תקיפת קטין על ידי אביו

הכרעת דין הנאשם הואשם בפני בעבירות של תקיפת קטין על ידי האחראי על הקטין והשמדת ראיה לפי סעיפים 368ב(א) ו - 242 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 15.6.99, בשעה 18:30 , או בסמוך לכך, אמר הנאשם לבנו י.א, קטין (להלן: "הקטין"), ללכת ולקנות מוצר מסוים בחנות מסוימת. הקטין הלך לקנות את המוצר כהנחיית הנאשם אלא שלבסוף רכש את המוצר בחנות שונה מזו אשר אליה הופנה על ידי הנאשם. משחזר הקטין לביתו, כעבור זמן לא רב, התרגז עליו הנאשם על שלא רכש את המוצר בחנות אליה התכוון הנאשם. הנאשם החל להכות את הקטין בפניו באמצעות חגורה ובידיו. כתוצאה מן המכות התנפחה לחיו הימנית של הקטין ונגרם לה שטף דם. עוד נטען בכתב האישום, כי בתאריך 16.6.99 הגיע הקטין לבית הספר בו הוא לומד, כשעל לחיו נראית החבלה. הנהלת בית הספר דיווחה על המקרה למשטרה וזו הפנתה לבית הספר חוקרת ילדים. החוקרת נפגשה עם הקטין על מנת לגבות ממנו עדות. עדות הקטין נגבתה כשבמקביל הוקלטה בקלטת אודיו. נטען בכתב האישום, כי בשעה 12:45 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לחדר בו ישב הקטין עם חוקרת הילדים. הנאשם ביקש מחוקרת הילדים למסור לידיו את הקלטת עליה הוקלטה העדות. החוקרת הסבירה לנאשם כי המדובר בחומר משטרתי והיא אינה רשאית למסור את הקלטת לידיו. הנאשם חטף את הקלטת מידי החוקרת, ניפץ אותה על השולחן וקרע את סליל ההקלטה. בעשותו כן, השמיד הנאשם במזיד ראיה בכוונה למנוע את השימוש בה. במעמד הקראת כתב האישום כפר הנאשם בעובדות האישום הראשון, הנוגע להכאת הקטין. טענתו היתה, כי לא נכח בבית ביום שבו נטען כי הכה את הקטין. ביום שלמחרת, התקשרה אשתו ודיווחה לו כי הקטין נפל מהאופנים. בתגובה, הבטיח לה שיאסוף את הקטין מבית הספר עם סיום עבודתו, ויקח אותו למרפאה. כך, במהלך אותו היום יצא מוקדם ממקום עבודתו והגיע לבית הספר לאסוף את הקטין לבדיקה. בבית הספר, כך טען, הופנה מגורם אחד למשנהו בחיפוש אחר הקטין, עד שלבסוף מסר לו אחד התלמידים היכן נמצא בנו, וכי מקליטים אותו. הנאשם טען כי נכנס לחדר בו ישב הקטין עם אשה צעירה (חוקרת הילדים) כאשר הקטין קם, חיבקו ואז סיפר לנאשם כי מקליטים אותו. הנאשם שאל מי הורה להקליט את הקטין, והופנה ע"י החוקרת למנהל. לאחר ששלח את הקטין לקרוא למנהל, על מנת לברר את הענין, הבהיר הנאשם לחוקרת כי אינו מוכן שתקליט את הקטין, ומתוך שהתרגז לקח את הקלטת ושבר אותה. יצוין כי בכך הודה הנאשם באישום השני המיוחס לו בכתב האישום, הנוגע להשמדת ראיה. לאחר שמונה לנאשם סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, שב והודה הסניגור הממונה בעובדות האישום השני, ולפיכך אין הוא עומד לדיון. הנאשם הוסיף וטען עוד, כי כאשר פנה בטרוניה על ההקלטה למנהל, הופנה על ידי המנהל למשטרה. הוא טען כי ניגש למשטרה כדי להגיש תלונה מיוזמתו בגין הקלטת הקטין, אלא שמצא עצמו נחקר כחשוד בעניין הכאת הקטין. הנאשם הוסיף, כי כשראה את הקטין באותו יום היו פניו מנופחות, והקטין סיפר לו שנפל מאופניים. הנאשם העלה טיעון נוסף, המבוסס לדבריו על דברי הקטין, ולפיו מנהל בית הספר הורה לקטין לומר בהקלטה שהנאשם הכה אותו, וזאת על מנת להסתיר אירוע נפילה של הקטין מאופניים בשטח בית הספר, שעה שאסור היה להכניס אופניים לשטח זה. לדברי הנאשם, סיפר לו הקטין כי המנהל הבטיח לו אופניים חדשים אם יעשה כדבריו. מטעם התביעה העידו המורה המחנכת כרמית לוי, חוקרת הילדים יפעת פולק, פקידת הסעד עדה אביעד והחוקרת מיכל בר דיין. מורתו של הקטין, כרמית לוי (להלן: "כרמית") תיארה בעדותה כיצד הגיע הקטין, תלמיד כתה ב', אותו יום לבית הספר כשעל לחיו הימנית נפיחות וסימן אדום-כחול בצורת הסימן "שווה". תחילה הפנתה היועצת את תשומת ליבה של כרמית לסימני החבלה על לחיו של הקטין. בזמן הצלצול הראשון, בעת עלייתה במדרגות לכתה, ביקש הקטין ממנה קרח. מששאלה אותו לפשר הסימן, סיפר לה הקטין שנפל מהאופניים. משנכנסו לכתה והתלמידים קיימו תפילה, קראה כרמית לקטין ושוחחה עמו ביחידות. שוב שאלה לפשר הסימן על פניו, ושוב ענה הקטין כי נפל אתמול מהאופניים. הוא הסביר כי אלה אופניים של דודו והם גדולים. או אז הסבירה לקטין כי עליה להודיע לאביו, הנאשם, שלא יאפשר