הסכם בלעדיות באספקת גז תמצית העובדות ההליכים וטענות הצדדים התובעת היא חברה העוסקת בשיווק גז ובהתקנת מערכות לאספקת גז (להלן: "התובעת") והייתה, בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, סוכנת של סופרגז, חברה ישראלית להפצת גז בע"מ, באזור ראשון לציון (להלן: "סופרגז"). הנתבעת 1 (להלן: " חברת זלינגר") היא בעלת הזכויות בפרויקט מקרקעין הידוע בשמו "פארק השקמים" בראשון לציון, עליו היא בנתה 220 יחידות דיור (להלן: "הפרויקט") רובם באמצעות קבלן משנה - קבלן מבצע בשם סופר אקטיב בע"מ (להלן: "סופר אקטיב"). הנתבע 2 הוא בעל השליטה והמנהל של חברת זלינגר (להלן: "נחום"). הנתבעת 3 (להלן: "אמישראגז") היא חברה העוסקת בין השאר באספקת גז והנתבעת 4 (להלן: "אבן זהב") היא חברת בניה, אשר ביצעה בפרויקט את בניתם של שניים מהבניינים הכוללים 76 יחידות דיור ונמצאת כיום, על פי הודעת הצדדים, בפירוק. אין מחלוקת כי ביום 13.6.99 נחתם הסכם בין התובעת לחברת זלינגר (להלן: "הסכם סופרגז") לפיו התובעת תתקין את מערכת אספקת הגז לדירות שבפרויקט ותשמש כספק הגז הבלעדי של הפרויקט, ראו נספח א' לכתב התביעה. חברת זלינגר התחייבה כלפי התובעת להפנות את הדיירים לתובעת וההפניה נעשתה בחוזה הרכישה של הדיירים. בהסכם נכתב: "הקבלן מתחייב להפנות את כל בעלי הדירות ביח"ד אל סופרגז לשם חתימת חוזה אספקת גז", וכן "הקבלן יכלול בחוזה המכר עם כל בעלי הדירות ביח"ד סעיף אשר יבטא את התחייבותו והתחייבות בעלי הדירות כלפי סופרגז על פי הסכם זה". ב - 5.8.99, כחודשיים לאחר חתימת ההסכם עם התובעת, חתמה חברת זלינגר הסכם עם קבלן המשנה, סופר אקטיב, לפיו מינתה חברת זלינגר את סופר אקטיב כקבלן משנה שלה לצורך עבודות הבניה בפרויקט, ראו נספח ב' לכתב התביעה. ביום 22.9.99 ערכה סופר אקטיב הסכם עם אמישראגז ולפיו סופר אקטיב מסרה לאמישראגז את הזכות הבלעדית לאספקת גז ליחידות הדיור בפרויקט (ראו נספח ג' לכתב התביעה) (להלן: "הסכם אמישראגז"). בכתב התביעה טענה התובעת כי מייד לאחר חתימת הסכם סופרגז היא החלה בפעילות שכללה עריכה של תוכניות גז והגשתן לרשויות המתאימות תוך מציאת פתרון לבעיות מיוחדות שהיו בפרויקט באשר למיקום צוברי הגז. ביום 4.10.99 נודע לתובעת כי חברת גז אחרת מעורבת גם היא בפרויקט והיא שלחה לכל המעורבים מכתבי התראה בדבר זכויותיה ובדבר קיומו של הסכם סופרגז. לטענת התובעת מכתב ההתראה לא עזר ומנהל עבודות הבניה בשטח מטעם סופר אקטיב מנע מהתובעת לבצע את הסכם סופרגז וכי גם חברת זלינגר ונחום לא מנעו את הפגיעה בזכויות התובעת. ביום 10.11.99 עתרה התובעת כנגד חברת זלינגר, סופר אקטיב ואמישראגז לבית המשפט המחוזי בתיק המרצת פתיחה 11391/99 לקבלת הסעדים הבאים: צו האוסר על חברת זלינגר וסופר אקטיב להתקשר עם ספק גז אחר או לפעול בניגוד להסכם סופרגז. צו האוסר על אמישראגז לבצע ולהתקין מערכת גז ולספק גז ליחידות הדיור שבפרויקט. בו ביום נתן כבוד השופט זפט צו מניעה ארעי. ביום 30.12.99 התובענה לצווי מניעה הועברה על ידי כבוד השופט זפט, לבית משפט השלום ברחובות. ביום 16.1.00 בדיון בפני כבוד השופטת דליה גנות הסכימה התובעת למחוק את בקשתה לצו מניעה ארעי. למחרת ביקשה מבית המשפט להוציא שוב צו מניעה ארעי רק כלפי חברת זלינגר, אך לא כלפי אמישראגז וסופר אקטיב (נספח 12 לתצהיר הורוביץ), בקשה שנדחתה (נספח 15 לתצהיר הורוביץ). התובענה נדחתה בסופו של דבר ביום 30.4.00 בפסק דין של כבוד השופטת דליה גנות בתיק המרצת פתיחה 104/00 (ראו נספח ד' לכתב התביעה). התובעת ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב על פסק הדין של בית המשפט השלום ברחובות והערעור נדחה בפסק דין בע"א 1863/00 מיום 30.6.02. בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע בסעיף 10 לפסק הדין: "סוף דבר - לאחר שקילה קפדנית של כל הנסיבות, המסקנה היא כי צדק בית משפט השלום בסרבו להעניק לסופרגז את הצווים אותם ביקשה, וכי לא בדרך זו תהא תפארתה, אלא בדרך של תביעת פיצוי כספי על נזקיה. אין הדברים אמורים כל עיקר בנזק בלתי הפיך או בנזק שאינו ניתן לפיצוי כספי, אלא נהפוך הוא (ראה השופט וינוגרד, צווי מניעה, עמוד 147)." ההדגשה הוספה- ע.