##האם יש בישראל "זכות" להחזיק נשק ?## בית המשפט פסק שאין לאזרח זכות קנויה להחזיק ולשאת כלי ירייה, ועל מבקש הרישיון לעמוד בתנאים ובקריטריונים שנקבעו לצורך כך. יתירה מכך, המדיניות הנוהגת כיום היא מדיניות של צמצום בהיקף הענקת רישיונות לכלי ירי, בשל הסיכונים הכרוכים בהחזקת כלי ירי ובשל הצורך לשמור על שלום הציבור. לעניין זה נקבע: "המדיניות הכללית בעניין זה הנקוטה על-ידי המשיבים היא, שראוי לצמצם את מספר כלי הירייה אשר בידי הציבור, בשל הסיכונים הרבים הכרוכים בהחזקה פרטית של כלי ירייה. בהתחשב במדיניות זו נקבעו כללים, בהם מפורט באילו מקרים, ועל יסוד אילו נימוקים, ראוי להעניק רישיון להחזקת כלי נשק למבקשים זאת. כללים אלה משתנים מדי פעם, בהתחשב בצרכים המשתנים, והכללים דהיום שונים מאלה שהיו קיימים בעבר, בעת שהעותר קיבל לראשונה רישיון להחזקת כלי ירייה" (ראו בג"צ 1958/90 ‏ ‎ ‎מאיר בן שטח‎ ‎נ' שר הפנים). ##התערבות בית המשפט:## חשוב לזכור כי עקרון במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות: "כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח', פסקה 14 לפסק הדין). ##ביטול רישיון נשק - עמדת המשטרה:## מקום בו התנגדות משטרת ישראל להחזקת כלי ירייה ע"י העותר ניתנה נוכח עמדתה לפיה יהיה בכך סיכון לשלום הציבור וביטחונו, הרי שברור כי להמלצה זו יש לתת משקל ממשי ומהותי בהחלטה הסופית. אין חולק כי משטרת ישראל הינה הגוף בעל המומחיות וההכשרה המקצועית לענות על שאלות אלו וברשותה הכלים והאמצעים לבחון את המסוכנות האפשרית העולה מהחזקת כלי ירייה בידי העותר. ברור אם כן כי בעת החלטה בערר לעניין נשיאת כלי ירייה, על הממונה על הרישוי לתת להמלצתה של משטרת ישראל משקל משמעותי ביותר, ובלבד שהמלצתה אינה נגועה בשיקולים זרים. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעע"מ 10692/08 מוחמד אבו כליב נ' ראש עיריית חיפה ואח': "מקום שמתעורר צורך לפנות ולבקש את חוות דעתה של משטרה ישראל, רשות הרישוי רשאית ואף חייבת לעשות זאת כדי להבטיח את שלום הציבור. לא זו אף זו, אם רשות הרישוי לא הייתה פונה בנסיבות אלה לקבלת חוות דעתה של משטרת ישראל, כי אז דווקא החלטה זו הייתה נגועה בחוסר סבירות". ##ביטול רישיון נשק לפני הגשת כתב אישום:## העובדה שהמידע בעניינו של אדם לא הבשיל עדיין לשם הגשת כתב אישום או אפילו זימון לחקירה, אין בכדי לפגוע ביכולתה של הרשות להתבסס על עליו במסגרת ההחלטה המינהלית. בהתאם, כאשר משטרת ישראל מוסרת את המלצתה לרשות, היא אינה צריכה להתבסס אך ורק על חומר ראיות אשר יביא להרשעה בפלילים ואף לא להגשת כתב אישום, אלא די בכך שתתבסס על ראיה העומדת במבחן הראיה המנהלית. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעת"מ ( חי') 1707-06-11 פאיז שופאני נ' משרד הפנים: "העובדה שהתיקים שנפתחו נגד העותר נסגרו מחוסר ראיות מספיקות, אינה שוללת הסתמכות על תיקים אלה. הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי אין מניעה להביא בחשבון במסגרת בחינת השיקולים למתן רישיון נשק על ידי המשטרה, גם ראיות שלא הובילו להגשת כתב אישום, כמו מידע מודיעיני, ועוד. ראו עוד ההלכה מימים ימימה : אם נמסרה ההכרעה בעניין עברו של אדם בידי רשות מנהלית שאינה מוסמכת להשביע עדים ולגבות ראיות כדרך שראיות נגבות בבית המשפט, די לה לרשות המנהלית אם הכרעתה מבוססת על ראיות שיש בהן כדי לשכנע אדם סביר בעברו של המבקש, אפילו לא היו הראיות קבילות בבית המשפט ואפילו היה משקלן חסר בהליך שיפוטי" (בג"צ 94/62 גולד נ' שר הפנים). ##להלן פסק דין בנושא ביטול רישיון נשק בגלל חשד:## בעתירה זו מבקש העותר לבטל את החלטת המשיב 1 לפיה בוטל רישיונו להחזיק בכלי ירייה, וכן לבטל את המלצת המשיבה 3 לביטול רישיון הנשק של העותר, ולהורות למשיבה 3 להשיב לו את כלי הירייה שתפסה. רקע 1. העותר החזיק משך שנים (מאז 1999) ברישיון לנשיאת כלי ירייה (אקדח) מכח עיסוקו כקבלן באיזור זכאי, ורישיון זה היה אמור להיות בתוקף עד 30.09.11 (להלן: הרישיון). ביום 5.11.09 החליט פקיד הרישוי, מכח סמכותו לפי סעיף 12(א)(3) לחוק כלי היריה, התש"ט-1949 (להלן: חוק כלי היריה או החוק), על ביטול הרישיון (להלן: ההחלטה). ההחלטה נתקבלה בעקבות המלצת משטרת ישראל, שהתבססה על מידע מודיעיני, ומבלי שהנימוקים להחלטה גולו לעותר. בהחלטה צוין, כי אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשיט - 1958 (להלן: חוק ההנמקות). יצוין, כי להחלטה האמורה קדמה החלטה מיום 14.9.10, לפיה הותלה רשיון הנשק של העותר, על פי המלצה של משטרת ישראל שהסתמכה על חוות דעת מודיעינית (ראו נספח א' לכתב התשובה). ביום 9.12.09 הגיש העותר בפני הממונה (מר יעקב עמית) ערר על ההחלטה, בהתאם לסעיף 12(ג1) (1) לחוק כלי היריה. בעררו טען כי "לא עבר כל עבירה, לא נשפט ולא נידון, ולא עשה שום מעשה המצדיק או ו/או מבסס החלטה מרחיקת לכת כגון דא" (שם, סעיף 5). כן טען כי ההחלטה נעדרת כל בסיס או תשתית ברמה הנדרשת על פי ההלכה הפסוקה לביטול רישיון לשאת כלי ירייה. עוד טען, כי אי גילוי החומר בגינו ניתנה ההחלטה אינו מוצדק, ולפיכך ביקש כי ועדת הערר (המשיבה 2) תמסור לידיו את המידע עליו נסמכת ההחלטה, או למצער תמצית מידע זה. משלא נתקבלה תשובה לערר, פנה העותר, בשלושה מועדים שונים (25.01.10, 3.02.10 ו- 22.02.10), בבקשה לדעת האם