לבנו לרכב על האופניים כיוון שהחבלה על פניו חמורה. הקטין, לדבריה, פרץ בבכי וביקש שלא תיצור קשר עם הנאשם, ולא תאמר לו דבר מה רע על הקטין. כשהוא נסער מאד, יצאה עמו כרמית החוצה כדי להרגיעו ואז סיפר לה את השתלשלות האירועים לפיה נשלח על ידי הנאשם לקנות מוצר מסוים לשירותים בחנות מסויימת, אך המוצר לא נמצא שם, ועל כן רכש אותו בחנות אחרת, במחיר הגבוה בשקל אחד. הנאשם התרגז עליו כי חשד שבזבז את השקל הנוסף על קלפי משחק לילדים. ברוגזו, היכה אותו הנאשם בפניו עם חגורה ונגרמה לו החבלה. הנאשם גם היכה אותו בידיים. כרמית העידה כי נטלה את הקטין עמה, פנתה אל יועצת בית הספר וזו הפנתה אותה אל פקידת הסעד, שהגיעה מיד ושוחחה עם הקטין. על פי דרישת פקידת הסעד, שלחה לה כרמית בפקס מכתב המתאר את תלונת הקטין בתמצית ואת החבלה על פניו (ת/1). לאחר שני שיעורים הגיעה חוקרת ילדים, וכרמית ליוותה את הקטין לפגישה עם החוקרת. זמן קצר לאחר תחילת אותה פגישה, הגיע הנאשם לכתב וחיפש את הקטין. מכיוון שקיבלה הוראה לעכב את הנאשם לבל יפגוש בקטין, שלחה אותו כרמית למספר מקומות. כרמית ציינה כי היה עליה לסיים את השיעור וללכת לביתה, בכדי להימנע מעימות עם הנאשם, וכך עשתה. רק בשעה מאוחרת יותר, 15:00 לערך, חזרה לבית הספר בתיאום, והקטין שהה אותה עת במועדונית. כרמית הביאה לו חוברת צביעה וטושים כדי לשמח אותו ולהרגיעו. אותה שעה הגיעה גם אימו של הקטין ושאלה אם הנאשם היה בבית הספר ואם הקטין נבדק ע"י רופא. האם ביקשה ליצור קשר טלפוני עם הנאשם ומסרה לכרמית את מס' הטלפון הסלולרי שלו, אך כרמית שידעה כי הנאשם נמצא בחקירה במשטרה, אמרה לה כי המספר אינו זמין. כרמית יצאה עם השניים לכיוון קופת החולים, וזימנה גם את היועצת. בדרכם לשם, האשימה האם את הקטין שוב ושוב כי הוא משקר, שאלה מדוע מאמינים לו והיתה נסערת. היא אף אמרה לקטין: "חכה, מה יהיה בבית". לאחר ביקור אצל הרופאה, בנוכחות היועצת, לקחה האם את הקטין וסרבה לנסוע עמו ועם היועצת כדי לערוך לו צילום. כרמית מתארת כי יום לאחר מכן, הגיעה האם לבית הספר, צעקה על כרמית לבל תתערב, איימה כי היא תוציא את הקטין מבית הספר ואף היכתה את הקטין במכה חזקה על גבו, בעת שניסה להסתתר מאחורי מנהל בית הספר, בעודו בוכה ומבקש להישאר בביה"ס. היא המשיכה להאשימו כי הוא משקר, ולקחה אותו הביתה. כרמית סיפרה, כי מספר שבועות לפני האירוע היה מקרה בו הגיע הקטין לביה"ס עם נפיחות במצח, וסיפר כי אביו הכהו בחגורה. בגלל העדר סימן חבלה ברור, נמנעה מלנקוט פעולה בעניין, לאחר התייעצות עם פקידת הסעד. בחקירתה הנגדית חזרה כרמית ואישרה כי בתחילה טען הקטין בפניה (פעמיים), וגם בפני היועצת, כי נפל מהאופניים - אך הדגישה כי יתכן שבשל פחדו של הקטין מן הנאשם הציג את הגרסה הזו. היא הסבירה, כי לא הסתפקה בגרסתו הראשונית של הקטין, מאחר ולא היתה זו הפעם הראשונה שהגיע חבול לביה"ס. עם זאת, לאחר שחזר וסיפר על הנפילה מאופניו של הדוד, האמינה לו, ואמרה כי תשוחח עם אביו כדי שיאסור עליו לרכב על אופניים גדולים. כשנשאלה כרמית, אם יתכן שהקטין הבין מדבריה כי תפנה לאב כדי שיאסור עליו רכיבת אופניים בכלל, ובכך חש איום על התחביב האהוב עליו, ענתה כי לא נראה לה שכך הובנו דבריה, הגם שהעברית של הקטין בסיסית למדי. במענה לשאלה אם הקטין נפגע בעבר בשטח בית הספר, השיבה כי לא זכורים לה מקרים כאלה. היא ציינה, כי באותה תקופה היה מקובל שתלמידים מגיעים באופניים לביה"ס, ואף רוכבים עליהם ברחבה. הוגשו בהסכמה תמונות הקטין שצולמו ע"י צלם משטרה ביום 16.6.99 (ת/2), בהם נראית הנפיחות והחבלה על פני הקטין בצורת סימן "שווה", כפי שתארה כרמית. כן הוגשה תעודה רפואית מאותו יום, המציינת שטף דם בלחי ימין. עדה אביעד (להלן: "עדה") היא עובדת סוציאלית המשמשת כפקידת סעד לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) זה מספר שנים. היא העידה כי הגיעה לבית הספר לאחר שנקראה ע"י כרמית בדחיפות. גם היא ציינה כי כשראתה את הקטין היה על פניו שטף דם גדול, לחיו היתה נפוחה כמו גם האף והיו סימנים כחולים. היא ציינה שהקטין נראה היה מפוחד ומבוהל ורק לאחר שכנועים, בנוכחות כרמית ובעידודה, נאות לשוחח עימה. היא ציינה כי נמסר לה ע"י כרמית שגרסתו הראשונה היתה כי