיים בין הדברים (ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 575). חזרתי ובחנתי את הסתירות עליהן הצביע הסנגור המלומד ולא מצאתי שיש מקום להתערב בקביעת בית המשפט שאין בהן כדי לפגוע ב"גרעין הקשה" של גרסת המתלוננת. המתלוננת הגיעה לביתה במצב נפשי קשה וכזה היה מצבה גם בהגיעה לתחנת המשטרה, כפי שהעידה החוקרת שגבתה הודעה מפיה של המתלוננת עם הגיעה לתחנת המשטרה: "המתלוננת היתה מבולבלת, היא הגיעה בטראומה היתה נראית מבולבלת ומסכנה לקח לי זמן להרגיע אותה. רעדה..., היתה אחרי טראומה נראתה רע, אומללה". היו למתלוננת קשיי שפה במהלך החקירה והיא נעזרה בבעלה של החוקרת כמתורגמן. 9. הסתירות והשקרים שנתגלו בעדותם של המערערים ביחס לעצם קיומם של יחסי המין, לנוכחות דורוב בזירת האירוע ולהיכרותם את המתלוננת וטיב היכרותם אחד את השני, כפי שפורטו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, די בהם כדי לערער את מהימנות גרסת המערערים וללמד על תיאום הגרסאות ביניהם. מעדויות המערערים ומדבריהם במשטרה עולים גם שקרים נוספים וסתירות ביחס לתשלום אתנן למתלוננת תמורת קיום יחסי המין, כאשר מדבריהם הם עולה כי לא שולם כזה למתלוננת. בכל אלה יש בסיס למסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה, כגרסת המתלוננת, לא דובר בענייננו על קיום יחסי מין תמורת תשלום. המתלוננת סרבה לקבל כסף מידי המערערים, משום שלא רצתה לקיים עמם יחסי מין. המנעות מחקירת בעל הקיוסק 10. טוענים המערערים כי נגרם להם עוול ונפגעה הגנתם, משום שבעל הקיוסק בו קנה זינלוב את הסיגריות למתלוננת אחרי האירוע, לא נחקר ולא הובא להעיד. כאמור, קנה זינלוב למתלוננת סיגריות בקיוסק סמוך לביתו מייד לאחר האירוע. לטענת הסנגור, בעל הקיוסק היה האדם הראשון שראה את המתלוננת לאחר האירוע ולכן התרשמותו מהמראה שלה וממצבה הנפשי, חשובה ביותר. טענה זו הועלתה בפני בית המשפט המחוזי, שדחה את בקשת הסניגור להורות על שחרור זינלוב ממעצרו למספר שעות, בליווי משטרתי, לצורך הצבעה על בעל הקיוסק. בית המשפט קבע כי "אינו מתערב בחקירת המשטרה ואינו מורה לה אילו פעולות יש לבצע להשלמת החקירה". הוא ציין, כי זכותו של הסניגור להזמין כעד הגנה מטעמו כל אדם שנראה בעיניו כמי שיש בידו לסייע לנאשם בהגנתו. הוא הוסיף, כי במידה והסניגור סבור כי קיים מחדל מצד המאשימה בחקירת המקרה, יוכל הוא להצביע על כך בסיכומיו ולבקש מבית המשפט להסיק מסקנות בהתאם. על כך, מלין הסניגור בטענות כי היה על בית המשפט להיענות לבקשתו. בית המשפט נוהג לעתים להעיר לרשויות החקירה על מחדליהן (בש"פ 2949/91 כיסראווי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 221, 224; בש"פ 3414/92 אבו עבדון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על, כרך 92(2) 2287, 2288). עם זאת, לא בכל מקרה בו יש מקום להערה כזו, פועלת התנהגות רשויות החקירה לטובת הנאשם. במקרה שלפנינו, לא היתה התרשלות מצד רשויות החקירה. חוקרים העידו, כי משלא היתה מחלוקת בדבר ההליכה המשותפת של זינלוב והמתלוננת לקיוסק על מנת לקנות סיגריות, לא היה טעם לחקור את בעל הקיוסק שספק אם ראה את המתלוננת, שכן