ג ז ר - ד י ן כתב האישום בת.פ.6966/04 (להלן: "התיק העיקרי") הוגש לבית משפט זה ב- 25.08.04 נגד עופר הנאשם. התיק העיקרי נקבע לדיון בפני, ובו שישה אישומים בגין עבירות התפרצות לדירה בכוונה לבצע גניבה, גניבה והונאה בכרטיס חיוב, שבוצעו בחודשים יוני - אוגוסט 2004. מספר לא מבוטל של ישיבות התקיימו בהעדר הנאשם משום, שהתביעה לא הצליחה לזמנו. לראשונה התייצב הנאשם לדיון ב- 10.04.05 ולבקשתו מונתה לייצגו עו"ד טלי גוטליב מהסנגוריה הציבורית. בישיבת יום 05.09.05 הורשע הנאשם על פי הודאתו בחמישה מבין ששת האישומים שיוחסו לו בתיק העיקרי, והתובע הצהיר שהוא מסתפק בהודאה החלקית, והנאשם הורשע בהתאם (ראו בעמ' 8 לפרוטוקול). הטיעונים לעונש נדחו לבקשת ב"כ הצדדים, ולנוכח רצונו של הנאשם לצרף לתיק העיקרי תיקים פתוחים נוספים, תלויים ועומדים. בישיבה הנדחית הגישה התובעת רשימה שסומנה במ/3 ובה 18 עבירות שהנאשם הודיע שברצונו לצרף לתיק העיקרי, כולל החלטה שבה נענה בית המשפט לבקשה וביטל הכרעת דין בת.פ. 8606/00 (להלן: "התיק המצורף") בה הורשע הנאשם בחמישה אישומים, וזאת על מנת לאפשר לצרף גם אותם לתיק העיקרי (ראו עמ' 9 לפרוטוקול). לא היה בכך כדי לסיים את הצירוף, והתבקשתי לדחות הטיעונים לעונש פעם נוספת. התביעה לא התנגדה לדחייה, בין היתר, משום שבאותה עת הנאשם היה עצור. גם לישיבה הנדחית, שנקבעה ליום 10.01.06, לא הצליחה התביעה לסיים את מלאכת איסופם של כל התיקים שאת צירופם ביקש הנאשם. בדיון זה, ביקשה הסנגורית לראשונה להזמין בעניינו של הנאשם תסקיר משרות המבחן, ומבוקשה ניתן לה, למרות הסתייגות התובעת, הדיון נדחה שוב (ראו עמ' 11-12 לפרוטוקול). ב - 07.03.06 הוגשה בפני רשימת צרוף שסומנה במ/1 תאריך 07.03.06. השוואת רשימה זו עם במ/3 מעלה, שהעבירות שמוספרו 1- 11 בבמ/1 07.03.06 זהות לאלו שהופיעו ברשימה הקודמת. הנאשם הודה בעבירות הנוספות, והורשע בהכרעת דין שלישית בעבירות שמספריהן 19-24 בבמ/1. יוצא איפא שהנאשם הורשע במגוון עבירות שעניינן החזקת סמים לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית, הפרת הוראה חוקית, תקיפת חסר ישע וגרימת חבלה, השגת גבול, שיבוש הליכי משפט, הפרעות לשוטרים במילוי תפקידם התפרצויות לדירות מגורים במטרה לגנוב, גניבות כרטיס חיוב, החזקת רכוש חשוד כגנוב, גניבה על ידי מציאה, החזקת סכין, והתנהגות פסולה במקום ציבורי. ראוי לציין עוד, שאת העבירות שבתיק המצורף (איומים, הסגת גבול, התפרצויות והפרת הוראה חוקית) עבר הנאשם בסוף 1999 וראשית 2000. את העבירות שבתיק העיקרי ביצע הנאשם כאמור לעיל בין חודשים יוני לאוגוסט 2004 ו/או בסמוך, וכך גם את עבירות הסמים ועבירה אחת שעניינה גניבת כרטיס חיוב שברשימה במ/1 07.03.06. את יתר העבירות בהן הרשעתי אותו, עבר