לפנינו תובענה לתשלום הפרשי שכר, הפרשי פיצויי פיטורין, הפרש תמורת הודעה מוקדמת, הפרשות לקרן פנסיה, דמי הסתגלות ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרת חוזה ונזק שאינו נזק ממון. הסוגיה העיקרית העומדת לפנינו בתיק זה היא - האם רכיב האש"ל אשר שולם לתובע במסגרת עבודתו כנהג הוא רכיב פיקטיבי ועל כן יש לכלול אותו במשכורת הקובעת לעניין הזכויות הסוציאליות השונות. כמו כן, עלינו להכריע בשאלה אם התובע זכאי לתוספת אש"ל בגין תקופת עבודתו במחלקת אריזה והמכלה וכן אם התובע זכאי לסעדים כלשהם בגין סיום עבודתו. העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו, הן כדלקמן: תפקיד התובע וסיום יחסי עובד מעביד הנתבעת היא חברה העוסקת בעיקר בייצור לוחות תרמופלסטיים ופועלת בחצרי קיבוץ רמת יוחנן (להלן:"הקיבוץ"). לתובע רצף עבודה אצל הנתבעת מתאריך 1.1.93, כאשר עד מאי 2003 עבד כנהג. בסמוך לחודש מאי 2003 בצעה הנתבעת שינוי ארגוני כאשר החליטה לסגור את מחלקת ההובלות ולעשות שימוש במיקור חוץ (outsourcing) בתחום זה. כתוצאה מהשינוי הארגוני ניתנה לתובע אפשרות לסיים את עבודתו בנתבעת כאשר הנתבעת הציעה לסייע לו להתקבל לעבודה בחברה החיצונית שתספק לנתבעת את שרותי ההובלה במסגרת מיקור החוץ. לחילופין, הנתבעת הציעה לתובע להמשיך לעבוד אצלה כעובד מחלקת אריזה והמכלה – אך לא כנהג. התובע החליט להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת, במחלקת אריזה והמכלה (לא כנהג) - כפי שהוצע לו. לאחר מספר דיונים שנערכו בנתבעת הוחלט ביום 3.6.03 כי: "בשל הפסקת העבודה כנהג יורד מן משכורת החזר הוצאות האש"ל/ כלכלה – מידית". תוכן הודעה זו נמסר לתובע (נספח א' לתצהירה של גב' ליכט מטעם הנתבעת). החל מחודש 06/03 חדלה הנתבעת לשלם לתובע תשלום עבור אש"ל (ראה תלושי השכר – נספח ב' לתצהיר התובע). לטענת התובע, הוא אמנם החליט להישאר בנתבעת, אך חש כי הדרישה לוותר על תוספת האש"ל בוצעה בכפייה, עת נאמר לו כי אם לא יסכים לכך יפוטר. התובע טוען כי נאלץ להשלים עם רוע הגזירה לאחר שהובטח לו כי ימשיך להיות מועסק ע"י הנתבעת וכי שאר מרכיבי שכרו לא ייפגעו. יצוין, כי התובע היה עובד חודשי ושכרו האחרון כנהג היה מורכב מהרכיבים הבאים, כפי שעולה מתלוש השכר של חודש 04/03 (נספח ב' לתצהיר התובע): 7,949 ₪ - שכר רגיל, אש"ל – אשר שולם על פי תעריף יומי של 24 ₪ נטו, תוספת נוכחות בגובה 100 ₪ , תוספת אחריות בגובה 600 ₪ והחזר הוצאות נסיעה ששולם על פי תעריף יומי. עבודתו של התובע בנתבעת הסתיימה בתאריך 27.6.04 בפיטורים. במועד זה זומן התובע למנהל המפעל מר אמיר זוהר (צ'ובין), שם נוהלה עימו שיחה בה השתתפו גם מנהל מחלקת האריזה - מר יצחק (צוקי) דרור ומנהלת משאבי אנוש – גב' יפעת ליכט, אשר העידה לפנינו. כפי שעולה מפרוטוקול השיחה, הודע לתובע על הכוונה לפטרו ממספר טעמים: התייעלות במחלקה בה עבד (אריזה והמכלה), חוסר שביעות רצון מתפקודו במחלקה ועלותו הגבוהה (נספח ג' לתצהיר גב' ליכט). מהפרוטוקול עולה כי התובע הביע את התנגדותו לטענות שהועלו בעניינו. יצוין כי מהראיות שהובאו לפנינו לא עולה כי התובע ביקש לערוך שיחה נוספת בה יידון נושא פיטוריו, והדבר אף לא נטען על ידו. בהמשכה של השיחה הנ"ל הודע לתובע על הכוונה לפטרו ונמסר לו מכתב פיטורים, הנושא תאריך 27/6/04, לפיו יחסי העבודה יסתיימו במועד זה וישולם לתובע תשלום חלף הודעה מוקדמת של חודש ימים (נספח ג' לתצהיר התובע ונספח ג' לתצהירה של גב' ליכט). בתאריך 10.8.04, נשלח לתובע מכתב פיטורים מעודכן הנושא את תאריך מועד הפיטורים (27.6.04) והמתייחס גם לחודשי ההסתגלות להם זכאי התובע, כפי שיפורט בהמשך (נספח ד' לתצהיר התובע). שכרו של התובע בחודש האחרון לעבודתו (06/04) עמד על 8,036 ₪ - 'שכר רגיל', תוספת נוכחות בגובה 100 ₪, תוספת אחריות בגובה 600 ₪ וכן תשלום בעבור הוצאות נסיעה ששולם על בסיס תעריף יומי (ראה תלוש