נוכח הזמן שחלף נתקבלה החלטה בעניינו. הוא נענה כי העניין נמצא בטיפול מול המטה הארצי של המשטרה ולכשתתקבל ההחלטה היא תובא לידיעתו. ביום 28.03.10, משלא ניתנה עדיין החלטתה של ועדת הערר, הגיש העותר עתירה זו, בגדרה ביקש, בין שאר הסעדים, כי הוועדה תיתן טעם מדוע לא קיבלה את הערר שהגיש. תמצית עיקרי טענות העותר 2. העותר טוען כי על פי עקרונות כלליים של המשפט המינהלי המתייחסים לשיקולים שעל הרשות המינהלית לשקול טרם החלטתה, לא הרי החלטה שלא ליתן רישיון כהרי החלטה לבטל רישיון קיים. העותר מפנה להלכה הפסוקה והעקבית בסוגייה זו, שנקבעה עוד בבג"ץ 113/52 ליזי זקס נ' שר המסחר והתעשייה פ"ד ו(2) 696 (להלן: עניין זקס), לפיה משניתן רישיון אין לבטלו על סמך חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע טענותיו. בענייננו טענה המשטרה כי יש בידיה מידע שתוכנו חסוי ושממנו עולה חשד כי נשיאת נשק על ידי העותר תסכן את שלום הציבור ובטחונו, אך מידע זה לא הבשיל לכדי הגשת כתב אישום נגד העותר והוא אף לא נחקר אודותיו. 3. לטענת העותר, חשד בלבד אין די בו כדי לבטל רישיון קיים. העותר אמנם ער לכך כי רשות ציבורית איננה מחוייבת לפעול על פי דיני הראיות המקובלים בהליך המשפטי, אלא על פי כללי ראיות מינהליות, אשר המבחן לגביהן הינו מבחן מחמיר פחות, לפיו די כי הנתונים והעדויות שהיו מונחים בפני הגורם המינהלי הם כאלה שאדם סביר היה רואה אותם כבעלי ערך הוכחתי. ברם, טוען העותר, במקרה דנן לא עומדת החלטת המשיבים אף בתנאי זה. לטענתו, המלצת המשטרה, עליה נסמכה החלטת המשיב 1 לשלול את רשיונו, אינה מוצדקת ואינה מבוססת דיה. העותר מוסיף וטוען, כי משהוגש ערר על ההחלטה, היה על ועדת הערר להפעיל שיקול דעת על סמך הנתונים שבפניה, ולאחר שקילתם העניינית ליתן החלטה מנומקת. תחת זו, כך העותר, בחרה וועדת הערר להמתין עד לקבלת תגובת המשטרה, ומשזו התקבלה סמכה עליה את ידיה ללא כל הפעלת שיקול דעת עצמאי וענייני. 4. עוד טוען העותר נגד החלטת המשיב 1 שלא לגלות לו את המידע עליו נסמכת ההחלטה לבטל את רישיון הנשק, או לכל הפחות תמצית מידע זה, שכן, אי גילויו אינו מאפשר לו לעמוד על זכותו לטעון ולהשמיע דבריו ביחס למידע זה. תמצית עיקרי טענות המשיבים 5. בתגובה מקדמית שהגישה ב"כ המשיבים (עו"ד למא קאסם) ביום 9.06.10, ציינה, בין היתר, כי ביום 20.12.09 פנה מנהל האגף לרישוי כלי יריה במשרד הפנים (הממונה) אל משטרת ישראל, לצרך קבלת תגובתה לערר; כי ביום 28.04.10 הועברה לוועדת הערר עמדת משטרת ישראל, לפיה לא חל שינוי בעמדתה; כי על פי המידע המצוי ברשות ב"כ המשיבים, עד למועד הגשת התגובה המקדמית, קרי 6 חודשים לאחר הגשת הערר, טרם ניתנה ההחלטה של ועדת הערר. משכך, סברה ב"כ המשיבים כי מדובר לכאורה בעתירה מוקדמת. עם זאת, לא ביקשה מבית המשפט כי יורה על מחיקת העתירה מטעם זה, ותחת זאת ביקשה כי תינתן לה אורכה להגשת כתב התשובה (שצריך היה להגישו באותו יום כמועד האחרון) עד לאחר קבלת החלטתה של ועדת הערר (במקביל הגישה גם בקשה נפרדת לדחיית מועד הדיון בעתירה). 6. לכתב התשובה, שהוגש ביום 24.06.10, צורפה "החלטת הממונה בערר", שהועברה לפקיד הרישוי ביום 6.5.10 והודעה על תוכנה נשלחה לעותר ביום 13.05.10 (ראו בנספח ב' לכתב התשובה). בגדר הקדמת המאוחר, אציין כבר עתה, כי הנתון העובדתי האמור, בדבר מועד מתן החלטתו ושל הממונה בערר, אינו עולה בקנה אחד עם הנאמר בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, לפיו בעת הגשת התגובה (9.6.10) טרם ניתנה החלטתה של ועדת הערר. בצדק הלין על כך ב"כ העותר (עו"ד אלביר מני), באומרו "שבדיעבד מסתבר שההחלטה ניתנה עוד ביום 13.5.10 וקיבלנו בקשות לדחיות מועד דיון בגלל שאין החלטה ובדיעבד מסתבר ..." (עמ' 2 לפרוטקול הדיון מיום 28.6.10 ש' 16-20). אכן, הדברים הם מוקשים וטעונים בדיקה ובירור של הגורמים הממונים בפרקליטות המחוז ובמשרדם של המשיבים 1 ו- 2. לגוף החלטתו של הממונה, הלה החליט לדחות את הערר, בכותבו, בין היתר, כלהלן: "... כנדרש בחוק, ערר זה הועבר לתגובה נוספת של הקצין הממונה במשטרה. בתגובתו... מיום 28.04.10, ממליץ הקצין הממונה שלא לחזור מעמדתה משום מידע הקושר את העורר לעבירות סמים, קשירת קשר עם עבריינים ונהיגה תוך פסילה. אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המינהל, החלטות והנמקות, התשי"ט-1958. עמדת המשטרה היא כי באם העורר ישא כלי ירייה יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו.לאחר שראינו את תגובת הממונה במשטרה, שקלנו את כל השיקולים הרלוונטיים, את טיעוניו של העורר ואת האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החלטנו להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור כפי שבא לידי ביטוי בעמדת הממונה במשטרה" (ההדגשה שלי - ד' ח'). בהינתן שבין לבין ניתנה החלטתה של ועדת הערר, וכדי ליעל את הדיון, ביקשו המשיבים מבית המשפט, בכתב תשובתם, לראות בעתירה כאילו מתייחסת היא גם להחלטת ועדת הערר, הגם שבעת הגשת העתירה טרם ניתנה. בקשה זו מקובלת עלי, בנסיבות המקרה דידן, משום שיש בה אכן כדי לייעל את ההליך, מזה, ואין בה כדי לפגוע בעותר, מזה. 7. המשיבים טוענים כי החזקת כלי ירייה אינה זכות הקנויה לכל אזרח, אלא הדבר נתון לשיקול דעת הרשות המוסמכת, קרי: פקיד הרישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר. לטענתם, אף