לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה גביית יתר של ריביות בהליכי הוצאה לפועל (להלן: התובענה). המשיבה (להלן: המדינה) הודיעה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). לפיכך, עניינו של פסק דין זה בגמול למבקשים ובשכ"ט לב"כ המבקשים לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. 1. כללי בקשת האישור הוגשה ביום 8.2.09, בטענה כי לשכת ההוצאה לפועל גבתה ריבית פיגורים בתיקי שטרות ותובענות, רטרואקטיבית החל ממועד התגבשות עילת התובענה או המועד שנקבע לפירעון השטר, ולא החל מתום תקופת האזהרה או דחיית ההתנגדות כמתחייב על פי הוראות סעיף 81א' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל). ביום 10.5.09 הודיעה המדינה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וזאת מבלי להודות בטענות המבקשים, ותוך שהבהירה כי תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, אשר אושר ביום 16.11.07 ונכנס לתוקף ביום 16.5.09 (להלן: התיקון), ממילא מסדיר את סוגיית שיעורי הריבית הנגבים בתיקי שטרות ותובענות באופן המאמץ את פרשנות המבקשים לסעיף 81א' לחוק ההוצאה לפועל, כנטען בתובענה (להלן: ההודעה הראשונה) . ביום 1.11.09 הגישה המדינה הודעה שנייה, מתוקנת, לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגית, במסגרתה הודיעה המדינה כי התיקון לחוק יוחל גם על תיקים תלויים ועומדים (להלן: ההודעה השנייה). ביום 8.6.10 הגישה המדינה הודעה שלישית מתוקנת לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, במסגרתה הודיעה המדינה על נכונותה להחיל את התיקון גם על תיקים שהוגשה בהם התנגדות עד ליום התחולה והם תלויים ועומדים לפני בית המשפט (להלן: ההודעה השלישית). בהודעה מוסכמת של הצדדים מיום 11.7.10, הודיעו הצדדים על הסכמתם כי שלושת הודעות המדינה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מהוות הפסקת הגבייה שבעטייה הוגשה בקשת האישור. כמו כן, הסכימו הצדדים כי התיקונים להודעה המקורית לפי סעיף 9(ב), שעניינם בהחלת התיקון גם על תיקים תלויים ועומדים, ופתרון סוגיית התיקים בהם הוגשה התנגדות, הינם תוצאה ישירה של ההליכים המתנהלים בתיק זה. 2. שיקולים בפסיקת גמול ושכ"ט בעקבות הודעה על הפסקת הגבייה השיקולים לפסיקת גמול לתובע ושכ"ט לבא כוחו מקום בו נדחתה התובענה על פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מפורטים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 22(ב) מפרט את השיקולים לפסיקת גמול לתובע, כדלקמן: "בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: (1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי.; (2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; (3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית." סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, קובע שבקביעת שכר טרחת ב"כ התובע יתחשב בית המשפט בשיקולים הבאים: התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך; הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. (ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)." ד"ר אלון קלמנט, במאמרו "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט תשס"ז 131, מחלק את השיקולים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות לשלוש קטגוריות. הראשונה, שיקולי התשומה, הם שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ועוה"ד, כגון שכר טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך; הקטגוריה השנייה, שיקולי התפוקה לקבוצה המיוצגת, הם שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת; הקטגוריה השלישית, שיקולי הכוונה ציבורית, הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה הייצוגית, כגון: קידום אכיפת הדין, הרתעה, יעילות והוגנות, ולהכוונת המשאבים להגשת תובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. בע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (ניתן ביום 7.2.08)(להלן: "פסק הדין בעניין לויט"), קבע כב' השופט א' גרוניס כי השיקולים הקבועים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות מהווים