השכר לחודש 06/04 – נספח ב' לתצהיר התובע). בתלוש השכר של חודש אוגוסט 2004 שולם לתובע מענק הסתגלות בגובה 8,636 ₪ - מענק בגובה סך השכר החודשי הרגיל ותוספת האחריות. תוספת אש"ל הארוחות שסיפקה הנתבעת לעובדיה הנתבעת מעניקה לכלל עובדיה ארוחות מסובסדות, באופן הבא: במפעל הנתבעת קיים חדר אוכל בו אוכלים ארוחת בוקר בין השעות 09:30 – 11:00. עובד שאוכל בחדר האוכל במפעל אינו מחוייב להעביר כרטיס או לדווח על כך בדרך כלשהי. כפי שפורט לעיל, המפעל נמצא בחצרי קיבוץ רמת יוחנן, ועובדים רשאים לאכול את ארוחת הצהריים בחדר האוכל של הקיבוץ, בין השעות 11:30 – 13:30. עובד שאוכל בחדר האוכל של הקיבוץ צריך לדווח על כך לקופאי בראשית הארוחה. בין השנים 1993 -1997, אפשרה הנתבעת לעובדיה, ובהם התובע, לאכול שתי ארוחות ביום על חשבונה - ארוחת בוקר בחדר האוכל במפעל וארוחת צהריים בחדר האוכל בקיבוץ (ראה חקירת התובע בע' 8 ש' 29 לפרוט'). בשלב כלשהו, כנראה במרץ 1997, הוחלט כי כל עובד רשאי לאכול רק ארוחה אחת ביום על חשבון הנתבעת וכלשונו של התובע: " וכל אחד צריך להחליט האם הוא אוכל ארוחת בוקר במפעל או ארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ" (ראה עדות התובע, החל בע' 8 ש' 28 לפרוט'). לעניין סבסוד הארוחות - בתאריך 12.3.97 (בתקופה בה התובע עדיין עבד כנהג) שלחה הנתבעת מכתב לתובע אשר לשונו כדלקמן: "נושא ארוחות. סיכום בנושא הארוחות שלך. לאחר בירור שלי להלן הסיכום: אם תגיע לאכול בפלרם (בח"א של פלרם) (חדר האוכל של המפעל – א.ש.ב.) לא תחוייב במשכורת (סעיף אש"ל). במידה ותגיע לאכול בקיבוץ- תחוייב שווי הארוחה בקיבוץ כמו כל שאר העובדים" (נספח א' לתצהירה של חשבת השכר של הנתבעת, גב' צוקרמן). הסדרי הכלכלה המיוחדים לנהגים לגבי עובדים אשר שימשו כנהגים בנתבעת הנהיגה זו האחרונה הסדר מיוחד בעניין כלכלתם. הנהגים, שלא כמו יתר העובדים, קיבלו תשלום בגין הוצאות כלכלה – תשלום אש"ל. גב' ליכט, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת העידה כי הדבר נבע מכך שהנהגים שהו חלק רב מזמנם מחוץ לנתבעת, והתשלום ניתן מתוך הנחה שמטבע עבודתם לא יתאפשר לנהגים להנות מהארוחות שמספקת הנתבעת לעובדיה בחצריה, כמפורט לעיל, וייאלצו לרכוש את כלכלתם בחוץ. לאור זאת, שולם לנהגים תשלום אש"ל אשר חושב על פי תעריף יומי. נכון למועד סיום עבודתו כנהג (05/03) קיבל התובע אש"ל יומי בסך 24 ₪ נטו ליום ובממוצע לחודש – 972 ₪ . אין מחלוקת כי ההפרשות לפנסיה בעבור התובע היו לפי משכורת הכוללת את הרכיבים 'שכר רגיל' ותוספת אחריות וכי לא הופרש לפנסיה בגין רכיב האש"ל. על פי עדותן של העדות מטעם הנתבעת, אשר היו מהימנות עלינו, כפי שיפורט להלן, לעובד בתפקידי נהג עמדה האפשרות לאכול ארוחה אחת ביום בחדר האוכל של המפעל או בחדר האוכל של הקיבוץ, כפי שיתר העובדים עשו, וזאת במידה והדבר התאפשר לו במסגרת יום העבודה. עם זאת, אם הנהג אכל בחדר האוכל של הקיבוץ (בו מוגשת ארוחת צהריים) לא שולמו לנהג דמי אש"ל בגין אותו יום, מהטעם שלא נזקק להוציא הוצאות כלכלה מחוץ לחצרי הנתבעת. מכאן, כי התובע קיבל אש"ל עבור ימים בהם לא אכל בחדר האוכל של הקיבוץ. בימים בהם אכל בחדר האוכל של הקיבוץ, לא קיבל אש"ל.. חשבת השכר של הנתבעת, גב' צוקרמן, העידה כי קיבלה מדי חודש דווח מהקיבוץ לגבי מספר הארוחות שהנהג אכל בקיבוץ. על פי נתון זה שולם לנהג אש"ל, כאשר התשלום חושב על פי הפחתת מספר הימים בהם אכל בקיבוץ ממספר ימי העבודה בפועל באותו חודש. אין מחלוקת כי כאשר העובדים (ובהם גם הנהגים) אכלו בחדר האוכל של המפעל לנתבעת לא היתה אינדיקציה על כך, באשר העובדים לא נדרשו לדווח על כך. מאידך, כאשר אכלו בחדר האוכל של הקיבוץ היה עליהם למסור את פרטיהם לקופאי, כך שהיה דווח בעניין. לטענת הנתבעת, בשל חילופי תוכנות לא ניתן לאתר כיום את הנתונים אודות המועדים בהם התובע אכל בחדר האוכל של הקיבוץ. יובהר, כי