ר. ביום 11.3.03 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית ובה היא טוענת כי חברת זלינגר הפרה את הסכם סופרגז, כאשר לא מסרה לתובעת את הזכות הבלעדית לאספקת גז ל-220 יחידות הדיור שבפרויקט, לא אפשרה לה להתקין את מערכות אספקת הגז, לא כללה בחוזה המכר שלה עם הרוכשים סעיף המבטא את התחייבויותיה והתחייבויות הרוכשים לכך שהתובעת תהיה ספקית הגז הבלעדית של 220 יחידות הדיור ולא הפנתה את כל בעלי יחידות הדיור אל התובעת לשם חתימת חוזה אספקת גז. עוד היא טוענת כי חברת זלינגר ונחום נהגו ברשלנות כלפי התובעת כאשר לא טרחו להודיע לסופר אקטיב כי התובעת היא אשר תתקין את מערכת אספקת הגז לפרויקט ולא נקטו מייד ביום 4.10.99 בכל הצעדים הנדרשים בכדי שיקויים הסכם סופרגז ותמנע הפגיעה בזכויותיה של התובעת. בנוסף, סופר אקטיב נקלעה במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי למצב של חדלות פירעון והפסיקה את פעילותה בפרויקט. לפרויקט שטרם הסתיים וטרם אוכלס כולו, נכנס קבלן משנה חדש בשם אבן זהב. אבן זהב, הייתה אמורה לבנות שני בניינים בפרויקט אשר טרם נבנו באותה עת וטרם הותקנה בהם מערכת הגז. לטענת התובעת, למרות פנייתה לחברת זלינגר, לנחום, לאמישראגז ולאבן זהב המשיכו הנתבעות במעשיהן ובמחדליהן ומנעו מהתובעת לקיים את הסכם סופרגז ולהנות מזכויותיה על פי ההסכם. התובעת טוענת כנגד אמישראגז כי היא עושה עושר ולא במשפט בכך שהיא תספק גז ל - 220 יחידות דיור בפרויקט לגביהן זכות התובעת קודמת ועדיפה. עוד היא טוענת כנגד נחום, אבן זהב, ואמישראגז כי הם גרמו במעשיהם ובמחדליהם להפרת הסכם סופרגז. התובעת תבעה סכום כולל של 707,520 ₪ המורכב משני הסכומים הבאים: הכנסה ממכירת גז לתקופת שימוש צפויה של 10 שנים המסתכמת לאחר ניכוי כל ההוצאות המשתנות ב-528,000 ₪. הכנסה בגין תשלום חודשי קבוע לאחר הוצאות לתקופה של 10 שנים המסתכמת ב-179,520 ₪. טענתם הראשונה של חברת זלינגר ונחום הייתה כי בין הצדדים קיים מעשה בי דין משום שלטענתם פסק הדין בבית המשפט המחוזי קבע כי כל הצדדים פעלו בתום לב ולכן לא בוצעה כאן עוולה של גרם הפרת חוזה. חברת זלינגר ונחום טענו כי תנאי מקדים להסכם סופרגז היה כי על התובעת לשלם לחברת זלינגר סך של 60 דולר עבור כל יחידת דיור בפרויקט, דבר אשר לא שולם, ולכן אם יחוייבו בפסק הדין כלפי התובעת יש לקזז סכום זה מכל סכום שיגיע לתובעת. עוד הם טענו כי ההתקשרות בין סופר אקטיב לבין אמישראגז נעשתה בלא שהם ידעו על כך ותוך הפרה של הסכם הבניה מצד סופר אקטיב, אשר התרשלה ולא בדקה כיאות האם ועם מי נקשר הסכם אספקת גז קודם על ידי חברת זלינגר. בנוסף הם טענו כי התובעת לא התקינה צנרת גז ולו בדירה אחת ולא עשתה כל פעולה למעט חלק מהליכי רישוי ואילו אמישראגז השלימה את ביצוע ההתקנה וחיברה את הדירות למערכת הגז והתקשרה בחוזים לאספקת הגז. עוד טוענים חברת זלינגר ונחום כי גם בשלב שאבן זהב נכנסה בנעלי סופר אקטיב הפרויקט היה כבר בשלבים מתקדמים לרבות הנחת תשתית מערכת הגז על ידי אמישראגז ולכן היה צריך למנוע מצב בו יעוכב הפרויקט ויגרמו נזקים כספיים לכל הצדדים. בנוסף טוענים חברת זלינגר ונחום כי במטרה להגן על הצרכנים קובע סעיף 17 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשמ"ט-1989 (להלן: "חוק ההסדרים") "כי צרכן גז רשאי לרכוש גז מכל ספק גז וספק גז לא יהיה רשאי לכפות על צרכן גז לרכוש גז ממנו או באמצעותו...". בעקבות חוק ההסדרים הוסף סעיף 59 ד לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") המשלים את סעיף 17 לחוק ההסדרים וקובע, כי רוב בעלי הדירות רשאים להחליט על סיום החוזים עם ספקית הגז ולהתקשר עם ספק גז אחר. חוק המקרקעין (החלפת ספק גז בבית משותף) תשנ"א-1991 (להלן: "חוק ההחלפה") קובע, כי ההחלטה להחלפת ספק גז כאמור בסעיף 59 ד לחוק המקרקעין תבוצע לאחר שחלפה שנה מהיום שהוחל בהפעלת מערכת הגז המרכזית. כך גם נקבע בהסכם סופרגז. לפיכך טוענים חברת זלינגר ונחום כי טענתה של התובעת בכתב התביעה, לרבות הפיצוי הכספי הנטען הינה מופרכת וחסרת כל יסוד, משום שאין התובעת יכולה לכפות את עצמה על הרוכשים למשך 10 שנים. אמישראגז טוענת כי אין כל יריבות משפטית בינה לבין התובעת וכן כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים. אמישראגז טענה כי במשך שנים לפני עריכת הסכם אמישראגז נערכו בין אמישראגז לבין סופר אקטיב מספר חוזים להתקנת מערכות גז בפרויקטים שבנתה סופר אקטיב כאשר העיקרון של העסקה זהה לעיקרון העסקה נשוא תיק זה. לטענת אמישראגז היא וסופר אקטיב לא יכלו לדעת על קיומו של הסכם סופרגז ולכן לא בוצעה כל עוולה של גרם הפרת חוזה. אמישראגז טוענת כי נודע לה לראשונה על הסכם סופרגז רק בעקבות קבלת מכתב התובעת מתאריך 4.10.99. עוד טוענת אמישראגז כי היא הציבה בפועל בפרויקט את צובר הגז שתוכנן מראש לספק גז לכל ששת הבניינים שבפרויקט. למרות האמור לעיל, ומכיוון שבאותה עת טרם הוכרע הערעור שהגישה התובעת על פסק הדין של בית המשפט