הסיגריות נקנו על ידי זינלוב ואילו היא חיכתה לו ברחוב. זאת ועוד, לא היה משהו מיוחד בהימצאותם של השנים ליד הקיוסק כך שאין להניח שבעל הקיוסק יכול היה לשפוך אור על מצבה הנפשי של המתלוננת, שלדבריה לא התנהגה בצורה חריגה באותה עת (ראה: פרוטוקול עמ' 13, נ7/). לא מצאתי פסול בהימנעות מחקירתו של בעל הקיוסק על-ידי המשטרה ואם סבר סניגורו של זינלוב שיש בעדותו כדי לסייע להגנה, לא היתה מניעה לזמנו, והוא לא עשה כן. איומי דורוב על המתלוננת ביום שאחרי האירוע 11. דורוב הורשע גם באיומים. נגד הרשעה זו העלה סניגורו טענות מטענות שונות, אליהן לא התייחסה הערכאה הראשונה. בעדותו בבית המשפט, התכחש דורוב לאיומיו על המתלוננת יום לאחר האירוע, שיוחסו לו בכתב האישום. בטענותיו לפנינו, ביקש הסניגור לערער מהימנות עדותה של המתלוננת ביחס לאירוע זה, בהתבסס על סתירה בין גרסאותיה לעניין מועד התרחשות האירוע ובהתבסס על שקריהן של המתלוננת ואמה לעניין נוכחות האם בדירה בזמן האיומים. 12. המתלוננת דבקה בגרסתה היחידה והעקבית, עליה היא חזרה הן במשטרה והן בבית המשפט. לפי גרסה זו, הגיע דורוב לביתה יום לאחר האירוע ואיים עליה (נ6/, נ7/, פרוטוקול עמ' 89, 111, 114). בית המשפט האמין לה על אף אי התאמה בין עדותה לבין עדות רפ"ק סיני. בעוד אשר המתלוננת אמרה שהיה זה יום לאחר האירוע, העידה רפ"ק סיני שהמתלוננת דיווחה לה שהוא איים עליה בערב שאחרי האירוע. אי התאמה זו אינה סתירה מהותית ואינה פוגעת בגרעינה הקשה של הגירסה (ע"פ 3179/91 עובדיה שיאחי נ' מ"י, פ"ד מו(2), 52). אשר לנוכחות אמה בעת האיומים, השתיים אמרו במשטרה כי האם היתה נוכחת בעת האיומים. האם חזרה בה והודתה עוד במשטרה כי לא אמרה אמת בעניין זה, כדי לעזור לבתה מחשש שלא יאמינו לה. בית המשפט קיבל את ההסבר ולאורו קבע, כי עדות המתלוננת מהימנה עליו למרות האמירה הבלתי נכונה הקודמת, בהינתן הסבר מניח את הדעת לאמירה זו (ע"פ 950/80 משה כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 568). אכן, חששה של המתלוננת - המכורה לסמים ועוסקת בזנות - כי לא יאמינו לה במשטרה ורצונה הטבעי של האם לעזור לבתה הביאו לאמירת אי האמת, אמירה שתוקנה בשלב מוקדם על ידי האם והבת. בכך יש הסבר מניח את הדעת ולאור עדות המתלוננת היה מקום להרשיע את דורוב גם באיומים. שיבוש הליכי משפט 13. בית המשפט קבע, כי המערערים תיאמו ביניהם גרסאות. התיאום הוקלט ובאי כוח המערערים לא התנגדו להגשת ההקלטה כראיה. סניגורו של דורוב התנגד להגשת תמליל ההקלטה. בית המשפט דחה התנגדותו, קיבל את התמליל והתיר לו להגיש תמליל נגדי. הוא לא הגיש כזה. בפנינו מעלה סניגורו של דורוב שתי טענות, שלא הועלו על ידו בבית המשפט המחוזי. הראשונה, כי בהכנסת המערערים במתכוון, לתא מעצר משותף על מנת שישוחחו ביניהם, יש משום שידול המערערים על ידי המשטרה לתאם גירסאות ביניהם. והשנייה, שלא הוכחה הכוונה הפלילית של המערערים להכשיל את ההליך השיפוטי. סניגורו של זינלוב טען בפנינו כי לא היה מקום לקבלת התמליל כראיה, היות ולא הוגש על ידי עורכו. אתייחס לטענות אלה לפי סדרן. א. בטענותיו של סנגורו של דורוב אין ממש. טענתו