במהלך התקופה בה התובע חדל לעבוד כנהג (לאחר 05/03) לא שולמו לו דמי אש"ל באשר הכללים אשר היו נהוגים לגבי נהגים לא חלו עליו עוד, והכל כפי שיפורט בהמשך. עיקר טענות התובע – רכיב האש"ל אשר שולם לתובע הוא פיקטיבי ואינו מותנה. לטענתו, הוא לא נדרש להוציא הוצאות הנוגעות לכלכלה, מהטעם שאכל בחדר האוכל במפעל או בחדר האוכל בקיבוץ באופן קבע. על כן יש לכלול את האש"ל בשכר הקובע לעניין הזכויות הסוציאליות - לרבות פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פנסיה ומענק הסתגלות. התובע זכאי להפרשי שכר בגובה תשלום האש"ל הממוצע, במשך התקופה בה לא שולם לו האש"ל, דהיינו מחודש 06/03, בסמוך למועד בו חדל לעבוד כנהג. הנתבעת התחייבה לשלם לתובע מענק הסתגלות בגובה שני חודשי עבודה אך שילמה רק חלק מהסכום ועל כן התובע זכאי ליתרת הסכום. מענק ההסתגלות לא הותנה בחתימה על כתב ויתור. התובע פוטר שלא כדין, פיטוריו היו שרירותיים וללא סיבה מספקת. כן לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להשמיע את טענותיו. יצוין כי בסיכומיו התובע זנח את טענתו כי פיטוריו נגדו את ההסכם הקיבוצי בענף הפלסטיקה, ככל הנראה לאחר שבמסגרת העובדות המוסכמות הוסכם שההסכם הקיבוצי אינו חל על הנתבעת, אלא צו ההרחבה (ע' 2 לפרוט'). עיקר טענות הנתבעת – רכיב האש"ל ששולם לתובע היה בבחינת החזר הוצאות ועל כן אין להכלילו בשכר הקובע לעניין הזכויות הסוציאליות. לאור העובדה כי רכיב האש"ל הוא בבחינת החזר הוצאות, הרי שמאז חדל התובע לשמש כנהג ואכל באופן קבע בחדר האוכל במפעל או בחדר האוכל בקיבוץ, אין מקום לשלם לו הפרשי שכר בגין אי תשלום האש"ל. התחייבות הנתבעת לשלם לתובע מענק הסתגלות היתה כפופה לחתימה על כתב ויתור וסילוק, בו יצהיר התובע כי אין לו כל דרישות או תביעות נוספות כלפי החברה - תנאי שהתובע לא קיים. לא היה כל פגם בפיטורי התובע ועל כן הפיטורים היו כדין. דיון והכרעה הכללת רכיב אש"ל בשכר הקובע לעניין הזכויות הסוציאליות הסוגיה הראשונה העומדת לפתחנו היא האם רכיב האש"ל היה רכיב פיקטיבי או החזר הוצאות מותנה. על פי הפסיקה תוספת אשר תשלומה מותנה בתנאי או במצב אינה בבחינת חלק מהשכר שיובא בחשבון לעניין חישוב פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות. כמו כן, נטל הראייה מוטל על הטוען כי רכיב תשלום המכונה 'תוספת' הינו חלק משכר העבודה, וכינויו פיקטיבי. בעניין זה העידו לפנינו מנהלת משאבי אנוש בנתבעת - הגברת ליכט וכן חשבת השכר - הגברת צוקרמן, אשר עדותן היתה מהימנה עלינו. איננו מקבלים את טענת התובע כי עדותן חסרת משקל בשל שהתבססה על עדויות שמועה, באשר שתי העובדות היו מעורבות מתוקף תפקידן בנושאים העיקריים הנדרשים להכרעה במסגרת הליך זה. כמו כן, איננו מקבלים את טענת התובע, כי היה על הנתבעת להעיד עדים נוספים. עדותם של הגב' ליכט וצוקרמן היתה עניינית, רלוונטית וכיסתה את הנושאים אשר היו במחלוקת בין הצדדים. מעדותן של עדות הנתבעת עלה כי הוצאות אש"ל משולמות אך ורק לנהגים, כפועל יוצא מאופי עבודתם. כן עלה מעדותן, כי הוצאות אש"ל משולמות לפי ימי עבודה בפועל, למעט אותם ימים בהם התובע אכל בחדר האוכל של הקיבוץ – שאז יש אינדיקציה שהתובע לא נדרש להוציא הוצאות על ארוחת צהריים מחוץ לנתבעת. אף מעדותו של התובע עלה, כי החלק הארי של עבודתו היה מחוץ לחצרי המפעל וכי תשלום האש"ל הופסק בד בבד עם הפסקת תפקידו כנהג (ע' 7-8 וע' 11 ש' 27 לפרוט'). גרסתה של הנתבעת מתיישבת עם תלושי השכר של התובע. תחילה יצוין בהקשר זה כי התובע קיבל שכר חודשי ואולם תשלום האש"ל היה יומי ולא חודשי, וזאת בדומה לתשלום הנסיעות. התובע לא קיבל אש"ל כאשר היה בחופשה, כפי שניתן ללמוד, לדוגמא, מתלוש השכר של ינואר 2001. באותו חודש התובע ניצל שישה ימי חופשה, ושולם לו עבור 21 ימי אש"ל ו- 21 ימי נסיעות, בעוד שכעולה מתלושי השכר, בדרך כלל היה התובע מקבל תשלום בגין מספר גבוה יותר