הנתבעת, מסעדת מרקש בע"מ, הפעילה מסעדה ברחוב המלך דוד בירושלים (בסמוך לעיר העתיקה - להלן: "המסעדה"), עד לסוף חודש 4/08, מועד בו נסגרה המסעדה. התובע, מר עאדל עויס, עבד במסעדה כעוזר טבח וכמלצר עד למועד סגירת המסעדה. אין (עוד) מחלוקת כי התובע פוטר עקב סגירת המסעדה וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים. סמוך לאחר פיטוריו הגיש התובע תביעה זו להפרשי שכר מינימום, גמול בעד עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי ביגוד, דמי נסיעות, דמי חגים, דמי מחלה, דמי ימי אבל, פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי הלנה. במסגרת סיכומיו הודיע התובע כי הוא אינו עומד עוד על תביעותיו לדמי ביגוד ולדמי ימי אבל. להלן נתאר את העובדות הבסיסיות הדרושות להכרעה. בעניינים בהם קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, נפרט את גרסאות הצדדים. לאחר מכן נדון ברכיבי התביעה השונים ואגב כך נכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים. מטעם התובע העידו התובע, מר חאמד דראגמה ומנהל החשבונות של המסעדה, מר אייל בן גיא. מטעם הנתבעת העידו מנהלה, מר פנחס אלהרר ומר באסם עווד. עובדות ומחלוקות התובע הוא תושב הכפר לבן שרקיה שבין רמאללה לשכם. התובע התחיל לעבוד במסעדה במועד ששנוי במחלוקת בין הצדדים. לטענת הנתבעת, התובע עבד במסעדה החל מחודש 7/04, מועד שממנו ואילך קיים רישום של שירות התעסוקה לעניין העסקת התובע. לטענת התובע, הוא החל לעבוד כעובד מזדמן, ללא אישורי כניסה לישראל או עבודה בה, החל ב-1.9.02. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי התובע פוטר במועד סגירת המסעדה בסוף חודש 4/08. לתובע היו (החל מחודש 7/04) אישורי כניסה לישראל, אולם על פי אישורים אלה, שהייתו של התובע בישראל הותרה בין השעות 05:00 עד 19:00 בלבד (נספח ב' לכתב התביעה). אין מחלוקת שבפועל, להוציא בימי חמישי, התובע לא יצא את תחומי מדינת ישראל עד השעה 19:00, משום שעבד במסעדה במשמרת ערב שהסתיימה לא לפני 23:00. על פי הסדר שנעשה בין הצדדים, התובע לן בימי השבוע במסעדה בחדר שהנתבעת העמידה לרשותו. גם לעובדים נוספים מכפרו של המבקש, כולל אחיו, העמידה הנתבעת תנאי מגורים במסעדה. בכלל זה, הנתבעת סידרה לעובדים מקלחת ותנאי מגורים בסיסיים, כך שבעת שהותם במסעדה זמנם התחלק בין הזמן בו עבדו ועמדו לרשות העבודה לבין זמני מנוחה בהם יכלו לשהות בחדריהם ולעסוק בפעילות פרטית (צפיה בטלוויזיה, משחקי קלפים, קריאה, תפילה וכיו"ב וכן יציאה מתחומי המסעדה). ככלל, שבוע העבודה של התובע כלל עבודה בימי ראשון עד חמישי. ככלל, התובע לא עבד בימי ו' (עדות התובע, פרוטוקול דיון מיום 17.1.10, עמ' 7). בימי חמישי בלילה, לאחר סיום העבודה, היה התובע חוזר במונית לכפרו לסופי שבוע (עם עובדים נוספים). התובע חזר למסעדה במוצאי שבת או ביום א' בצהריים. הנתבעת מימנה את עלות הנסיעות במונית (עדות בסאם עווד המקובלת עלינו, פרוטוקול דיון מיום 8.6.10 בעמ' 13, שורות 23-29). הצדדים חלוקים לגבי שעות העבודה של התובע. התובע טען כי עבד בכל יום משעה 10:00 עד 24:00. הנתבעת טענה כי התובע עבד, ככלל, בשתי משמרות - מ-12:00 עד 16:00 ומ-19:00 עד 23:00. עם זאת, הנתבעת מודה שלעיתים המסעדה הכינה מזון לאירועי בר מצווה שנעשו בכותל המערבי, ובימים