הנאשם במהלך 2005 ועל פי מיטב בדיקתי, את האחרונה עבר ב- 09.09.05. ה ת ס ק י ר כאמור לעיל, לבקשת הסנגורית הוזמן בעניינו של הנאשם תסקיר משרות המבחן, שהוגש לתיק ב- 06.03.06. התסקיר מעיד על עצמו שהוא מתבסס על שיחה אחת שקיימה קצינת מבחן עם הנאשם בבית המעצר. הנאשם נפלט ממסגרת לימודים לאחר שלוש שנים בלבד, ובהיותו בן 12, התחבר לחברה שולית, ומאז הוא משתמש בסמים ומנהל אורח חיים התמכרותי שהעמיק את פעילותו העבריינית. אין בעברו של הנאשם ניסיונות גמילה משמעותיים. שילובים ששולב הנאשם בקהילות טיפוליות, לא הצליחו. גם במסגרות פרטיות הנאשם לא החזיק מעמד ולא הצליח לשמור על ניקיון מסמים לאורך זמן. קצינת המבחן מציינת את פתיחותו של הנאשם במהלך שיחתה עימו, את הכאב שהביע בפניה בגין טרגדיה, בה קיפח אביו את חייו, התרחקות משפחתו ממנו על רקע ההתמכרות ומעשה העבירה, את חוסר מעורבותו בחינוכם וגידולם של שני ילדיו והפגיעות שפגע באשתו, שבעבר עשתה מאמצים לתמוך בו ולעזור לו. הנאשם הביע עייפות מאורח חייו עד כה, חרטה וצער על מעורבותו בעבירות בהן הורשע, שאותן ביצע על רקע התמכרותו ל סמים והצורך לממנם, ואת רצונו לשקם קשריו עם אשתו וילדיו. הנאשם ביטא מוטיבציה להשתלב בטיפול ולהיגמל. קצינת המבחן מצאה, שהנאשם אכן זקוק לטיפול. יחד עם זאת, העירה על הקשר, שקיים להערכתה, בין המוטיבציה לגמילה לחששו של הנאשם מתוצאות ההליך הנוכחי. קצינת המבחן לא מצאה לבנות עבור הנאשם, בשלב זה, תוכנית טיפולית במסגרת פתוחה, ולא באה בהמלצה טיפולית כל שהיא בעניינו של הנאשם. לדעתה, במידה והנאשם יידון לעונש מאסר לריצוי בפועל וימצא מתאים, יוכל לקבל טיפול בהתמכרות במסגרת בית הכלא. עמדת התביעה בפתח טיעוניה, הגישה התובעת, עו"ד בר-און, את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם והמאסרים על תנאי התלויים ועומדים נגדו. היא ביקשה להחמיר בעונשו של הנאשם, שלטענתה מסכן את הציבור בהיותו חופשי. לגישתה הנאשם לא ראוי לאמון ולא ניתן להגן על האינטרס הציבורי מפניו, בעזרת ענישה מרתיעה, שכן את העבירות הרבות והחמורות שבהן הורשע, ביצע למרות מאסרים מותנים. עובדה זו מבססת מסקנה, שענישה על תנאי לא מרתיעה את הנאשם ואיננה משמשת מגן השומר על הציבור מפגיעות שהנאשם פוגע בו אגב מימוש מטרתו להשיג רכוש. התובעת נדרשה לחומרתן היתירה של הפריצות לדירות, שבחלקן הוסיף הנאשם חטא על פשע ואיים על המתלוננים. לדעת התובעת, אין באמור בתסקיר לשנות מהתייחסותה המחמירה המתחייבת כלפי הנאשם. היא ביקשה להפעיל שלושה מאסרים מותנים ולגזור על הנאשם מאסר ממושך מאוד, באופן שהנאשם ירצה לפחות שש שנות מאסר בפועל. עמדת ההגנה באופן טבעי ביקשה הסנגורית, עו"ד גוטליב, להתחשב בנאשם. ויודגש, הסנגורית, לא התעלמה מחומרתן של