של ימי אש"ל /נסיעות (תלוש השכר מחודש 01/01 – נספח ג/3 לתצהיר גב' צוקרמן וראה יתר התלושים - נספחים ג' –ד' לתצהיר). מתלושי השכר אנו למדים כי לא תמיד מספר ימי האש"ל תאם למספר ימי הנסיעות ששולמו. כך לדוגמא, בנובמבר 1998 קיבל התובע 24 ימי אש"ל ו- 26 ימי נסיעות. בינואר 1997 קיבל התובע 26 ימי אש"ל ו- 27 ימי נסיעות וכך עולה מתלושים נוספים (נספח ב' לתצהירה של גב' צוקרמן). כעולה מהתלושים ומתצהירה של גב' צוקרמן, ניתן ללמוד על מס' ימי העבודה בפועל ממס' הימים בגינם שולמו נסיעות. הגב' צוקרמן הסבירה כי אם התובע אכל בחדר האוכל בקיבוץ אז לא היו משלמים לו אש"ל בגין אותו יום ויש בכך בכדי להסביר מדוע מספר ימי האש"ל ומספר ימי הנסיעות אינו חופף. ואכן באף אחד מהתלושים לא עלה מס' ימי האש"ל על מס' ימי הנסיעות. יצוין כי בכך יש כדי לסתור את טענת התובע כי דמי האש"ל שולמו לתובע 'באופן עקרוני' בעבור נוכחות בעבודה (סעיף 21 לסיכומי התובע). מתלושי השכר אף עולה כי לפרקים השתנה תעריף האש"ל היומי (נספח ד' לתצהיר גב' צוקרמן). באשר התובע הוא הטוען כי תוספת האש"ל אינה משקפת בפועל את הכינוי אשר ניתן לה – הרי שעליו מוטל הנטל להוכיח כי האש"ל שולם ללא כל תנאי מתלה, ובין היתר להוכיח את טיעונו כי גם כאשר אכל את ארוחת הצהריים בקיבוץ עדיין שולמה לו התוספת. עם זאת, כאשר נשאל אם בעת ששימש כנהג אכל בקיבוץ או אכל בחדר האוכל של הנתבעת הוא לא ידע להשיב באשר, לטענתו, לא זכר את אשר עשה. עם זאת, מעדותו של התובע עולה הרושם כי החל משנת 1997, אז צומצם מספר הארוחות המסובסדות לארוחה אחת ביום – הוא חדל, ככלל, לאכול בחדר האוכל בקיבוץ, על מנת שלא יחוייב בשווי המס ואכל בנתבעת. כך העיד התובע בעניין זה: "כששימשתי כנהג מ-1993... באותה תקופה אכלו בחדר האוכל של הנתבעת – ארוחת בוקר וארוחת צהריים –אכלו בקיבוץ. כמעט כל יום אכלתי בחדר האוכל של הקיבוץ ארוחת צהריים באותם שנים. כך עשיתי עד שהנתבעת עשתה שינוי והחליטה שלא ניתן לאכול שתי ארוחות ביום, וכל אחד צריך להחליט האם הוא אוכל ארוחת בוקר במפעל או ארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ. הנתבעת הזיזה את זמן ארוחת הבוקר כדי שיוכל להתאים, והזיזה אותו לכיוון הצהריים ונתנה אפשרות לאכול או כאן או פה. עד שעשו את השינוי הזה כמעט כל יום, אכלתי שתי ארוחות בנתבעת/קיבוץ..." (החל בע' 8 ש' 28 לפרוט'). ובהמשך - לשאלות בית הדין: "ש:אחרי השינוי שדיברנו עליו קודם עם חדר האוכל, האם אכלת פעם ביום או פעמיים ביום? ת: פעם ביום. ש: וקודם לכן? ת: או פעם או פעמיים, לפי איך שזה הסתדר" (ע' 13 ש' 31 לפרוט'). מהאופן בו ניסח התובע את דבריו עולה כי לאחר שנת 1997 לא נהג לאכול מספר פעמים רב בחדר האוכל בקיבוץ – דבר התואם לנתונים בתלושי השכר, לפיהם קיבל אש"ל בגין מרבית ימי העבודה . אמנם בהמשך עדותו ניסה התובע לתקן את הרושם שעלה מדבריו וטען כי המשיך לנהוג כפי שנהג גם לאחר השינוי בשנת 1997, אך טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האופן בו הוא עצמו הציג את הדברים, לפיהם בשנת 1997 חל שינוי שלאחריו כבר לא אכל מדי יום בחדר האוכל בקיבוץ. התובע נשאל האם בתקופה בה עבד כנהג, היו ימים בהם הגיע לעבודה אך לא קיבל בגינם אש"ל. התובע משך בכתפיו, השיב כי אינו יודע והוסיף "אם באתי לעבודה – למה לא קיבלתי?" (ע' 9 לפרוט' ש' 31). כאשר הוצג בפניו תלוש שכר בו קיים הבדל בין מס' ימי הנסיעות ומס' ימי האש"ל הוא לא ידע להסביר זאת אך טען כי "אני חושב שאחר כך היה בירור וזה תוקן". התובע לא ידע לפרט אילו בירור או תיקון נערכו וטען "אני לא עוקב אחר העניין הזה". מיד לאחר מכן העיד כי העיר לנתבעת על הנושא בעבר אם כי לא פרט באילו נסיבות (ע' 10 ש' החל משורה 1). תגובות אלו של התובע תמוהות וסותרות – פעם אומר כי לא שם לב לכך שלא קיבל אש"ל בגין כל הימים ופעם טוען כי העיר על כך ואף נערך בירור ותיקון. איננו