אלה התובע החל לעבוד בשעה 10:00. אין מחלוקת בין הצדדים כי הם סיכמו ביניהם ששכר עבודתו של התובע ישולם לו לפי משכורת בסיסית נמוכה יחסית, בסך 1,250 ₪, בצירוף תשרים (טיפים). בעניין התשרים קיימת מחלוקת בין הצדדים, כדלהלן: לטענת הנתבעת, התובע היה מקבל באמצעות תלוש השכר תשרים ששולמו על ידי לקוחות המסעדה כחלק מחשבון הארוחה, דהיינו, תשרים שנרשמו בקופה הרושמת של המסעדה. בנוסף לכך קיבל התובע (לטענת הנתבעת) תשרים במזומן באירועים שערכה המסעדה. לטענת התובע, הנתבעת לא העבירה לו את כל התשרים שנכללו בחשבונות של הלקוחות ואשר נרשמו בספרי המסעדה. לטענתו, חלק מהסכומים ששולמו למסעדה כתשרים הועברו על ידי המסעדה לחברות הנסיעות כעמלה שהגיעה להם על פי ההסדרים בין הנתבעת לאותן חברות נסיעות. התובע טוען כי היו מקרים בהם הנתבעת רשמה לו המחאה על סכום שלכאורה היווה חלקו בתשרים ששולמו למסעדה, אך בפועל הנתבעת דרשה מהתובע לפרוט המחאות אלה במזומן ולחלקו בין המלצרים (נספחים ד-ו' לתצהיר התובע, עדות התובע בעמ' 11). עם זאת, התובע אינו חולק על כך שקיבל תשרים. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי סכומי התשרים ששולמו לתובע. לטענת הנתבעת, התובע השתכר בכל חודש בין 4,500 ₪ ל-5,000 ₪, כולל תשרים (כלומר סכום התשרים שקיבל התובע היה בין 3,250 ₪ ל-3,750 ₪, בנוסף למשכורת הבסיסית בסך 1,250 ₪). לטענת התובע, הוא קיבל תשרים בסך של 1,500 ₪ עד 2,000 ₪ בממוצע לחודש (עדות התובע, פרוטוקול דיון מיום 17.1.10, עמ' 10). התובע קיבל תלושי שכר משירות התעסוקה החל מחודש 7/04. מעדותו של מנהל החשבונות של המסעדה, מר אייל בן גיא (שהעיד מטעם התובע ועדותו מקובלת עלינו), עולה כי שיטת הדיווח של המסעדה לשירות התעסוקה ואופן קבלת תלושי השכר על ידי שירות התעסוקה, היו כאמור להלן: בתחילת כל חודש היתה המסעדה מדווחת למנהל החשבונות כמה ימי עבודה עבד התובע בחודש הקודם. מנהל החשבונות היה מדווח לשירות התעסוקה על שכר התובע לפי שכר המינימום היומי כפול מספר ימי עבודה של התובע בחודש הקודם. על פי דיווח זה שירות התעסוקה הנפיק לתובע תלוש עם סכום לתשלום אשר כולל הפרשות לדמי חופשה ופיצויי פיטורים ותשלומי חובה (מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי). כנגד תשלום תשלומי החובה וההפרשות לדמי חופשה ולפיצויים, נמסר לנתבעת תלוש השכר של שירות התעסוקה. התובע טוען כי תלושי השכר שנמסרו לנתבעת על שמו לא שיקפו את משכורתו בפועל. למעשה, טענה זו אינה במחלוקת על פי האמור בכתב ההגנה, בו אישרה הנתבעת שלמרות שלצורך קבלת תלושי שכר משירות התעסוקה דיווחה הנתבעת לשירות התעסוקה על עבודת התובע לפי מספר ימי עבודה, בפועל, שכרו שולם שלא על פי ימי עבודה, אלא על פי ההסדר שפורט לעיל (משכורת בסיסית בסך 1,250 ₪ בצירוף תשרים). אין מחלוקת כי בחודש 11/05 שילמה הנתבעת לתובע סך 3,500 ₪ כנגד חתימת התובע על הסכם בו נאמר, בין היתר: "הוסכם כי הבעלים של מסעדת מרקש בע"מ פיני אלהרר תשלם את הסך של 3,500 ₪ לעויס עאדל מוסכם בזאת כי סכום זה כולל בתוכו את כל הכספים והתשלומים המגיעים לעובד עויס עאדל לרבות כספים כגון: שכר, ימי הבראה, ימי מחלה, ימי חופשה, ופיצויים עד לתאריך 30.11.05. העובד עויס עאדל מצהיר בזאת כי עם קבלת הסכום הנ"ל אין לו ולא יהיו לו כל טענות ואו תביעות