השופטת ר. יפה-כ"ץ: לבימ"ש השלום באילת הוגש כתב אישום כנגד המערער, בו יוחסו לו 3 עבירות של איומים לפי סעיף 192. בכתב האישום הנ"ל נטען, כי בתאריך 27/7/99, בשעה 10.00 או בסמוך לכך, במשרד המודיעין ביחידת משטרת אילת, איים המערער על אדם בפגיעה שלא כדין בגופו של אדם אחר בכוונה להקניטו, בכך שאמר לפקד גיא וקנין, כי במידה וימשכו העבירות הפליליות נגדו, מצד אלה שהשתלטו לו על הנכסים או מצד שוטרים או מצד שופטים, יהא זה בלתי נמנע מבחינתו לא לפגוע במישהו, ובכלל זה שופט ממערכת המשפט, כל זאת תוך שהוא מציין, כי יש לו גישה וביכולתו להגיע לנשק חם. כן נטען, כי המערער אמר לפקד גיא וקנין, כי אם "הפרשה שלו" לא תטופל, יעשה מה שיידרש, ובכלל זה אף להכנס לדיון בביהמ"ש העליון ולסטור לנשיא ברק באמצע דיון. עוד נטען בכתב האישום, כי באותו התאריך, בסמוך לשעה 15.30, בתחנת משטרת אילת, איים על אדם בפגיעה שלא כדין בגופו של אדם אחר בכוונה להקניטו, בכך שאמר לחוקר גבי בן-שמואל, כי הוא עלול לפגוע בשוטרים הכולאים אותו במעצר שוא, פגיעה שאין בה כוונה להרוג או להסב נזק רציני ביהודים רמאים ונוכלים המתחפשים לעובדי מדינה. בימ"ש השלום (כב' השופט א. רון) הרשיע את הנאשם בתאריך 15/10/02, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה אחת של איומים, במקום שלוש, כפי שיוחס לו בכתב האישום, לאחר שקבע שכל אמירותיו של המערער נאמרו בהפרש של מספר שעות בלבד ובאותן נסיבות, ויהא זה מלאכותי להפריד ביניהן וליחס להן עבירות נפרדות. יחד עם זאת, ביהמ"ש הוסיף וקבע עוד, שהמערער באמירותיו עבר גם עבירה של זילות ביהמ"ש, לפי סעיף 255, והרשיע אותו גם בעבירה זו. בתאריך 27/10/02 גזר ביהמ"ש השלום (הפעם על ידי כב' השופט ש. שטיין) את דינו של הנאשם וזאת למאסר על תנאי של 4 חודשים, קנס כספי בסך 2,500 ₪ ולחתימה על התחייבות על סך 3,500 ₪. הערעור, נשוא פסק דיננו זה, הוגש על הכרעת הדין. ביהמ"ש השלום קבע, הן על פי דברי עדי התביעה ואפילו מתוך דברי המערער עצמו, כי המערער אמר את הנטען בכתב האישום, ולאחר שבחן ביסודיות את יסודותיה של עבירת האיומים, ובדק את הדברים על פי מבחן אובייקטיבי, מצא שהם עונים על דרישות הסעיף. יחד עם זאת, ביהמ"ש הוסיף וקבע, שגם המערער עצמו לא גרס שבכל מקרה לא היתה לו כוונה לממש את איומיו, ואפילו כוונתו היתה לעשות את המעשה על רקע תיאטרלי בלבד ובמטרה למשוך תשומת לב לעוול, שלדבריו, נגרם לו, עדיין ברור - גם מדבריו שלו - כי מדובר באיום ממשי. בנוסף לכך קבע ביהמ"ש, כי גם אם המערער לא התכוון לאיים באלימות לשמה, אלא "רק" כדי למשוך תשומת לב - עדיין, לפחות "הקנטה" יש בדברים, ולפיכך, בכל מקרה, עבר עבירה של איומים. יחד עם זאת, משהמערער שם לנגד עיניו מטרה לנקוט בצעדים שציין, כדי שינקטו צעדים מתאימים (לגירסתו) כנגד אחיו, עמו הוא מסוכסך, הרי שביהמ"ש גם קבע, כי היו לדבריו מטרה קונקרטית. אפילו לא נאמרו דברי האיום ישירות באוזני נשיא ביהמ"ש העליון, בו איים לפגוע, קבע ביהמ"ש, כי אין עבירת האיום מותנית בכך שיושמע האיום באוזני המאויים דווקא. בנוסף לכך, קבע ביהמ"ש