מקבלים את טענת התובע כי מהאמור לעיל בתלושי השכר ניתן ללמוד שבמשך השנים התובע קופח עת לא שולמו לו מלוא דמי האש"ל. טענה זו אין לה על מה שתסמוך באשר התובע לא הביא כל ראיה לפיה הלין על 'קיפוח מתמשך' זה. כאן יצוין כי התובע אף לא הלין על כך שלא היתה הפרשה לפנסיה בגין רכיב האש"ל. התרשמותנו מעדותו של התובע היתה, כי התובע הכיר היטב את זכויותיו וחיפש דרך למקסם את ההטבות ואת השכר שהוא מקבל וזאת בניגוד לנסיונו להציג את עצמו כאדם נאיבי שלא הכיר את זכויותיו. כך, לעניין הארוחות, התרשמנו שהתובע העדיף לאכול בחינם (בחדר האוכל של המפעל) ולקבל תשלום בגין אש"ל בתלוש השכר ויש בכך כדי להסביר מדוע אכל לעתים נדירות יותר בחדר האוכל בקיבוץ. מהסבריו של התובע לעניין סדר יומו ניתן להבין כי בדרך כלל הצליח להגיע למפעל בשעות בהן חדר האוכל במפעל היה פתוח וככל הנראה הלך לאכול בחדר האוכל בקיבוץ רק משלא הספיק לאכול בחדר האוכל של המפעל (החל בע' 7 ש' 26 לפרוט'). למעשה, חישוב ימי הזכאות לאש"ל בוצע על פי מספר הימים בהם התובע לא אכל בחדר האוכל בקיבוץ, באשר לגבי הקיבוץ הייתה אפשרות למעקב, לנוכח הרישום אצל הקופאי. אף אם היו ימים בהם התובע אכל ארוחה בחדר האוכל במפעל, ושולם לו בגין יום זה אש"ל, אין ללמוד מכך שמדובר בתוספת פיקטיבית. משבחרה הנתבעת לעקוב אחר הימים בהם מגיע אש"ל בדרך זו עדיין מדובר בתשלום מותנה, והעובדה שהתובע נהנה מההפקר, אינה משנה זאת. אף בעובדה שהתובע לא נדרש להציג קבלות על ארוחותיו אין כדי לשלול שמדובר בתוספת מותנית. במהלך חקירתו הראשית טען התובע, לראשונה, כי "האש"ל היה מרכיב פיקטיבי מהשכר, וזאת אמר לי עמוס נצר שקיבל אותי לעבודה" (ע' 11 ש' 9). נתון זה, אשר לכאורה תומך בגרסתו של התובע, לא צוין בתצהירו וכן נצר לא הובא כעד מטעמו. לא נעלם מעינינו מכתב אותו צרף התובע (נספח יב/17 לתצהירו), בו נרשם ע"י הגב' אירית יריב כי מרכיב הכלכלה פיקטיבי ואינו מעודכן. התובע מבסס את תביעתו על מכתב זה. עם זאת, התובע – שהנטל להוכיח כי מרכיב האש"ל הינו פיקטיבי, מוטל עליו – לא הזמין את הגב' יריב על מנת להעיד למה התכוונה בתרשומת זו, בעוד שעדויותיהן של עדות הנתבעת סתרו מכתב זה, בכל הנוגע לאופן בו בוצע תשלום האש"ל בפועל. אם לא די באמור לעיל, הרי שהרישא במכתב שנרשם ע"י הגב' יריב, אינו נכון עובדתית. כך לדוגמא, כותבת הגב' יריב - "יחד עם זאת, כלכלה תהיה על פי מס' ימי עבודה קיימים בחודש. לקיחת יום יומיים חופשה לא תוריד כלכלה". בפועל, אנו למדים מהתלושים ומעדויות הצדדים כי כאשר התובע היה בחופש הוא לא קיבל את רכיב הכלכלה /אש"ל. כמו כן, בשונה מהאמור במכתב, רכיב הכלכלה התעדכן מעת לעת. משהרשום במכתב אינו משתקף במציאות חיי היומיום ומשהתובע לא הביא את הגב' יריב להעיד בעניין המכתב, משקלו של המכתב נמוך. מכל האמור לעיל אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי רכיב האש"ל הוא החזר הוצאות ועל כן אין לכלול אותו במשכורת הקובעת לעניין הזכויות הסוציאליות. כעולה ממכתב הנתבעת לתובע מיום 12/3/97 (ראה סעיף 19 לעיל) ומעדותה של גב' צוקרמן, בימים בהם אכל התובע בחדר האוכל של הקיבוץ הוא לא קיבל אש"ל ומאידך היה צריך להיות מחוייב בשווי המס של הארוחה. לא נעלם מעינינו, כי בחלק מתלושי השכר אין התאמה בין מספר הימים בהם לא שולם לתובע אש"ל (בהם אכל בחדר האוכל בקיבוץ) ובין שווי המס בגינו חוייב באותו חודש. כמו כן, לא נעלם מעינינו, כי עדותה של הגב' צוקרמן באותו ענין היתה לוקה בחסר. עם זאת, בהתאם למכלול הראיות שהיו בפנינו ולאחר שעיינו בתלושי השכר שצורפו לתצהירים, אנו מסיקים, כי עד ליוני 2002 הנתבעת כלל לא ציינה בתלושי השכר את נושא שווי הארוחות (פרוטוקול מיום 29.12.08, עמ' 2), וכי החל מאותו מועד, הנתבעת רשמה בתלושי השכר את שווי האש"ל בגין ארוחות הבוקר שנאכלו במפעל (שנע בין 70 ל-73 ₪) (חקירתה הנגדית של צוקרמן, ע' 16 החל משורה 22 