ברחובות, פנתה אמישראגז לתובעת במכתב מתאריך 6.3.02 ובו הודיעה כי פנתה אליה אבן זהב בעניין התקנת הגז, והציעה לתובעת, לטענתה, לפנים משורת הדין, לבצע את התקנת מערכת הגז בשני הבניינים האחרונים, ככל שבאפשרותה של התובעת לעשות כן. התובעת לא הצליחה לאתר מקום אפשרי לצובר גז נוסף בשטח הפרויקט בלוח הזמנים שנקבע ולכן ביום 25.4.02 הודיעה אמישראגז לתובעת כי היא תתקשר עם אבן זהב בחוזה להתקנת מערכות גז בשני הבניינים האחרונים בפרויקט. בו ביום שלחה התובעת מכתב לאבן זהב, ובו טענה כי "קיים פתרון להטמנת הצובר והנושא נמצא בטיפול". שלושה שבועות לאחר מכן בתאריך 14.5.02 התקבל אצל אמישראגז מכתבה של אבן זהב, על פיו היא הודיעה שלאור העובדה שהתובעת לא הציגה פתרון להתקנת מערכות גז לשני הבניינים אותם היא בונה בפרויקט, היא מבקשת לערוך חוזה עם אמישראגז לצורך כך. וכך נערך חוזה התקשרות בין אמישראגז לבין אבן זהב, ביום 18.6.02. לפיכך טוענת אמישראגז כי אין מקום לתביעת התובעת גם בסוגיה זו. אבן זהב, בכתב הגנתה, חוזרת על טענת מעשה בית דין וכן היא חוזרת על טענות אמישראגז לענין התקנת צובר הגז והעובדה שהתובעת, למרות שניתנו לה אורכות לא הצליחה להציג פתרון לשילובה בפרויקט וזאת במשך 6 חודשים בהם המתינו לה אבן זהב, ואמישראגז. העדים מטעם התובעת העיד בפני מר יהב ברזילי, מנהל התובעת. מטעם חברת זלינגר ונחום העיד בפני נחום ומטעם אמישראגז העיד בפני מר שמעון הורוביץ, שהינו מנהל השיווק בחברה. אבן זהב נמצאת בפירוק. פסק הדין בעניין גרם הפרת חוזה בבית משפט השלום לפני כבוד השופטת דליה גנות, התנהלה בקשת התובעת למתן צו מניעה קבוע כנגד חברת זלינגר, כנגד סופר אקטיב וכנגד אמישראגז. השופטת גנות, קבעה כי אין לראות בחתימת החוזה של סופר אקטיב עם אמישראגז משום גרם הפרת חוזה וזאת משום שעל פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, קיום העוולה מותנה בכך שהמעשים צריכים להתבצע "ביודעין ובלי צידוק מספיק" ובנסיבות המקרה לא הוכח כי בעת חתימת ההסכם עם אמישראגז יכולים היו סופר אקטיב או אמישראגז לדעת על קיום ההסכם עם סופרגז, מה גם שלפי עדות היזם הוא לא טרח להודיע לקבלן על קיומו של הסכם זה. השופטת גנות, קבעה עוד כי התסבוכת נוצרה משום שבתקופה הרלוונטית עבר נחום אירוע בלבו ואף נותח פעמיים ועקב כך הושמט המידע לגבי הסכם סופרגז מידיעת סופר אקטיב. השופטת גנות, מצאה כי מדובר "במקרה מצער שבו כל הצדדים הינם תמי לב ובשל שיבוש בתקשורת בין היזם לקבלן (שנבע כאמור ממחלתו של מר זלינגר) ואשר על כן הקבלן לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומו של הסכם סופרגז, ולאור סעיף 5 להסכם הקבלן, רשאי היה הקבלן להניח כי במקרה זה, כמו במקרים אחרים, הוא רשאי להעסיק את אמישראגז כקבלן משנה להנחת תשתית הגז ואספקתו, ולא היה בידו או בידיעתו רמז כלשהו אשר הצביע על מניעות לעשות כן מפאת קיומו של הסכם סופרגז, ואשר על כן אינני רואה בחתימת הסכם אמישראגז משום גרם הפרת חוזה סופרגז" (ראו סעיף 10 לפסק הדין עמוד 46-45). השופטת גנות, גם קבעה כי אין מקום לתת צו מניעה קבוע אשר רק יגרום להפסקה מוחלטת של הבניה ויגרום להפסדים לאמישראגז, שביצעה בפועל חלק ניכר מהעבודה וכן לעיכוב במסירת הדירות. כאמור בית המשפט של הערעור אישר את פסק הדין של בית משפט השלום וקבע במפורש: "ברי, איפוא, כי צדקה השופטת הנכבדה במסקנתה כי לא בוצעה כאן כל עוולה של גרם הפרת חוזה המחייבת פעולה "ביודעין ובלי צידוק מספיק"... (ראו סעיף 10 לפסק הדין במחוזי בעמוד 6). משנקבע באופן מפורש וחד משמעי כי אין מקום לעוולה של גרם הפרת חוזה, הרי שהעילה של התובעת ככל שהיא מתייחסת לגרם הפרת חוזה - אין לה מקום. היא הוכרעה על ידי בית המשפט. השתק הפלוגתא אמישראגז טענה כפי שטענו גם הנתבעים האחרים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. הנושא נדון בתיק זה בהחלטת כבוד השופטת נועה גרוסמן, בבש"א 167499/04 ונקבע, כי אין סיבה לדחות את התביעה על הסף בגין השתק עילה משום שבסעיף 10 לפסק הדין שבערעור, שהובא לעיל, נקבע כי על התובעת להגיש את תביעתה כתביעת פיצוי כספי על נזקיה וכך היא עשתה. באשר להשתק פלוגתא נכתב בהחלטה כך: "עיון בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ובתביעה שבפני, מעלה כי עסקינן באותה מסכת עובדתית. עוד אציין, כי לסופרגז, שכנגדה מועלית טענת ההשתק, בתביעה שבפני, היה יומה בבית המשפט בתביעה הראשונה. בנוסף ההתדיינות בתביעה הראשונה הסתיימה בהכרעה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי, הכרעה שהיתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן באותה התדיינות. אשר על כן, הממצאים הפוזיטיבים אשר נקבעו בפסק הדין מהווים השתק פלוגתא כנגד סופרגז. למעלה מן הצורך אציין, כי אף סופרגז מסכימה כי בית המשפט לא ידון בפלוגתאות שנדונו והוכרעו לגופן בתביעה הראשונה, כאמור בסעיף 25 לתגובתה לבקשה. הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון עם סיום ההליכים". החלטתה של כבוד השופטת גרוסמן היא החלטת ביניים, עליה לא ערערו ולכן היא המחייבת בתיק זה וככל שיש לנתבעים טענות בעניין זה בסיכומיהם, הרי שהם הוכרעו על ידי החלטה זו. מכירת הסוכנות על ידי התובעת לסופרגז הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה משהתברר במהלך ההוכחות, כי התובעת העבירה את כל זכויותיה לסופרגז כבר ביום 19.7.05. בהסכם עם סופרגז נכתב בין היתר כי התובעת מכרה לסופרגז "את כל הזכויות שצברה הסוכנות, ככל שצברה, בהפעלת הסוכנות...". סופרגז לא תבעה ולא הצטרפה לתביעה זו. התובעת טוענת כי זכותה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב הפרת ההסכם התגבשה באופן סופי ומוחלט במועד ההפרה והיא אינה יכולה להיות מושפעת מפעילות עסקית שביצעה לאחר מכן. אני מסכימה עם התובעת כי על פי הפסיקה בעילת התביעה התגבשה עם הפרת ההסכם ואינה פגה רק משום שהסוכנות נמכרה. ראו למשל, ת.א. (י-ם) 1042/97 אברמוביץ נ' סולל בונה בעיקר האמור בסעיף 67 לפסק הדין. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעים בעניין זה. יחד עם זאת, העובדה שהסוכנות נמכרה תובא בחשבון לעניין הפיצוי המתבקש. התביעה כנגד חברת זלינגר ונחום התובעת טוענת כיום כנגד חברת זלינגר ונחום כי הם הפרו את הסכם סופרגז. לטענת התובעת הסכם סופרגז קבע כי נמסרה לתובעת הזכות הבלעדית לאספקת גז וכי חברת זלינגר התחייבה להפנות את כל בעלי הדירות אל התובעת לשם חתימת חוזה אספקת גז וכן כי חברת זלינגר תכלול בחוזה המכר עם כל בעלי הדירות סעיף אשר יבטא התחייבות זו. התובעת טוענת כי חברת זלינגר הפרה את הסכם סופרגז ולכן מגיעות לתובעת התרופות על פי דין. אמנם מטענות חברת זלינגר בסיכומים לא עולה כי יש לחברת זלינגר הגנה של ממש כנגד הפרת הסכם סופרגז. כל שהיא טוענת הוא, שהיא מעולם לא התכחשה להסכם סופרגז והייתה מוכנה לבצע אותו, אך המצב בשטח, בריאותו הלקויה של נחום באותם זמנים והעובדה כי התובעת גרמה לעיכוב הפרויקט לא אפשר את המשך ביצוע העבודות על ידי התובעת. לפיכך אני קובעת כי אין לחברת זלינגר הגנה של ממש כלפי התחייבותה החוזית ולכן חברת זלינגר חייבת בפיצוי בגין הפרת ההסכם כלפי סופרגז. סוג הפיצוי המגיע לתובעת מחברת זלינגר הוא פיצויי קיום. יחד עם זאת, מצאתי כי עומדת לזכות חברת זלינגר הטענה כי לכל היותר יכולה הייתה התובעת לתבוע אובדן רווח של שלוש שנים וחצי, שהרי אכלוס חלקי של הפרויקט החל בשנת 2002 וביולי 2005 כבר מכרה התובעת את סוכנות סופרגז. כמו כן אני מקבלת את טענת חברת זלינגר כי לא יתכן לתבוע אובדן רווח של עשר שנים, כפי שתבעה התובעת בכתב התביעה, כאשר החוק מאפשר על פי סעיף 59ד' לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 וסעיפי חוק נוספים, אשר הנתבעים מצטטים בסיכומיהם, לרוב מתוך בעלי הדירות בבית משותף להחליט על סיום החוזים עם ספקית הגז בתום שנה, מכאן שתביעת אובדן רווח לתקופה כה ממושכת של 10 שנים אינה סבירה בהתחשב בתחרות הקיימת בשוק, והתובעת לא הציגה בפני סטטיסטיקה של התנהגות הצרכנים לאחר פרסום הסעיף מאז תחילת שנות ה- 90 ועד היום ממנה ניתן ללמוד על "נאמנות" לחברת גז לתקופה כה ממושכת. מכאן שאני קובעת כי התובעת יכולה לתבוע לכל היותר בגין תקופה של שלוש שנים וחצי. עוד באשר לפיצוי, צודקים הנתבעים בטענתם כי סכומי התביעה והאסמכתאות להם השתנו בין כתב התביעה, התצהיר והסיכומים. על פי הסיכומים, התובעת הסתמכה לעניין הפיצוי על האמור בתצהיר יהב בסעיף 42.5 והאסמכתאות בנספח ט' אשר שיקלל את צריכתם של שני צרכנים בפרויקט (ה"ה זנגי יניב ונאמן אליהו) לאורך שנת 2002. מהנתונים האלה מצאה התובעת כי המחיר הממוצע למ"ק גז בודד עמד על 14.12 ₪ (סעיף 175.2 לסיכומי התובעת). על הצריכה השנתית הממוצעת ליחידת דיור בודדת למדה התובעת מתצהיר הורוביץ (סעיף 63 ואילך) ומצאה כי הם עומדים על 12.805 מ"ק לצרכן. לכך יש להוסיף לטענת התובעת דמי שימוש קבועים אשר עלותם ליחידת דיור בודדת הסתכמה בשנת 2002 בסך של 134.88 ₪ (ראו סעיף 42.7 לתצהיר יהב). מכאן שסך ההכנסות שהיו צפויות לתובעת לטענתה בשנת 2002 ליחידת דיור אחת בפרויקט היה סכום של 315.68 ₪ (סעיף 175.6 לסיכומים) ומכאן