נפל מאופניים, ואולם לה עצמה סיפר הקטין מיד כי נשלח על ידי הנאשם יום קודם לקנות מוצר במכולת, אך חזר עם מוצר אחר, ולכן הוכה על ידי הנאשם עם החגורה, והאבזם פגע בפניו. עוד העידה, כי הקטין סיפר לה שמקרי הכאה באמצעות חגורה כבר חזרו ונשנו קודם לכן. עדה מילאה דו"ח פניה למשטרה ע"פ סעיף 368ד. לחוק העונשין, ואליו צרפה את מכתבה של כרמית ת/1. זאת, כדי שתיפתח חקירה כנגד הפוגע ע"פ החשד. עדה מסרה, כי הגיעה לבית הספר לאחר כשבוע והקטין, שהיה עדיין מבוהל, סיפר לה כי הנאשם היה בבית, למרות שהוצא נגדו צו הרחקה, ואיים על הקטין לבל ידבר, ואף הכהו בגבו. הקטין סיפר לה גם על התנהגותה האלימה של אמו כלפיו למחרת האירוע, כפי שתוארה ע"י כרמית לעיל. עדה עדכנה את חוקרת המשטרה אודות ההתפתחות דנן (ת/5). עדה ציינה בחקירה הנגדית, כי לא היתה לה הכרות קודמת עם הקטין ומשפחתו, שכן טופלו ע"י עו"ס אחרת בלשכת הרווחה. עדת התביעה מיכל בר דיין (להלן: "מיכל") היא אשר גבתה מן הנאשם את הודעתו במשטרה (ת/7). עוד קודם לכן, באותו בוקר, היא מילאה טופס הזמנת חקירה ע"י חוקרת ילדים (ת/6) אשר בו תוארו העובדות שנמסרו לה ע"י פקידת הסעד, ונתבקשה שליחתה של החוקרת בדחיפות לביה"ס. מיכל נשאלה מדוע הקטין לא נחקר שוב, לאחר שהיה ידוע לה שהקלטת עליה הוקלטה שיחתו עם חוקרת הילדים הושמדה. תשובתה היתה כי כל עוד חוקרת הילדים לא ציינה כי יש צורך בחקירה נוספת, לא עורכים חקירה נוספת. עצם השמדת הקלטת לא היתה שיקול מבחינת המשטרה. לדבריה, סברו הגורמים הטיפוליים, לרבות חוקרת הילדים, כי הקטין מצוי בטראומה, לאחר שהנאשם שבר את הקלטת. מה גם, שהיתה כבר התרשמות של חוקרת הילדים ממהימנות הקטין. אשר על כן סברה מיכל כי אין צורך לחקור את הקטין בשנית. הוגש מזכר על שיחה טלפונית בין העדה לבין רכזת חקירות הילדים גב' חנה שטקלר, לפיו הודיעה האחרונה למיכל כי הקטין לא ייחקר בשנית. חוקרת הילדים יפעת פולק (להלן: "יפעת") העידה כי ביצעה את חקירת הקטין שנה לאחר שהחלה לחקור ילדים במסגרת שירות המבחן לנוער. ביום החקירה הוזעקה לביה"ס לחקירה דחופה, שוחחה עם המחנכת כרמית ונפגשה עם הקטין בחדר הסמוך לחדר המנהל, לחקירה המתועדת בהקלטה. טופס עדות הקטין שמולא על ידי יפעת סמוך לאחר החקירה הוגש כראיה (ת/8) והוא מתעד את פרטי שיחתה של יפעת עם הקטין בהרחבה, מאחר והיתה מודעת בעת מילויו לכך שהקלטת הושמדה. מסיבה זו הוגש גם דף לוואי שערכה (ת/9), שהוא דף עזר שרשמה יפעת במהלך החקירה עצמה, כדי לציין לעצמה בלשונו של הילד נקודות רלוונטיות להמשך והעמקת תשאולו. בעדותה, יפעת תיארה את שיחתה עם הקטין, החל מהחלק המקדמי המובנה ועד לחלק המהותי, קרי: תיאור האירוע נשוא החקירה. יפעת תארה את טכניקת החקירה הנהוגה בחקירת ילדים על מנת להשיג שיתוף פעולה ופתיחות, לוודא הבחנת הקטין בין אמת לשקר ולהבהיר לו החובה לומר רק את האמת. היא העידה כי חקירת הקטין החלה בשעה 12:11. היא תיארה את שיתוף הפעולה של הקטין עימה בשלבים המקדמיים, ואת הסתייגותו הראשונית מלמסור תיאור מפורט של האירוע בחלק המהותי של החקירה, הגם שאמר מיד לאחר שהזכירה את שיחתו עם כרמית, "אבא נתן לי סטירה ועם החגורה בלחי". בהמשך נאות הקטין לשתף את החוקרת בתיאור הנסיבות בהן הוכה ע"י הנאשם. הקטין סיפר, כי אביו התרגז לאחר ששלח אותו לקנות דבר מה והקטין חזר וסיפר לו שקנה את המוצר בחנות שהאב רב עם המוכר שלה. הקטין תאר את התקיפה, בחגורה ובסטירה ביד על הלחי, ואף ציין כי הבחין בשעת האירוע - 18:30. הוא הוסיף, כי המעמד התרחש בסלון, וכי פרט לו ולנאשם לא היה איש בבית. הוא תאר את תחושת הכאב שחש ואת הבכי. סיפר כי לאחר מכן אמו ואחותו ראו את הסימנים. יש לציין, כי מהעדות, מהדו"ח ת/8 ומהרישום בת/9 עולה כי בתחילה חשש הקטין לשתף את החוקרת באירוע וטען כי אינו זוכר את פרטיו, אך משהזכירה לו כי רק בבוקר סיפר על כך לכרמית, נאות לשתף פעולה ומסר את התיאור דלעיל. לשאלת יפעת, הקטין סיפר גם כי היו אירועים קודמים דומים, אך משנשאל על פרטים, שוב טען כי אינו זוכר. רק כשעימתה אותו יפעת עם דברי כרמית על כך שהיתה לו חבלה במצח לפני חודש, הודה כי אכן אביו גרם לו לכך, כפי שסיפר לכרמית באותה עת. יפעת הסבירה, כי התנהגותו של הקטין משקפת את האמביוולנציה