קמא, כי "מתן סטירה לנשיא ביהמ"ש העליון יש בה כדי לפגוע במעמדו ובודאי שיש בה משום זילות ביהמ"ש", ולכן, הרשיע את המערער גם בעבירה זו. ב"כ המערער, עו"ד הרמלין, טען הן כנגד הרשעת המערער בעבירת האיומים והן כנגד הרשעתו בעבירת זילות ביהמ"ש. לטענתו, ביהמ"ש כשל בניתוח האלמנט הנפשי ביסוד עבירת האיומים, הדורשת "כוונה מיוחדת" והיא "להפחיד את האדם או להקניטו". לדבריו, אין די בכך שההתבטאות פוגעת, אלא חשובה כוונת משמיעה. לדברי ב"כ המערער, "עקרון ההתנהגות" במשפט הפלילי קובע, כי "אין עונשין על דברים שבלב", ולכן, גם אם חשב המערער לסטור לנשיא ביהמ"ש העליון, על מנת למשוך תשומת לב לפרשה שמטרידה אותו שנים, עדיין מחשבה זו אינה אסורה, כל עוד אינה חורגת מתחום הדברים שבלב. זאת ועוד, משהמערער זומן לתחנת המשטרה ונשאל שאלות - למעשה היה חייב להשיב, וגם מסיבה זו התייחסותו לשאלות החוקר נעדרת רצון וכוונה פליליים. לדבריו, המערער רק השיב לשאלות ולא התכוון להפחיד או להקניט, לא את החוקר ולא את הנשיא ברק, אלא, ניסה לשעשע את החוקר. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי גם המרכיבים ההתנהגותיים של עבירת האיומים לא התקיימו. לטענתו, כל אדם אשר היה שומע על כוונת המערער לסטור לנשיא ברק, לא היה חרד מפני מימושה "אלא מחייך חיוך רחב, שלא לומר: 'מתגלגל מצחוק'" (סעיף 4.17 להודעת הערעור). אינדיקציה לכך, לדבריו, ניתן למצוא בהתנהגות השוטרים ששמעו את הדברים, שהרי גם הם צחקו מהם. כך גם, לדבריו, בנוגע לדברים האחרים שהשמיע המערער, והמתייחסים לעובדי הציבור האחרים. לגירסתו, גם אוביקטיבית וגם סובייקטיבית, לא נתפסו דברי המערער כמעוררי חשש או חרדה. בנוסף טען ב"כ המערער, כי ספק אם נתקיימה בנסיבות העניין "זיקת עניין" בין השוטר, שבפניו נאמרו הדברים, לבין "המאויים", הוא הנשיא ברק, שכן צריך להתקיים ביניהם "קשר ממשי של איכפתיות" (ר' סעיף 4.22 להודעת הערעור). אשר לעבירת זילות ביהמ"ש, טען ב"כ המערער, כי להרשעה בעבירה זו לא היה כל בסיס משפטי, והיא אף לא נומקה על ידי ביהמ"ש קמא. כשם שטען לגבי עבירת האיומים, כך גם טען לגבי עבירה זו, כי בדברי המערער לה היתה "כוונה מיוחדת" כנדרש בסיעף 255 לחוק העונשין, לפגוע במעמדו של הנשיא ברק. כל מה שאמר, לדבריו, היה במסגרת חקירה משטרתית ומתוך מטרה לשעשע את חוקריו ותו לא, ומה שנאמר בחדרי חדרים של חקירה משטרתית, ברור שאין בהם כוונה לפגוע במעמדו של השופט. זאת ועוד, הדברים שנאמרו, לדברי ב"כ המערער, לא היו מכוונים "לענין כהונתו" של הנשיא, כנדרש בסעיף. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי במקרה זה גם לא היה מקום להוסיף ולהרשיע את המערער בעבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום, גם לא על סמך סעיף 184 לחסד"פ. לדבריו, אי אזהרת המערער, כי הוא עלול להיות מורשע בעבירה נוספת, שללה ממנו את האפשרות להתגונן בפניה. ומעבר לכך, משהתביעה לא ביקשה את ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירה הנוספת, לא היה מקום שביהמ"ש יעשה זאת מיוזמתו, "כאילו התגייס לצידה של