שההכנסות מאספקת גז לכלל יחידות הפרויקט (220) במשך שנה אחת הוא 69,450 ₪ (סעיף 175.7 לסיכומים). למול הכנסות אלה טענה התובעת כי הוצאותיה הצפויות בגין עלות הגז בלבד היו עומדות על סך של 42,791.8 ₪ (סעיף 176.7 לסיכומים). תוצאה היא שאובדן הרווח השנתי מהפרויקט הוא 26,658.2 ₪ (ראו סעיף 44 לתצהיר יהב). ולמשך שלוש שנים וחצי, כפי שקבעתי לעיל את תקופת הפסד הרווח, הרי שמדובר בהפסד של 93,303 ₪. לכך יש להוסיף הפסד חד פעמי בגין חיבור 220 דיירי הפרויקט לאספקת הגז שהוא 400 ₪ לדייר וסך הכל 88,000 ₪ (סעיף 175.10 לסיכומים). הסכום הכולל הוא לפיכך 181,303 ₪. בתגובה לאמור בתצהיר יהב טוענת חברת זלינגר כי תחשיביה של התובעת משוללי כל יסוד ולא עומדים במבחן המציאות. אך חברת זלינגר לא הביאה כל תחשיב משלה על מנת להתמודד עם תחשיבי התובעת. אמישראגז בחנה בסיכומיה את הנתונים של התובעת ומנסה להראות את חוסר הסבירות שבהם. אולם נראה כי למרות ההבדל במחירי הגז השונים ולמרות השוני שבין נתוני צריכה באזורים שונים של הארץ הרי שבהעדר תחשיב שהוגש מן הצד השני יש לקבוע כפי שתבעה התובעת. חברת זלינגר טענה גם לקיזוז של סכום של 60 דולר עבור כל יחידה בפרויקט. טענת הקיזוז הועלתה כראוי בכתב ההגנה. העד מטעם התובעת, יהב ברזילי הסכים בחקירתו הנגדית כי מקובל שספקית הגז תשלם סכום מסויים לקבלן (עמוד 7 שורות 17 עד 22), אך לטענתו לא זכר כי היה סיכום שכזה בין התובעת לחברת זלינגר (עמוד 7 שורות 22-25). לעניין זה אני מעדיפה את עדותו של נחום שהעיד כי סוכם על סכום של 60 דולר לכל יחידת דיור דבר העולה בקנה אחד עם המקובל בענף. לפיכך, אני מוצאת כי עומדת לחברת זלינגר טענת הקיזוז בסכום של 59,400 ₪. לפיכך אני מוצאת כי הרווח הצפוי לתובעת אשר הוכח על ידה לתקופה שמצאתי כי היא סבירה בנסיבות העניין, הוא סך של 181,303 ₪ מסכום זה יש להפחית את סכום הקיזוז בסך של 59,400 ₪ ולכן סכום התביעה שהוכח כנגד חברת זלינגר בגין הפרת ההסכם ואובדן הרווח הצפוי לתובעת, עומד על סך של 121,903 ₪. אציין כי בכתב התביעה טענה התובעת גם לרשלנות כלפי חברת זלינגר ונחום, אך תביעה זו לא הוכחה וזאת לנוכח העובדות שנקבע לגביהם השתק פלוגתא ולפיהם מדובר ב"במקרה מצער שבו כל הצדדים הינם תמי לב" ומה שאירע הוא "שיבוש בתקשורת בין היזם לקבלן (שנבע כאמור ממחלתו של מר זלינגר)". על פי סיכומי התובעת נראה כי היא חזרה בה מטענה זו. בנסיבות אלה אין לקבוע כי חברת זלינגר ונחום התרשלו. התובעת תבעה גם את נחום באופן אישי. בתביעתה האישית כנגדו, היא טענה כי נחום היה בעל השליטה המלאה והמנהל היחיד של חברת זלינגר והיה מעורב בכל ההתקשרויות בהקשר לפרויקט זה. ככל שהתובעת מבקשת להסתמך על קיומה של עילת תביעה נזיקית כנגד נחום, הרי שאין לה עילה שכזו שהרי נקבע כי נחום אינו אחראי בגרם הפרת חוזה ובנסיבות שנוצרו הוא אינו אחראי גם ברשלנות ולכן אין מקום לקביעת אחריות בעילה נזיקית. אשר לאחריות של נושא משרה במישור החוזי, הרי שגם ערעור אזרחי 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה, (לא פורסם, 16.10.05), אינו מקנה לתובעת אפשרות להרמת מסך כלפי נחום בנסיבות שכאלה. לא מדובר כאן במערכת יחסים מיוחדת או בניהול משא ומתן בחוסר תום לב ולכן מן הראוי לדחות את התביעה כנגד נחום. התביעה כנגד אמישראגז בסיכומיה טענה התובעת כי כתוצאה מכך שאמישראגז לא נסוגה מההסכם שלה עם סופר אקטיב ביום בו נודע לה על עסקת סופרגז היא למעשה נטלה לעצמה "שלא כדין", כלשונו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט -1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), את הזכות להתקין את מערכת אספקת הגז ביחידות הדיור בפרויקט, וכי בנסיבות אלו התרופה העומדת לזכותו של הנפגע היא זכות תביעה של רווחים שהפיק מפר הדין ככל שהופקו רווחים אלו. לעניין זה הפנתה התובעת לספרו של עופר גרוסקופף, הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשס"ב-2002) בעמ' 226, וכן לדבריה של נילי כהן בספרה התערבות ביחסיים חוזיים (1982) בעמוד 414 (להלן: "ספרה של נילי כהן"). על כן טוענת התובעת כי יש לחייב את אמישראגז להשיב לה את כל הרווחים אשר הופקו ויופקו על ידה במהלך השנים בהן סיפקה או תספק גז ליחידות הדיור בפרויקט. בהתייחס לטענת התובעת לעשיית עושר ולא במשפט, טענה אמישראגז בסיכומיה כי חוק עשיית עושר אינו חל על המקרה הנדון שכן קיימות הוראות בחוקים שונים המסדירים את הנושא ובכללם חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 וכן פקודת הנזיקין, ולפיכך ובהתאם לסעיף 6(א) לחוק עשיית עושר אין