החלטת ועדת הערר לדחות את עררו של העותר הינה החלטה עניינית וסבירה, אשר נתקבלה לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים. בפני הוועדה הונחו עמדת משטרת ישראל, מחד, ועמדת העותר כפי שהובעה במכתב בא כוחו מיום 9.12.09, מאידך, ולאחר ששקלה באופן הוגן את טענות הצדדים שוכנעה הוועדה כי יש לקבל את המלצת המשטרה, שהינה הגורם המוסמך על פי חוק, לפיה קיים חשש ממשי לכך שהחזקת הנשק על ידי העותר מסכנת את שלום הציבור וביטחונו. המשיבים הסבירו, כי במתן המלצתה נוקטת המשטרה משנה זהירות וכי מדיניותה זו אושרה במספר פסקי דין, ובכללם בג"ץ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415. משכך, טוענים המשיבים, מדובר בהחלטה סבירה אשר אינה מקימה עילה להתערבות בית המשפט. 8. עוד טוענים המשיבים, כי יש לדחות את טענת העותר לפגיעה בזכות הטיעון שלו עקב אי גילוי החומר שעמד בבסיס ההחלטה לשלול את רישיונו, שכן טענותיו הובאו במכתב ששלח בא כוחו ביום 9.10.09 ונשקלו בכובד ראש על ידי ועדת הערר בטרם קיבלה את החלטתה. לדידם, המלצת המשטרה לבטל את רישיונו של העותר לשאת נשק, מקורה במידע המצוי בידי המשטרה לפיו נגד העותר תלוי ועומד תיק חקירה בגין עבירה של העסקת עובד זר שלא כדין, תיק חקירה בגין עבירה של חבלה ברשלנות, וכן חומר חסוי הכולל מידע מודיעיני הקושר את העותר לעבירות סמים, נהיגה בזמן פסילה וקשירת קשר בין עבריינים. לטענתם, אי גילויו של החומר החסוי, שעליו בין היתר התבססה המלצת המשטרה, הינו על פי סעיף 9(א) לחוק ההנמקות, וחלה עליו חזקת תקינות המינהל. 9. החומר הקיים בידי המשטרה, כך המשיבים, מקים חשש ממשי לסיכון הציבור על ידי העותר. אמנם חומר זה לא הבשיל עדיין לכדי הגשת כתב אישום נגד העותר, אולם אין מדובר בחשדות בעלמא הנטולות תשתית מספקת, כפי שניסה העותר לטעון, ולצורך הערכת הסיכון הנשקף לציבור מפני העותר רשאית המשטרה להסתמך על החומר שבפניה, אף אם לא הבשיל לכדי הרשעה או הגשת כתב אישום. מהלך הדיון בעתירה 10. בפתח הדיון בעתירה טענה ב"כ המשיבים כי עת מוגש ערר על החלטה לבטל רישיון נשק, מחויב פקיד הרישוי (צ"ל הממונה) לפנות למשטרה פעם נוספת לצורך קבלת עמדתה המנומקת. ועדת הערר מקבלת המלצה מהמשטרה, ללא החומר החסוי, שאינו מובא לידיעת הוועדה, בצירוף תמצית המידע המודיעיני בלבד, ועל בסיס המלצה זו והתמצית המודיעינית, המכילה מידע רב יותר מזה שנמסר לעותר, מחליטה הוועדה בערר. לטענת ב"כ המשיבים, "העמדה של המדינה היא שוועדת ערר אינה יכולה לסטות מעמדת המשטרה". לדבריה, "ועדת ערר יכולה לסטות ... מהמלצות אחרות כאשר אין המלצה של המשטרה אבל היא לא יכולה לסטות כאשר מדובר בהמלצה שלילית המבוססת על מידע אמין ומסוכן" (פרטוקול מיום 28.6.10, עמ' 1 ש' 20-24; וראו גם שאלת בית המשפט ותשובת ב"כ המשיבה, שם בעמ' 2, ש' 2-13). בתגובה לדברים אלה, טען ב"כ העותר כי ועדת הערר רוקנה מכל תוכן את זכותו של העותר לערור על החלטת פקיד הרישוי לבטל את רישיונו, שאף היא הסתמכה על המלצת המשטרה, ולמעשה העבירה בניגוד לדין את כל סמכותה למשטרה. כך, שהוועדה הינה למעשה "חותמת גומי" להמלצות המשטרה, וההליך כולו - הליך סרק. יצויין, כי בהמשך אותו דיון, בתגובה להערת בית המשפט לפיה מתוך החלטת הוועדה נדמה שאפילו היא עצמה אינה מפרשת את סמכותה בצורה כה מוגבלת כפי שהפרקליטות עושה זאת, תיקנה במעט ב"כ המשיבים את טיעונה בעניין זה, באמרה, בין היתר, "אני לא אומרת שוועדת הערר היא חותמת גומי וחייבת לקבל בכל מקרה את המלצת המשטרה ...", בהסבירה, כי על פי החוק פקיד הרישוי אינו מוסמך להחליט בלי המלצה של משטרת ישראל, וכך גם ועדת הערר אינה יכולה להחליט מבלי לקבל את עמדת המשטרה, ובסכמה את דבריה: "ברגע שיש המלצה שלילית והיא נתמכת בנימוקים משכנעים לוועדת הערר אז וועדת הערר אינה יכולה לסטות מהמלצה זו" (שם, עמ' 4 ש' 5-12). 11. לעניין החומר החסוי, שאותו ביקשה ב"כ המשיבים להציג לעיון בית המשפט בלבד, הסכים ב"כ העותר כי בית המשפט יעיין בו, במעמד צד אחד, אך ביקש לציין כי ככל שידוע לו מדובר בחומר ישן ובחלקו אף לא רלוונטי לנושא העתירה. מכל מקום, הוסיף והדגיש, כי העותר מעולם לא נחקר אודות מידעים אלה, עמדתו ביחס אליהם לא נשמעה ולא ניתנה בידו הזכות להפריכם, ואף עתה אין בידו הכלים לעשות זאת, שכן אף תמציתם לא נמסרה לידיו, חרף בקשתו מחברתו לקבל "תמצית המידעים" (ראו הבקשה והתשובה במוצג ע/1). הוא ביקש על כן להורות למשיבים להעביר אליו את התמצית מבלי לחשוף את מקור הידע שבו. בשלב הזה של הדיון הגישה ב"כ המשיבים לבית המשפט את החומר החסוי, לרבות מסמך מיום 28.4.10 ושלושה מסמכים ששודכו אליו, המהווים יחד את המלצת המשטרה לוועדת הערר ובו קיימת, בין היתר, התייחסות של המשטרה לתיקי החקירה הפתוחים נגד העותר (קבוצת המסמכים הללו סומנה בהמשך באות "א"). לאחר שעיינתי בחומר החסוי, בנוכחות ב"כ המשיבים ומר זיבנברג, רכז המודיעין בימ"ר עמקים, ביקשתי לדעת מדוע לא תימסר לב"כ העותר תמצית המידע בנושא "עבירות סמים" שהעותר נחשד בביצוען (כמצוין בכתב התשובה) - כגון סוג העבירה או סוג הסם, וזאת מבלי לחשוף מקורות או שמות של מעורבים. לבקשת ב"כ המשיבים, ניתנה התשובה לשאלה זו על ידי מר זיבנברג, והיא נרשמה בפרוטוקול הדיון החסוי. 