מבוא וטענות הצדדים התובעת חברת שובס סוכנויות 88 בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה חברה העוסקת במכירת סולר ושמנים לגופים שונים. הנתבעת 1, חברת קרוסין בע"מ (להלן: "החברה"), הזמינה מהתובעת סולר החל מנובמבר 2007 ועד ניתוק היחסים העסקיים בין הצדדים בינואר 2008. החברה נותרה חייבת לתובעת סך של 492,607 ₪ נכון למועד ניתוק היחסים העסקיים. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי יתרת החוב הנתבעת, לפיכך כבר בשלב זה התובעת יכולה ליטול פס"ד כנגד החברה. הנתבע 2 מר ניר ועקנין הינו בעל המניות והמנהל הרשום היחידי בחברה. נתבע 3 מר ביטון (להלן: "ביטון"), הינו אביו של נתבע 4 מר שלום (להלן: "שלום"). ביטון לגרסת כל הצדדים היה "הרוח החיה" בחברה והמוציא והמביא בה, ורק מטעמי מניעות משפטית לא נרשם כבעלי החברה. לטענת התובעת, התברר לה בדיעבד כי החברה הוקמה בסמוך לתחילת היחסים העסקיים, בסוף חודש אוק' 2007, כשביטון נעזר בועקנין אשר שימש כ"איש קש" בניהול החברה כדי להונות ולבצע "עוקץ" בתובעת. עוד נטען בתביעה, כי הנתבעים הגדילו לעשות כאשר ימים ספורים לפני הגשת התביעה, הבריחו במרמה את הנכס היחיד שהיה לחברה, מכונית מדגם ב.מ.וו שנת ייצור 2008, מאת החברה לשלום בנו של ביטון. הברחה זו נעשתה כדי להתחמק מתשלום לנושים (ראה סעיפים 8 ו-9 לכתב התביעה). לגרסת התביעה, הנתבעים כולם כאחד נקטו כלפי התובעת במרמה ובמצגי שווא, מסרו שיקים מעותדים כשידעו מראש שלא ייפרעו, רכשו כמות נכבדה של סולר ביודעין שלא ישלמו תמורתה. מזימה זו לטענת התובעת "נרקחה" ע"י ביטון בסיועו של ועקנין, כששלום בנו של ביטון מסייע בידו בהברחת הנכס היחיד של החברה. לפיכך, עתרה התובעת לסעד כספי כנגד כל המעורבים כמקשה אחת. מאחר וסכום החוב איננו שנוי במחלוקת, ומאחר וביטון לא התגונן בתביעה זו, יש לבחון את טענת ההגנה של ועקנין ושלום בלבד. חבותו של ועקנין מר ועקנין בן ה-21 במועד עדותו, וכבן 19 במועד הרלבנטי לתביעה. לגרסת ועקנין, עקב היכרות מוקדמת עם האב ביטון, הסכים להיכנס לחברה כבעלים ומנהל רשום מפאת מניעות משפטית מביטון להקים חברה (ראה עדות התובע בעמ' 19 מול שורה 22 ואילך). 2. לגרסתו של ועקנין, התובעת ומנהלה מר גיאור ידעו על הקמת החברה בקונסטלציה זו, ומר גיאור אף "נתן ברכתו" לסדור זה של הקמת החברה בידי ועקנין על מנת שניתן יהא להמשיך ולמכור סולר, לכסות חובות עבר של החברה ולהכיר גופים חדשים במשק. לעניין זה, מפנה ב"כ הנתבע אל עדותו של מנהל התובעת בעדותו בעמ' 10 לפרו' מול שורה 20 ואילך. שם מודה מר גיאור כי ידע מהיום הראשון שמיכה ביטון הוא המנהל והמפעיל של החברה, וועקנין היה בעל מניות, עובד ומקבל שכר על מנת לבצע את הפעילות הכספית לפי הנחיות ביטון. 3. לגרסת ועקנין, כל מעשיו היו גלויים וידועים לתובעת ונעשו על דעתה בהסכמתה ובברכתה. אינני יכולה לקבל טענה עובדתית זו. אכן, מר גיאור העיד בעדותו כי ידע שיש מניעות משפטית לביטון להקים חברה חדשה והוא אכן ה"רוח החיה" מאחורי החברה. מכאן הדרך ארוכה להסכמה גורפת למעשי "עוקץ", אי תשלומים והברחת נכסים. אין הדעת נותנת כי התובעת תסכים להזרים סחורה במאות אלפי שקלים כשידוע לה מראש שאין סיכוי שתגבה כסף או שקיים סיכון גדול לקבל התמורה. אכן, הודה מר גיאור כי היה לו אינטרס כלכלי לעבוד עם ביטון, וכפי שהסביר זאת עד התביעה בעמ' 11 לפרו' מול שורה 5 ואילך כדלקמן: "...