מאסר עולם קטינים

האם ניתן לגזור מאסר עולם לקטין בישראל ? להלן סקירה בסוגיית מאסר עולם קטינים: בית המשפט ציין כי סוגיה זו של העונש המרבי אותו ניתן לגזור לקטין שביצע עבירת רצח, נדונה בבית המשפט מספר פעמים, ונקבעה הלכה שתפורט להלן: ישנן שתי הוראות בחוק לעניין עבריין שהוא קטין. האחת - שאין להשית עליו עונש מוות, ודבר זה אינו תלוי בשיקול-דעתו של בית המשפט. השניה - שאין חובה להשית עליו מאסר עולם, ודבר זה מסור לשיקול-דעתו של בית המשפט. מאסר עולם קטינים - הוראות החוק סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי מי שהורשע ברצח דינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". הוראה נוספת היא זו הקבועה בסעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער") הקובעת כך: "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה, לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום". נפסק כי מטרתו של סעיף 25(ב) הנ"ל הנלמדת מלשונו היא אחת - לפטור את בית המשפט הדן בעניינו של קטין מכבליו של עונש החובה, וממילא גם מעונש מאסר עולם הקבוע בצידה של עבירת רצח. אולם, למערבולת הסוגיה הפרשנית תורם סעיף נוסף, הוא סעיף 41 לחוק העונשין, אשר זו לשונו: "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית-המשפט לא תעלה על עשרים שנה". בית המשפט ציין בפסיקתו כי אפשרות זו של שיקול-דעת של בית המשפט לעניין השתת מאסר עולם אינה משנה את מהותה של העבירה, שהמחוקק קבע בעניינה שדינה הוא מאסר עולם חובה. כל מה שנקבע בו הוא, שבית המשפט רשאי, כשמדובר בעבריין קטין, להשית עליו עונש שהוא פחות ממאסר עולם. מאחר שכך, האמור בסעיף 41, שבעבירה שדינה מאסר עולם, שלא נקבע שהוא עונש חובה, לא ישית בית המשפט עונש העולה על עשרים שנות מאסר, אינו חל על המקרה של עבריין קטין שהורשע ברצח, שהרי העבירה של רצח נקבע בעניינה מאסר עולם חובה, אלא שבעבריין שהוא קטין מסור הדבר לשיקול-דעתו של בית המשפט אם להשית עונש זה או עונש פחות הימנו. העולה מהאמור הוא, שסעיף 25 לא נועד, בשילובו עם סעיף 300 לחוק העונשין, ליצור עבירה חדשה, והוא גם לא נועד להוסיף לעבירת הרצח רכיב נסיבתי בדבר גילו של המבצע. אדרבא, עיון בעבירות המנויות בסימן א' של פרק י' לחוק העונשין מלמד, כי כאשר ביקש המחוקק להוסיף לעבירת הרצח רכיב נסיבתי במטרה להחמיר או להקל בענישה, הוא עשה זאת בדרך המלך וטרח לעגן זאת בלשון החוק. וכך לדוגמה, קובע סעיף 303 לחוק העונשין כי אישה שהמיתה את ולדה, ומעשיה נבעו מ"ערעור שיקול הדעת, משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או משום תוצאות ההנקה לאחר הלידה", דינה חמש שנות מאסר בלבד. דוגמה אחרת היא זו בה עוסק סעיף 300 (א)(1) לחוק, הקובע כי הגורם במזיד למותו של אביו, אימו, סבו או סבתו דינו כדין רוצח, גם אם לא התקיים בו הרכיב של "כוונה תחילה". גם סעיף 300א מבטא סטייה מעונש של מאסר עולם למי שהורשע ברצח, והוא ייוחד, בין היתר, למקרה בו המבצע הוא סובל מהפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי. גישת בית המשפט היא כי רצח טומן בחובו הפרה של אחד הערכים היותר חשובים בכל חברה מתוקנת - קדושת חיי אדם. לפיכך, ענישתו של עבריין מסוג זה, גם אם היה קטין בשעת מעשה, צריכה לבטא את סלידתה העמוקה של החברה מהמעשה. מנקודת השקפה