12. באשר לטענת העותר לפיה המידע החסוי לא הבשיל להגשת כתב אישום נגדו והוא אף לא נחקר על אודותיו, הוסיף ב"כ העותר כי עברה כשנה מאז הוחל בהליך לביטול הרשיון וטרם נפתח תיק חקירה, וכי עצם חלוף הזמן מציב סימן שאלה בדבר נכונותו של המידע, שהעותר ובא כוחו אינם יודעים מה תוכנו (למעט כותרותיהן של העבירות( . ב"כ המשיבים טענה בתגובה, כי חלק מהמידע שהוצג בפני בית המשפט הינו משנת 2010, בהוסיפה, כי הפסיקה חזרה וקבעה כי לצורך הערכת הסיכון הנשקף מפני מי שהמשיבים שוקלים את ביטול רישיונו לשאת נשק, רשאים הם להסתמך על המידע שהובא בפניהם, אף אם לא הבשיל כדי הגשת כתב אישום, ואין בעובדה זו בלבד כדי לכרסם בטיב המידע. כן טענה, כי בשלב מסוים החליטה המשטרה לשלול את רשיונו של העותר בשל "חשש לחשד סביר" (כי ביצע את העבירות המפורטות במידעים), בציינה, כי יכול להיות שהמשטרה תתקדם בהליך להזמנתו של העותר לחקירה ולהגשת כתב אישום, ובהוסיפה, כי ההליך מצוי אך בתחילתו. בתגובה לדברים אלה הודיע ב"כ העותר כי הוא מוכן להמתין חודש. ב"כ המשיבה סיכמה את דבריה בטענה כי זימונו של העותר לחקירה בשלב מוקדם זה עלול לסכל את חקירת המשטרה, באמרה, כי אם בעוד חצי שנה לא יבשיל המידע החסוי כדי חקירה משטרתית וזימון העותר לחקירה, או אז, אולי אפשר יהיה להחזיר את העניין לוועדת הערר. 13. במהלך כתיבת פסק הדין, ראיתי צורך לשוב ולעיין בחומר החסוי שהוצג לעיוני בעת הדיון בעתירה. משכך, קבעתי כי החומר יוגש לי במעטפה סגורה וחתומה ביום 14.07.10. בעקבות זאת, הוגש לעיוני (במועד שנקבע לכך) החומר החסוי - ומידע חסוי נוסף - במעמד רכז המודיעין בלבד, ללא נוכחות ב"כ המשיבים (שהסבירה במועד מאוחר יותר כי לא התייצבה במועד שנקבע משום שבית המשפט הורה כי החומר יוגש לו במעטפה סגורה ולכן סברה כי אין עליה להתלוות לרכז המודיעין). בפתח הישיבה האמורה הצגתי שאלה חסויה לרכז המודיעין, והלה השיב עליה מה שהשיב (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הישיבה). בהמשך לכך העלה רכז המודיעין הצעה לביצוע פעולה מסויימת (שם, שם). בשלב זה שאלתי אם ניתן להמציא "פרוטוקול זה" לעותר, ורכז המודיעין השיב כי אין לו התנגדות לכך, אך ביקש כי הדבר ייעשה בישיבה הבאה במעמד הצדדים (שם, עמ' 2). לאור הדברים האלה, קבעתי מועד נוסף לדיון, במעמד הצדדים, ליום 19.07.10, בצייני כי פרוטוקול הישיבה (להלן - הפרוטוקול) יימסר לעיונו של ב"כ העותר בפתח אותו דיון. 14. בפתח הדיון, הביעה ב"כ המשיבים את התנגדותה למסירת הפרוטוקול לידי ב"כ העותר, וכן להצעה שהעלה רכז המודיעין בישיבה האחרונה, באמרה, כי הלה לא היה מוסמך להסכים להעברת הפרוטקול וכי הצעתו אינה משקפת את עמדת המדינה, "וההצעה ללא תוקף ואנו מתנגדים לה" (פרוטוקול מיום 19.7.10, עמ' 7 ש' 16-17). לשאלת בית המשפט, מדוע מתנגדת המשטרה להצעה, השיבה ב"כ המשיבים כלהלן: "מסרתי לחברי את תוכן ההצעה בגדול, מבלי להיכנס לפרטים. בהנחה שהתוצאה תהיה חיובית מבחינת העותר, דהיינו תהיה לטובתו, עמדתנו תהיה שאין בכך כדי להסיר את התנגדות המשטרה כי היא מבוססת הן על המידעים והן על שני תיקי חקירה שפתוחים נגדו. אנו סבורים שדי בנסיבות האלה, תיקי חקירה פתוחים וכן מידעים ממספר מקומות מהימנים כדי לבסס את התנגדות המשטרה. גם אם נסכים לתוצאה לא יהיה בכך כדי להסיר את התנגדות המשטרה" (שם, עמ' 7-8). ולמטה מדברים אלה, בעמ' 8, הוסיפה: "בפן השני, אנו סבורים שהראיות שהוצגו עד כה לבית המשפט מספיקות כדי להגיע למסקנה שהתנגדות המשטרה היתה סבירה. המשטרה סבורה שאין צורך לספק ראיות חותכות לעניין מסוכנות העותר כמו למשל ביצוע בדיקה. ביצוע בדיקה למעשה מהווה הוכחה מעל לכל ספק סביר שהעותר מסוכן לציבור ואין זו רמת ההוכחה הנדרשת במשפט מינהלי ... עת"מ 745/06 סטי יעקב נ' משרד הפנים ..." בתגובה לדברים אלה הודיע ב"כ העותר לפרוטוקול כי הלה מוכן לבצע כל בדיקה, לרבות בדיקת שימוש בסמים, בכל עת ובכל סוג בדיקה שהמשטרה תורה עליהם, בטוענו כי בביצוע בדיקה כאמור תינתן לעותר ההזדמנות "להשמיע" דבריו כנגד המידעים הבלתי מבוססים, לשיטתו. בנקודה זו ציינה ב"כ המשיבים כי המשיבים ישקלו לבצע בדיקה במסגרת הסמכויות הנתונות למשטרה במסגרת החקירה, אך הם סבורים כי אין מקום לבצעה במסגרת העתירה הנוכחית. בהינתן התנגדותה של ב"כ המשיבים, כמבואר לעיל, ביטלתי במהלך הדיון את החלטתי הקודמת וקבעתי כי הפרוטוקול (מיום 14.7.10) לא יימסר לידי העותר או בא-כוחו (וגם הוספתי לו את הכותרת "חסוי"). לקראת תום הדיון הודיעה ב"כ המשיבים, כי ישקלו את המלצת בית המשפט לפתוח בחקירה. דיון והכרעה 15. סעיפים 4 ו-5 לחוק כלי היריה קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנים בקבלת רישיון. סעיף 12 מורה, כי המוסמך ליתן רשיונות לפי החוק, רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את רישיון או לסרב לתיתו, לתת רישיון בתנאים ובהגבלות או להטיל הגבלות על רישיון שכבר ניתן, ולבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו. כן קובע סעיף 11 לחוק, כי הרשות המוסמכת לעניין מתן או ביטול הרישיונות לפי סעיף 12, הינה, בין היתר, "פקיד רישוי, על פי המלצת קצין משטרה בכיר". סעיף 12(ג1)(1) לחוק קובע מנגנון של ערר מינהלי על כל החלטה של הרשות המוסמכת בהקשר זה. סעיף 12 (3) מורה כי הממונה יחליט בערר בתום 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו. חוק כלי היריה אינו מפרט מהם השיקולים המנחים שצריכים לעמוד בבסיס שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או על ביטולו. אך ברי הוא כי שיקולים אלה נגזרים מהמטרה שלשמה נדרש הרישיון, מחד גיסא, ומהצורך להגן על שלום הציבור, מאידך גיסא (כדברי כבוד השופט יורם נועם בעת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי היריה - משרד הפנים, ניתן ביום 13.4.05, פסקה 22; להלן: עניין דנציגר). 