בה היה שרוי, המאפיינת קורבנות לפגיעה מצד הוריהם: הקטין לא יכול היה להכחיש את הסימן על לחיו או את שיחתו עם כרמית ולכן סיפר אודותיהם, אך לא סיפר מה שלא היה בו צורך. לדבריה, בלט אצל הקטין הצורך לכבוש את המידע ולא להפליל את הנאשם. עוד העידה יפעת, כי בעת שנכנס הנאשם לחדר, לא ידעה במי המדובר. הקטין קפץ לעברה ולחש לה באוזנה "אל תגלי לו". אחר כך הציג בפניה את הנאשם והיא ביקשה מן הקטין להביא את כרמית אל החדר. היא מציינת כי אז ביקש ממנה הקטין שוב "אל תגלי לו". יפעת העידה, כי הנאשם פנה אליה ושאל באיזו זכות היא חוקרת את הקטין. היא התחמקה וביקשה שיברר את הדברים עם מנהל בית הספר. היא העידה כי לאחר מכן יצאה עם הנאשם מהחדר ונכנסה לחדר המנהל, לשם הגיעה מיכל עם טכנאי זיהוי פלילי, על מנת לצלם את הקטין. הנאשם נעלם בינתיים ואילו הקטין הגיע ושאל אותה אם דיברה עם הנאשם. היא מציינת כי הקטין ביקש ממנה אז להגיד שנפל מהאופניים. בהמשך, כשנכנסה לחדר המורים, שוב פנה אליה הקטין וביקש שתקרע את הטיוטה עליה כתבה את רשמיה מן החקירה. יפעת העידה כי הקטין שרוי היה כל אותה העת באי שקט, ובכה מדי פעם. באשר לעדות הקטין הסבירה יפעת כי התרשמה לחיוב ממהימנות הקטין ומספר דברים סייעו בידה לקבל רושם כזה: ראשית ציינה את האמביוולנציה של הקטין ואת המגמה שהפגין, שלא להפליל את הנאשם. שנית, הקטין תיאר את השתלשלות האירועים בצורה חופשית ולא מובנית, כשהוא גולש לצדדים בכדי שיפעת תבין את הסיטואציה, עובדה המעידה על מהימנותו. שלישית, הקטין תיאר אינטראקציות שהיו בינו ובין הנאשם, מה שמחזק את העובדה כי הקטין סיפר אודות אירוע שחווה. הקטין לא התמקד באקט האלימות עצמו וסיפר גם על פרטים לא רלוונטיים. רביעית, הקטין תיאר אירוע הכולל פרט ייחודי - המכה על לחיו באמצעות חגורה - מה שמעיד כי לא המציא את הדברים, אחרת היה מתאר אירוע קובנציונלי יותר. יפעת ציינה בנוסף לכל אלה גם את המצב בו שרוי היה הקטין באותה עת, היינו, היותו מבוהל ומפוחד מרגע שהנאשם נכנס לחדר, בקשתו ממנה שתשמיד את הטיוטה ובקשתו ממנה שתגיד כי הוא נפל מהאופניים. גם אלה הביאו אותה להתרשם כי המדובר בעדות מהימנה של הקטין. בחקירתה הנגדית העידה יפעת כי הקטין הבין עברית היטב ולא היתה כל סיבה שבגינה לא יכלה לנהל את החקירה. היא חזרה על עדותה הקודמת, בה תיארה את שיחותיה המקדימות עם הקטין וציינה שוב, כי הקטין סיפר לה מרצונו על עניין ההכאה. עוד העידה יפעת, כי לא ציינה בפני הקטין מלכתחילה מדוע באה לחקור אותו, אלא רק אמרה לו שזה בעקבות שיחתו עם כרמית. יפעת העידה כי רשמה את כל הפרטים שזכרה לאחר שהנאשם השמיד את הקלטת בטופס עדות מיוחד (ת/8). לשאלה כמה זמן אורכת חקירת קטין, השיבה כי חקירה כזו יכול שתארך חצי שעה, שעה או שעתיים, תלוי בילד היושב לפניה, עד כמה הוא משתף פעולה ומה הפרטים אותם הוא מספר. יפעת מסרה, כי במקרה דנן ארכה חקירת הקטין כמחצית השעה, שכן, הנאשם נכנס לחדר וקטע את מהלכה בשעה 12:45. בתשובה לשאלה מדוע לא נחקר הקטין בשנית לאחר שבירת הקלטת, הסבירה יפעת כי היתה הערכה שחקירה נוספת תגרום להרעה במצבו הנפשי, מה גם שהוערך כי מידע נוסף לא יתקבל מן הקטין ולא רצו להעמידו במצב בו ייאלץ לשקר. יפעת העידה מפורשות כי החקירה לא מוצתה מבחינתה והשיקול שפעל כל העת היה השיקול שלא לפגוע בקטין, מתוך המודעות לכך שהופעלה עליו השפעה של הוריו להכחיש את האירוע. הוגשה הודעת הנאשם, ת/7, שנגבתה ביום 16.6.99 שעה 15:10 בתחנת כ"ס, ע"י מיכל. הנאשם נחקר באזהרה בחשד לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בתגובה לאזהרה, סיפר הנאשם כי הקטין הגיע אמש בשעת ערב הביתה והוא ראה סימן על פניו. מששאל לפשר הדבר, סיפר לו הקטין כי נפל בעת משחק כדורגל. הנאשם סיפר כי התכוון לקחת את הקטין לבדיקה למחרת ועל כן הגיע לבית הספר בצהריים. הוא חיפש את בנו והופנה מגורם אחד למשנהו עד שלבסוף אמר לו המנהל שמישהי מקליטה אותו. הוא הגיע לחדר בו ישב בנו עם בחורה זרה (חוקרת הילדים). הוא הבחין כי היא מקליטה את הקטין ושאל לפשר הדבר, שהרי הקטין אינו עבריין. הנאשם ביקש מהמנהל לבוא ולהסביר לו את המתרחש, אך זה סרב. משלא קיבל תשובה מהמנהל או מהחוקרת, פנה אל הקלטות שהיו מונחות על השולחן אותה