זו עונש של מאסר עולם בעבירת רצח המבוצעת על ידי קטין, הוא עונש ראוי ומידתי. עם זאת, היה המחוקק ער גם לכך שבעניינם של קטינים יש לנהוג בזהירות יתר, ועל כן בצד עונש החובה נתן בידי בית המשפט את הכלים לעצב את העונש על פי מידותיו של הקטין, אף אם תהיה כרוכה בו סטייה מעונש החובה. בדרך זו נמצא האיזון הנכון בין הצורך להקל בעניינם של קטינים גם אם חטאו בקשה שבעבירות, לבין הצורך להקפיד גם בזכויותיהם של קרבן העבירה, ועל כן ההלכה הנוהגת בסוגיה בה אנו עוסקים עומדת גם במבחנו של חוק היסוד. מאסר עולם קטינים - לאור האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד 37(א) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד (1989) (כתבי אמנה 1038, כרך 31 עמ' 221) קובע כי "לא יוטל עונש מוות, אף לא מאסר עולם בלא אפשרות שחרור, עבור עבירות שנעברו על ידי אנשים שטרם מלאו להם שמונה-עשרה שנים". בית המשפט ציין כי הוראות המשפט הבינלאומי אינן חלות אוטומטית במשפטה הפנימי של ישראל, ולשם כך יש צורך לאמצן בדרך של חקיקה. ביום 4.8.1991 אשררה ישראל את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, אולם עד היום טרם נקלטה האמנה בדרך של חקיקה כחלק מהדין הנוהג בישראל. סעיף 2 לחוק לציון מידע בדבר השפעת חקיקה על זכויות הילד, התשס"ב-2002 קובע, כי "מטרת חוק זה לחייב את חברי הכנסת ואת הממשלה לבחון, במהלך הכנת הצעת חוק לקריאה ראשונה, את השפעתה של הצעת החוק, על זכויותיהם של ילדים, ברוח עקרונות האמנה. ניסוח זה אינו מעניק להוראות האמנה תחולה ישירה במשפט בישראל, כי אם רק תוקף הצהרתי, יחד עם זאת, מעמדה של האמנה כנורמה הסכמית במשפט הבינלאומי, מקרינה על דרך הפרשנות של הדין הנוהג בישראל, ויש לנסות ולהעניק לדין המקומי פרשנות המתיישבת עם הוראות האמנה. בית המשפט בארץ ציין כי הגם שעל-פי שיטתנו המשפטית אשרור האמנה לא הפך אותה לחלק מן המשפט הישראלי, נקבעה בפסיקה חזקה פרשנית, שעל-פיה קיימת התאמה בין חוקי המדינה לבין נורמות המשפט הבין-לאומי שמדינת ישראל מחויבת להן, וכי החוקים יתפרשו - ככל שהדבר ניתן - כעולים בקנה אחד עם חזקה זו. הלכה פסוקה היא שבית משפט ישראלי יפרש את החוק החרות שלנו באופן המונע ככל האפשר התנגשות בין החוק הפנימי ובין הכללים המוכרים של המשפט הבינלאומי, על מנת שהחוק הפנימי יעלה בקנה אחד עם התחייבויות המדינה לפי המשפט הבינלאומי. העולה מכך הוא אפוא, כי יש לפרש את חוקיה של מדינת ישראל, וביניהם את חוק העונשין, ברוח ההתחייבויות הבינלאומיות שנטלה המדינה על עצמה, כדי להימנע מסתירה בין הדין הפנימי לבין האמנות אותן התחייבה ישראל לקיים. בית המשפט פסק כי אין כל סתירה או אף חשש לסתירה בין הוראותיו של חוק העונשין לבין האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד. ההוראה שהתוותה בסעיף 37(א) לאמנה קובעת, כי אין להטיל על קטין "מאסר עולם בלא אפשרות שחרור", בעוד שמאסר העולם אותו ציווה המחוקק להשית על מי שהורשע ברצח אינו מסוג זה, שכן סעיף 29(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, מסמיך "וועדת שחרורים מיוחדת" (בהרכב הקבוע בסעיף 33 לחוק), להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו של אסיר עולם לתקופה שלא תפחת מ-30 שנה. מכאן, שלאסיר כזה עומדת אפשרות שחרור. קטיניםמאסרקטינים (במשפט הפלילי)