16. המשטרה, כרשות המופקדת על שלום הציבור ובטחונו, הינה הגורם המקצועי אותו הסמיך המחוקק להמליץ לפני פקיד הרישוי בנושא הנפקת רישיונות נשק ושלילתם, בזיקה לסיכון הנשקף לציבור מנשיאת נשק על ידי מבקש הרישיון. בשל החשש מהימצאותם של כלי נשק בידי רבים, מגמת המשטרה, אשר אף אושרה בפסיקה כמוצדקת וסבירה, הינה לנקוט משנה זהירות בהענקת רישיונות להחזקת כי ירייה ואף לצמצם עד כמה שניתן את מספר כלי הירייה שבידי הציבור (ראו בג"ץ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים פ"ד לה(2) 415; בג"ץ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322). בהיות המשטרה רשות מינהלית, הערכת הסיכון על ידה נעשית על פי כלל הראיה המינהלית, והיא רשאית להסתמך, בין היתר, על הרשעות קודמות, על כתבי אישום בהליכים פליליים שטרם נסתיימו, על אינפורמציה הנלמדת מתיקי חקירה תלויים ועומדים ואף על מידע מודיעיני, וכיוצא בזה (עניין דנציגר, לעיל, פסקה 22; ראו גם פסק דינו של כבוד השופט משה סובול בעת"מ (י-ם) 475/06 סטי נ' משרד הפנים - פקיד רישוי כלי יריה, ניתן ביום 20.11.05, פסקה 4; להלן: עניין סטי). עם זאת, התייחסות המשטרה ופקיד הרישוי או ועדת הערר למידע שלא הבשיל להרשעה, העולה למשל מתיק תלוי ועומד, צריכה להיעשות בהקפדה יתירה ובזהירות כפולה ומכופלת כל אימת שמדובר ברישיון שכבר הונפק (עניין דנציגר, פסקה 23). 17. היקף הביקורת השיפוטית של בית המשפט לעניינים מינהליים בנושאים הנדונים לפניו הינו כהיקף הביקורת השיפוטית המופעלת על ידי בג"ץ (סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התשס"א-2000). הביקורת השיפוטית על פעולות הרשות המינהלית נתחמת לד' אמות עילות ההתערבות של המשפט המינהלי, כפי שנתגבשו בפסיקת בית המשפט העליון, כגון : העדר סמכות, הפלייה פסולה, שיקולים זרים וחריגה ממתחם הסבירות. בהעדר עילת התערבות בהחלטת הרשות המינהלית, לא יבוא בית המשפט בנעליה של הרשות ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו (ראו, כדוגמה, בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח' פ"ד מה(3) 678, 688). בענייננו, מבקש העותר מבית המשפט להתערב בהמלצת המשטרה ובהחלטת פקיד הרישוי - ובדיעבד גם של ועדת הערר - מפאת חריגתן הקיצונית ממתחם הסבירות ומחמת הפגמים שנפלו בהליכי קבלתן (ראו, בין היתר, סעיפים 24 ו-25 שבעמ' 8 לעתירה). 18. סבירותה של החלטה מינהלית אינה נבחנת במנותק מבחינת סבירות ההליך שקדם לקבלתה, כדברי פרופ' י' זמיר: "לאחר זמן חלה תפנית, וכלל הסבירות החל לשמש את בית המשפט גם לביקורת ההליך המינהלי, ולא רק לביקורת החלטה המינהלית" (י' זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו-1996) 764). עמדה על כך גם פרופ' ברק-ארז בספרה משפט מינהלי (התש"ע - 2010, כרך א', 261: "תקינות ההליך היא תנאי לתוקפה של ההחלטה המינהלית. כאשר ההליך שקדם לקבלת ההחלטה המינהלית הוא בלתי תקין, עשויה ההחלטה להיפסל מטעם זה בלבד, גם אם הרשות היתה מוסמכת לקבל את ההחלטה ואף הפעילה שיקול דעת ראוי". תקינותו של ההליך המינהלי וסבירותו הינן בבחינת שני עמודי התווך של ההליך ההוגן. דרישות התקינות והסבירות, שביסוד ההליך ההוגן, מחייבות, בראש ובראשונה, כי תינתן לאדם העלול להיפגע מהחלטת הרשות, הזדמנות נאותה להעלות בפניה את טענותיו בהליך של שימוע, שהינו לב ליבו של ההליך ההוגן (ראו עת"מ (נצ') 23373-05-10 בטחיש נ' הממונה על עבודות שירות, ניתן ביום 3.18.10, פסקאות 14-15). ברי, כי תנאי בסיסי לקיומו של שימוע ראוי לשמו הינו מתן הודעה מוקדמת לנוגע בדבר על מהות העניין הנדון: "הרשות חייבת להודיע לבעל הזכות מה העובדות או השיקולים שהעלו את העניין על הפרק, מה ההחלטה שהיא מתכוונת או עשויה לקבל, ומדוע" (זמיר, לעיל, שם עמ' 816). שואל פרופ' זמיר, "מה מידת הפירוט הנדרשת?", והוא משיב: "אי אפשר לקבוע מסמרות. צריך פירוט סביר שיציג בצורה ברורה את הבעיה האמיתית כדי שהשימוע לא יחטיא מטרתו" (שם, שם). בנוסף דורשים שני העקרונות האמורים, כי הרשות המינהלית תבסס החלטתה על תשתית עובדתית רלוונטית ובעלת משקל ההולמים את הנסיבות, כאשר לצורך זה יכולה הרשות להסתמך על ראיות מינהליות להבדיל ממשפטיות (ראו ברק-ארז, לעיל, עמ' 439-460). 