עת ושבר את הקלטת שהוציאה החוקרת מתוך מכשיר ההקלטה. לטענתו, נפגע מכך שלא הודיעו לו אודות ההקלטה ולכן פעל כפי שפעל. את הקלטת השבורה זרק בפח של השירותים בביה"ס. הוא הוסיף, כי הגיע למשטרה כדי להתלונן נגד המנהל. לכשנשאל בדבר הכאת הקטין בפניו, טען הנאשם בחקירתו בתקיפות כי לא הכה את הקטין וכי אינו נוהג להכותו או אף לצעוק עליו. הוא אף הכחיש את הטענה, ששלח את הקטין לקנות משהו עבורו בערב הקודם, אם כי הודה שהיה בבית משעה 18:00 ואילך. אציין כי גרסת הנאשם בהקראה, עליה חזר בעת מתן עדותו, ולפיה הקטין טפל עליו אשמה בהכוונת מנהל בית הספר, לא הועלתה במועד החקירה או בכל מועד מאוחר יותר עד למועד ההקראה, 9 חודשים לאחר האירוע. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע שמר הנאשם בליבו את הדברים עת נחקר במשטרה בחשד להכאת הקטין, לא בהודעה שמסר באותו יום ולא במועד מאוחר יותר במהלך החקירה, ומצא לנכון לחשוף אותם רק עת שהחל משפטו. באופן זה נמנעה בדיקה כלשהי של הגרסה בחקירה. גם הטענה, כי לא נכח בבית בעת שאירעה התקיפה המיוחסת לו כלפי הקטין, לא נטענה בחקירתו, ללא כל הסבר לכבישת הטענה והעלאתה רק במועד ההקראה. משנמנע הנאשם להעלות גרסת הגנה זו בעת חקירתו במשטרה, יש לראות בה עדות כבושה והכלל הוא, כי ערכה של עדות כזו ומשקלה הם מועטים ביותר, אם לא ניתן הסבר מתקבל על הדעת לכבישתה. בנוסף, נמצאה סתירה בולטת בין גרסתו של הנאשם בחקירה, לפיה כבר ביום 15.6.99 בערב הבחין בסימני החבלה על פניו של הקטין, ושמע מפיו שנחבל במשחק כדורגל, לבין גרסתו בהקראה, לפיה רק ב-16.6.99 התקשרה אליו אשתו והודיעה לו כי הקטין נפל מאופניים ויש צורך לקחתו מביה"ס לרופא. ב"כ הנאשם ניסה לתקוף את דיוק רישום ההודעה ע"י החוקרת מיכל בר דיין, בהתייחסו לשפה העברית המצומצמת השגורה על פיו של הנאשם, ובטענה כי יתכן שלא הבין את שאלות החוקרת או שלא ביטא את עצמו בבירור לנוכח מגבלותיו הלשוניות בעברית. החוקרת העידה, בתשובה לשאלות הסניגור, כי התקשורת עם הנאשם היתה שוטפת וללא קשיי הבנה, הנאשם ענה לעניין ולא ביקש סיוע של מתורגמן, ועל כן לא מצאה צורך לחקור אותו באמצעות מתורגמן לאתיופית. התרשמותי מידיעתו של הנאשם בעברית, במהלך ההקראה ובעיקר במהלך עדותו, היא כי אכן הנאשם מסוגל לבטא עצמו בצורה מובנת, ומבין את הנאמר לו. הנאשם בעדותו חזר לגרסתו בחקירה, שעמדה, בשתי נקודות בולטות, בניגוד למה שמסר בהקראה. הוא סיפר כי ביום 15.6.99 שהה בביתו בעת שבנו חזר ועל לחיו נפיחות. כששאל הנאשם את הקטין מה קרה לו וממה נגרמה הנפיחות, ענה הקטין שהיה במגרש, שיחק כדורגל ונפל. הנאשם ציין כי גם כשאשתו שאלה את הקטין מה פשר הסימן על פניו, השיב לה כי נפל בעת משחק כדורגל. ההורים סיכמו ביניהם כי הנאשם יקח את הקטין למחרת לקופת החולים לבדיקה. זאת, בניגוד לגרסה שהעלה בהקראה, לפינה לא היה בבית ביום הרלוונטי לאישום ורק למחרת התקשרה אליו אשתו ואמרה לו שיגיע לביה"ס כי הילד נפל מאופניים. הנאשם תיאר בעדותו את השתלשלות האירועים עת הגיע לאסוף את הקטין מבית הספר. הוא סיפר כיצד נכנס לחדר בו ישבו יפעת והקטין, ראה שיפעת מקליטה את הקטין בקלטת וכששאל את הקטין אם הוא מכיר את הבחורה היושבת לפניו, ענה לו האחרון בשלילה. הנאשם מסר בעדותו גרסה כבושה ומפתיעה, לפיה אמר לו הקטין בנוכחות חוקרת הילדים, שמנהל ביה"ס ביקש ממנו לא להגיד שנפל מהאופניים בבית הספר אלא להגיד שאבא שלו הרביץ וזאת משום שאסור לרכב על אופניים בשטח ביה"ס. הנאשם העיד כי הקטין ציין שהמנהל הבטיח בתמורה לכך כי יקנה לו אופניים ונעלי ספורט. הנאשם הדגיש כי כל השיחה נעשתה בנוכחות החוקרת והקטין הסביר לחוקרת כי לא הנאשם הכה אותו אלא שהוא נפל מהאופניים והמנהל אמר לו להגיד כך. גרסה כבושה זו, שלא בא זכרה בחקירת הנאשם במשטרה ואף לא במהלך חקירתה הנגדית של חוקרת הילדים, עומדת גם בסתירה לוגית פנימית, שכן אם אמנם נחבל הילד במשחק כדורגל אחה"צ ביום הקודם, כפי שסיפר להוריו שראו את החבלה על פניו, הרי שהגיע לבית הספר למחרת כשהוא כבר חבול, ולא יכול היה ליפול במהלך היום מאופניים בבית הספר. הנאשם הרחיק לכת בחקירתו הנגדית וטען כי גם המחנכת כרמית וגם חוקרת הילדים יפעת שותפות יחד עם המנהל לקנוניה נגדו. לטענתו, מנהל