החלטה בפני ערר על החלטת בימ"ש השלום בחיפה, כב' השופטת יעל פרדלסקי (להלן - בימ"ש קמא), שניתנה בב"ש 3422/05 ביום 22.5.05, אשר הורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בת"פ 2639/05 של בימ"ש השלום בחיפה. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לדירה, גניבה ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. ביחד עם כתב האישום הוגשה לביהמ"ש גם בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. בימ"ש קמא בחן את חומר הראיות והורה על מעצרו של העורר. על פי עובדות כתב האישום, פרץ העורר לדירה שברחוב היערות 24 א' בחיפה וגנב מהדירה מסמכים שונים, ארנק עם כרטיסים מגנטיים וסכום כסף. העורר אותר על ידי שוטרים בסמוך לדירה וכאשר אלו ניגשו אליו והזדהו בפניו כשוטרים, תקף אותם בכך שריסס לעבר פניהם תרסיס עם גז מדמיע ופלפל. העורר השתולל וניסה למנוע את כבילתו. העורר טוען כנגד ניתוח הראיות של בימ"ש קמא. לטענתו, הוא הותקף באכזריות על ידי שוטרים והתגונן מפניהם באמצעות הגז המדמיע. בנסיבות אלו טוען העורר כי אין לראות את התנהגותו כאלימות כנגד שוטרים אלא כהגנה עצמית. עוד טוען הוא כי בנסיבות העניין לא היה מקום להורות על מעצרו, עברו אינו מכביד ובהתאם, ניתן היה לבחון חלופת מעצר. נימוקי בא כוחו של העורר פורטו בהרחבה בפרוטוקול הישיבה בפני מיום 25.5.05. דין הערר להדחות. בימ"ש קמא ניתח בפירוט רב את חומר הראיות שבתיק. אין לי אלא לחזור על הדברים שנכתבו בהחלטתו של בימ"ש קמא אשר אני מאמץ אותם לענין הראיות לכאורה. אוסיף עוד כי בנסיבות בהן נתפסו המסמכים שנגנבו מהדירה מספר דקות לאחר מועד הגניבה, וזאת כאשר העורר נראה משליך אותם, ניתן לחזק את הראיות כנגדו בהחלת הכלל של חזקה תכופה. חזקה תכופה בנכס שהוצא מרשות בעליו בדרך של ביצוע עבירה, מקימה חזקה עובדתית ומשפטית כי האוחז בנכס שותף לדבר עבירה ומטילה על האוחז בנכס להציג הסבר סביר לנסיבות הגעת הנכס לחזקתו. אולם חזקה זו לכשעצמה אין בה כדי להרשיע נאשם, אפילו הסברו של האוחז בנכס אינו מהימן. יש לבחון חזקה זו במסגרת מכלול העדויות והראיות ולבחון האם במסגרת מכלול הראיות קיימת וודאות במידה הנדרשת במשפט הפלילי, כדי להרשיע נאשם, ובשלב זה של הדיון (במסגרת בקשת מעצר) האם יש בה סיכוי של ממש לבסס את הרשעתו. מובן כי כאשר חשוד/נאשם שומר על זכות השתיקה, ואינו מספק כל הסבר להמצאות הרכוש הגנוב בחזקתו, מתחזק עוצמתה של החזקה התכופה כראיה לביצוע העבירה. לענין בחינת חזקה תכופה בשלב מעצר, ראה: בש"פ 146,147,448/93, הדס ואח' נ. מדינת ישראל, תק-על 93(1), 1426; בש"פ 5542/90, בוחבוט נ. מדינת ישראל, תק-על 90(4), 140; בש"פ 2148/97, עוואד רבאייעה ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 279. לענין הכללים בדבר חזקה תכופה, ראה: ע"פ 480/88, פרץ נ. מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 397, 399 ; ע"פ 831/81, שרף נ. מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 174, 177 ; ע"פ 5092/92, אברהם רחמים נ. מדינת ישראל, תק-על כרך 93, עמ' 794 ; ע"פ 15/78, ביבס נ. מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64 ; ע"פ 621/76, באשי נ. מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 60. מידת תכיפותה של החזקה אינה קבועה והיא משתנה בשים לב לטיב הנכס, וכן בשים לב לאמינות הגירסה של האוחז בו. ראה: ע"פ 391/70, בן הרוש נ. מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 