התביעה" (ר' סעיף 5.9 להודעת הערעור). ב"כ המדינה, עו"ד וגנר, ביקשה לדחות את הערעור בשני המישורים. לדבריה, ניתן להרשיע אדם גם אם דברי האיום שאמר לא נאמרו בפני המאויים וגם אם הדברים נאמרו בתשובה לשאלות במהלך חקירה משטרתית. השאלה היא, אם יש בדברים שנאמרו, משום איום, ואין בעובדה שהדברים נאמרו בעת חקירה משטרתית משום הגנה חוקית כלשהי. מעבר לכך, לטענתה, דברי המערער, שיפעל מתוך "הגנה עצמית" אם יעשה את המעשים, נאמרו בחקירתו שלא בתשובה לשאלה - והפנתה לאימרתו - ת/1. בהערה אציין, כי ב"כ המערער ביקש לתקן את פרוטוקול הדיון בערעור, בעמ' 6, כך שהדברים שיוחסו לו, כאילו הוא זה שהפנה לדברי המערער באימרה שמסר במשטרה, ת/1, נאמרו, למעשה, על ידי ב"כ המאשימה, והוא היה זה שהפנה בהמשך דווקא ל- נ/1. ב"כ המאשימה לא זכרה את שנאמר בדיון, ולכן גם לא יכלה להסכים לתיקון הפרוטוקול. מתוך עיון בטיעוני הצדדים, ניתן להניח, שאמנם חל בלבול בפרוטוקול, כפי שנטען בבקשת הסניגור, ובכל מקרה אם זוהי עמדת הסניגור, אין כל סיבה שלא לתקן את הפרוטוקול, אפילו אם הדברים נאמרו או הובנו אחרת. כך או כך, היתה זו ב"כ המדינה שסברה, כי המערער עצמו הרחיב את החקירה, וכאשר נשאל בחקירה אם איים בעבר - הוא השיב באיום חדש לעתיד. וגם אם השוטר לא חש מאויים, משהמבחן אובייקטיבי - אין כל רלבנטיות לתחושות אלה. אשר להרשעה בעבירת זילות ביהמ"ש, סברה ב"כ המדינה, כי ההרשעה בעבירה הנוספת לא נעשתה על סמך סעיף 184 לחסד"פ אלא על פי הוראת סעיף 186 לאותו חוק. ולכן סברה, שההרשעה נעשתה כראוי. לדבריה, ברור שהמערער יכול היה להתגונן מפני עבירה נוספת זו לאור קו ההגנה שניהל, ומשבחר לפגוע דווקא בנשיא ביהמ"ש העליון, ברור שהתכוון לפגוע במעמדו, ולכן במעשיו ענה על דרישות יסודות עבירת זילות ביהמ"ש. מתוך הראיות שהוגשו לביהמ"ש קמא ומתוך קביעת ביהמ"ש עולה, כי קצין המודיעין של תחנת משטרת אילת (ע.ת. מס' 2, גיא וקנין) זימן את המערער לתיחקור, לאחר שהתקבל מידע מאמ"ן, מדור סדר ובטחון, לפיו הנאשם התבטא במילים "כאלה ואחרות לפגיעה בנציגי השלטון ואחרים" (ר' בדברי וקנין בעדותו בביהמ"ש קמא). התברר, כי למערער סכסוך ארוך וממושך עם אחיו בנוגע לבעלות על מסעדה באילת, כשהמערער סבור שגורמים שונים חברו יחד על מנת לפגוע בו וברכושו, וגורמים פליליים אלה מקבלים, לסברתו, גיבוי ותמיכה מהמשטרה ובתי המשפט. וקנין רשם מזכר על השיחה שניהל עם המערער במהלך התיחקור (המזכר הוגש לביהמ"ש וסומן כ-נ/1). מהמזכר עולה, כי וקנין שאל את המערער אם איים על אנשים שונים במסגרת הסכוסך שלו עם אחיו וגם שאל אותו "האם ישנו סיכוי שיפגע בשופט ממערכת המשפט" ואז המערער ציין בפניו, כי "במידה וימשכו העבירות הפליליות נגדו מצד אלה שהשתלטו לו על הנכסים או מצד שוטרים או מצד שופטים יהא זה בלתי נמנע מבחינתו לא לפגוע במישהו ובכלל זה שופט… עוד ציין החשוד, כי יעשה כל מה שנדרש על מנת לחשוף את הפרשה שלו אם היא לא תטופל באופן חוקי ובכלל זה אף להכנס לדיון בביהמ"ש העליון ולסטור לנשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק באמצע דיון, וזאת, לטענתו, על מנת לעורר תשומת לב אליו ולטענותיו המשפטיות והפליליות… " (נ/1). עקב דברים אלה עוכב המערער על ידי וקנין והועבר לטיפולו של החוקר גבי בן-שמואל (ע.