כספיות כלשהן בגין העסקתו במסעדת מרקש בע"מ או כלפי פיני אלהרר". הנתבעת טענה בכתב הגנתה שהיא זכאית לקזז מן התביעה דמי כלכלה ולינה. עד כאן העובדות. נעבור לדיון במחלוקות וברכיבי התביעה. מועד תחילת עבודת התובע כאמור, המחלוקת היא האם כטענת הנתבעת, התובע החל לעבוד בחודש 7/04, המועד שממנו ואילך קיימים רישומים בדבר תשלום שכרו באמצעות שירות התעסוקה, או שמא כטענת התובע, הוא עבד באופן מזדמן במסעדה החל מיום 1.9.02, לפני שניתנו לו אישורי עבודה בישראל בחודש 7/04. בעניין זה אנו מעדיפים את גרסת התובע, אשר אושרה, למעשה, על ידי הנתבעת בכתב הגנתה. בסעיף 1 לכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע החל לעבוד "בקביעות" במסעדה החל מ-1.7.04, והיא מאשרת, למעשה, שהתובע עבד באופן מזדמן גם לפני כן. לפיכך אנו קובעים שהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת, באופן מזדמן, מ-1.9.02. החל מחודש 7/04 עבד התובע באופן קבוע במשרה מלאה. המחלוקת בעניין שעות עבודת התובע ותביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות התובע תבע בכתב התביעה גמול בעד עבודה בשעות נוספות על יסוד טענתו כי עבד במתכונת עבודה קבועה מ-10:00 עד 24:00. הוא תבע תשלום לפי 6 שעות נוספות בכל יום, שעתיים לפי 125% וארבע שעות לפי 150%. התובע צירף לתצהירו רישומים מתוך יומן או רישומים על גבי נייר, שבהם תיעד, לטענתו, את שעות עבודתו בתאריכים מסויימים. לתמיכה בגרסתו הביא התובע את העד חאמד דראגמה שטען בתצהירו שהתובע עבד 16 שעות ביום. מכלול הראיות שהובאו בפנינו אינו מאפשר אימוץ גרסת התובע, אשר לא היתה מהימנה עלינו בנושא זה. גם עדותו של חאמד דראגמה, שהיתה קיצונית אף יותר מגרסת התובע עצמו, לא היתה מהימנה עלינו. מר דראגמה נסוג בחקירתו הנגדית מגרסתו בתצהירו, וטען שהתובע עבד כ-12 שעות. גם עדות זו התעלמה מהפסקת אחר הצהריים (עדות חאמד דראגמה, פרוטוקול דיון מיום 17.1.10, עמ' 19). גרסת התובע אינה מקובלת עלינו, שכן היא נסתרת על ידי הראיות שבפנינו בשתי נקודות מהותיות: שעת תחילת העבודה ויציאת המסעדה להפסקת אחר הצהריים. במחלוקת בעניין שעת תחילת עבודתו של התובע - האם בשעה 10:00 כטענת התובע או בשעה 12:00 כטענת הנתבעת, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת. מר אלהרר העיד כי העובדים שלנו במסעדה, ובכללם התובע, נהגו לישון עד שעת צהריים וקמו לצורך פתיחת המסעדה למשמרת צהריים, אשר היתה נפתחת בשעה 12:00. גרסתו של מר אלהרר נתמכה בעדותו של באסם עווד, שעבד במסעדה בתפקיד של טבח (שהיה אחראי להכנת ממולאים). מר עווד העיד בתצהירו כי הוא היה מגיע למסעדה בסביבות 11:00 בבוקר (בחקירתו הנגדית אמר - 10:00) וכי התובע והעובדים האחרים שלנו במסעדה היו קמים לקראת 12:00. מר עווד חזר על גרסה זו בחקירתו הנגדית (פרוטוקול 8.6.10, עמ' 13). עדותו של מר עווד, שבעת עדותו כבר לא עבד אצל הנתבעת, היתה מהימנה עלינו. בהתאם לכך אנו קובעים כי התובע החל לעבוד, באופן רגיל, בשעה 12:00. מהראיות שבפנינו עולה כי המסעדה לא עבדה באופן רצוף מעת שנפתחה ועד שנסגרה, אלא היתה הפסקת אחר הצהריים של מספר שעות, ככלל בין 16:00 ל-19:00. בזמן זה התובע לא עבד ולא עמד לרשות העבודה. התובע התעלם מכך בתצהירו וכלל בתחשיביו את כל השעות מעת פתיחת המסעדה ועד סגירתה. גם