זו הסיבה שהסכמתי לעבוד איתו בקרוסין כי בעקיפין הוא העביר לי לקוחות שלו שעבדו דרכי, ובאיזה שהוא מקום השביחו את החברה שלי מבחינת רווחים". ואולם, לא הוכח בפניי כי מר גיאור לקח את הסיכון שלא לקבל תמורה כלל. מר גיאור הבהיר, כי סדר גודל של כחצי מיליון ₪ בשוק הדלקים נחשב למסחר בהיקף נמוך יחסית, ולפיכך לא חשש מבטוחות, בייחוד כשידע שלחברה רכב חדיש מדגם ב.מ.וו שערכו כ-700,000 ₪ (ראה עדותו של מר גיאור בעמ' 11 לפרו' מול שורה 15 ואילך). אני מקבלת את גרסת התובעת, כי סברה שהשיקים המעותדים של החברה וצדדי ג' ייפרעו, ומשלא נפרעו פסקה באחת את אספקת הסולר. עינינו הרואות, כי המסחר שבין הצדדים התנהל חודשים ספורים בלבד, עד שהגיע מועד פירעון השיקים של תחילת חודש ינואר. הצדדים סחרו ביניהם כחודשיים-שלושה בלבד! אין תמונה זו מאפיינת תובעת הלוקחת סיכון ומוכנה להסתכן באי פירעון התמורה. 4. ועקנין טוען עוד להגנתו כי שימש שליח בלבד, והתובעת ידעה זאת כי אין להטיל עליו אחריות מנהל ו/או בעל מניות למרות היותו כזה. בסיכומי טענותיו חזר בא כוחו של ועקנין על ההלכה בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. 5. מעדותו של ועקנין, התרשמתי כי מדובר בבחור צעיר מאוד בעת היכנסו לחברה, (כבן 19), חסר ניסיון עסקי לחלוטין. יחד עם זאת, ועקנין ידע שהחברה רשומה על שמו והוא נוטל אחריות בעצם חתימה ומסירת שיקים לספקים. למר ועקנין היה נוח "לעצום עיניים" בכל הקשור להתנהלות הכספית. ניתן לאמר בוודאות כי ועקנין ידע פרטים בכל הקשור להתנהלות החברה (ראה עדותו בעמ' 21 לפרו' מול שורה 28 ואילך ובסעיף 9 לתצהירו), שכן ועקנין היה בעל זכות החתימה הבלעדי (עמ' 18 לפרו' שורה 7-8), הוא ידע במה עוסקת החברה, קנייה ומכירה של דלקים, וידע כי יש לפרוע את חשבוניות הספק. אלא שועקנין על פי עדותו אף ידע שאין סיכוי שהשיקים שמשך ומסר ייפרעו, וכך מעיד ועקנין בחקירה נגדית בעמ' 18 לפרו' מול שורה 20 ואילך: "ש. השיקים נשוא התביעה הם לחודשים ינואר פב' 2008, אתה ידעת בזמן אמת שהשיקים שצורפו לתצהירך שחוללו ולא כובדו? ת. כן, ידעתי בזמן אמת שהשיקים של לקוחות חב' קורסין לא כובדו. ש. בגס, אתה יכול להגיד את הסכום הכולל של השיקים האלה? ת. כ-350 אלף ₪ או קצת יותר. ש. ז"א, עוד לפני שהשיקים צורפו כנספח ה' לתצהיר התובעת, שעליהם אתה חתום, עוד לפני שמשכת את השיקים האלה נספח ה' לכתב התביעה, ידעת שהשיקים שנמסרו לחברה שבבעלותך לא כובדו, ידעת את הנתון הזה נכון? ת. נכון". 6. למשמע עדות זו, דומה שאין דוגמא מובהקת יותר לתכולתו של סעיף 6 (א) (1) (ב) לחוק החברות, בעניין נטילת סיכון בלתי סביר. מר ועקנין ניסה לתקן רושם זה, ובחקירה חוזרת נשאל ע"י בא כוחו: "ש. כשהוצאת את השיקים נספח ה' לתביעה, אתה התכוונת לשלם אותם? ת. כן. ש. חתמת על השיקים בסדרי גודל כאלה שהם נפרעו? ת. כן". (עמ' 22 לפרו' שורות 20-24). אמירה זו בחקירה חוזרת נוכח האמור בחקירה נגדית, הינה אמירה בלתי מהימנה. 