העבירות וריבוין, ואף הסכימה שיש לגזור על הנאשם מאסר בפועל. ויחד עם זאת ביקשה לעשות שימוש במידת הרחמים תוך מתן משקל לקולא לנסיבותיו האישיות של הנאשם, להתמכרותו רבת השנים לסמים, להודאתו במספר רב מאוד של תיקים, שבגינם התביעה לא הזדרזה להגיש לבית המשפט כתבי אישום. הנאשם בהודאתו הביא לסיומם, בעוד שמשטרת ישראל, המדברת בשם הציבור ואחראית על קורבנות העבירות, לא הזדרזה לטפל בהם, ולא נקטה לגבי הנאשם הליך של משפט מזורז. לדעת הסנגורית, הנאשם בהודאתו מבטא את האחריות שהוא לוקח על עצמו באשר לביצוע העבירות וביטוי לרצונו להשתקם. בנוסף, מצאה הסנגורית להעיר, שהזמנת התסקיר היא בגדר פתח שבית המשפט פתח בפני הנאשם. לטענת הסנגורית, הטיפול בתחליף סם, שהנאשם מקבל בכלא, מרגיע ומאזן אותו, ולכן לא ראוי לגזור עליו תקופת מאסר כה ארוכה כפי שביקשה התובעת. לדעתה, לנוכח הזמן הרב שחלף מאז שהושתו על הנאשם המאסרים המותנים, נכון להפעילם, ולגזור 24 עד 30 חודשי מאסר לריצוי בחופף. עונש כזה יאפשר לנאשם לקבל טיפול גמילה בכלא, ויעודדו להמשיך, גם לאחר שחרורו במאמצי הגמילה מהתמכרות, שהיא היא אם כל הסתבכויותיו של הנאשם. הסנגורית התייחסה למאסרים התלויים ועומדים נגד הנאשם וטענה כאמור לעיל שראוי להפעילם בחופף זה לזה ובחופף לעונש המאסר שביהמ"ש ימצא לגזור על הנאשם, וזאת משום שהמאסר המותנה שהושת על הנאשם בתפ 2605/98 (בימ"ש שלום רחובות) הוא ישן מאוד והמאסרים המותנים שבתפ 3671/03 - 12 חודשים בגין עבירות רכוש ו-6 חודשים בגין הכשלת שוטר ו/או הפרת הוראה חוקית, אינם שני מאסרים על תנאי, אלא מאסר על תנאי אחד בלבד בן 12 חודשים בלבד. לגישתה, הטלת מאסר על תנאי מפוצל באה להקל עם הנאשם ולא להיפך. הנאשם עצמו פנה לביהמ"ש וביקש לקבל את צערו וחרטתו על כל העבירות שביצע על רקע שימוש בסם ועל רקע הטראומה שחווה, לנוכח טרגדיה משפחתית, לפני כשנה וחצי. הנאשם ביקש לקבל שצירוף התיקים מבטא רצונו "לנקות את השולחן" ולצאת החוצה. יאמר שאף אחד מהצדדים לא הביא אסמכתאות לביסוס טיעוניו. לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי בתסקיר שירות המבחן הגעתי למסקנות כדלקמן: כ כ ל ל עבירות רכוש, אלימות ופגיעה בסדרי דין, הן עבירות נפוצות שפגיעתן ביחידי החברה רעה וקשה. לא ניטלת מהן חומרתן גם אם התמכרות לסמים הייתה המנוף לביצוען. עבריינות כזו, ובמיוחד כשהיא מבוצעת באופן מתמשך וסדרתי, לאחר הרשעות ולמרות מאסרים מותנים, מצדיקה תגובה שיפוטית, שיהיה בה להוציא מן הכוח אל הפועל כוונת המחוקק לעשות לשירוש מעשי העבריינות, ולפרוש הגנה על אזרחים תמימים מפני הפוגעים בהם. אם לא כן יפגע שלטון החוק, ואמונם של אזרחים ישרי דרך בתפקודן השוויוני של רשויות האכיפה, יתערער, ולעבריינים יהיה בכך משום מסר הרתעתי