לעניין היקף העבודה במשמרת הערב, מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי המסעדה נפתחה מ-19:00 וככלל נסגרה לקראת השעה 23:00. לעיתים פעילות המסעדה נמשכה לאחר מכן. לעיתים היא נסגרה לפני כן כאשר לא היו לקוחות או אירועים. עדות התובע בעניין שעות עבודתו לא היתה מהימנה, כאמור, ואיננו רואים לקבל את רישומי השעות שצירף לתצהירו כמהימנים. על פי הממצאים העובדתיים שקבענו, אין לתביעת התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות כל בסיס עובדתי, והיא נדחית בזה. השלמה לשכר מינימום לגבי התקופה מ-1.9.02 עד לחודש 7/04, התובע לא הוכיח את היקף עבודתו המזדמנת. בהתאם לכך, לא ניתן לפסוק לו שכר מינימום לגבי תקופה זו. אין מחלוקת כי התובע עבד בהיקף משרה מלאה מחודש 7/04. הנטל להוכיח תשלום שכר מינימום לעובד מוטל על המעביד. לפיכך, יש לבחון האם הנתבעת הרימה נטל זה לגבי התקופה החל מחודש 7/04. הנתבעת בסיכומיה מבקשת להסתמך על תלושי השכר של שירות התעסוקה כדי להתגונן מפני תביעת התובע להפרשי שכר מינימום. אלא שניסיון זה של הנתבעת סותר את גרסתה בכתב ההגנה, ממנה עולה כי היא אישרה את טענת התובע כי תלושי השכר של שירות התעסוקה לא שיקפו את השכר בפועל ששולם לתובע. בנסיבות אלה, אין להסתמך על תלושי השכר של שירות התעסוקה אשר הוגשו לתיק כראיות לסכומים ששולמו לתובע. הנתבעת לא הציגה ראיות אחרות לעניין הסכומים ששילמה לתובע כשכר. התובע הודה בחקירתו החוזרת ששכרו החודשי הגיע ל-3,000 ₪ (פרוטוקול דיון מיום 17.1.10, עמ' 15). בהתאם לכך, נפסוק לתובע, החל מחודש 7/04, הפרשי שכר מינימום בסכום המהווה הפרש בין שכר המינימום לכל חודש ל-3,000 ₪. לעניין זה נציין, כי אנו מקבלים את עדות מר אלהרר לפיה התובע קיבל תשרים שנרשמו כתקבולים בספרי המסעדה, ובהתאם לכך, ניתן, על פי הלכת ענבל מלכה, לכלול תשרים אלה בגדר שכר המינימום. בהתאם לבדיקה שערכנו, להלן נתוני שכר המינימום היומי לעובד המועסק חמישה ימים בשבוע בתקופה הרלוונטית לתביעת התובע החל מחודש 07/04 ועד לחודש 04/08: א. מחודש 7.04- 1.4.06- סך של 153.93 ₪ שכר מינימום יומי (שכר חודשי 3,335 ₪). ב. מיום 1.4.06- 1.6.06- סך של 159.53 ₪ שכר מינימום יומי (שכר חודשי 3,456.58 ₪). ג. מיום 1.6.06- 1.4.07- סך של 165.47 ₪ שכר מינימום יומי (שכר חודשי 3,585.18 ₪). ד. מיום 1.4.07- 4.08- סך של 171.24 ₪ שכר מינימום יומי (שכר חודשי 3,710.18 ₪). בהתאם לנתונים אלה ערכנו חישוב של הפרשי שכר המינימום המגיעים לתובע בגין חודשים 07/04- 04/08, כמפורט בטבלה להלן: חודש שכר מינימום חודשי שכר ששולם הפרשים 07/04 3,335 3,000 335 08/04 3,335 3,000 335 09/04 3,335 3,000 335 10/04 3,335 3,000 335 11/04 3,335 3,000 335 12/04 3,335 3,000 335 01/05 3,335 3,000 335 02/05 3,335 3,000 335 03/05 3,335 3,000 335 04/05 3,335 3,000 335 05/05 3,335 3,000 335 06/05 3,335 3,000 335 07/05 3,335 3,000 335 08/05 3,335 3,000 335 09/05 3,335 3,000 335 10/05 3,335 3,000 335 11/05 3,335 3,000 335 12/05 3,335 3,000 335 01/06 3,335 3,000 335 02/06 3,335 3,000 335 03/06 3,335 3,000 335 04/06 3,456 3,000 456 05/06 3,456 3,000 456 06/06 3,585.18 3,000 585.18 07/06 3,585.18 3,000 585.18 08/06 3,585.18 3,000 585.18 