ת. מס' 1), אשר חקר את המערער ורשם את דבריו (ת/1). בחקירתו טען המערער כנגד הקנוניה הנרקמת סביבו במטרה לפגוע בו וברכושו. לאחר מכן נשאל המערער "האם איימת כי יש ברשותך נשק ובו תפגע בשופטים" והשיב: "לחלוטין לא. אני לא מאמין באלימות ובודאי לא בפגיעה בחיי בני אדם" אך מיד הוסיף: "אני עלול להתנהג באלימות אך ורק כשאני נמצא או ילדי או משפחתי נמצאים בסכנה. אני עלול לפגוע בחיי אדם אך ורק בהיותי משוכנע כי נשקפת מצידם כלפי סכנה אמיתית… כיום אני משוכנע כי אכן קיימת סכנה כזו, כי היועץ המשפטי לממשלה אינו חוקר ואינו מתכוון לחקור אותה הסכנה ואת תלונתי… " (עמ' 4 ל- ת/1). כן, נשאל המערער, האם אמר לקצין המודיעין וקנין, שיפגע בשוטרים, בשופטים ובאנשי ממשל, והמערער השיב, כדלקמן: "אני אפגע בכל אחד שמאיים על חיי ואני עלול לפגוע פגיעה שאין בה כוונה להרוג או להסב נזק רציני ביהודים רמאים ונוכלים המתחפשים לעובדי מדינה כולאים אותי במעצר שוא מפנים אותי מהספינה שלי ומאיימים על חיי ועל שלום ילדי באופן מילולי… " (עמ' 5 ל- ת/1). האם באומרו דברים אלה עבר המערער על האיסור שבעבירת האיומים? סעיף 192 לחוק העונשין קובע, כדלקמן: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". בע"פ (ב"ש) 7293/02 ששון נ' מ"י, שניתן על ידי הרכב זה בתאריך 13/10/04 קבענו, כי די בקליטת דברי האיום על ידי "אדם", ולאו דווקא על ידי מי שהאיומים הופנו כלפיו, כדי לעבור את עבירת האיומים. חברי, כב' הנשיא י. פלפל וכב' השופט הנדל פרטו בחוות דעתם את המקורות השונים למסקנה זו ואני הסכמתי לדעותיהם, ואין מקום לחזור שנית על כל מה שנאמר על. די אם אציין, כפי שציינתי זאת באותו עניין, כי כך כתוב בסעיף החוק, כך קבעה הפסיקה וכך הם גם הגיונם של הדברים. לפיכך, אין נפקא מינה בעובדה, שדברי המערער לא נקלטו על ידי כב' הנשיא ברק, ודי בקליטתם על ידי השוטר כדי שניתן יהיה לייחס לו את עבירת האיומים. לא נותר לנו, אם כן, אלא לבחון אם נתקיימו בעובדות המקרה, יסודותיה של עבירת האיומים. בענין ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373, בחן ביהמ"ש העליון את יסודות עבירת האיומים, וכך קבע בענין זה כב' השופט גולדברג: "שני יסודות לה לעבירת האיומים. האחד יסוד המעשה: 'המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר', והיסוד השני הוא היסוד הנפשי: 'בכוונה להפחיד את האדם או להקינטו'... מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן, היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט S‘PEACE OF MIND PERSON) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט. כי גם אם אמרנו, שאין בסעיף 192, להבדיל מסעיף 428 (הדן בסחיטה באיומים - ר.י.