שלילי. אין וודאות שנקיטה בעונשים מחמירים ושליחתם של עבריינים לכלא לתקופות מאסר ממושכות תביא לתוצאות הרצויות. ונראה כי על הכל מקובל, שגמילה ושיקום עשויים, לעתים, לעשות לקידום האינטרס הציבורי יותר מענישה על פי מידת הדין וחומרתו. משכך, התחשב המחוקק עצמו בנפגעי סמים, שביצעו עבירות על רקע התמכרות, הוסיף את סעיף 85 לחוק העונשין תשל"ז-1977, והסמיך את בית המשפט היושב לדין להאריך, כחריג, מאסר מותנה חב הפעלה. תנאי לשימוש בסמכות החריגה הנו השכנוע, שמשוכנע בית המשפט, כי הנאשם שבפניו עבר או עובר טיפול למשתמשם בסמים, ולא יהיה זה צודק להפעיל מאסר על תנאי, לנוכח הסיכוי לשיקום, בעוד שהפעלת המאסר המותנה תסב לנאשם נזק חמור, ואילו הארכתו לא תסכן את שלום הציבור. הגם ששיקומו של נאשם - הוא שיקול מהותי, שלכלל הציבור עניין בו, זהו רק אחד משיקולי הענישה, הנשקל יחד עם שיקולים אחרים, הנובעים מאופי העבירות נשוא הרשעת הנאשם, מדיניות ענישה, התחשבות בקורבנות ובצורך למנוע הישנותן, ולהשיג הרתעה אישית וכללית. שכן במידה ומשקל הבכורה יינתן, כדרך השיגרה, בכל מקרה של סיכוי לגמילה, ייהפך החוק למילה חסרת תוכן לגבי רובד שלם של עבריינים, והאינטרסים הלגיטימיים של כלל האזרחים יופקרו במידה שאין להשלים עימה. משכך - מצא בית המשפט העליון שיש ושיקולי טובת הכלל גוברים על משקלו הסגולי של השיקום, ראו, למשל, פסק דינה של כב' השופטת דורנר בע.פ. 2083/96, כתב נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, כרך 97(3), תשנ"ז/תשנ"ח - 1977. מקרים בהם יש לשקול מצד אחד פגיעה חמורה בציבור, שאיננה ניתנת למחילה, ומצד שני עבריין שנסיבותיו האישיות קשות, הלכוד בהתמכרותו, מבקש עזרה ועידוד, מציבים את בית המשפט בפני דילמה דו קוטבית קשה. בהקשר זה ראויים לאזכור שני פסקי דין שיצאו אך לאחרונה מפני בית המשפט העליון. ע"פ 8083/03 כהן נ. מ.י. מפי כב' השופט א. לוי (פורסם באתר המשפטי נבו מיום 1.02.06) והשני מפי כב' השופט א. רובינשטיין ע"פ 2163/05 אלייב נ. מ.י. (פורסם אף הוא באתר המשפטי נבו מיום 12.12.05). בע"פ 8083/03, התקבל ערעור של המערער כהן, לאחר שבית המשפט העליון התרשם באופן חיובי ביותר מהליך גמילה מוצלח שנמשך כארבע שנים, ומשינוי לטובה שעשה המערער בחייו. לאחר שנשקלו השיקולים הצריכים באשר לדרך הענישה ולדרך השיקום הגיע בית המשפט העליון, לא בלי התלבטות, למסקנה שבאותו מקרה נוטה הכף לכיוון הפן השיקומי. בע"פ 2163/05 עמד כב' השופט רובינשטיין על הצורך בשיקומה של החברה, שבה התערערה תחושת הביטחון האישי של יחידיה והצורך שבהשבת תחושה ראויה על כנה. ופוסק כב' השופט רובינשיטיין : "זו תפיסת החוק והסדר, law and order, שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפייה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקורבנות, קורבנות