283 ; ע"פ 679/78, כהן נ. מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480; בש"פ 2148/97, עוואד רבאייעה ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 279. כאמור, השוטרים תפסו פריטי רכוש שהושלכו על ידי העורר זמן קצר לאחר שנגנבו ובסמיכות לדירה ממנה נגנבו. מכאן שיש במקרה זה חזקה תכופה המחזקת את התשתית הראייתית כנגד העורר, תשתית שפורטה בהרחבה בהחלטתו של בימ"ש קמא. ב"כ העורר טוען כי העורר הוא זה שהותקף באלימות על ידי שוטרים וטענתו זו מתבססת על פגיעות פיזיות בעורר ודם שהיה על חולצתו, דבר המצביע, לטענת ב"כ העורר, כי הוא זה שהותקף. אלא שכל טענותיו של ב"כ העורר אינן מתבססות על ראיות במובן זה שאפילו העורר עצמו לא טען בפירוט בעדותו, שבעיקרה שמר על זכות השתיקה, כי הותקף באלימות על ידי שוטרים. אמנם הוא טען כי לא ידע שמדובר בשוטרים ואולם לא פירט בעדותו נסיבות ממשיות של תקיפה, כפי שטוען להן בא כוחו. כל שאמר הוא שלא זיהה שוטרים ולכן התיז עליהם גז מדמיע. כל עוד לא מעיד העורר עצמו כי הותקף באכזריות, הרי שאין בא כוחו יכול לטעון זאת אך ורק על בסיס העובדה שחולצתו של המשיב היתה מוכתמת בדם. אוסיף עוד כי בשלב זה אין ביהמ"ש נדרש להכריע האם האמצעים שהשתמשו בהם השוטרים כדי לעצור את המשיב חורגים מהמותר. ענין זה יבורר במהלך שמיעת הראיות. לצורך הדיון והכרעה בסוגיית המעצר, די בכך שניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום במידה המצביעה על סבירות רבה להרשעתו של העורר בעבירות התפרצות וגניבה. בכל הנוגע לעבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, גם כן קיימות ראיות טובות לביסוס האישום וענין זה, אשר לכאורה הוא היחיד שבמחלוקת, יבורר בבוא העת. גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי: "האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר." בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59. וכן ראה: בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר: "כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה." במקרה זה שקל בימ"ש חלופת מעצר ואולם החליט להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים וגם בענין זה לא מצאתי כל פגם בהחלטתו. ראשית, מדובר באלימות כנגד שוטרים. אדם הנוקט אלימות נגד אוכפי חוק מצביע מעצם התנהגותו על מסוכנות הנשקפת ממנו. תקיפה של שוטרים מהווה, לכשעצמה, חיזוק לעילת מעצר, מאחר וניתן לראות בה, לכשעצמה, את קיומה של הוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996, הקובעת כעילת מעצר סכנה להתחמקות מהליכי שפיטה, התחמקות מריצוי עונש וסיכון בטחון הציבור. על אלו יש להוסיף כי גם עבירות רכוש פוגעות בבטחונו של הציבור ומקימות עילות מעצר. בנוסף, עברו של העורר מכביד. בפני טען בא כוחו כי עברו של העורר כולל רק הרשעה בגין תקיפת גרושתו, וזאת משנת 2001. ואולם, עיון בגליון ההרשעות מצביע על כך שלעורר זה תשע הרשעות שונות בעבירות רבות של אלימות מסוגים שונים, הן כנגד גרושתו, הן כנגד עובדי ציבור והן עבר עשיר בעבירות רכוש. עברו המכביד של העורר מצביע גם הוא על היותו אדם המסכן את הציבור. בשים לב לכל האמור לעיל צדק בימ"ש קמא בכל רכיבי החלטתו ואינני מוצא מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה. הערר נדחה. העורר ישאר עצור עד לתום ההליכים כנגדו, כפי שהורה בימ"ש קמא. מעצרשחרור ממעצרפריצהמקרקעין