לפרוט') ולא את שווי האש"ל של ארוחות הצהריים. למיטב הבנתנו, הנהלת החשבונות של הנתבעת היתה לוקה בחסר בכל הקשור להפחתת שווי המס של האש"ל ואף יתכן שבוצעו טעויות בענין זה לאורך השנים. אולם, אין בכך בכדי לשנות מקביעתנו כי תשלום האש"ל (שכזכור, לפי קביעתנו שולם בגין מקרים בהם התובע לא אכל ארוחת צהריים בחדר האוכל בקיבוץ) היה מותנה ואף אין בכך כדי להצביע על העדר קשר בין תשלום האש"ל ובין כלכלתו של התובע בפועל. הפרשי שכר משקבענו כי רכיב האש"ל הוא החזר הוצאות, הרי משחדל התובע לשמש כנהג לא נדרש עוד להוציא הוצאות כלכלה, מהטעם שאכל מדי יום בחצרי הנתבעת. משכך, הנתבעת לא נדרשה לשלם לתובע אש"ל בתקופה שלאחר מאי 2003 והתובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין זאת. מעל הצורך נוסיף, כי גם אם היינו מקבלים את טענת התובע שמדובר בתוספת פיקטיבית, הרי שלגרסת התובע הוא הסכים להפחתת רכיב האש"ל ממשכורתו לאחר שחדל לשמש כנהג (סעיפים 8-10 לתצהירו). אמנם התובע טוען כי הדבר נכפה עליו, אך מהראיות עולה תמונה שונה – לפיה היה דין ודברים בין התובע ונציגי הנתבעת כשהתובע מקבל את הקיצוץ - "לאחר שהובטח לי כי אמשיך להיות מועסק ושאר מרכיבי שכרי לא ייפגעו" (סעיף 10 לתצהיר התובע). הנתבעת הבהירה כי היא לא התחייבה בפני התובע להעסיקו למשך תקופה מוגדרת ואף התובע עצמו אינו טוען כך (ראה סעיף 14 לתצהירה של גב' ליכט). אין לקבל את טענת התובע כי הסכמתו להפחתת רכיב האש"ל ניתנה תחת האיום כי אחרת יפוטר. למעשה, ברירת המחדל היתה פיטורים, לנוכח מיקור החוץ, בעוד שהנתבעת באה לקראת התובע בהציעה לו תפקיד חדש בנתבעת, אשר תנאיו, בהתאם, שונים. למעשה מדובר בחוזה עבודה חדש אשר האש"ל אינו חלק ממנו, לנוכח העובדה כי מהות תפקידו השתנתה. בהקשר לכך נזכיר כי שכר היסוד של התובע לא השתנה, חרף השינוי בתפקידו וחרף העובדה שיתר עובדי מחלקתו השתכרו שכר נמוך יותר. בעניין זה נפנה לפסק הדין בבג"צ מילפלדר שם נקבע: "חוזה עבודה אישי, שלא נקבע מועד סיומו, אינו חוזה לעולמי עד. ההנחה היא, כי משלא נקבע בחוזה האישי מועד לסיומו, בידי כל אחד מהצדדים לחוזה, הפועל בתום לב, להביאו לידי סיום במתן הודעה, ובלבד שיינתן זמן סביר לסיום החוזה..... למותר לציין, אין כל דבר שימנע את הצדדים לחוזה, שזה עתה בא לסיומו, לכרות ביניהם חוזה חדש. לשם כך נדרש כי יקוימו התנאים הרגילים לשכלולו של חוזה עבודה, כגון הצעה וקיבול. החוזה החדש יכל שיהא דומה ביותר בתוכנו לחוזה הישן, ויכל שיחולו בו שינויים, הכל כפי שהוסכם כדין בין הצדדים. החוזה החדש, יכל שיכרת במפורש ויכל שישתמע מתוך הנסיבות". אף ממסמך סיכום השיחה בין התובע לגורמים בנתבעת מיום 3/6/03 עולה, כי הייתה הסכמה בין הצדדים לפיה במקביל להפסקת תפקידו כנהג יופסק תשלום האש"ל (נספח א' לתצהיר גב' ליכט). מהאמור לעיל עולה כי ההחלטה להפסיק את תשלום האש"ל היתה ידועה ומקובלת על התובע. התובע צרף לתצהירו מסמך הנושא כותרת 'דיוני שכר – אפריל 2003" (נספח יב/18). במסמך זה רשומה הערה לפיה "מרכיב האש"ל יורד מיוני 2003". המסמך אינו נושא תאריך של המועד בו נערך, אין חתימה של איש על המסמך ויש בו פרטים מועטים. כמו כן, אף צד לא הביא ראיה בדבר המועד המדויק בו נערכה הפגישה אותה מתעד המסמך, אם כלל התקיימה. מטעמים אלו איננו מתייחסים לטענות הצדדים בדבר מסמך זה באשר לא ניתן לקבוע ממצאים על פיו (בעניין זה ראה סעיף 12 לסיכומי הנתבעת והסיפא לסעיף 9 לסיכומי התובע). הגב' ליכט העידה כי התובע לא העלה כל טענה בעניין הפסקת תשלום האש"ל (סעיף 13 לתצהירה), ואכן לא הובא לפנינו כל מסמך בו התובע מלין על הפסקת התשלום אשר בוצעה, לטענתו, ללא הסכמתו. בעניין זה אנו מפנים לפסק הדין בעניין יוחנן גולן, שם נקבע כי עיכוב בלתי סביר בהגשת תביעה לגבי שינוי חד צדדי של השכר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים. התובע צרף לתצהירו מסמכים מתוך