19. מעבר לעקרונות הכלליים של המשפט המינהלי באשר לדרישות ההליך ההוגן - והשימוע במרכזן - כפי שהובאו בקצרה לעיל, קיימא לן הלכות ספציפיות בנוגע למהותו ואיכותו של ההליך שהרשות מחוייבת לנקוט בו עובר לקבלת החלטה על ביטולו של רשיון קיים (להבדיל מדחיית בקשה לרשיון חדש או אף סירוב לבקשה לחדשו). כך, בעניין זקס דלעיל, שניתן עוד בימי הבראשית של המדינה, נקבע כי "לא הרי ביטול רישיון, שכבר ניתן, כהרי מתן רישיון חדש. רישיון חדש, הרי הלכה פסוקה היא, שגם חשד מבוסס יכול - בדרך כלל - לשמש סיבה מספקת לסירוב רישיון; אולם באשר לביטול רישיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי אחרי מתן הרישיון, אין לבטלו על סמך חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע טענותיו" (ההדגשה שלי - ד' ח'). בפסק דין מאוחר יותר, שעניינו היה ביטול רישיון לכלי ירייה זמן קצר לאחר שחודש, הפנה כבוד השופט ברק לרשימה של פסקי דין שאימצו הבחנה זו ואמר, בהסתמכו בין היתר על פסקי דין אלה, את הדברים הבאים: "חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים. אמת הדבר, אין צורך לעניין זה בפסק דין סופי, הקובע את אמיתות החשד, אך דרושה לשם כך 'הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים ... על כן, אין לסרב חידושו של רשיון לבית עסק- ומכאן קל וחומר, שאין לבטל רישיון קיים לניהול בית עסק- על יסוד עדותו של מודיע, שלא נחקרה ונבדקה... הרישיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות" (ראו בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317, 328;" (ההדגשות שלי - ד' ח'). ולמטה מדברים אלה, בעמ' 329, הוסיף השפט ברק: "הלכה זו חלה בכל מקרה של ביטול רישיון, תהא הפעילות נושא הרישיון אשר תהא. אין כל אמת מידה ראציונאלית, שתאפשר הבחנה בין פעילות לסוגים השונים. על-כן איני רואה כל אפשרות להבחין בין רישיון לעסק או למונית או למקצוע או להחזקת כלי נשק ... משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספיקות סבירים. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, אין הביטול תופס, ובית-משפט זה יבטל את הביטול ... ". (הדגשה שלי - ד' ח'). ולמעלה מכך, בעמ' 328, הסביר השופט ברק: "הבחנה זו בשיקוליה של הרשות המוסמכת בין מתן רישיון חדש לבין ביטולו של רישיון קיים אינה כתובה במפורש בספר החוקים. היא מהווה חלק מהמשפט המקובל נוסח ישראל. מקורה של הלכה זו הוא 'ההגיון וחוש הצדק' ... דהיינו, בחובתו של המינהל לפעול בהגינות ובסבירות". 20. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, על רקע כל הנאמר לעיל, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל, בכפוף לסייג אחד שיצוין להלן בפסקה האופרטיבית של פסק דין זה. 21. הנימוק העיקרי שביסוד התוצאה אליה הגעתי, נעוץ באי עריכת חקירה משטרתית לבירור החשדות המיוחסים לעותר עובר להמלצה ולהחלטה לבטל את רשיונו. משלא התקיימה חקירה כאמור, ממילא גם לא נחקר העותר עצמו, לצורך קבלת גירסתו, וגם לא בוצעה לו בדיקת שימוש סמים, שיכולה היתה להיעשות במסגרתה אילו נערכה. בנוסף, הפגם שבהימנעות המשטרה מלקיים חקירה, כאמור, משליך בהכרח גם על ההנמקה של החלטת ועדת הערר (לדחות את עררו של העותר), הנמקה שהיתה בהכרח לאקונית וחסרה. 22. בטרם אגש להנמקת מסקנתי, אקדים ואציין כי מהחומר שהוצג לי - חסוי וגלוי כאחד - התרשמתי כי לא כל החשדות הקיימים נגד העותר אכן רלוונטיים לשאלת הסיכון הנשקף ממנו לציבור בתור נושא כלי נשק. כך, אינני סבור כי תיקי החקירה הפתוחים בגין חשדות לעבירות של העסקת עובד זר שלא כדין (משנת 2009) וחבלה ברשלנות (משנת 2006) הינם רלוונטיים לצורך שקילת החלטה כה מרחיקת לכת כמו החלטה על ביטול רשיון לנשיאת נשק שניתן כדין לפני למעלה מעשור שנים וחודש מאז פעם אחר פעם. אדון אפוא אך בעבירות האחרות שהעותר נחשד בהן - עבירות סמים, קשירת קשר ונהיגה בזמן פסילה - ושבגינן הוחלט לבטל רשיונו על בסיס מידעים מודיעיניים בלבד, שהוא עצמו אינו מודע לתוכנם ולא ניתנה כל אפשרות להגיב עליהן לגופן. 23. מהחומר החסוי שהוגש לעיוני עולה, כאמור, קיומו של חשד הנוגע לעבירות סמים ואחרות בהן מעורב העותר. החומר המודיעיני כלל מספר ידיעות מהשנים 2009 ו-2010 (חלקן מתייחסות לתקופה שלאחר ההחלטה מיום 05.11.09 על ביטול רשיון הנשק של העותר), שלגביהן נטען כי נמסרו על ידי מקור אמין. מאז נתקבלו הידיעות, ועד למועד הדיון האחרון בתיק, לא פתחה המשטרה בחקירה, ואף לא ידעה לציין מתי יש בכוונתה לחקור את העותר על המיוחס לו (אם בכלל). אמנם, ייתכן מצב לפיו ניתן לפלוני רישיון נשק, ורק לאחר מתן הרישיון נתקבל אצל המשטרה מידע המקים חשד כי הסיכון הנשקף ממנו לציבור הינו כזה המצדיק ביטול הרישיון לאחר שניתן. אלא שעל מנת להצדיק ביטול כאמור, אין די במידע מודיעיני זה, כשלעצמו, באשר נדרשות בנוסף "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים" (עניין משולם). טוענת ב"כ המשיבה, בהסתמך על פסק דינו של השופט סובל בעניין סטי, כי מאחר שהמלצת המשטרה מצויה בתחום המינהלי, יכולה היא להתבסס על כל ראיה מינהלית, ובכלל זה מידע מודיעיני (שם, פסקה 4). ברם, ראשית, העובדה שהמשטרה רשאית להסתמך על מידע מודיעיני לצורך גיבוש המלצתה לביטולו של רשיון קיים, אין פירושה שהיא יכולה להסתפק במידע זה בלבד לשם כך. שכן, כאמור, בעניין משולם נקבע מפורשות כי אין לבטל רשיון קיים על יסוד עדותו של מודיע שלא נחקרה ונבדקה, וכי הרשיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות. שנית, אף בעניין סטי עצמו, המלצת המשטרה לביטול הרשיון, כמו גם החלטת פקיד הרישוי שאימצה אותה, לא ניתנה על בסיס מידע מודיעיני גרידא, אלא גם על בסיס המידע שנכלל בתיק חקירה שנפתח שם נגד העותר לאחר מתן ההרשאה לנשיאת נשק על ידו. תיק זה אמנם נסגר, לאחר שהעותר שם נחקר, אך "הסגירה לא נבעה בהכרח מהעדר ראיות להוכחת האשמה אלא משיקול שלא נחשף בפני העותר" (שם, שם). כך שאין הראיה דומה לנדון. 