7. דומה כי מר ועקנין היה אדיש לתוצאות. הוא מסר שיקים, ייתכן וחשד וידע על האפשרויות שהשיקים שמשך לא ייפרעו ע"י החברה, ואולם גם במקרה כזה יש לראות את מר ועקנין כאדם שמודע לשימוש הפסול באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כמפורט בסעיף קטן (2) של סעיף 6 לחוק. ודי בכך כדי להורות על הרמת מסך ההתאגדות. וראה לעניין זה פס"ד ת.א. 4190/02 (מחוזי י"ם) של כב' הש' יעקב צבן מיום 28.5.06, הקופה לתגמולים ופנסיה נ' דוד סגל ואח' בעמ' 11 לפסה"ד כדלקמן: "דוד סגל היה האיש המרכזי והמחליט בחברה והוא ניהל משא ומתן עם התובעת לקראת חתימת החוזה וגם לאחריו בעת שבוצעו הפרות, אולם אין בכך כדי לשחרר את מנהלי החברה מחובותיהם. אורגן של חברה אינו יכול להישאר אדיש, אטום או להתעלם מכל מה שקורה בחברה מתוך הנחה, כי מסך ההתאגדות יגן עליה וככל שתוטל אחריות אישית יישא בה אדם אחר, שאין לו תפקיד פורמאלי כלשהו בחברה, ואף אם אותו אדם הוא זה שמקבל החלטות בחברה ואף מינה אותו לתפקיד מנהל. אם ניתן ידנו למצבים כאלה, אפשר שאורגנים בחברה ישילו מעצמם כל אחריות, הסטנדרטים של אחריות אישית של אורגנים בחברה יכורסמו ורמת הפיקוח על הנעשה בחברה תשחק עד כליון". (הדגשות שלי א.מ.ג). 8. מלבד אדישותו ו"עצימת עיניו" של ועקנין בכל הקשור להתנהלות הכספית במשיכת השיקים, מר ועקנין אף סייע בהברחת הנכס הבודד והיחיד של החברה, רכב מסוג ב.מ.וו מביטון לבנו שלום. משמיעת עדותו של מר ועקנין עולה כי ועקנין לא העיד אמת, בלשון המעטה, ביחס לרכב החברה. על אף שהרכב רשום על שם החברה, העיד ועקנין כי רכש אותו עבור עצמו בגיל 19. ויש לזכור, כי מדובר ברכב יוקרה חדש ששוויו ביום רכישתו היה כ-700,000 ₪, וכן מעיד ועקנין: "ש. ז"א, שכבר בעת שנרכש הרכב, ידעת שיש שיקים שלא כובדו ע"ס 350 אלף ₪, ובכל זאת ניגשתם לעסקת רכישה של רכב ששוויו כ-600-700 אלף ₪ כשעוד עדיין אין אשראי בבנק. מהי תגובתך? ת. רציתי לקנות רכב לעצמי, ונקלעתי בקשיים והעובדה שמכרתי אותו. ש. לשאלת ביהמ"ש, בעת שקנית, האם לחברה קרוסין היה כסף לרכוש את הרכב, כשאתה עדיין בן 19? ת. כסף לא היה. ש. לשאלת ביהמ"ש, אז איך קנית? ת. קניתי במזומן. לא היה כסף בבנק. לי לא היה כסף בכלל. ש. לשאלת ביהמ"ש, למי היה כסף במזומן? ת. בהתחלה רציתי לקנות אוטו, היה לי בסביבות 200 אלף ₪ ואני קניתי את הבי אם אווי ועשיתי לה מימון, הכוונה בתשלומים ולא עמדתי בהם ולכן מכרתי אותו. ש. לשאלת ביהמ"ש, למה רשמת את זה על שם החברה? ת. לא יודע. לאור תשובתו בעניין רכישת הרכב על ידו באמצעות מימון חלקי, רק מתבקש היה לשאול מאין לבחור בן 19 שלא עבד לפני היכנסו לחברה סכום התחלתי נכבד של 200 אלף ₪?, ועל כך השיב ועקנין: "לפני שנכנסתי לחב' קרוסין לא עבדתי שום דבר. הכסף שהיה לי 200,000 ₪ זה היה מסבתא". (עמ' 19 לפרו' שורה 28). ועקנין לא סיפק כל אסמכתא לעובדה זו ו"כספים מהסבתא" היא אמירה שמוטב היה לה להיתמך בממצא עובדתי