הראשונה, בדבר שידול המערערים לתאום גרסאות על-ידי הכנסתם לתא מעצר משותף, ראוי לה שלא היתה נשמעת כלל. הכנסת המערערים יחד לתא המעצר, לגיטימית היא לחלוטין, גם אם היא נעשית על מנת שישוחחו זה עם זה. המערערים תיאמו ביניהם גרסאות בלא שום הנחיה או עידוד של גורם כלשהו לעשות כן וניסיונם להציג את המשטרה כמעודדת ויוזמת, הוא ניסיון נפל. ב. גם טענת הסניגור בדבר היעדר הוכחה לקיומה של כוונה פלילית של המערערים אינה יכולה לעמוד. תמליל השיחה בין המערערים מלמד על כוונתם החד משמעית לתאם גרסאות ובכך לשבש הליכי משפט. המערערים תאמו גרסה משותפת כדי להימלט ממעשים שצפוי היה שיעמדו לדין בעטיים. הם תאמו ביניהם פרטים שונים שהיה בהם כדי להסיר מעצמם אשמה כגון שדלת הדירה לא היתה נעולה; שדורוב לא לקח את תעודת העולה וצילום תעודת הזהות של המתלוננת מתיקה ועוד. להמחשה יובאו הדברים כלשונם בתמליל: "קול 2: בוא נעשה ככה. אני נכנסתי אליך, אתה אמרת... קול 2: "תקשיב לי, אתה תגיד לה בבית משפט שאתה נתת לה מאה שקל. קול 1: אני לא נתתי לה. קול 2: חכה. קול 2: לא, טוב. תקשיב. אתה נתת לה מאה שקל. נתת לה מאה שקל. הבנת אותי? זהו..... קול 2:...שום דרכון, שום כלום, לא לקחנו ממנה, אתה שומע? קול 1: מה? קול 2: שום מסמכים לא לקחנו לה. הבנת." לפיכך, בדין הורשעו המערערים בשיבוש הליכי משפט. ג. את הטענה בדבר אי הבאתו כעד של עורך התמליל היה על סנגורו של זינלוב להעלות בערכאה קמא. הוא לא עשה כן, ומשכך, איננו נדרשים לה (א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה, ירושלים, תשמ"ח) 36). מעבר לנדרש, אוסיף, כי יש לדחות את הטענה גם לגופה. עורך ההקלטה העיד בבית המשפט וההקלטה עצמה נתקבלה כראיה. סנגורו של דורוב, שהתנגד לקבלת התמליל כראיה בבית המשפט המחוזי, לא טען כי יש בתמליל אי דיוקים או פגמים אחרים, אלא טען כנגד היעדר אפשרות לחקור את עורך התמליל. בית המשפט המחוזי קבע כי "אם אכן משתמע מדברי הסנגור [הכוונה לסנגורו של דורוב - ט.ש.כ] שתמלול אינו משקף נכונה את מה שנשמע בקלטת, יוכל להגיש תמליל מטעמו". משלא הוגש תמליל מטעמו שהיה בו כדי להצביע על אי דיוקים בתמליל שהוגש על ידי המשיבה ומשלא הועלתה כל טענה מהותית כנגד קבילות התמליל, היה מקום לקבל את התמליל כראיה, כפי שעשה בית המשפט. 14. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי יצאה שגגה מלפני הערכאה הראשונה שהרשיעה את המערערים בעבירות שיוחסו להם, שהוכחו מעל לכל ספק סביר. 15. המערערים השיגו, לחלופין, על חומרת העונש שנגזר עליהם. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בנסיבותיהם האישיות של המערערים כדי להצדיק חריגה לקולא מהעונש המזערי הקבוע בסעיף 355 לחוק. אכן, העונש שהושת על המערערים אינו חמור במיוחד לנוכח העבירות החמורות שבצעו, כשהעונש שהושת בגינן הולם את חומרתן ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה לעבירות כאלה. לפיכך, אין מקום להתערב גם בחלק זה של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. 16. אשר על כן, הייתי מציעה לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. כליאת שווא