בית הספר, ביחד עם כרמית, ידעו כי הקטין נפל מהאופניים וחיפשו דרך "לפתור" את הבעיה ולכן האשימו אותו, בשיתוף עם החוקרת שהוזמנה על ידם. לא היה בפי הנאשם כל נימוק לכך, ששלושה בעלי תפקידים האמונים על טובת הקטין יחברו לרקום עלילה נגדו, בהעדר כל סכסוך קודם עמו. לטענת הנאשם, אכן ציין בחקירתו בפני השוטרת את גרסת הקטין באשר להדחה שהודח ע"י מנהל ביה"ס לומר שהנאשם הכה אותו, וזאת על מנת שלא יגלו כי נפל מאופניים בעת שרכב עליהם בשטח ביה"ס. ברם, גם גרסה זו, לפיה לא נרשמו דברי הנאשם ע"י מיכל, לא הועלתה בפני מיכל בחקירתה הנגדית. כעולה מהתפתחות גרסתו של הנאשם כמתואר לעיל, הנאשם בנה להגנתו תיאוריה, לפיה מנהל בית הספר חשש פן יידעו שהוא מאפשר כניסת תלמידים על אופניים לבית הספר למרות שהדבר אסור ולכן הסית את הקטין להעיד כנגד הנאשם. כשהוצגה בפניו גרסת כרמית, לפיה מותר היה להכניס אופניים לשטח בית הספר, ציין כי "מאז מה שקרה ליצחק לא מביאים אופניים לבית הספר... לפני המקרה לא קרה מקרה כמו ליצחק אבל ממתי שקרה ליצחק המקרה הילדים הפסיקו לבוא עם אופניים". מכאן, שגם בגרסת הנאשם עצמו לא ניתן כל ביסוס לטענה כי באותה עת היתה הנסיעה באופניים בביה"ס אסורה. הנאשם נשאל בחקירתו הנגדית מדוע הקטין חושש מפניו, כפי שהעידה יפעת על תגובתו בעת שהנאשם נכנס לחדר. הוא השיב כי זה טבעו של הקטין. לדבריו, המפגש עם יפעת הוא שהפחיד את הקטין ועל כן היה מבוהל. לא היה לנאשם הסבר לכך, שכרמית העידה כי חקירת הקטין היתה רגועה וזורמת, ורק עם כניסתו של הנאשם לחדר חל השינוי החד בתגובתו. לא היה לנאשם גם הסבר לכך, שגם שבוע לאחר מכן, סיפר הקטין לעדה על אירוע נוסף בו הוכה ע"י הנאשם על גבו, וזאת ללא קשר ל"הסתה" מצד המנהל כביכול. הוא טען, כי קיים את הוראת ההרחקה מהבית לאחר החקירה במשטרה - בניגוד לדברי הקטין. ביחס לשבירת הקלטת העיד הנאשם כי היה עייף אותה שעה, רצה לקחת את הקטין ולא הכיר את החוקרת שישבה בחדר אך לא מצא חן בעיניו שהיא מקליטה את הקטין. הוא ציין שהקטין הסביר לו שמקליטים אותו בגלל האופניים ולפני ששבר את הקלטת הוא פנה למנהל ושאל אותו בנדון ולא קיבל הסבר מניח את הדעת. הוא העיד כי כעס על שמקליטים את הקטין בשעות הלימוד ונראה היה כי זה הסברו לשבירת הקלטת. הסבר זה לא היה אמין עלי. מחומר הראיות עולה, כי הן הנאשם והן האם היו מודעים לחומרת הפגיעה בקטין ולצורך לבדוק אותו ע"י רופא, וזו הסיבה להגעתם - כל אחד בנפרד - לבית הספר ביום החקירה. השמדת הקלטת בנסיבות אלה מראה כי הנאשם חשש מהפללתו ביחס לפגיעה, ולא רק הביע כעס מעצם מעמד ההקלטה. חוקרת הילדים העידה כי אמרה לנאשם שמדובר בחומר משטרתי, ועדותה היתה מהימנה עלי. לפיכך הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה של השמדת ראיה. ביחס לאישום בתקיפת הקטין, גרסתו של הנאשם לא היתה מהימנה עלי. הטענה, כי מנהל בית הספר הסית את בנו להטיל עליו את האשמה בגין החבלה שנגרמה לקטין ולו רק בכדי שלא יידעו כי המנהל איפשר כניסת תלמידים עם אופניים לשטח בית הספר נשמעת תמוהה ובלתי מציאותית, שכן, איזו סיבה יש לו למנהל בית ספר לסכן את עצמו ומעמדו בעבירה חמורה של הדחת תלמיד קטין לשקר בפני המשטרה וחוקרת הילדים, ולסבך את הנאשם שלא היה לו כל סכסוך עמו, רק כדי "להחלץ" מטענה אפשרית מצד מן דהוא על כך שלא קויימו הוראות משרד החינוך (אם קיימות כאלה) האוסרות נסיעה באופניים בביה"ס, וכתוצאה מכך נחבל קטין בלחיו. גרסה זו של הנאשם מתערערת עוד יותר נוכח עדותה של כרמית, לפיה מותר היה להכניס אופניים לשטח בית הספר ואין כל איסור על כך, שלא הובאו כל ראיות מטעם הנאשם לסתור אותה. מובן, שקושי נוסף בעדות הנאשם נוצר נוכח העובדה כי המדובר בעדות כבושה, שכן, הנאשם נמנע לחשוף פרטים אלה בעת שנחקר במשטרה והעלה קו טיעון זה רק חודשים רבים מאוחר יותר, עת נכנס בשעריו של בית המשפט. התרשמתי כי הנאשם בנה גרסה מופרכת זו, באורח ילדותי למדי, בכדי להרחיק עצמו מאירוע הכאת בנו. יצויין, כי בתחילה טען כי הקטין סיפר לו שמנהל בית הספר הורה לו לספר שהנאשם הכה אותו ולא לספר שנפל מאופניים עליהם רכב בשטח בית הספר ובתמורה הובטחו לו אופניים על ידי המנהל. לאחר מכן, שכלל את הגרסה והוסיף כי המנהל הבטיח לקטין בתמורה