09/06 3,585.18 3,000 585.18 10/06 3,585.18 3,000 585.18 11/06 3,585.18 3,000 585.18 12/06 3,585.18 3,000 585.18 01/07 3,585.18 3,000 585.18 02/07 3,585.18 3,000 585.18 03/07 3,585.18 3,000 585.18 04/07 3,710.18 3,000 710.18 05/07 3,710.18 3,000 710.18 06/07 3,710.18 3,000 710.18 08/07 3,710.18 3,000 710.18 09/07 3,710.18 3,000 710.18 10/07 3,710.18 3,000 710.18 11/07 3,710.18 3,000 710.18 12/07 3,710.18 3,000 710.18 01/08 3,710.18 3,000 710.18 02/08 3,710.18 3,000 710.18 03/08 3,710.18 3,000 710.18 04/08 3,710.18 3,000 710.18 סה"כ 22,320 ₪ בהתאם לכך זכאי התובע לסך של 22,320 ₪ בגין הפרשי שכר מינימום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד לתשלום בפועל. דמי הבראה גם בעניין דמי ההבראה טוענת הנתבעת כי שכרו של התובע ששולם באמצעות שירות התעסוקה ובאמצעות התשרים כלל דמי הבראה. אין כל בסיס ראייתי לטענת הנתבעת, ויש לחייבה לשלם לתובע דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות. בשים לב לותקו של התובע, הוא זכאי ל-13 ימי הבראה לפי 318 ₪ ליום הבראה, ובסך הכל 4,134 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד לתשלום בפועל. פדיון חופשה הנתבעת טוענת כי היא הפרישה 4% משכרו של התובע למדור התשלומים של שירות התעסוקה ובכך יצאה ידי חובת תשלום זכויות התובע לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. לטענתה, מאחר שהתובע זכאי אך ל-14 ימי חופשה בשנה, הפרשות אלה מכסות את מלוא זכויותיו של התובע לפי חוק חופשה שנתית. איננו מקבלים טענה זו, שכן קבענו לעיל שהשכר שדווח לשירות התעסוקה לא תאם את שכרו של התובע בפועל. על פי עדותו של מר אייל בן גיא, שהיתה מקובלת עלינו, הנתבעת שילמה לשירות התעסוקה את דמי החופשה עבור התובע, בהתאם לשכר בגובה מספר ימי עבודה שדווחו לשירות התעסוקה כפול שכר המינימום היומי (הגם ששכרו של התובע לא שולם בפועל על בסיס זה). אכן, בריכוז נתוני השתכרות שנתיים לגבי התובע שצורף לתצהירו של מר אלהרר, נרשם שבגין "תנאים סוציאליים שנתיים" הפרישה הנתבעת לשירות התעסוקה 483 ₪ בשנת 2004, 1,080 ₪ בשנת 2005, 1,283.50 ₪ בשנת 2006 ו-1,262.84 ₪ בשנת 2007. הואיל וחייבנו את הנתבעת במלוא סכומי ההבראה המגיעים לתובע על פי הפסיקה, ניתן לזקוף את מלוא הסכומים שהנתבעת הפרישה לשירות התעסוקה בגין "תנאים סוציאליים שנתיים" על חשבון זכויותיו של התובע לדמי חופשה. התובע זכאי לפדיון חופשה בגין יתרת החופשה הבלתי מנוצלת עבור התקופה מחודש 7/04 ועד סיום עבודתו. זאת לפי ההלכה שנקבעה בעע 574/06 כהן נ' אנויה ((טרם פורסם), ניתן ביום 8.10.2008) לפיה, בעת שמסתיימים יחסי עובד מעביד ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, נצברים לזכות העובד לכל היותר ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה שהתובע יצא לחופשה בעדה שולמו לו דמי חופשה. התובע עבד ככלל בשבוע עבודה בן 5 ימים. לפיכך צבר בתקופת עבודתו מ-7/04 עד 4/08 38 ימי חופשה. ערך יום חופשה, לפי שכר מינימום ליום לעובד שעבודתו היא חמישה ימים בשבוע, היה, בחודש 4/08, 171.21 ₪. בהתאם לכך, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 6,506 ₪. מסכום זה ניתן לקזז את הסכומים הצבורים בשירות התעסוקה, כאמור