נוסף מלבד הבל פה. ועקנין לא המציא כל אסמכתא מחב' קמור על עסקת המימון. אין כל רמז במשרד הרישוי לעסקת מימון זו. ועקנין לא ידע לפרט מה טיבה של עסקת מימון זו? מה ההחזר החודשי? מדוע רכש אותה כחודש לאחר הקמת החברה? ומדוע מכר אותה מייד ובסמוך להגשת התביעה דווקא? מדוע מכר אותו לבנו של ביטון? והיכן התיעוד על קבלת הכספים לידיו? או שמא לידי החברה מאחר והרכב רשום על שמה? לועקנין לא היו תשובות. גם משנשאל אם קיבל שיקים משלום, השיב: "אני חושב שכן, אני לא זוכר" (עמ' 20 לפרו' שורה 32). 9. כל שועקנין זכר, היא העובדה שהוא ושלום קבעו מחיר בסביבות 600,000 ₪ לרכב, ונקבע שהתמורה תשולם בפריסת שיקים. אין לועקנין כל ראיה או אסמכתא להחזר הכספים לקמור על פי עדותו. משנשאל ע"י ביהמ"ש, אם יש לו הסכם עם קמור של קניית רכב, השיב בעמ' 21 לפרו' מול שורה 15: "אני לא זוכר, מיכה עשה את זה". תשובה זו אינה מתיישבת עם עדותו הקודמת כי רכש את הרכב עבור עצמו על אף שהרכב רשום ע"ש החברה, וכי המימון המקדמי בסך 200,000 ₪ בא מסבתו. ועקנין סתר את גרסתו מניה וביה, ועדותו בעניין רכישת רכב הב.מ.וו רחוקה מהאמת כמזרח ממערב. התנהלותו של ועקנין כמנהל וכבעל מניות הינה התנהלות אדישה, תוך ידיעה כי ייתכן מצב קרוב לוודאי שהחברה לא תפרע את התשלומים לתובעת בגין הסחורה שסופקה. עוד ידע ועקנין, כי הרכב שהיה רשום ע"ש החברה הינו הנכס היחידי של החברה, הועבר באופן תמוה ובלתי ברור אל בנו של ביטון ערב הגשת התביעה. דומה שאין דוגמא מובהקת מזו להסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות, ועקנין סבר כי העובדה שהינו צעיר וחסר ניסיון ומשמש כעושה דברו של ביטון תפטור אותו מאחריות כמנהל החברה. ואולם, ועקנין ידע על הסיכונים, ידע על קיפוח התובעת בהברחת הנכס היחיד של החברה, ועל אף זאת שיתף פעולה מרצון וביודעין. יש מקום אפוא להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את ועקנין בסכום החוב שנותרה החברה חייבת. ג. חבותו של שלום 1. שלום שהינו כאמור בנו של ביטון איננו אורגן ו/או בעל מניות בחברה, לשלום עסקים נפרדים מעסקי הדלק, ועל אף גילו הצעיר טוען שלום כי מזה מספר שנים הינו מנהל עסק עצמאי מכניס, ואיננו קשור כהוא זה לחברה. לגרסת שלום, הוא רכש את הרכב בתמורה מלאה ובתום לב. שילם טבין ותקילין עבור הרכב באמצעות הלוואה בסך 200,000 ₪ שנטל מהבנק, וכן בשיקים דחויים בסך 350,000 ₪, ובסה"כ 550,000 ₪. סכום זה לכאורה תואם את המחיר שציין ועקנין בסך 600,000 ₪. על שלום רובץ הנטל להמציא את כל הראיות בדבר מימון רכישת הרכב. שלום כשל כישלון חרוץ בהמצאת אותם מסמכים, החל בתצהיר גילוי מסמכים וכלה בהגשת תיק מוצגים. לאחר תום פרשת הראיות ולאחר הגשת סיכומי התובעת, ביקש שלום להמציא ראיות נוספות התומכות בגרסתו. על אף השהוי הניכר, ועל אף שמסמכים אלה צורפו בפועל לבקשה מבלי שניתן היתר לכך, ועל אף שתצהיר המבקש נעדר מהבקשה, החלטתי לקבל המסמכים ולו על מנת שהאמת תצא לאור בחשיכה הרבה. ואולם, גם מהמסמכים המאוחרים קשה להיוושע. ראשית, יש לזכור כי גרסאותיהם של שלום וועקנין אינן תואמת, האחד מעיד כי קיבל את הכסף לידיו ופרעו לקמור, ועקנין העיד כי הסב את השיקים לקמור. והאחר - מר שלום טוען כי הוא עצמו משך 8 שיקים לקמור, ואף העביר לה סכום של 200,000 ₪ במזומן. וישאל השואל, ומי ישיב לסבתא של ועקנין את ה- 200,000 ₪ שמימנה לועקנין את רכישת הב.