24. משלא פתחה המשטרה בחקירה גלויה, במסגרתה מוטל היה עליה להזמין את העותר להשתתף בה ולהשמיע את גירסתו, לא היה מקום להורות על ביטול רשיונו של העותר "על סמך חשד גרידא ללא חקירה" (עניין זקס); ומשהחליטו המשיבים על ביטול רשיונו, חרף אי חקירתו, הרי שהחלטתם אינה עולה בקנה אחד עם דרישות הסבירות וההגינות הצריכות להתקיים בכל החלטה מינהלית, ועל בית המשפט לבטלה (עניין משולם). 25. מוסיפים המשיבים וטוענים כי זימונו של העותר לחקירה "בשלב מוקדם" עלולה לסכל את חקירת המשטרה וגם לחשוף את מקורות המידע המודיעיני. אינני מקל ראש בטענה זו. ברם, לנוכח חומרת הפגיעה שנגרמה לעותר עקב ביטול רשיונו הקיים, ולאור ההלכה המושרשת בדבר הנטל המוטל על המשטרה לקיים חקירה לבירור החשדות עובר להחלטה על ביטול הרשיון, סבורני כי ניתן וצריך היה לפתוח בחקירה בעניין החשדות ולחקור את העותר בגדרה, מבלי שיהא בכך, בהכרח, כדי לחשוף את מקורות המידע או להסתכן בסיכול החקירה. אכן, במקרים רבים, חוות הדעת של הגורמים הביטחוניים מבוססת על חומר מודיעיני מסווג, שלא ניתן לחשפו. אך סבורני כי במקרים אלה, נדרש מאמץ ליצירת פרפראזות של החומר, תוך פירוט ככל הניתן, ותוך מאמץ לא להסתפק באמירות לקוניות. בהתמודדות הפרט עם הרשות, יחסי הכוחות לעולם אינם שקולים, אולם במקרים אלה, בהם נדרש אדם להתמודד מול הנסתר מעיניו, נכון הדבר ביתר שאת ויש לשאוף לצמצם מגבלה זו עד למינימום הנדרש. תנא דמסייע לגישה זו, מוצא אני בפסיקתו של בית המשפט העליון בנוגע לחובת חקירתם לאלתר של עצורים מינהליים באזור, שנעצרו על סמך חשדות שיסודם במידע מודיעני בלבד. אף שם נטען כי חקירת העצורים עלולה להביא לחשיפת שיטות פעולה ומקורות מידע, אך בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע כי אין בה כדי לפטור את הרשות מחובת החקירה, שהיא בגדר זכות דיונית של החשוד המצוי במעצר מינהלי (בג"ץ 1546/06 גזאוי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, ניתן ביום 6.3.06). הנה, בין היתר, הדברים שנאמרו שם מפי כבוד השופט רובינשטיין (בהסכמת כבוד השופטים ריבלין ונאור): "ו.        (1) אדרש תחילה לנקודה שיש לה משמעות החורגת מתיק זה, והנשנית בתיקים מדי פעם ... והיא חקירתו של עצור תקופה ארוכה לאחר מעצרו, ולעתים היעדרה של חקירה כל עיקר. כאמור, העותר דנא נחקר לראשונה במאי 2005, שנה וחצי לאחר מעצרו. ... בדיון בבית המשפט הצבאי ב-6.12.04, כשעלתה טענה דומה והתובע ציין כי "העצור לא נחקר מאחר ואין חומר גלוי שניתן להטיח בפניו", כתבה השופטת המשפטאית "... השתכנעתי כי בנסיבות הענין לא ניתן לחקור את המשיב בצורה אפקטיבית מבלי שייחשפו שיטות פעולה ומקורות מידע של גורמי הביטחון".             (2) גישתנו בעניין זה שונה, והיא מעוגנת בתפיסת יסוד באשר לזכויות העצור במעצר המינהלי, יהא המיוחס לו קשה באשר יהא. נשמעו בתיק זה ובהקשרים דומים הסברים שונים לאי עריכתה של חקירה בסמוך למעצר, כגון - כבענייננו - כי משלא ניתן לגלות באוזני העצור את החומר החסוי המצוי כנגדו, אין טעם בחקירה, שלא תהא בעלת ערך, ומקומה רק משיש אפשרות לחקירה פרטנית קונקרטית; כן נטען כי הביקורת השיפוטית עצמה מהווה "תחליף" לכך; ועלו בעבר גם הסברים של חוסר כוח אדם". ולמטה מדברים אלה, הוסיף השופט רובינשטיין:   "(3) בגדרים בסיסיים של כבוד האדם - והכללים הנוגעים לכך חלים על הכל, גם על החשודים בעבירות כבדות ביותר ואף בזויות ונתעבות, שעושיהן רחוקים מכיבודו של אדם כרחוק מזרח ממערב - יש חובה לחקור אדם סמוך לאחר מעצרו, תוך שמציגים בפניו אותו מידע שניתן להציג בפניו ושאינו חומר חסוי שהצגתו נמנעת. המטרה, מעבר למתן אפשרות לטענה בדבר טעות בזיהוי וכיוצא בזה, היא שאדם לא יהא עצור ללא שניתנה לו כל אפשרות, גם אם לא יעשה בה שימוש, להציג גירסה השוללת את מעצרו ולנסות לשכנע. כאמור, מה שיוצג בפניו צריך לשקף את המירב שהחומר הגלוי מאפשר להציג. אין צורך להכביר מלים על כך שמעצר מינהלי הוא סנקציה קשה, כיוון שנוכח חסיון החומר אין העצור יכול להתמודד עם כל הנטען נגדו, ועל בית המשפט לשמש לו מעין פה (ראו בג"צ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט(2) 865, 869). במישור הזכויות הדיוניות עיניו של העצור המינהלי שכנגדו עומד חומר חסוי כסויות וידו האחת קשורה, כמשל שבו השתמש חברי השופט גרוניס בעמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הבטחון, פ"ד נח(1) 176, 186. חקירה אינה "תפאורה", כפי שטען תובע באחד הדיונים כנזכר, וגם אין קיומה תלוי באפקטיביות שלה, אלא  היא זכות בסיסית למי שחרותו נשללת. זכויות דיוניות אינן בחינת מותרות; הן גם אינן מכבידות על המערכת הכבדה של ממש (למען הסר ספק - הן צריכות היו להתקיים גם אילו הכבידו). המאבק בטרור הוא הכרח, יהא מי שיאמר - הכרח קיומי, ומערכת הבטחון מצווה לקיימו ולשקוד עליו; אבל אין הדבר סותר את קיומן של הזכויות הדיוניות במירב האפשרי; עצם הצגתו של חומר חסוי היא פגיעה בזכויות כאלה, אך יש לראותה, מטעמים ברורים של חומר מודיעיני המסכן מקורות חיים או אחרים, כהכרח בל יגונה. ואולם, מה שאינו כרוך בכך בוודאי צריך להישמר. סוף דבר, יש לחקור עצור סמוך לאחר מעצרו" (ראו גם בג"ץ 5287/06 זעתרי נ' התובע הצבאי, ניתן ביום 20.7.06, פסקה 8). דברים אלה נאמרו אמנם לעניין חקירתם של עצירים מינהליים, שחירותם נשללה מהם על בסיס חשדות