גם אופניים וגם נעלי ספורט. פיתוח נוסף של הגרסה יצר הנאשם עת סיפר שהשיחה עם הקטין בנדון נעשתה בנוכחות יפעת, חוקרת הילדים, וכי הוא פנה בדין ודברים אל המנהל בעניין זה ואף טען שסיפר במשטרה את הגרסה. ברם, לא מופיע כל זכר לגרסה כזו בהודעת הנאשם במשטרה ובעדותה של יפעת, כאשר מיכל ויפעת אפילו לא נחקרו עליה בחקירתן הנגדית. עדותה של כרמית היתה מהימנה עלי ונמצאו לה תימוכין גם בעדויות עדה ויפעת. מהעובדות שקיבלתי כמהימנות עולה כי כרמית נהגה בקטין כפי שכל מחנך בבית ספר היה נוהג עת מגלה הוא חבורה גדולה וחשודה על פניו של קטין בן 9 שנים. כרמית שאלה את הקטין פעמיים מאין קיבל את הסימן על פניו והלה התעקש שנפל מהאופניים. משציינה בפניו כי עליה ליידע את הנאשם בדבר הסכנה הצפונה לקטין מרכיבה על אופניים, נבהל הקטין פן תיידע את הנאשם בדבר התנהגותו, שכן, זכורות היו לו לרעה פעמים קודמות בהם זומן הנאשם לבית הספר, והוא העדיף לחשוף בפניה את תיאור המקרה האמיתי. משפנתה כרמית לגורמים המתאימים, החל הטיפול במקרהו של הקטין ונראה כי הוא חזר על הפרטים שפירט בפני כרמית באופן עקבי גם בפגישתו עם עדה ובחקירתו ע"י יפעת, שעדויותיהן היו מהימנות עלי. אשר להערכת מהימנות הקטין, כעולה מטופס העדות שנרשם על ידי יפעת ומעדותה, נחקר הקטין בהתאם לכללים המנחים חקירת קטין במקרה כזה. לאחר שנוצר קשר בינו ובין יפעת, החלה היא לחקור בעניין שיחתו עם כרמית והקטין סיפר באופן ספונטני על המכה שקיבל מן הנאשם בלחיו. מתיעוד השיחה ומעדותה של יפעת התרשמתי כי יש ביסוס להערכתה של יפעת אודות מהימנות עדותו של הקטין בפניה, מהנימוקים אותם פרטה בהרחבה. מה גם, שהתיאור שמסר הקטין נתמך היטב בטיב סימני החבלה שנמצאו על לחיו, כנראה בצילומים, התואמים סימן של אבזם חגורה. תימוכין נוספים למהימנות הקטין עולים מאימות דבריו לעדה, שבוע מאוחר יותר, אודות התנהגותה האלימה של אמו כלפיו בנוכחות המנהל והמחנכת, בעדותה של כרמית. הסניגור המלומד מלין על כך, שחוקרת הילדים והאחראים עליה העדיפו שלא לחקור את הקטין בשנית, על אף שהחקירה נקטעה באמצעה והקלטת הושמדה. לטענתו, לא היה מקום בנסיבות אלה להסתפק בטופס העדות כפי שמולא על ידי יפעת, אלא היה צורך לבצע חקירה מחודשת, שלא היתה כל מניעה טכנית לבצעה. זאת, לנוכח דרישת ההקלטה שהיא תנאי להתרת הגשת עדות חוקר ילדים במקום עדות הקטין, חרף היותה עדות מפי השמועה, כשבית המשפט אינו יכול להתרשם במישרין ממהימנות הקטין. הסניגור טען, כי גם המשטרה שגתה כשלא מצאה לנכון לחדש את החקירה של הקטין על מנת להשלימה ולגבותה בהקלטה כדבעי, מתוך תפישה מוטעית שהחקירה מוצתה. סעיף 5א לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) התשט"ו-1955 קובע: (א) חוקר ילדים יתעד חקירת ילד הנעשית על ידו, במלואה, לרבות כל חילופי הדברים עם הילד הנחקר או בנוכחותו, כדלקמן - (1) באמצעות וידאו; (2) בהקלטה קולית - אם אין אפשרות סבירה לתיעוד באמצעות וידאו, או אם סירב הילד להשיב לשאלות חוקר הילדים בשל השימוש בוידאו וסירובו תועד באמצעות וידאו; (3) בכתב - אם אין אפשרות סבירה לתיעוד בהקלטה קולית, או אם סירב הילד להשיב לשאלות חוקר הילדים בשל ההקלטה הקולית וסירובו תועד בהקלטה כאמור. משמע, שעת התחילה יפעת את חקירתה מול הקטין פעלה על פי החוק והקליטה את השיחה ביניהם. אלא, שבאמצע שיחתם, נכנס הנאשם והשמיד את הקלטת, כפי שהודה בעצמו ועל כן, לא קיימת הקלטה של השיחה כמתחייב בחוק. ברם, עינינו הרואות כי סעיף 5א (א)(3) מאפשר תיעוד החקירה בכתב, מקום שאין אפשרות סבירה להקלטה קולית. משהושמדה הקלטת, לא היה ניתן עוד לתעד באותה הזדמנות את דברי הקטין בהקלטה ומה גם שמעשי הנאשם הפסיקו את החקירה לגמרי וזו לא חודשה. כל שיכולה היתה יפעת לעשות, הוא לערוך תיעוד בכתב של הדברים בטופס העדות וזאת בסמוך לאותה חקירה, כפי שעשתה. ניתן לקבוע כי התיעוד בכתב עונה על דרישת התיעוד בסעיף 5א האמור. אשר לאי ייזומה של חקירה נוספת במועד מאוחר יותר, התרשמתי כי ככל שהדבר נוגע למשטרה, עמדת בעניין התבססה על החלטתה של רכזת חקירות הילדים בנדון (נ/1) שהיתה מבוססת בעיקר על החשש לסיכון הקטין ומודעות ללחצים המופעלים עליו במסגרת המשפחה. המדובר בקטין שדובב מלכתחילה על ידי מורתו