תיקו האישי, ובין היתר מסמך הנושא כותרת "דיוני שכר - ינואר 1999". מהמסמך עולה כי בשנת 1999 התובע סרב לחתום על מסמך בו צוין גובה העלאת השכר שתינתן לו, ככל הנראה בשל חוסר הסכמתו לכך. אף ממסמך זה ניתן ללמוד כי התובע יודע 'לעמוד על שלו' גם למול מעסיקיו ועל רקע זאת מתקבל על הדעת כי אם הקיצוץ בשכר לא היה בהסכמתו הוא היה פועל בעניין. לאור האמור לעיל אנו קובעים כי התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין אי תשלום אש"ל לאחר חודש 06/03. מענק הסתגלות כפי שפורט לעיל, ביום 27.6.04 נוהלה שיחת פיטורים עם התובע בהשתתפות מנהל המפעל צובין, מנהל המחלקה צוקי וגב' ליכט, מנהל משאבי אנוש. בשיחת הסיכום נרשם: "סוכם כי יוצו (התובע – א.ש.ב.) יקבל תשלום הודעה מוקדמת, לפי חוק, 30 יום ובנוסף, חודשיים הסתגלות. לאחר שישולמו הכספים המגיעים לו ניפגש לחתימה על שחרור הכספים המגיעים לו ולחתימה על כתב ויתור/ קבלה וסילוק" (נספח ג' לתצהירה של גב' ליכט). גב' ליכט טענה בתצהירה כי בהתאם למדיניות החברה, תשלום מענק ההסתגלות היה כפוף לכך שהתובע יחתום על כתב קבלה ושחרור. לטענתה, בשיחה טלפונית שקיימה עם התובע, הוא לא התנגד לתנאי זה אך אמר כי ייבצר ממנו להגיע לנתבעת בימים הקרובים. משהתובע לא הגיע לנתבעת לחתום על כתב הקבלה והשחרור, היא לא רצתה לעכב את התשלום ועל כן שילמו את חודש מענק ההסתגלות הראשון, מתוך הנחה שהתובע יחתום בהמשך. התובע הכחיש כי נדרש לחתום על כתב קבלה וסילוק כתנאי למענק ההסתגלות (ע' 13 ש' 6 לפרוט'). חרף טענתה של גב' ליכט, הרי שמהראיות שהובאו לפנינו עולה כי תשלום המענק לא היה כפוף לתנאי כלשהו, ונבאר. ראשית ייאמר כי מהאמור בפרוטוקול שיחת הפיטורים מיום 27/6/04 לא ברור כי חודשי ההסתגלות יינתנו בכפוף לחתימה על כתב ויתור, אלא נאמר שלאחר התשלומים הצדדים ייפגשו לחתימה על כתב הויתור. מקובל עלינו כי יש מקרים בהם המעביד מתנה את קבלת הזכויות העודפות בחתימה על כתב ויתור ואין בכך פסול בפני עצמו. עם זאת, בענייננו, בהתנהלותה העידה הנתבעת על עצמה כי וויתרה על כך עת שילמה לתובע את מענק ההסתגלות ללא כל תנאי. ביום 10.8.04 נשלח לתובע מכתב פיטורים מעודכן עם מכתב נלווה. במכתב הנלווה נרשם - "מצ"ב מכתב פיטורים מעודכן בחודשי ההסתגלות שניתנו לך". במכתב הפיטורים המעודכן נרשם - "... בנוסף, יינתן לך מענק עבור שני חודשי הסתגלות אשר ישולם לך במהלך שני החודשים אוגוסט וספטמבר ...". יצוין כי אין במכתב הפיטורים המעודכן כל התייחסות לכך שתשלום המענק מותנה בחתימה על כתב ויתור וסילוק. אף במכתב שנשלח ע"י גב' ליכט לתובע, מיום 19.8.04, אין כל ציון כי מענק ההסתגלות מותנה בחתימה על כתב ויתור ואין כל דרישה מהתובע לחתום על כזה (נספח ד' לתצהירה של גב ליכט). אדרבא - במכתבים כותבת גב' ליכט כי על התובע להגיע לנתבעת, אך זאת לצורך קבלת מכתב הפיטורים המעודכן ומכתבי השחרור מקרן הפנסיה, ללא כל אזכור כי עליו להגיע ולחתום על כתב ויתור. הנתבעת לא הציגה את המסמך אשר נועד לחתימתו של התובע ועל כן אף לא ניתן לבדוק אם המסמך עומד בדרישות הדין. כן לא הוצג כל מסמך התומך בטענת הנתבעת כי לפי מדיניותיה מענק הסתגלות תמיד משולם בכפוף לכתב ויתור. בפועל, הנתבעת שילמה לתובע את מענק ההסתגלות הראשון, בחודש 08/04, ללא חתימה על כתב ויתור. משכך, מהתנהלותה של הנתבעת עולה שבפועל וויתרה על התנאי לקבלת מענק ההסתגלות, ואף מטעם זה אין לקבל את טענותיה בעניין. היות ומהמסמכים שצורפו לתיק עולה כי ההחלטה להעניק לתובע מענק הסתגלות לא הותנתה בתנאי כלשהו, הרי שאנו מקבלים את תביעת התובע ככל שהיא מתייחסת למענק ההסתגלות. בתלוש השכר של חודש אוגוסט 2004 שולם לתובע מענק הסתגלות בגובה 8,636 ₪ - מענק בגובה השכר החודשי הרגיל ותוספת האחריות. לאור האמור לעיל, נותרה הנתבעת חייבת לתובע מענק הסתגלות בגין חודש אחד - בגובה 8,636 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין. מסכום זה יש לקזז 5,400 ₪ - סכום אשר אין מחלוקת כי שולם לתובע ביתר בגין 'הפרשים' בתאריך 20/8/04 (בעניין הקיזוז אנו מפנים לסעיף 50 לתצהיר התובע) ומכאן שהתובע זכאי למענק הסתגלות בגובה 3,436 ₪. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרת חוזה ונזק שאינו ממוני תחילה יצוין כי בחקירות הנגדיות, מטעם שני הצדדים, הנושא כמעט ולא עלה ולכן כל שנותר לנו הוא להסתמך על התצהירים. בתצהירו טען התובע כי החלטת הפיטורים ניחתה עליו כרעם ביום בהיר, בעת ההחלטה על פיטוריו לא נלקחו בחשבון קריטריונים כגון וותק או מצב כלכלי, לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להשמיע את טענותיו וכי פיטוריו נוגדים את ההסכמות עימו במעמד בו נכפה עליו קיצוץ שכרו. לטענת התובע, לאחר פיטוריו נתערערה בריאותו ומצבו הכלכלי (סעיפים 43- 49 לתצהיר התובע). מנגד טענה גב' ליכט בתצהירה כי התובע היה עובד בעייתי, בצע הפרות משמעת ונקלע תכופות לעימותים עם ממונים ועמיתים. כמו כן, עלות שכרו ביחס לתפקודו היתה גבוהה ומטעמים אלו הוא פוטר. טענותיו של התובע, שהיו ידועות לנתבעת אף קודם לכן, נשקלו בכובד ראש. בכל הנוגע להליך השימוע – על פי הפסיקה כיום, המחייבת עריכת שימוע גם בגופים פרטיים, יש להודיע לעובד מראש כי שוקלים את פיטוריו וכי הפגישה אליה הוא מוזמן היא שיחת שימוע בטרם פיטורים. כך יתאפשר לעובד להתכונן כראוי לקראת השימוע. אין מחלוקת כי בענייננו לא הודע מראש לתובע על הכוונה לפטרו, הוא זומן לפגישה ביום 27/6/04 באותו יום ורק במהלכה נודע לו על תוכנה. עם זאת, יש לזכור כי הנתבעת היא גוף פרטי וכי הפסיקה המחייבת עריכת שימוע בגופים פרטיים היא מהשנים האחרונות ובמועד בו פוטר התובע ההלכה לא היתה מגובשת כפי שהיא היום. בענין ברזילי מזרחי נפסק:- "על אף האמור היה מקום כי החברה תשוב ותשמע את המערער קודם לקבלת החלטה בדבר פיטוריו. עם זאת בנסיבות העניין עליהן עמדנו בהרחבה לעיל, כמו גם נוכח התפתחות ההלכה לעניין השימוע בגוף הפרטי אך בזמן האחרון, לא מצאנו כי יש באי קיומו של שימוע כדי להצדיק פסיקת פיצוי כספי בשיעור כלשהו למערער". ראה לענין זה גם ענין גיורא ארבל. זאת ועוד – התובע פוטר לאחר שנערכה עימו פגישה בה היתה לו הזדמנות להעלות את טענותיו. כמו כן, התובע לא העלה טענה כי ביקש לערוך פגישה נוספת בעניין פיטוריו וכי לא נעתרו לבקשתו. לא הועלתה לפנינו כל טענה מטעם התובע, שאם היתה מועלית במהלך הליך שימוע תקין, הרי שהיה בה כדי להשפיע על ההחלטה בדבר פיטוריו. לא מצאנו כי יש בעדותו של התובע כדי ללמד שהנתבעת פיטרה אותו מחוסר תום לב או באופן המזכה בפיצוי כלשהו. למעביד קיימת פרורגטיבה לפטר עובד, ומעבר לטענות כלליות התובע לא הצביע על שיקולים זרים או חוסר תום לב אשר לכאורה עמדו בבסיס ההחלטה לפטרו ולא הביא כל ראיה הסותרת את עדויות הנתבעת בדבר הסיבות שגרמו לפיטוריו, כפי שאלו עולות ממסמך הפגישה מיום 27/6/04 ומתצהירה של גב' ליכט. בניגוד לאמור בסיכומי התובע, הרי שהנטל להוכיח כי מדובר בפיטורים שלא כדין מוטל על התובע ומשלא עמד בנטל יש לדחות את תביעתו ברכיב זה. סוף דבר לאור האמור לעיל אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע מענק הסתגלות בסך 3,236 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כדין, החל ממועד סיום העבודה ועד לתשלומו המלא בפועל. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. באשר להוצאות משפט - תביעת התובע עמדה על סכום של 181,288 ₪ ואנו מצאנו כי התובע זכאי ל – 3,236 ₪ בלבד. בהתחשב בסכום שנתבע ובסכום שנפסק איננו סבורים כי התובע זכאי להוצאות. עם זאת, לפי הפסיקה, ניתן לאזן פגמים בשימוע באמצעות פסיקת הוצאות, ועל כן, היות והזמנת התובע לשימוע לא היתה בהתאם לכללים המקובלים היום, אנו פוסקים לזכותו הוצאות בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. תשלומי אש"ל