מקום לדון בתביעה לפי חוק זה. בנוסף טענה אמישראגז כי בינה לבין סופר אקטיב היה חוזה מחייב אותו נדרשה לכבד ועל כן ובהתאם לסעיף 6(א) לחוק עשיית עושר אין תחולה לעילה מכוח החוק. לחילופין טענה אמישראגז כי אף אם ישנה תחולה לחוק עשיית עושר עדיין אין לתובעת כל עילה על פיו כלפי אמישראגז. לטענת אמישראגז החוק מתנה את ההשבה רק למקרה בו הזוכה קיבל נכס "שלא על פי זכות שבדין". לטענתה, היא קיימה התחייבות חוזית כלפי סופר אקטיב וככל שהיא קיבלה נכסים או זכויות היא קיבלה אותם בדיוק על פי זכות שבדין, היינו מכוח זכות חוזית שבינה לבין סופר אקטיב, ואין המדובר כטענת התובעת בקבלת נכס "שלא כדין", אלא הבדיקה נעשית לפי המונח "על פי זכות שבדין". לטענתה אין ולא יכולה להיות התעשרות שלא כדין של מי שקיבל זכות לפי חוזה תקף לאחר ששילם את מלוא התמורה החוזית עבורה (בבניית מערכת גז שלמה) שכן הוא קיבל את הזכות על פי דין. על כן והיות וחוק עשיית עושר קובע שרק מקום בו אדם קיבל נכס "שלא על פי זכות שבדין" ממשיכים בבדיקת שאר רכיבי העילה ולא בכל מקרה בו אדם ביצע פעולה "שלא כדין", כי אז ממשיכים בבדיקת שאר רכיבי העילה, והיות ואמישראגז קיימה חוזה מחייב וקיבלה את הזכות לספק גז לפרויקט על פי החוזה - לא התקיים הרכיב הראשון של עשיית עושר ולא במשפט. עוד טענה אמישראגז כי אף הרכיב השני בסעיף 1 "שבאו לו מאדם אחר" אינו מתקיים במקרה זה, שכן הזכות להתקין את מערכת הגז בפרויקט ולספק את הגז לדיירים הייתה של בעלי הקרקע והיזמים, כאשר חברת זלינגר התקשרה בחוזה עם סופר אקטיב, והיא מצדה התקשרה עם אמישראגז, וככל שהייתה לאמישראגז זכייה במובן חוק עשיית עושר היא באה לה מסופר אקטיב ולא מהתובעת, כאשר הזכייה של סופר אקטיב באה לה מחברת זלינגר. עוד הוסיפה אמישראגז כי במקרה הנדון יש לבדוק את הקשר הסיבתי בין הזכות כביכול שנגזלה לבין הזכות שכביכול התקבלה, קשר אשר לא הוכח במקרה הנדון, משום שנפסק בהליכים קודמים כי סופר אקטיב ואמישראגז היו תמות לב בכל הנוגע לכריתת החוזה ביניהן. עוד הוסיפה אמישראגז כי התובעת לא הביאה כל דוגמא בפסיקה בו צד רביעי חויב, אלא התייחסה רק לחבות צד שלישי. בהתייחס לטענות התובעת כי סופר אקטיב ואמישראגז חד הם וכי סופר אקטיב לא יכלה להעביר זכויות טובות יותר, טענה אמישראגז כי ישנו ניתוק של הקשר הסיבתי על ידי סופר אקטיב אשר התעקשה על ביצוע הגז על ידי אמישראגז, כמו כן טענה אמישראגז כי לכך יש להוסיף את פסקי הדין של בית המשפט בדבר חובתה של אמישראגז לבצע את מערכת הגז לדיירים. עוד טענה אמישראגז כי הפסיקה פיתחה דרישה לקיומו של יסוד נוסף על מנת שתקום עילה של עשיית עושר ולא במשפט. בסיכומי התשובה מטעם התובעת נטען כי טענת אמישראגז בסיכומיה לפיה לא הוכיחה כי עומדת לה עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט שכן לא הוכיחה את יסודות סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר מעידה על העדר הבנתה ביחס בין דיני העסקאות הנוגדות וחוק עשיית עושר. לטענתה השתיתה תביעתה על דיני עשיית עושר שכן המקור לסעד של בעל זכות אובליגטורית העומד בתנאים של דיני העסקאות הנוגדות הוא חוק עשיית עושר. לטענתה התקיימו שלושת התנאים הקבועים בסעיף שכן אמישראגז, אשר לבסוף הקימה את מערכת הגז בפרויקט, התעשרה מכך, כאשר ההתעשרות באה לה מהתובעת, וכי ההתעשרות באה לה שלא על פי זכות שבדין. באשר לטענת אמישראגז כי התנאי של "ההתעשרות באה לנתבע שלא על פי זכות שבדין" אינו מתקיים במקרה הנדון שכן אמישראגז קיבלה את זכותה מסופר אקטיב כדין, טוענת התובעת כי טענה זו אינה נכונה, שכן הדין הוא כי ככל שיתברר כי ההתעשרות של הנתבע התקבלה על ידו מכוח זכות נחותה מזכותו של התובע אזי היא תחשב להתעשרות שלא כדין. לעניין זה הפנתה התובעת באופן כוללני לספרו של פרופ' דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה 2, כרך א' תשנ"ח-1998). וכן לספרה של נילי כהן בעמוד 78. בהתייחס לתנאי לפיו ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה ולטענת אמישראגז כי לא קיבלה כלום מהתובעת כי אם מסופר אקטיב, הפנתה התובעת לחוק עשיית עושר וכן לספרה של נילי כהן הקובע כי "אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת", ומכאן שעצם הזכייה של אמישראגז לא הגיעה אליה ישירות מהתובעת אלא מסופר אקטיב אינה מעלה או מורידה לעניין זה. בהתייחס לטענת אמישראגז בדבר דרישתו של "יסוד נוסף" טענה התובעת כי יסוד זה נדרש רק באשר המדובר בהגנה על תוצרי קניין רוחני מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. מצאתי כי התובעת לא