לביצוען של עבירות ביטחוניות חמורות ביותר (מעשי טרור) שמתבססים על מידע מודיעיני גרידא, אך יפים הם, בשינויים המתבקשים, גם לענייננו. זאת, לא רק לנוכח הפגיעה הקשה בעותר, שרשיונו לשאת נשק מכח עבודתו כקבלן באזור זכאי נשלל ממנו לתקופה בלתי מוגבלת על סמך עדות מודיעינית בלבד, אלא גם לאור פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון, לפיה אין לבטל רשיון קיים בלא שקדמה לכך חקירה של בעל הרשיון הנוגע בדבר. ורואה אני לנכון להבהיר בהקשר זה, כי בדיבור "חקירה", הכוונה היא לחקירה עניינית, אמינה ואפקטיבית, הנערכת מתוך נסיון כן להשיג ראיות להעמדתו לדין של החשוד, שהרי אין כל טעם או משמעות של ממש לחקירת סרק. 26. ועוד זאת: דומה כי במקרה דידן קיים קושי בקבלת טענת המשיבים לפיה חקירתו של העותר עלולה לחשוף מקורות מידע או לסכל את החקירה. כל כך, משום שהמשיבים הרי התנגדו לערוך לעותר בדיקת שימוש בסמים, הגם שבדיקה כזו אין בה כדי להביא לגילוי מקורות מידע או לפגוע בחקירה. משכך, ובהינתן כי העותר הביע (באמצעות בא כוחו) נכונות להעמיד עצמו לבדיקה כאמור בכל עת שיידרש, והמשיבים סירבו לכך, יש לצאת מן ההנחה כי אילו נערכה לעותר בדיקת שימוש בסמים הוא היה יוצא "נקי" ממנה. ועתה אפנה להחלטתה של ועדת הערר. 27. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, מתייתר למעשה הצורך לדון בערר שהגיש העותר לוועדת הערר ובהחלטתה. חרף זאת, אדון גם בכך. ראשית, אזכיר, כי בעת הגשת העתירה טרם ניתנה החלטת ועדת הערר, שדחתה את עררו של העותר. החלטתה ניתנה כ- 5 חודשים לאחר שהערר הגיע אליה, הגם שהחוק מורה כי תינתן בתוך 45 ימים מהיום שהומצא לה. בעת הגשת הערר, כמו גם במועד העתירה, טרם ידע העותר ידיעה כלשהי מדוע הומלץ (על ידי המשטרה) והוחלט (על ידי פקיד הרישוי) לבטל את רשיונו, למעט העובדה שכך נעשה על בסיס מידע מודיעיני, שלא גולה לו בהסתמך על חוק ההנמקות. רק מתוך החלטתה של ועדת הערר למדו העורר ובא כוחו, לראשונה, כי המידע המודיעיני שבידי המשטרה קושר את העורר לעבירות סמים, קשירת קשר עם עבריינים ונהיגה בזמן פסילה, וגם אז לא נחשף בפניהם פרט קונקרטי כלשהו ממידע זה, שהיה ונותר כולו חסוי. משכך, פשוט וברור הוא, כי בעת הגשת הערר לא היתה בידי העותר כל אפשרות להגיב בעררו לגופם של החשדות הללו - שבעטיין בוטל רשיונו - שהרי "עם ספינקס לא ניתן להתווכח". ועדת הערר היתה מיטיבה לעשות אילו העבירה לעורר את המידע האמור, בדבר החשדות המיוחסים לו, טרם מתן החלטתה בערר (ולא להיפך). משלא נהגה כך הוועדה, נפגעה זכותו של העותר להעלות בפניה את טענותיו בהליך השימוע (קרי: הערר) כשהוא מודע, למצער, מהם החשדות נגדו. בנסיבות אלה של "טיעון חסר", הנמקתה של ועדת הערר בהחלטתה, לפיה שקלה גם את "טיעוניו של העותר", אף היא לוקה בהכרח בחסר. 28. שנית, הפגם שבהימנעות המשטרה מלקיים חקירה בחשדות עובר להמלצתה לשלול את רשיונו של העותר, דבק גם בהחלטתה של ועדת הערר, לאחר שאימצה את עמדת המשטרה, ואף מטעם זה הנמקתה של הוועדה חסרה. רואה אני להבהיר בהקשר זה כי ועדת הערר איננה "חותמת גומי" של המשטרה, כדברי כבוד סגן הנשיא אמינוף: "יש לזכור כי ועדת הערר היא לא חותמת גומי של המשטרה ועל ועדת הערר, כגורם מחליט, להפעיל שיקול דעת עצמאי, ובין היתר , להתמודד עם טענות העותר ולבחון את כל השיקולים הרלבנטיים הנחוצים לצורך ההכרעה בערר" (עת"מ (נצ') 1062/06 אלי סגל, עו"ד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.4.07, פסקה 5ה). ודוק: החובה המוטלת על ועדת הערר היא לקבל החלטה שתאזן כראוי בין המשקל הראייתי שיש לייחס לחומר שבידי המשטרה, המופקדת על שלום הציבור ובטחונו, לבין זכותו של העותר, המחזיק ברישיון כחוק, שרשיונו לא יבוטל. בבואה לאזן בין שני אינטרסים אלה, עליה ליתן את המשקל הראוי להבחנה, יציר הפסיקה, שבין אי מתן רישיון לבין ביטול רישיון קיים שלגביו נקבע כי רק ארוע היוצר סיכון מיוחד, שהתרחשותו מוכחת באופן משכנע בלא להותיר ספקות סבירים, יצדיק ביטול הרישיון. לצורך כך רשאית היא לשאול שאלות, לבקש הבהרות וכל שתמצא לנכון, על מנת שתהיה בידה "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים"'. בהעדר הוכחה כאמור, עליה לקבל את הערר. 29. לאור כל האמור, העתירה מתקבלת. המלצת המשטרה מבוטלת בזה, וכך גם מבוטלות ההחלטות של פקיד הרישוי ושל ועדת הערר, ועל המשטרה להשיב את אקדחו של העותר לידיו. עם זאת, איני סבור כי יהיה זה נכון להתעלם לחלוטין מן החומר החסוי שהוצג לעיוני. משכך, אני מורה במקביל כי ההוראה בדבר החזרת אקדחו של העותר לידיו תיכנס לתוקף רק בחלוף כ-3 חודשים מהיום, דהיינו ביום 31.12.10, וזאת, כדי לאפשר למשיבים 1 ו-3 לתקן את הפגמים שנמנו לעיל. למניעת ספק אבהיר, כי פסק דין זה אין בו כדי למנוע מהמשיבים 1 ו-3 להפעיל מחדש את סמכותם לביטולו כדין של רשיון העותר לשאת נשק, אם יחול שינוי בנסיבות שיצדיק זאת לדעתם. המשיבים ישיבו לעותר את אגרת המשפט ששילם, ובנוסף ישאו בשכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 (עשרת אלפים) ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בפקסימיליה, וכן תמציאו לפרקליטת המחוז תוך הפנייתה לאמור בפסקה השניה שבפסקה 6 לעיל. ניתנה היום, כ"ו תשרי תשע"א, 04 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים. רישיון נשקנשק