בפועל וקורבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קורבנות. מלאכת האיזון בין מכלול השיקולים אינה קלה; התחבטה בכך הועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (ועדת השופט אליעזר גולדברג; ראו דו"ח הועדה מתשרי תשנ"ח-אוקטובר 1997), ובין נסיבות החובה המחמירות, שיש להביאן בחשבון, כללה ריבוי מבצעי עבירה, התעללות בקרבן, ריבוי קרבנות, ותכנון מוקדם (עמ' 23-22); מרבית הנסיבות האישיות, למעט ליקוי נפשי או שכלי וגיל צעיר, הן נסיבות רשות (עמ' 25). ראו גם Marvin Frankel, Criminal Sentences, 1972.... " כב' השופט רובינשטיין מצא לצטט מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, נשוא הערעור שבפניו: "לאחרונה מרבים לדון ולדבר על זכויות היסוד שהמחוקק קבע להגנת נאשמים ולהתחשבות בהם. בצד זכויות יסוד אלה, קיימת זכות יסוד של הנפגעים לשלמות גופם ורכושם. כשם שחברה מתוקנת חייבת להקפיד על מתן יחס אנושי לנאשמים ולאחרים, כך חובתה להגן על חסרי ישע ועל אזרחים תמימים מן השורה מפני אכזריות של תוקפיהם. חלק מההגנה שהחברה חייבת לתת לאזרחיה, מתבטאת בחובת בתי המשפט לגזור עונשים כאלה שירתיעו עבריינים מסוג הנאשמים כאן מלבצע מעשים מהסוג שבוצע...". ומוסיף כב' השופט רובינשטיין: ".....מן הדין שיחדור לתודעת הרבים, ובתי המשפט יתנו ידם להחמרה; טוב שיידעו הזוממים לפרוץ לביתו-מבצרו של הזולת, להחרידו ממנוחתו, לפגוע ברכושו תוך פוטנציאל לפגיעה בגופו ועמה בנפשו, כי כאלה יהיו סדרי הגודל בענישה". 8. עניין נוסף, שמוצאת שראוי להידרש לו, הוא שאלת הפעלתו של מאסר מותנה. המחוקק הביע דעתו במפורש בסעיף 55 לחוק העונשין, הקובע שעל בית המשפט להפעיל מאסר מותנה אם הרשיע את הנאשם בעבירה נוספת שנעברה בתקופת התנאי. סעיף 56 לחוק מסמיך את ביהמ"ש להאריך תקופת תנאי או לחדשה אך ורק בהתקיים טעמים מיוחדים שיש לרשום אותם. וראו בהקשר זה עפ 656/85 מ"י נ' חאמד מחמד מפי כב' השופט לוין: "לא הוצגו בפני ביהמ"ש כל נסיבות מיוחדות, שתצדקנה הפעלת חלק מהעונש המותנה בחופף לעונש מאסר אחר. מצוות המחוקק היא, כלל, שעונש מותנה, יופעל במצטבר לעונש נוסף (הדגשה שלי ד.ר.-ש), שאם לא יעשה כן, מאבד העונש המותנה ממשמעותו ועלול להתפרש כדבר מליצה שאין בו כדי להרתיע". מן הכלל אל הפרט מצינו שאין מחלוקת במקרה דנן, באשר לחומרתן של העבירות נשוא הרשעת הנאשם, המקבלות משנה חומרה לנוכח ריבוין וביצוען חרף מאסרים מותנים והליכי משפט התלויים ועומדים ומתנהלים נגד הנאשם. טענת הסנגורית, לפיה יש משום "תרומת אחריות" מצד המשטרה לעבירות שאותן ביצע הנאשם, איננה מקובלת עלי, ואני דוחה אותה. הרחבתי בתיאור ההשתלשלות בתיק העיקרי, כמו גם