כ.) דרישה שמטרת האיום תהא להניע את המאויים לעשות מעשה או להמנע ממעשה, ביצוע הוא שבמקרים רבים נשמעים איומים PER SE כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאויים. נמצא כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחרות הפעולה של הזולת... אולם, גם אם הכיר המחוקק בשקט הנפשי של הפרט כערך מוגן מפני פגיעה שלא כדין, אין לבחון את יסוד "האיום", הוא היסוד הפיזי שבעבירה לפי סעיף 192, לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם כלפיו הופנה האיום. לפיכך, נדחתה בע"פ 237/53 (פד"י ח 295, 299) הטענה ש"האיומים" שהמערער השתמש בהם לא היו איומים של ממש, משום שלא הפחידו את מי שאליו היו מכוונים... " מכאן, שלא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו, הם שקובעים אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה... " (שם, בסעיפים 6 - 7 לפסק הדין). כב' השופט ברק (כתוארו אז) קבע בענין זה, כדלקמן: "עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977), קשה היא. תחומי התפרסותה אינם ברורים. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעיתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של הפרט... מטבע הדברים, שהשלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט אחד עשויים להתנגש על ידי השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט שני. נדרשו, איפא, איזון בין הערכים המתנגשים. גבולותיו של איזון זה מטבע הדברים אינם מדוייקים, ולדבר השלכה ישירה על חוסר הבהירות באשר לגבולותיו של האיום האסור. כבכל עבירה יש להבחין אף בעבירה של איומים בין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי. היסוד העובדתי מורכב מצידו ממספר רכיבים... הרכיב הראשון הוא האיום עצמו. זו התנהגות, בדרך כלשהי, העלולה לנטוע בליבו של אדם רגיל, פחד או חרדה. המבחן לקיומו של רכיב זה הוא אובייקטיבי... מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אלא נאמרו הדברים... לענין זה יש להבחין בין איום לבין מתן אזהרה או עצה. כאשר ראובן מזהיר את שמעון מפני פגיעה אפשרית בו, אין לומר כי ראובן מאיים על שמעון. קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדוייק. דומה כי ניתן להעזר במבחן הבא. האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע. אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה - יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר. רכיב עובדתי אחר בעבירת האיומים הוא שהפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסו, בשמו הטוב או בפרנסתו של אדם, תהיה "שלא כדין"... פשיטה, כי פגיעה היא "שלא כדין" אם היא מהווה עבירה לפי דיני העונשין. נראה לי כי יש להוסיף ולקבוע, כי פגיעה הוא "שלא כדין" אם הוא מהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין... היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים הינו "בכוונה להפחיד את האדם או להנקיטו". משמעותו של יסוד נפשי זה הינו, כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו - ולא המניע שדחפו לעשות את המעשה - הייתה להשגתו של יעד זה... לדעתי, יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך... " (שם, בסעיפים 2 ו- 3 