לעיל, בסך כולל של 4,109 ₪, וההפרש העומד לזכות התובע הינו בסך 2,397 ₪, אותו נפסוק לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד לתשלום בפועל. דמי נסיעות התובע טען באופן סתמי כי הנתבעת לא שילמה לו דמי נסיעות והיא חייבת סך 13,600 ₪. לתביעה זו אין כל בסיס, באשר התובע לא נדרש לנסיעות ממעונו לעבודתו, שכן הוא לן במקום עבודתו 5 לילות בשבוע. כאשר התובע חזר ללבן שרקיה בסופי שבוע, הוצאות נסיעותיו לביתו וחזרה לעבודה שולמו על ידי הנתבעת, אשר שילמה למונית שהסיעה את התובע ובני כפרו האחרים שעבדו במסעדה. בהתאם לכך, תביעת התובע לדמי נסיעות נדחית. דמי חגים התובע טען שהוא זכאי לדמי חגים בגין 50 ימי חגים שחלו בתקופת עבודתו, בסך 7,700 ₪. הנתבעת לא הכחישה בסיכומיה (להבדיל מתצהירו של מר אלהרר) את זכאותו העקרונית של התובע לדמי חגים, בהיבט של היותו "עובד יומי", למרות שחלק ממשכורתו של התובע לא שולמה על בסיס יומי או שעתי. אמנם, אותו חלק משכרו של התובע אשר כלל תשרים, הושפע מקיומם של ימי חג בהם המסעדה היתה סגורה, ומוצדק, באופן עקרוני להחיל על החלק היחסי של שכרו של התובע חובת תשלום דמי חגים. ואולם, התובע לא פירט בתצהירו אלו ימי חג חלו בסופי שבוע, בהם ממילא הוא לא עבד ושבגינם אין הוא זכאי לדמי חגים. בנסיבות אלו, כאשר התובע לא פירט בגין אלו ימי חג הוא זכאי לדמי חגים, וכאשר ממילא חלק ממשכורתו שולם על בסיס חודשי, איננו רואים לפסוק לתובע דמי חגים. דמי מחלה התובע טוען כי נעדר מעבודתו במסעדה בשל שבר הרניה ממנו סבל ושבגינו הוצרך לניתוח, בין 27.1.06 עד ליום 28.2.06. לטענתו, הנתבעת לא שילמה לו דמי מחלה בגין תקופת המחלה. התובע תובע סך 3,555 ₪ בגין דמי מחלה. הנתבעת טענה שהפרשותיה לשירות התעסוקה בסך 2.5% משכר התובע פוטרים אותה מתשלום דמי מחלה, על פי החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1995 ועל פי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991. לחילופין טענה הנתבעת שבפועל היא שלמה לתובע סך 3,325 ₪ כמפורט בתלוש השכר של שירות התעסוקה. אכן, על פי פרק ד2 לחוק עובדים זרים, על מעביד לשלם "גמול עבודה" כהגדרתו שם, לממונה, בהתאם להוראות הממונה. "גמול עבודה" כולל "תשלום סוציאלי", אשר מוגדר כ"תשלום לביטוח סוציאלי, לצבירת זכויות סוציאליות או למימון הטבות אחרות לעובדים, למעט דמי ביטוח". הגדרה זו כוללת דמי מחלה. סעיף 1יז(ו) לחוק עובדים זרים קובע כי מעביד ששילם גמול עבודה לממונה, יצא ידי חובתו כלפי העובד כדי התשלום ששילם לממונה. הנתבעת תמכה את טענתה בדבר העברת תשלומים לקרן דמי מחלה בשירות התעסוקה בחשבונות חודשיים שהנפיק שירות התעסוקה. ואולם, לא ניתן לדעת איזה חלק מתשלומים אלה הועברו בגין התובע. הסכומים המופיעים בחשבונות שצורפו לתצהיר מר אלהרר נחזים להיות קרן כללית עבור כלל עובדי הנתבעת, מבלי שניתן לזהות בגין אלו עובדים הם הופרשו לקרן. מכל מקום, בתלושי השכר של התובע שהנפיק שירות התעסוקה, קיימת רובריקה לציון הפרשות לדמי מחלה, ורובריקות אלה הן ריקות. בנסיבות אלה, הנתבעת אינה יכולה להיבנות מהוראות סעיף 1יז לחוק עובדים זרים, ויש לחייבה לשלם לתובע את ימי המחלה הנתבעים. מבחינת וותקו של העובד במועד שהייתו בתקופת מחלה, הוא אכן צבר מספיק ימי מחלה כדי להיות זכאי למלוא ימי המחלה אותם