התמשכות הליך הצירוף כולל התיק המצורף, כדי שיהיה ברור לקורא, כי הרשויות פעלו בזריזות ראויה, וההליכים נגד הנאשם התנהלו בעצלתיים בשל הקושי לאתרו. לא למותר לציין, כי בתיק המצורף, שהתנהל בפני כב' השופט רוזן, ואשר הוגש בפני לאחר שהתבקש צירופו, מצא כב' השופט להביע יותר ממורת רוחו לנוכח העובדה שהנאשם הורשע כבר בשנת 2000, ומאז לא הייתה אפשרות לסיים את המשפט. בשל התנהגות הנאשם היה צורך להתלות את ההליכים שם מספר פעמים. כב' השופט התרשם, שהנאשם משטה בהליכי בית המשפט. יוצא, איפא, שהנאשם הוא זה שלא הזדרז להתייצב וגרם לבזבוז זמן, ותוך כדי כך חזר וביצע עשרות עבירות חמורות. בינתיים הוגשו נגד הנאשם כתב האישום שבתיק העיקרי וכתב אישום נוסף לבית משפט השלום בראשון לציון. בנסיבות כאלה, צריך יותר מקורטוב של תעוזה (אם לנקוט בלשון המעטה) בהפניית אצבע מאשימה כלפי הרשויות, ובגינם לבקש מבית המשפט להקל בעונשו של הנאשם. עיינתי בהרשעותיו הקודמות של הנאשם כמשתקף מהגיליון במ/2 מיום 07.03.06 עולה ממנו תמונה עגומה של אדם שפוגע באזרחים וברכושם, פורץ, גונב, מאיים, סוחט, מרמה, מזייף, תוקף אחרים וחובל בהם, כולל בבני משפחה (אמו אחיו, אשתו), משתמש בסמים מסוכנים, מתווך וסוחר בהם, משבש הליכי משפט, ובורח ממשמורת חוקית. אלו, בהצטברם לעבירות הרבות בהן הורשע הנאשם בפני, מבססים תבנית של אדם שבחר בעבריינות כדרך חיים, ואין ליתן בו אמון. לא נשכח ממני הטיעון באשר להשפעה הקשה שהשפיע עליו מות אביו, ואני בטוחה שמקרה כה חמור עורר אצל הנאשם רגשות קשים, ואף על פי כן לנוכח מסקנתי, שהעבריינות היא דרך חייו של הנאשם הרבה לפני המקרה הטרגי, וגם לאחריו, אין באסון המשפחתי הכבד משום נסיבה מקלה בעלת משקל, ובוודאי שלא משקל מכריע. אין בפני נתונים מעודדים באשר לנאשם. אמנם בהיותו במעצר, ומאז נובמבר 2005, הוא מטופל בתחליף סם, שמצליח להרגיעו. עובדה זו לא משכנעת אותי, שהנאשם אכן יחולל מהפך לטובה בחייו. ואף אם כן, אין בכך כדי להפחית מחומרת העבירות, מחומרת נסיבות ביצוען, ומהצורך בתגובה שיפוטית הולמת בהתאם למבחנים שפורטו בחלק הכללי לעיל. לא ירדתי לסוף דעתה של הסנגורית, בטענה כי בהזמנת התסקיר פתח ביהמ"ש פתח בפני הנאשם. התסקיר איפשר לנאשם להביא לידיעתי מידע מכלי אובייקטיבי על התנהלותו במהלך המעצר, הא ותו לא. גם האמור בתסקיר מבסס מסקנה שבשלב זה על יהיה על הנאשם לרצות תקופת מאסר ממושכת, במהלכה יהיה עליו לכפר ולו במעט על העבירות שביצע ועל הפגיעות שפגע בקורבנותיו, ולהוכיח לאורך חודשים ושנים שהפך והיה לאיש אחר וטוב, שבמקום להרע עושה טוב. להבנתי, למקרה כגון זה, התכוון כב' השופט רובינשטיין בפסקו בע"פ 2163/05 הנ"ל, שלצד חובת החברה המתוקנת להקפיד על מתן יחס אנושי לנאשמים, חובת ביהמ"ש בשמירה על אזרחים תמימים וזאת במידה שווה וכדי לממש מחויבותו לאזרחים שומרי חוק, על בית המשפט להניף את חרב הענישה שבידיו, תוך הפעלת המאסרים המותנים שאותם הפר הנאשם. אני דוחה טענות הסנגורית באשר לחובתי להפעלת המאסרים המותנים על שתי חלופותיה. לא מקובלת עלי הטענה כי מאסר המותנה שהושת על הנאשם בת.