הוכיחה את התנאים המנויים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ועל כן אינה זכאית לסעד מכוח חוק זה כלפי אמישראגז. סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע כדלקמן : "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת." בהתייחס לתנאי הראשון לקבלה "שלא על פי זכות שבדין", הרי שאני מקבלת את טענת אמישראגז בעניין זה כי היא קיבלה את זכותה מסופר אקטיב על פי חוזה כדין אשר אף אושר על ידי בתי המשפט בתביעות אשר הגישה התובעת בבית משפט השלום וערעורה למחוזי. באשר לטענת התובעת לעיל לפיה על פי הדין ככל שהתעשרות הנתבע התקבלה מכוח זכות נחותה מזכות התובע אזי היא תחשב להתעשרות שלא כדין, הרי שבמקרה הנדון אין לומר כי זכותה של אמישראגז הייתה זכות נחותה מזכותה של התובעת וזאת בשים לב לכך כי אין המדובר פה במקרה הקלאסי של עסקאות נוגדות בו עשתה חברת זלינגר עיסקה מתחרה עם אמישראגז, אלא המדובר על מקרה בו נעשתה עסקה מאוחרת בזמן בין צדדים שונים להסכם הראשון של התובעת וזלינגר, כאשר כבר נקבע על ידי בית המשפט כי ההסכמים המאוחרים של אמישראגז וסופר אקטיב נעשו בתום לב, על כן אין לומר בעניינו כי המדובר בזכות פחותה, ועל כן אין לטעמי רלוונטיות לספרות אליה הפנתה התובעת בעניין זה. באשר לתנאי הנוסף כי ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה, הרי שלעניין זה אני מקבלת את טענתה העקרונית של התובעת כי אין חובה כי הפעולה תבוא מן המזכה והיא יכולה להגיע בדרך אחרת. יחד עם זאת, השאלה אותה יש לבחון היא האם יש מקום לחיוב צד רביעי, אמישראגז, מכוח חוק עשיית עושר, שעה שהיא ואף הצד השלישי -סופר אקטיב פעלו בתום לב בעת כריתת ההסכם. לעניין זה לא הביאה התובעת כל פסיקה או ספרות לפיה יש מקום לחייב צדדים אלו, אשר לא היו כלל צד להסכם הראשון, שעה שפעלו בתום לב בעת כריתת ההסכם, לא הובילו או גרמו להפרת ההסכם עם התובעת, ואף לא ידעו בעת כריתת ההסכם על ההסכם שנעשה בין זלינגר לבין התובעת. יתרה מכל האמור, אף אם הייתי קובעת כי יש לתובעת עילה נגד אמישראגז מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר, ואין אני סבורה כי יש עילה כזאת, במקרה הנדון בו פעלה אמישראגז בתום לב ולא ידעה, כמו גם סופר אקטיב, על החוזה המוקדם עם התובעת, הרי על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ניתן לפטור את הזוכה מהשבה וזאת "אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". נילי כהן בספרה מתייחסת לסוגיה זו בפרק השישי העוסק בהגנות בנושא הצידוק, וכך היא כותבת : "הוכיח התובע, כי הנתבע פגע בדרך אסורה באינטרס מוגן של התובע, אין בכך כדי לזכותו מיידית ולהטיל חבות על הנתבע. למעשה יוצרת הוכחה כזו "עוולה לכאורה", ועתה על הנתבע להוכיח קיום צידוק מספיק לפעולתו. על מי נטל השכנוע לגבי יסוד הצידוק? במשפט האנגלו אמריקאי בעבר היתה מקובלת הדיעה כי התובע יבסס חבותו של הנתבע רק אם יוכיח העדר צידוקו. לאחר מכן נטו להעביר את הנטל על הנתבע. אין קיימת דעה מגובשת בעניין זה. לפי ניסוח העוולה אשר בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק...", דומה שטענת העדר צידוק היא חלק מבעילת התביעה ועל התובע הנטל להוכיחה". (עמוד 345 לספר). בהתייחסה לזכות הנובעת מחיוב מציינת נילי כהן בספרה בהתייחס למצב בו צד ג' התערב ביחסים חוזיים בין צד א' לב' (יוער שוב כי לטעמי אין המקרה הנדון דומה לדוגמא וזאת בשל העובדה כי הצד שחתם את החוזה עם התובעת אינו הצד שחתם את החוזה עם אמישראגז) וכך היא מציינת : "עד כה הצגנו מצבים של עדיפות זכויות. הזכות העדיפה זוכה לצידוק. לעיתים יוקנה לג' צידוק להתערב בזכותו של א' עקב שיווין הזכויות ביניהם. אם התערב ג' בעסקה נוגדת בין א' לב', ויוברר בדיעבד כי ג' סומך על עיסקה שלו עם ב' שנכרתה בזמן זהה לעיסקה א'-ב' (למשל עם שלוחו של ב'). כי אז עשוי ג' לזכות בצידוק. ...... האם צידוקו של ג', הנשען על זכות חוזית, מותנה בתום ליבו? במקרה, שבו השתית ג' את צידוקו על עסקה עדיפה על זו של א', אמר בית המשפט העליון, כי אם הזכויות קיימות, זכאי היה (ג') לעמוד עליהן ולא לוותר, יהיו מניעיו אשר יהיו". (עמוד 357). במקרה הנדון לא זו בלבד שנקבע על ידי ערכאות בדיונים נוספים אשר התנהלו בין הצדדים כי אמישראגז פעלה בתום לב, ואף אושר לה על ידי בית המשפט להמשיך ולבצע את מערכת הגז בפרויקט, דבר אשר הועיל אף לדיירי הפרויקט שכן נמנע עיכוב בעבודות הפרויקט וכנגזרת מכך באכלוסו, הרי שבמקרה הנדון ובפועל אמישראגז היא אשר השקיעה את כל המשאבים הכספיים בביצוע העבודות בפרוייקט ואין