הוא תובע. כמו כן, הנתבעת אינה יכולה להיבנות מתלוש השכר של התובע לחודש 2/06, שכן כבר קבענו כי תלושים אלה לא שיקפו את התשלומים לתובע. לא מן הנמנע שהתלוש שיקף סכום שעל פיו שילמה הנתבעת הפרשות לשירות התעסוקה לצורך שמירה על תוקפו של רישיון העבודה של התובע. כך או אחרת, הנתבעת עצמה הודתה שתלושי השכר לא שיקפו את שכרו של התובע. הנתבעת לא העמידה כל תחשיב נגדי לתחשיבו של התובע באשר לסכום דמי המחלה שהתובע זכאי לקבל, ומשהסכום בו נקב התובע נראה סביר, נפסוק לו דמי מחלה כמבוקשו בסך 3,555 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד לתשלום בפועל. פיצויי פיטורים אין מחלוקת שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים. תקופת העבודה לעניין חישוב זכותו היא מחודש 7/04, שכן עבודתו של התובע לפני מועד זה היתה על בסיס מזדמן, ולא הוכח שהעסקתו החל מחודש 7/04 היוותה המשך רצוף של העסקת התובע על בסיס מזדמן לפני כן. בהתאם לכך, תקופת עבודת התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים היא 46 חודשים. הבסיס לחישוב הפיצויים הינו שכר המינימום בחודש 4/08 - סך 3,710 ₪. בהתאם לכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 14,221 ₪. מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהפרישה הנתבעת לשירות התעסוקה בשנים 2005-2007, כמפורט בריכוז נתוני השתכרות של התובע שצורף לתצהירו של מר אלהרר, בסך כולל של 5,612 ₪. בהתאם לכך, על הנתבעת לשלם לתובע בגין פיצויי פיטורים סך 8,609 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד לתשלום בפועל. דמי הודעה מוקדמת הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם מגיע לתובע פיצוי בעד פיטורים ללא מתן הודעה מוקדמת. התובע טוען כי פוטר ללא הודעה מוקדמת. הנתבעת טוענת כי התובע ויתר העובדים קיבלו הודעה מוקדמת על סגירת המסעדה בסוף חודש 4/08, מספר חודשים לפני סגירתה. במחלוקת זו עדיפה עלינו גרסת התובע. על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, הודעה מוקדמת לפיטורים יש ליתן בכתב. הנתבעת לא הציגה כל מכתב בו ניתנה לתובע הודעה מוקדמת לפיטורים. טענת הנתבעת לפיה עובדיה ידעו על סגירתה הצפויה של המסעדה אינה פוטרת אותה ממתן הודעה מוקדמת בו מועמד העובד באופן ברור וספציפי על מועד סיום עבודתו. טענת הנתבעת מבססת אך ידיעה כללית של העובדים על כך שבמועד כלשהו בעתיד הקרוב הם יפוטרו בשל סגירת המסעדה, אך אין בה כדי לענות על הדרישה ליתן הודעה מוקדמת ברורה לגבי מועד סיום העבודה. אשר על כן זכאי התובע לפיצוי בעד פיטוריו ללא מתן הודעה מוקדמת בסך 3,710 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד לתשלום בפועל. זכאות הנתבעת לקזז דמי כלכלה ולינה הנתבעת טוענת כי היא זכאית לקזז סך 11,612 מהסכומים שנפסקו לתובע בגין לינת התובע במסעדה ושלוש ארוחות ביום שהתובע אכל במסעדה. סעיף 1ה (ב) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 קובע: "(ב) המעביד רשאי לנכות משכרו של העובד הזר סכום להחזר הוצאות שהוציא או שהתחייב בהן בפועל, למגורים כאמור, בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר, בין דרך כלל ובין לסוגי עובדים זרים." לפי תקנה 2 (א) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000, הסכום המרבי אותו