פ 2605/98 הוא ישן מאוד ואיננו ראוי להפעלה. את המאסר המותנה הזה מפעילות העבירות שהנאשם הואשם בהן בתיק המצורף, ת.פ 8606/00 ולנוכח התנהלותו של הנאשם במהלך הדיונים שם כפי שעמדתי עליהם בסעיף 2 לעיל. כמו כן לא מקובלת עלי הטענה שבת.פ 3671/03 הוטל על הנאשם רק מאסר על תנאי אחד בן 12 חודשים כשהמאסר הנוסף בן 6 חודשים נבלע בו. בית המשפט בראשל"צ מוסמך היה להטיל על הנאשם בגין מכלול העבירות מאסר מותנה ממושך וארוך כפי שנראה לו ובהתאם לחוק. בית המשפט מצא לבוא לקראת הנאשם ולא להעמידו בסיכון של הפעלה ממושכת אם יעבור רק את העבירות הקלות יותר. למרבה הצער הנאשם עבר עבירות רכוש ובכך הפעיל את 12 חודשי המאסר המותנה וגם הכשיל שוטר במילוי תפקידו והפר הוראה חוקית, ובכך הפעיל את 6 חודשי המאסר המותנה. יחד עם זאת, ולנוכח העיקרון הענישה האינדיווידואליות, מוצאת אני ליתן משקל להודאתו של הנאשם, תוך התייחסות להבטחתו להמשיך בהליכי הגמילה, ועל מנת לעודד אותו לעשות כן לא אמצה עימו את מלוא חומרת הדין . אשר על כן אני גוזרת כדלקמן: א. בגין כל העבירות בהן הורשע הנאשם 54 חודשי מאסר בפועל. ב. אני מפעילה את שלושת המאסרים המותנים התלויים ועומדים נגד הנאשם: 9 חודשים בת"פ 2605/98 של בימ"ש השלום ברחובות, בגין עבירות אלימות ואיומים, 12 חודשים בת"פ 3671/03 של בימ"ש השלום בראשון לציון, בגין עבירות רכוש (למעט עבירה על סעיף 413 לחוק), ו-6 חודשים בגין הכשלת שוטר במילוי תפקידו או הפרת הוראה חוקית. בסך הכל 27 חודשי מאסר על תנאי. ג. הנאשם ירצה 12 חודשים מתוך 27 חודשי המאסר המותנה המופעלים, במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק זה, ואילו 15 חודשים ירצה בחופף. ד. למען הסר ספק - הנאשם ירצה בסך הכל 66 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו ב- 9.9.2005. ה. בנוסף אני מטילה על הנאשם מאסרים על תנאי כדלקמן : I. 18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא לא יעבור עבירות רכוש, אלימות וסמים מסוג פשע לרבות ניסיון. II. 9 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום שחרורו מהכלא לא יעבור עבירות רכוש, סמים ואלימות מסוג עוון וכן עבירות של הפרת הוראה חוקית והכשלת שוטר במילוי תפקידו. ו. מוצגים יוחזרו לבעלים, מידה ואין יחולטו או יושמדו על פי החלטת קצין משטרה. הודעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. משפט פליליפריצהמקרקעין