מקום לחייבה לשלם את רווחיה לתובעת, אשר מלבד הסכם אשר היה בינה לבין זלינגר והתחלת הכנת תוכניות גז לפרויקט נשוא התביעה לא השקיעה בפרויקט עצמו, ואף לא ביקשה לאחר ביטול צו המניעה הארעי כלפי כל הנתבעים לחדשו כלפי אמישראגז אלא כלפי זלינגר בלבד (ראו נספח 12 לתצהיר הורוביץ), דבר אשר בפועל גרם לאמישראגז להמשיך בהתחייבותה ולבצע את הפרויקט תוך השקעת כספים רבים. מכל האמור לעיל עולה כי איני מוצאת כי לתובעת עילה בדין כנגד אמישראגז ואני דוחה את התביעה כנגדה. בשלב זה ניתן היה לסיים את פסק הדין אולם על מנת להשלים את התמונה אתייחס בקצרה לנתבעת אבן זהב, שהיא, כאמור, בפירוק. עניין אבן זהב לטענת התובעת, כאשר נקלעה סופר אקטיב לחדלות פירעון במהלך ביצועו של הפרויקט (בשנת 2001) והפסיקה את העבודה וכאשר את מקומה תפסה אבן זהב, אשר השלימה את בניית יתרת הפרויקט - שני בניינים ובהם 76 יחידות דיור - שבה התובעת ופנתה אל כל הגורמים הרלוונטיים בדרישה שיאפשרו לה לכל הפחות להקים את מערכת אספקת הגז בשני הבניינים האמורים (ראו פרק ה לסיכומי התובעת). התובעת טוענת כי הפגישות שעשתה עם הצדדים לא הועילו בשל חוסר הרצון וחוסר הנכונות שלהם לאפשר לתובעת לממש את זכותה. התובעת טוענת, כי הסיבה לחוסר הרצון הוא שאמישראגז התחייבה לשלם לאבן זהב סך של 175 דולר לכל יחידת דיור ואילו התובעת לא הסכימה לשלם לאבן זהב דבר, היות ועמדה על זכותה לשמש ספקית הגז של כל הפרויקט. יש לציין כי בזמן ההוכחות נשאל יהב האם הסכים להצעת חלוקה בין החברות כפי שציין כבוד השופט גרוס בפסק הדין ומתשובתו אפשר להבין כי התובעת סירבה לכל הצעת חלוקה ועמדה על כך כי היא תספק את מלוא הגז לפרויקט. כאשר עלה הנושא שוב כשאבן זהב נכנסה לתמונה נעשה ניסיון לברר את האפשרות להתקין צובר גז נוסף בפרויקט. אמישראגז פנתה לחברת הפיקוח ההנדסי של הפרויקט וזו הביעה עמדתה בכתב כי לא ניתן להציב צובר נוסף בפרויקט (סעיף 49 לתצהיר הורביץ ונספח 37 לתצהיר). לכך השיבה התובעת במכתב של עורך דינה מ - 11.2.02 בו היא טענה שקיים מקום מיועד לצובר שלה ועד להצבתו היא תספק גז באמצעות מיכלים ניידים (נספח ח' לתצהיר יהב). בהמשך ביום 6.3.02 פנתה אמישראגז במכתב לתובעת ודרשה ממנה להציג פתרון בתוך 14 ימים להצבת שני צוברי גז בפרויקט (נספח 38 לתצהיר הורביץ). התובעת שלחה מכתב ביום 14.3.02 ובו ביקשה לקיים פגישה לצורך הצגת פתרון (נספח 39 לתצהיר הורביץ). לאחר למעלה מחודש, ביום 24.4.02, שלחה אבן זהב מכתב לתובעת ובו כתבה כי ביום 10.4.02 התקיימה פגישה בנוכחות התובעת ואחרים כאשר מטרת הפגישה היתה לנסות ולמצוא פתרון הנדסי כך שהתובעת תוכל לספק גז לשני הבניינים האחרונים. בסיכום אותה פגישה התובעת לקחה על עצמה להיפגש עם המתכננים וללכת לעירייה על מנת למצוא מקום מאושר לצובר, אך עד למועד המכתב לא הגיעה כל תשובה בנושא ולכן הודיעה אבן זהב כי עליה לעמוד בלוחות הזמנים ומסירת דירות במועדם ולפיכך היא רואה עצמה חופשייה להתקשר עם אמישראגז להשלמת הפרויקט (נספח 40 לתצהיר הורביץ). התובעת במענה שלחה מכתב ובו הבטיחה שהעניין בטיפול וכי "בימים הקרובים יוטמן הצובר" (נספח ח' לתצהיר יהב). ובכל זאת הצובר לא הוטמן. מהתנהלות הצדדים ומן העובדה שהתובעת לא הסכימה בשום שלב להצעת פשרה ולו גם של בית המשפט המחוזי להיכנס לפרויקט למחציתו ומן העובדה כי לא פעלה באופן נחרץ ומהיר להטמנת צובר נוסף אלא הדבר לא הסתייע בידה במשך חודשים רבים, נראה כי אכן כל המהלך של התובעת מרגע שאבן זהב נכנסה לפרויקט לא היה מהלך שנעשה בתום לב ומתוך מטרה כנה להיכנס לפרויקט ולמעשה גם בסיכומיה כותבת התובעת כך: "כך או אחרת, לטענות השונות של הצדדים בעניין זה אין כל משמעות ואין כל נפקות לעניין הליך זה". סוף דבר אני מקבלת את תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת 1 בלבד וקובעת כי היא תשלם לתובעת סך של 121,903 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. אני דוחה את תביעתה של התובעת כנגד הנתבעים האחרים. הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות בסך של 5,000 ₪ וכן תשלם לה שכר טרחת עו"ד בסך של 11,000 בתוספת מע"מ כדין. יש לציין כי הבאתי בחשבון בחישוב ההוצאות ושכר הטרחה את העובדה שהתביעה הוגשה על סכום גבוה בהרבה ממה שנפסק. התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות בסך של 2,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. התובעת תשלם לנתבעת 3 הוצאות בסך של 2,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 33,000 ₪ בתוספת מע"מ. חוזההסכם בלעדיותאספקהגז