רשאי מעביד לנכות משכרו של עובד זר בעד החזר הוצאות המעביד למגורים הולמים מתעדכן כל שנה ונקבע בהתאם למקום אזור המגורים של העובד הזר. תקנה 2 (ב) לתקנות הנ"ל קובעת כי במקרה שבו המגורים הנם בבעלות המעביד הסכום המרבי אותו רשאי המעביד לנכות משכרו של העובד הזר לא יעלה על מחצית הסכום הנקוב בתקנת משנה (א) כן נקבע כי "לעניין זה יראו מגורים בבעלות המעביד כל עוד לא הציג המעביד למפקח חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדיו וקבלות על תשלום שכר דירה בעדה". אנו סבורים כי דין טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת להידחות מטעמים כמפורט להלן. ראשית, זכות הניכוי של מעביד בגין מגורים קיימת אם המעביד מעמיד לעובד הזר "מגורים הולמים". התקנות קובעות באופן מפורט מהם "מגורים הולמים" תוך הסדרה של גודלו של החדר, מספר האנשים שיכולים ללון בחדר אחד, ומבחנים נוספים. הנתבעת לא הוכיחה כי מגורי התובע היו "מגורים הולמים", ומשכך, אין להתיר לה לקזז סכום כלשהו בגין מגורים אלה. מעבר לכך, הלנת התובע במסעדה על ידי הנתבעת היוותה הפרה נמשכת של הוראות סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, המגדירה כעבירה פלילית הלנת תושב זר שנכנס לישראל שלא כדין. הכרה של בית הדין בזכות ניכוי של הוצאות מגורים בנסיבות כאלה תהווה עידוד להפרת החוק ועל כן מטעמים של תקנת הציבור אין להכיר בזכות ניכוי בנסיבות אלה. לגבי הוצאות הכלכלה, בהעדר הוכחה בדבר הסדר אחר, אנו סבורים כי הארוחות שהתובע אכל במסעדה במסגרת עבודתו היוו חלק מתנאי עבודתו ולפיכך אין בסיס לניכוי כלשהו מזכויותיו בגין ארוחות אלה. סך 3,500 ₪ ששולמו לתובע על פי מסמך מחודש 11/05 הואיל וחישבנו את זכויות התובע על פי תקופת עבודתו החל מחודש 7/04 עד מועד סיום עבודתו בחודש 4/08, רשאית הנתבעת לקזז מהסכומים שאנו פוסקים לתובע סך של 3,500 ₪ ששילמה לתובע בחודש 11/05, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.05. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר מינימום- סך של 22,230 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד למועד התשלום בפועל. ב. דמי הבראה- סך של 4,134 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד למועד התשלום בפועל. ג. פדיון חופשה- סך של 2,397 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד למועד התשלום בפועל. ד. דמי מחלה- סך של 3,555 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד למועד התשלום בפועל. ה. פיצויי פיטורים- סך של 8,609 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.08 ועד למועד התשלום בפועל. ו. דמי הודעה מוקדמת - סך 3,710 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.40.08 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת רשאית לקזז מהסכומים שנפסקו נגדה סך 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.05 ועד למועד ביצוע הקיזוז. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. הערעור על פסק דין זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים. ניתן היום, כד' כסלו תשע"א, 1 בדצמבר 2010, בהעדר הצדדים. "ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו". נציג ציבור נציג ציבור דניאל גולדברג, שופט עובדים זרים