לחוות דעתו). ובענייננו - צדק ביהמ"ש קמא, כאשר קבע שהיסודות העובדתיים והנפשיים בעבירת האיומים התקיים במעשיו של המערער: המערער ציין, כי סכנה עלולה להגרם לכב' הנשיא ברק כמו גם ל"יהודים נוכלים ורמאים" אחרים אשר מסייעים לאחיו במלחמתם על מסעדת ה"פאגו-פאגו" שהיתה בבעלותם המשותפת. למערער שליטה על התממשות אותה סכנה עליה התריע, ולכן, יש לראותו כמאיים. אמנם נכון, כי דבריו של המערער נאמרו אם במהלך תשאול של השוטר וקנין ואם במהלך החקירה של השוטר בן שמואל, אך השוטרים חקרו אותו לגבי דבריו בעבר - והמערער, מיוזמתו, בחר להתריע על סכנה שעלולה להתממש בעתיד. לכן, גם אם היתה נכונה טענת ב"כ המערער, בדבר העדר אופציה לנחקר אלא לומר את אשר על ליבו (ואינני קובעת שכך הדבר) - במקרה זה האיומים שהשמיע המערער היו אמירות עצמאיות, גם אם נאמרו בתשובה לשאלות. זאת ועוד, אכן וקנין לא התרשם מאיומיו של המערער וראה אותם כמשעשעים - אך משהמבחן הוא השפעתם האפשרית של הדברים על האדם הרגיל, ולא הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו הם כוונו - הרי שצדק ביהמ"ש כשקבע, שהאדם הרגיל היה בהחלט יכול לחוש מאויים מהדברים. די בכך שמנסיבות הענין ניתן היה ללמוד מכוח הילכת הציפיות שהמערער היה מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, שדבריו יביאו לפחד בליבו של השומע הסביר. "המאויים הסביר" אינו צריך להיזקק לפרשנויות מפולפלות, כגון זו שמציע המערער, כדי לדעת אם בכוונתו לממש את איומיו או שהוא "רק" משתעשע בלשונו. המבחן צריך להיות מבחן של הבנה בסיסית, ובמקרה זה - יישומו על דברי המערער אינו מותיר מקום לספקות שיש בדבריו משום איום אסור (ר' בדברי כב' השופטת ביניש, במקרה דומה, ברע"פ 88/04, הלל ורטהיימר נ' מ"י, מיום 1/4/04). אשר לטענת המערער, שכל שרצה היה להשיג התעניינות ב"פרשה" שלו, אין לי אלא לומר, שמניע לחוד וכוונה פלילית לחוד. גם אם המניע היה זרוז הטיפול בענייניו, עדיין כוונתו, מודעותו, היתה - ברמה גבוהה של הסתברות - לעורר פחד, או לכל הפחות להקניט את המאויים, כדי להשיג את מטרתו האחרת. מודעות זו, בנסיבות הענין, שקולה כקיום מטרה בליבו של המערער להשיג את התכלית האסורה, גם אם בפועל לא חפץ בכך, ובכך, נתחייב בו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה (והשווה - ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פד נה(2)496, בסעיף 8 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). אשר על כן, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור בנוגע להרשעת המערער בעבירת האיומים. לא כן הוא בכל הנוגע להרשעתו בעבירת זילות ביהמ"ש. בכל הנוגע להרשעת המערער בעבירת זילות ביהמ"ש, צודק ב"כ המערער, כי ביהמ"ש קמא לא נימק על סמך איזה סעיף הוא מוצא לנכון להרשיע את המערער בעבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום, והצדדים היו חלוקים ביניהם בנושא זה. לטענת ב"כ המערער ההרשעה נעשתה על יסוד סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"), ואילו לטענת ב"כ המדינה היה זה על יסוד סעיף 186 לחוק