והעובדת הסוציאלית ולא הוא אשר יזם את השיחות בעניין האלימות שהופעלה כנגדו. עדות התביעה כרמית, עדה ויפעת העידו כי הקטין היה שרוי אותו היום במתח נפשי, בבהלה ובחרדה, וזאת בעקבות כך שחשף את העובדה כי הנאשם הכה אותו. גם בעת השיחה עם יפעת היה צורך ב"ריכוך" האוירה בטרם יחל הדיון בתקרית האלימה עצמה. כעולה מעדות יפעת, הקטין אמנם חשף את פרטי האירוע בפניה, ואולם הוא ניסה במקביל לגונן על הנאשם, מה שיוצר את הרושם כי נדרש מאמץ נפשי מן הקטין עת הוא נדרש לספר אודות מעשי הנאשם. בהמשך, הקטין היה עד לתגובתם הנסערת והאלימה של הוריו לאחר שנודע להם כי סיפר על האירוע ונפתחה חקירה. הקטין היה עד להשמדת הקלטת על ידי הנאשם, סיטואציה אלימה כשלעצמה. ניתן להניח כי טראומת קריעת הקלטת ערערה את בטחונו של הקטין, שהרי כפי שהעידה יפעת, הוא ניסה "למחוק" את דבריו כאשר ביקש ממנה לספר שנפל מאופניים ואף ביקש שתקרע את טופס העדות שכתבה. הלחצים שהופעלו עליו ע"י ההורים תוארו ע"י עדה וכרמית. לפיכך, נראה כי שיתוף פעולה נוסף מן הקטין לא היה ניתן להשגה גם לו היתה החוקרת מעונינת בהמשך החקירה או בחידושה. אשר על כן, ההחלטה שאין מקום להעמיד את הקטין בחקירה נוספת היתה החלטה סבירה והגיונית בנסיבות העניין, מתוך התחשבות בשלומו הנפשי של הקטין. יצויין, כי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) מכיר בחשש לגרימת נזק נפשי לקטין כנימוק למניעת חקירה נוספת ע"י חוקר ילדים, גם כאשר הקלטת החקירה לא צלחה בשל תקלה טכנית (סעיפים 9, 10 לחוק). קל וחומר, שנימוק זה יכול לשמש הצדקה לאי חקירה נוספת, כאשר ההקלטה הושמדה בשל עבירה שביצע הנאשם בנוכחות הקטין. התוצאה, לפיה יהנה העבריין מתוצאות מעשיו הפליליים - השמדת הקלטת והפעלת לחץ על הקטין קורבן העבירה שלא לחזור על גרסתו - איננה מתקבלת על הדעת ועלולה לעודד התנהגות עבריינית שכזו. לפיכך, לא מצאתי סיבה לקבוע כי רשויות החקירה פעלו בניגוד לחובתן על פי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) לתעד את החקירה. לא מצאתי גם סיבה לקבוע, כי עקב קטיעת החקירה באמצעיתה, נפגמה יכולתה של חוקרת הילדים להעריך את מהימנות הקטין. חקירה רצופה של חצי שעה, בה היה לקטין סיפק לתאר את האירוע מתחילתו ועד סופו ולמסור את הפרטים רלוונטיים, עשויה לשמש בסיס סביר להתרשמות ממהימנות הקטין, הגם שניתן היה לברר נקודות נוספות (כפי שרשמה יפעת לעצמה בשולי ת/9משמאל) אלמלא נקטעה החקירה. כידוע, לא ניתן להרשיע אדם על סמך עדות קטין מבלי שזו מלווה בראיית סיוע וזאת כפי שנקבע בסעיף 11 לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). על מנת שראיה (או מקבץ של ראיות) תוכל לשמש ראיית סיוע לעדות הקטין, עליה לעמוד בשלוש דרישות מצטברות: עליה לבוא ממקור נפרד ועצמאי; עליה לסבך או להיות נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה בו הוא מואשם; עליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים. ניתן בהחלט לקבוע כי התצלומים המתעדים סימן חבלה ייחודי, עדויות כרמית ויפעת אודות התנהגותו המבוהלת של הקטין בעת אזכור שם הנאשם ובעת הגעת הנאשם, לצד עדותו הכבושה ומלאת הפירכות של הנאשם, העולות כדי שקרים בנקודות מהותיות, מהווים במקובץ ראיות סיוע לעדות הקטין כפי שנרשמה על ידי יפעת (על מקבץ ראיות כיוצרות ראיית סיוע, ראו י' קדמי בספרו הנ"ל, בע' 201 ואילך). כפי שנקבע בפסיקה, לצורך סיוע ניתן להסתמך גם על ראיות אמינות וברורות בעניין מצבו הנפשי של הקורבן אחרי ביצוע העבירה כנטען. עדויות המורה, חוקרת הילדים ופקידת הסעד בדבר הלך הנפש של הקטין, פחות מיממה לאחר שנחבל, יכולות למלא אחר דרישה זו. גם הימנעות הנאשם מלהעיד מטעמו את אשתו, שיכולה היתה לחזק את טענתו לפיה הקטין הגיע הביתה עם חבלה על לחיו וסיפר שנחבל במשחק כדורגל, עומדת לחובתו, משלא הובא כל הסבר להימנעותו מלהביא ראיה מרכזית שהיתה עשויה לתמוך בגרסתו. לפיכך, הנני קובעת כי נתקיימה דרישת הסיוע על פי החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). אשר על כן, הנני קובעת כי הוכחו האישומים המיוחסים לנאשם מעבר לספק סביר והנני מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. תקיפהתקיפת קטיןאלימותקטיניםמשפט פלילי