מ.וו? אם סבתא של ועקנין מימנה את החלק המקדמי של רכישת הרכב, מדוע כל הסכום צריך להיות מופנה לקמור? זאת ועוד, היכן היא אותה "קמור" באסמכתאות? מר שלום ללא כל הסבר המניח את הדעת, לא המציא כל בדל ראיה כי בדק את חשבון המימון אצל קמור, לא כי הרכב עבר על שמו באישור קמור, ולא כי קמור פרעו את שמונת השיקים, או כי קיבלו 200,000 ₪ במזומן הם כספי ההלוואה. מכל מכלול המסמכים שהוגשו לביהמ"ש לפני העדויות ובגמר העדויות, עולה כי הרכב משועבד לבנק דיסקונט החל מ-17.2.08, כשבוע לאחר הגשת התביעה. עוד עולה, כי בנק דיסקונט העניק לשלום הלוואות על סך 200,000 ₪, וכן כי שני שיקים ממכלול השיקים שצורפו בסכום כולל של 150,000 ₪ נפרעו בתדפיס חשבון הבנק של שלום. אם נסכם על פי גרסת שלום, הרי שולם עבור הרכב סך כולל של 350,000 ₪. לשלום אין הסבר מדוע אין קמור מוסרת לו אישור על תשלום, ואין גם לשלום תשובה מה דינם של יתרת התשלומים עד לסכום של 550,000 ₪ או עד 600,000 ₪ כגרסת ועקנין. אין ספק, כי עסקה זו של רכישת הרכב משמעה הברחת הנכס היחיד מהחברה לידי שלום, וזאת בסמוך להגשת התביעה. אני מקבלת את גרסת שלום כי נטל הלוואה לצורך שחרור הרכב על שמו, הא ותו לא! שני השיקים שנמסרו לקמור בסך 150,000 ₪ בלבד ניתנו מכספי ההלוואה. לא הוכח כי יתרת הכספים שולמו, לא לועקנין, לא לחברה ולא לקמור, הרכב עבר בעלות על מנת למנוע את עיקולו בידי נושיו. לא ניתן לחייב את שלום בעילת הרמת מסך, צודק ב"כ הנתבע כי עילה זו שמורה רק לחברי תאגיד באשר הם ולא לצדדי ג', שאין להם כל חלק בתאגיד. יחד עם זאת, עתירתו החלופית של ב"כ התובעת היתה להורות על ביטול עסקת המכר בין ועקנין לשלום, ולאפשר לתובעת להיפרע מהנכס היחיד של החברה. מאחר ואני מקבלת את גרסת שלום, כי כספי ההלוואה שנטל מבנק דיסקונט שימשו לרכישת הרכב, והרכב אף משועבד לבנק כבטוחה, יש לפרוע את חוב השעבוד מכספי תמורת מכירת הרכב והיתרה תועבר לתובעת. סוף דבר: אני מורה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר ועקנין כמנהלה ובעליה של חב' קרוסין בגין התנהלות חסרת תום לב, תוך נטילת סיכון בלתי סביר. לפיכך, אני מחייבת את נתבעים 1-3 ביחד ולחוד במלוא סכום התביעה בסך 492,607 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובצירוף החזר אגרות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 50,000 ₪ + מע"מ. באשר לנתבע 4- שלום ביטון, אני מורה לנתבע להשיב לתובעת את ערך הרכב בניכוי השעבוד לבנק דיסקונט. אם הצדדים לא יסדירו נושא זה עד ליום 1.10.10, יתמנה ב"כ התובעת לכונס נכסים לצורך תפיסת הרכב ומכירתו תוך כדי פירעון השעבוד והעברת יתרת התמורה לתובעת ע"ח החוב נשוא תביעה זו. אני מחייבת את נתבע 4 ביחד עם נתבעים 1-3 בהחזר אגרות ובשכ"ט עו"ד כפי שנפסק לעיל. הרמת מסך