זה. כל שביהמ"ש קמא אמר בענין זה הוא, כדלקמן: "ואולם, בעובדה שבוצע האיום כלפי נשיא ביהמ"ש העליון, יש כדי ליתן לעבירה שבוצעה גם מימד של זילות בית המשפט. קובע סעיף 255 לחוק העונשין, כי 'האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין, כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו... דינו מאסר שלוש שנים... ' מתן סטירה לנשיא ביהמ"ש העליון יש בה כדי לפגוע במעמדו, ובודאי שיש בה משום זילות בית המשפט. בנסיבות הענין, אוסיף, שזילות ביהמ"ש אפיינה את הנאשם לאורך ההליך המשפטי כולו, מתחילתו ועד סופו...". כבר כאן אציין, כי הרושם שנוצר הוא, שהרשעת המערער בעבירה הנוספת של זילות ביהמ"ש הינה תולדה של התנהגותו בביהמ"ש במהלך הדיון בעניינו, ולא בשל מה שאמר אודות נשיא ביהמ"ש העליון. סעיף 184 לחסד"פ דן בהרשעת נאשם בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום: "ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". סעיף 186 לחסד"פ דן בהרשעה בעבירות אחדות: "ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". לו בחר ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירה נוספת על פני זו שצויינה בכתב האישום, בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ - הרי שמנוסחו של הסעיף היה אמור לעשות כן על פי עובדות שהוכחו אך לא צויינו בכתב האישום (ר' לענין זה בספרו של י. קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק שני בעמ' 1091, וכן ר' בע"פ 4503/99 יוסף אפרים ואחר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 604). ובעניננו, הרשעת המערער היתה בהתאם לעובדות שנטענו בכתב האישום, ולכן הרשעתו בעבירה נוספת לא היתה, כנראה, על פי סעיף זה. לעומת זאת, סעיף 186 לחסד"פ נועד לאפשר הרשעה במספר עבירות בקשר לאותן עובדות, בין עובדות שפורטו בכתב האישום ובין שלא פורטו בו, ולכן ניתן לומר שביהמ"ש קמא יכול היה לפעול על פי הקבוע בסעיף זה (כהצעת ב"כ המדינה). עם זאת, ככלל, ביהמ"ש מכבד את בחירת התביעה בכל הנוגע להוראות החיקוק ואינו מוסיף להוראות אלו, בוודאי שלא תוספת מחמירה, מיוזמתו (ר' שם, בספרו של קדמי, בעמ' 1092). זאת ועוד, בענין בג"צ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועמ"ש, פד' נד'(1)414, קבע כב' הנשיא ברק, כי שיקול דעתו של היועמ"ש בהפעלת המשפט הפלילי הוא רחב, והוא זה אשר הוטל עליו לאזן בין אינטרס הציבור לבין חופש הביטוי. הביקורת על שיקול דעת זו אין משמעה, שביהמ"ש שואל כיצד הוא היה מחליט אילו היה היועץ המשפטי לממשלה, אלא אם החלטת היועמ"ש סבירה. מפסיקה זו ניתן ללמוד גזירה שווה גם לענין שבפנינו, כאשר היה זה נציג היועמ"ש אשר סבר, שדי ביחוס עבירת איומים למערער מבלי ליחס לו, בגין אותם מעשים ואותן אמירות, גם עבירה של זילות ביהמ"ש. בנוסף לכך, גם כאשר ביהמ"ש רשאי להרשיע בעבירה אחרת מזו שצויינה בהוראות החיקוק של כתב האישום, אם בנוסף לאותה עבירה ואם במקומה, לא יעשה כן אלא בתנאי, שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה האחרת. דהיינו, שאין בהרשעה