רשימה לא ממצה. הסעיף נועד להתוות שיקול דעת לבית המשפט ואין לקבוע נוסחה קשיחה בעניין שכ"ט שנפסק לטובת ב"כ התובע הייצוגי. כב' השופט גרוניס הצביע שם על שלושה סוגי שיקולים המשתקפים בקריטריונים המנויים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות: "סוג שיקולים אחד נוגע לסוגיית התמריץ להגשת תביעה ייצוגית. בעניין זה קיים מתח בין שני שיקולים נוגדים אשר יש לאזן ביניהם: יצירת תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות אל מול הצורך למנוע הגשתן של תביעות סרק ייצוגיות או מנופחות יתר על המידה (ראו, פרשת אנליסט, עמ' 259). מובן, כי ככל שגדלה החשיבות אותה יש לייחס לתובענה הייצוגית גדל העניין ביצירת התמריץ להגישה. מטעם זה מורה החוק כי בעת קביעת שכר הטירחה יש להתחשב באינטרסים שהוגשמו על ידי הגשת התובענה. בגדרה של נקודה זו ניתן משקל הן לאינטרס היחיד, שבא לידי ביטוי בקריטריון התועלת שצמחה לקבוצה המיוצגת (ס"ק (1)), והן לאינטרס הציבור, הבא לידי ביטוי בקריטריון של מידת החשיבות הציבורית הטמונה בתביעה (ס"ק (3))(ראו, פרשת אנליסט, עמ' 258). הצורך במתן תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות מכתיב גם התחשבות בשאלה מה היה היקף ההשקעה בהגשתה ובניהולה של התובענה הייצוגית ומה היתה מידת הסיכון הכרוכה בה (ס"ק (2)). זאת, שכן כגודל הקושי והסיכון שבתובענה כך הצורך באיזונו על ידי קביעת שכר הולם. מנגד, השאיפה למנוע הגשת תביעות סרק או ניפוחן מעבר לראוי מכתיבה את הקריטריון הקבוע בס"ק 5, לפיו להתחשב בפער בין הסעדים הנתבעים לסעדים שאושרו. קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס. סוג שיקולים שני עניינו הכוונת התנהגות "בא כוח מייצג", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, בנוגע לאופן ניהול התובענה והבקשה לאישורה. החוק מבקש ליצור תמריץ לכך שהדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובתובענה עצמה ינוהל ביעילות ובהגינות. לאור מטרה זו קובע החוק כי בקביעת גובה שכר הטרחה יש להתחשב באופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את התובענה הייצוגית (ס"ק (4)). סוג שיקולים שלישי המשתקף בסעיף הינו השאיפה כי יהיה יחס הולם בין שכר הטירחה לבין התובענה הייצוגית. היינו, כי שכר הטרחה יהיה סביר והוגן בהתחשב בכלל מאפייניה של התובענה הייצוגית. חלק מהגורמים המשפיעים על סבירותו של גובה שכר הטירחה הינם המאמץ שהושקע בה והתועלת שהיא הניבה לקבוצה. כך, לדוגמה, יש להקפיד כי שכר הטירחה לא יעקר למעשה את טובת ההנאה האמורה לצמוח לחברי הקבוצה או יפחית ממנה באורח בלתי סביר (פרשת אנליסט, עמ' 259)." להלן אבחן את תחולת שיקולים אלו במקרה שלפני. א. שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת ושיקולי הכוונה ציבורית אין מחלוקת בין הצדדים כי הגשת התובענה היא שגרמה להחלת התיקון גם על תיקים תלויים ועומדים ואף להסדרת עניינם של תיקים התלויים ועומדים בבית המשפט בשל הגשת התנגדות. לטענת המדינה, הסוגיה העיקרית בבקשת האישור, תיקון שיעורי הריבית לעתיד, הוסדרה ממילא במסגרת חקיקה של הכנסת, והתיקון היה מתבצע גם אלמלא הוגשה. לטענת המבקשים, התיקון לחוק אינו נוגע לתקופת החיוב בה עוסקת התובענה. אכן, היות ונוסחו של סעיף 81א' לחוק ההוצאה לפועל, ביחס לתקופת חיוב הריבית טרם מועד תום תקופת האזהרה, נותר ללא שינוי, ספק אם אלמלא הגשת התובענה היתה המדינה מפסיקה את גביית היתר של ריבית הפיגורים. בנוסף, מאחר והמדינה ניצלה את זכות היתר שניתנה לה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, היא אינה יכולה לטעון לעניין פסיקת הגמול ושכר הטרחה למבקשים, כי הפסקת הגבייה אינה בעטייה של התובענה. יש לראות בהפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות כהודאה של הרשות שהגבייה נעשתה שלא כדין, כפי שציינה כב' השופטת רות רונן בבש"א (ת"א) 30948/08 קובי זמיר נ' עיריית רמלה (מיום 6.1.09): "האפשרות של רשות מנהלית להודיע על חדילת גבייה - היא חריגה. באשר לנתבעים שאינם רשויות ציבוריות, לא קיימת אפשרות כזו, ולכן נתבע שאינו רשות ציבורית חשוף לסיכון של קבלת התביעה כנגדו במלואה, אף אם הוא מודיע על שינוי דרכיו ממועד הגשת התביעה ואילך. מובן כי זכות יתר זו מועילה מאוד לרשויות - אשר יכולות למנוע מעצמן סיכון של השבה בסכומים גבוהים שנגבו שלא כדין, בין אם הסכומים נגבו על ידיהן בתום לב ובין אם לא, בין אם ההשבה תגרום להם לנזק משמעותי ובין אם לא... אני סבורה לאור האמור לעיל, כי כאשר רשות מנצלת את הזכות שניתנה לה במסגרת החוק, ומודיעה על חדילת גבייה, על בית המשפט להתייחס להודעה זו כאל "הודאה" בכך שהגבייה לא היתה חוקית - ככל שמדובר בסוגיית הגמול לתובע ושכר טרחת עורכי דינו. אין מקום לאפשר לרשות להודיע על חדילת הגבייה, ובמקביל לטעון כי היא לא גבתה גביית יתר, וכי לכן אין מקום לשלם גמול לתובע המייצג, ושכר טרחה לבא כוחו". יש להדגיש כי חשיבותה הציבורית של הגשת התובענה הייצוגית היא ביישום עקרון שלטון החוק, ובאפקט ההרתעתי והחינוכי שהיא מפעילה כלפי רשויות ציבוריות, לפעול על פי חוק, ולהימנע מהטלת תשלומי חובה שלא כדין. במקרה זה, זהו השיקול המרכזי. התביעה הביאה להפסקת גבייה במקרים רבים. המדינה מבקשת כי בית המשפט יביא בחשבון כי הכספים שיפסקו כגמול ושכר טרחה למבקשים הינם כספים המוצאים מן הקופה הציבורית. כמו כן, מציינת המדינה את העובדה כי הכספים שנגבו ביתר מועברים לכיסיהם של הזוכים, ולא לקופת המדינה. שיקולים אלה הם שהנחו את המחוקק להעניק לרשויות ציבוריות את ההטבה שבסעיף 9 לחוק תובעות ייצוגיות, שנוצלה על ידי המדינה במקרה זה, ולכן לא נדרשה להשיב את מלוא הסכומים שגבתה ביתר. אין להביא שיקולים אלו פעם נוספת בחשבון, כאשר נבחן נושא הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו. המבקשים מעריכים את חיובי היתר של הקבוצה כולה בסך העולה על מיליארד ₪. המדינה מצידה, בהודעת החדילה הראשונה, ציינה כי קיימים לכל הפחות 530,000 הליכי הוצאה לפועל בהם החלו הליכי הוצאה לפועל לפי שיטת גביית הריבית אשר חוקיותה נתקפה במסגרת התובענה. ב. שיקולי תשומה (שכ"ט, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך) המבקשים עומדים על כך שבמקרה זה, בניגוד למקרים הרגילים בהם מודיעה הרשות על הפסקת גבייה, נדרשו המבקשים לנהל הליך ארוך ומורכב, ובמסגרתו היה עליהם להגיב לבקשות שונות של המדינה, בין השאר בקשה למחיקה על הסף ובקשה לפסילת שופטת. כמו כן, נדרשו המבקשים להגיב לבקשות המדינה להארכת מועד למתן הודעת חדילה, ולהגיב לטענות המדינה בהודעות החדילה לפיהן אין קשר בין הבקשה להודעות החדילה. המדינה מצידה טוענת כי מדובר בתיק שאינו מורכב מבחינה משפטית או עובדתית, וכי נחסך זמן שיפוטי רב בכך שהמדינה חסכה בטרחת הצדדים ובזמן השיפוטי בכך שלא עמדה על הטענות לסילוק התובענה על הסף. אף על פי שאין מדובר בתיק מורכב מבחינה עובדתית או משפטית, ולמרות שנחסך זמן שיפוטי בכך שהמדינה הודיעה על חדילה מגבייה, במקרה זה, קדמו להודעת החדילה הליכים שעניינם טענות סף של המדינה, וגם עם הודעת החדילה לא נסתיימה עבודת המבקשים ובאי כוחם. בטרם הודיעה המדינה על הפסקת גבייה, המבקשים נדרשו להגיב לבקשת המדינה למחיקה על הסף של הבקשה והתובענה, ולבקשות להארכות מועד להגשת הודעת חדילה ולהגשת תשובה לבקשה לגופה. כמו כן, נדרשו המבקשים להגיב לבקשת המדינה לפסילת שופטת. התיקונים להודעת החדילה המקורית, והתועלת לקבוצה שהושגה במסגרתם, הושגו במשא ומתן שנוהל עם המבקשים. המבקשים נדרשו איפוא, הן לניהול הליך משפטי, והן לניהול משא ומתן עם המדינה, על מנת למקסם את הישגי הקבוצה. העובדה שהמדינה לא עמדה על טענותיה לסילוק על הסף, אינה מהווה שיקול שיש לשקול במסגרת פסיקת הגמול לתובע הייצוגי, שכן כאמור הודעת המדינה על חדילה מגבייה כמוה כהודאה של הרשות כי הגבייה נעשתה שלא כדין. 3. סיכום בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהרשות הודיעה על הפסקת גבייה, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשים גמול בסך של 85,000₪, ולב"כ המבקשים 200,000₪. סכומים אלה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. המזכירות תודיע לצדדים. בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס המתנהל לפי חוק זה. ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"א, 05 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. תביעה ייצוגית