בעבירה האחרת משום הפתעה לנאשם. וכך כותב בענין זה כב' השופט קדמי בספרו הנ"ל, בעמ' 1095: "התנאי של מתן הזדמנות סבירה להתגונן, משקף את התכלית הכפולה של סדרי הדין במישור הפלילי... התנאי אינו בא להבטיח רק את צורכי הנאשם למשפט הוגן, הוא גם דרוש לחשיפת האמת... " בענין הזכות להתגונן, נקבע בפסיקה (ר' ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מ"י, פד' נו (2)541), כי הזכות להתגונן כוללת ראשית, אפשרות טכנית לנהל את ההגנה, כלומר לחקור את עדי התביעה חקירה שכנגד, להביא ראיות ולטעון טענות, ושנית, זכות שלא להיות מופתע, כך שהנאשם יוכל להערך לקראת האישום החדש. ובענייננו, לא רק שהתביעה לא ביקשה מביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירה הנוספת בה הורשע על ידי ביהמ"ש, וביוזמת ביהמ"ש, אלא שגם ניתן לומר, שהמערער היה מופתע (וגם התביעה) מההרשעה הנוספת. אומנם המערער העלה טענות מטענות שונות לגבי האמירות שנקבע כי אמר אותן, אך לא ניתנה לו ההזדמנות לטעון כלפי העבירה החדשה, הנוספת, לא ניתנה לו ההזדמנות לחקור את העדים לגביה ולא ניתנה לו האפשרות לנהל את הגנתו בהתאם. 12. די בנימוקים אלה, כדי שאמליץ בפני חברי לזכות את המערער מביצוע עבירת זילות ביהמ"ש. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להעיר בהערת אגב, כי לדעתי ספק אם ממילא הוכחה כאן עבירה של זילות ביהמ"ש. עבירה זו נועדה להגן על מעמד השופטים כשופטים, אם כי לא כל איום על שופט, גם אם הוא מכוון כלפיו בשל היותו שופט, יענה על יסודות עבירה זו. בעבירה של זילות ביהמ"ש מצאנו, כי "ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור - לא תהא עבירה לפי סעיף זה" (ר' הסיפא לסעיף 255 לחוק העונשין). לפיכך, ניתן להניח, כי יש למצוא זיקה כלשהי, בעבירת זילות ביהמ"ש, בין הדברים שנאמרו כלפי השופט ובין החלטה שנתן. במקרה שבפנינו לא התיחס המערער אל החלטה שכתב כב' הנשיא ברק, אלא ההתיחסות אליו נעשתה כאל איש ציבור, ולכן, כאמור, ספק בעיני אם עבר המערער עבירה של זילות ביהמ"ש במקרה זה. אשר על כן, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להרשעת המערער בעבירת איומים ולזכות אותו מביצוע עבירת זילות ביהמ"ש. אשר לעונש: אמנם הערעור הופנה כנגד הכרעת הדין בלבד, אך חרף זאת התלבטתי גם בשאלה, האם נכון יהיה להתערב בעונש שנגזר על המערער, לאחר שזיכינו אותו מאחת העבירות בהן הורשע. אולם, על פי מצוות המחוקק, העונש שיוטל על נאשם, שהורשע ב"עבירה נוספת", לא יהיה חמור מזה, שהיה צפוי לו אלמלא הורשע בעבירה נוספת, ולכן ניתן להניח, שביהמ"ש קמא לא החמיר עם המערער מעבר למה, שהיה מחמיר עמו, ללא הרשעתו בביצוע עבירת זילות ביהמ"ש. בנוסף לכך, העונש, שהוטל על המערער, גם בהתייחס לעבירת האיומים בלבד, איננו מכביד כלל ועיקר. נהפוך הוא, העונש הוא קל, ולכן לא הייתי מציעה לחבריי להתערב בו. ר. יפה-כ"ץ, שופטת הנשיא י. פלפל: אני מסכים י. פלפל, נשיא השופט נ. זלוצ'ובר: אני מסכים נ. זלוצ'ובר, שופט אשר על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ. זילות בית המשפט