לפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר מיום 31/7/08, אשר קבעה כי המערער לא איבד עקב ליקוייו 50% מכושרו להשתכר (להלן: "החלטת הוועדה"). 1. טענות בא-כח המערער הן כדלקמן: א. טעתה הוועדה עת לא הסבירה מדוע אין לקבוע למערער דרגת אי כושר בהתחשב בעובדה כי המערער סובל ממספר רב של ליקויים חמורים, בשים לב לדרגת הנכות הרפואית הגבוהה שנקבעה לו, בשיעור של 72% החל מיום 1/12/05. ב. הוועדה לא התייחסה למלוא החומר הרפואי שהונח בפניה, ממנו עולה כי דרגת הנכות הרפואית עולה בהרבה מעל ל- 72%. ג. הוועדה לא בדקה את המערער בדיקה קלינית ולא התייחסה למגבלותיו האמיתיות. 2. בדיון שהתקיים בפני הרשמת סלווא שאמי ביום 9/2/10 חזר בא-כח המערער על טענותיו לעניין הקביעה בדבר אי כושר וציין כי מסקנת הוועדה אינה מתיישבת עם המגבלות החמורות שקבעה הוועדה הרפואית לעררים. 3. להלן עיקר טענות בא-כח המשיב: א. הוועדה האזינה לתלונות המערער, עיינה באבחון הרפואי, כמו גם בדו"ח פקיד השיקום, ובהתאם סיכמה את ממצאיה. ב. בדו"ח פקיד שיקום נקבע כי המערער יכול להשתלב בעבודה ללא מאמץ פיזי קשה, ומשכך יש לראות בו כבעל השתכרות מלאה. קביעת פקיד השיקום מתיישבת עם קביעת הרופא המוסמך. ג. הוועדה ציינה, בהתחשב בליקוייו של המערער, כי הינו מוגבל בעבודה של הרמת משאות, הליכה ממושכת וכי עליו לאכול ארוחות סדירות. ד. הוועדה הגדילה ופירטה את מגוון העבודות שיכול המערער לעסוק בהן כגון: מיון, הרכבה, אריזה ועבודות אחרות. 4. דיון והכרעה: א. הוועדה לעניין אי כושר היא גוף מעין שיפוטי, ככזו מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה (ר' דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474). ההנמקה חייבת להיות באופן מלא ובהיר, וזאת כדי לאפשר ביקורת שיפוטית. בכל הנוגע לוועדה לעררים הדנה בקביעת דרגת אי כושר נקבע כי: "בבואה לקבוע את דרגת אי הכושר על יסוד האמור, אין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך, שהיא 'בדעה שהתובע מסוגל לעבודה ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיסי ניכר ולא התכופפויות מרובות, בעבודות כגון: אריזה ומיון וכו' (פרוטוקול הדיון בוועדה). האמור הינו מסקנה ולא הנמקה מספקת לקביעת דרגת אי הכושר.". (ר' עב"ל 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, (מיום 15.4.04) (להלן: "פרשת מוהרה"). ב. כמו כן נקבע בפרשת מוהרה כי על ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר לבחון את העניינים שלהלן: "ראשית - את השפעת ליקוייו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר. שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו. נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת". ג. לענייננו, מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי המערער מוגבל מבחינת הרמת משאות כבדים, הליכה ממושכת וכי הוא זקוק לארוחות סדירות. מדובר במסקנות ולא בהנמקה מספקת לצורך קביעת דרגת אי כושר. בחוות הדעת של הרופא המוסמך לעניין אי כושר מיום 2/7/08 נקבע כי המערער מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים, ללא מאמץ פיזי, מבלי שקביעה זו זכתה להנמקה כלשהי. לא זו אף זו, מעיון בדו"ח פקיד שיקום מיום 11/3/08 עולה כי הוא התבסס על חווות דעת נוירולוג, אשר קבע למערער אחוזי נכות של 10% בגין נוירופתיה פריפירית ביום 19/6/06. מדובר בדו"ח פקיד שיקום המבוסס על חוות דעת של נוירולוג אשר ציין כי המערער מסוגל לעבודה מבחינה נוירולוגית. לא ברור מדוע פקיד השיקום היה אמור להסתמך על קביעת הנוירולוג מיום 19/6/06 שעה שהמערער נבדק על ידי וועדה רפואית לעררים ביום 19/12/06, בהרכבה ישב נוירולוג, אשר פירט ממצאים שונים מאלה שצוינו בחוות הדעת של הנירולוג מיום 19/6/06. ד. כן יש לציין, כי במסגרת דו"ח פקיד שיקום נקבע כי המערער מסוגל להשתלב במגוון עבודות שאינן מחייבות מאמץ פיזי קשה, כגון עבודות שמירה וכדו', ועל כן יש לראותו כבעל כושר השתכרות מלא ויציב. חוות הדעת של פקיד השיקום גם היא איננה מנומקת ולא ברור על מה היא נסמכת והכיצד היא מתיישבת עם קביעת הוועדה. קביעת הוועדה כאמור אינה מתיישבת עם פסיקת בית הדין הארצי בעניין מוהרה, אותה הבאתי לעיל. ה. כפי שכבר צוין, נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות כי ליקוייו של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, הוועדה צריכה הייתה לקבוע את דרגת אי הכושר בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער. הוועדה לא התייחסה מפורשות לעבודתו הקודמת של המערער כחשמלאי וכבעל חנות וכיצד קביעתה מתיישבת עם תפקידים אלה. אומנם הוועדה קבעה כי המערער יכול לעסוק בביצוע הזמנות וסיוע לבן בניהול המכולת, מבלי לתת כל משקל לעובדה כי המכולת הועברה לבן בשל אי יכולתו של המערער להמשיך ולנהל אותה על כל הכרוך בכך בשל מגבלותיו כפי שצוין בדו"ח פקיד השיקום. יתרה מזאת, לא ברור הכיצד התחשבה הוועדה בגילו ויכולתו האינטלקטואלית והפיזית של המערער, שעה שקבעה כי הוא מסוגל לבצע עבודות קופאות וכדומה. 5. לסיכום: א. החלטת הוועדה אינה מנומקת דיה ואינה מתיישבת עם הפסיקה שהבאנו לעיל. הוועדה לא יוצאת מנקודת הנחה שהליקויים הרפואיים, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כשר לעבוד. החלטת הוועדה אשר קבעה כי המערער מסוגל לעבודה מלאה התעלמה מאותן מגבלות שציינה במסגרת הפרוטוקול, כגון עבודה ללא מאמץ פיזי, ללא הרמת משאות וללא הליכה ממושכת. לא ברור מדוע הוועדה לא בחרה לקבוע למערער ולו דרגת אי כושר חלקית בהתחשב במכלול הליקויים הרפואיים שיש לו וההגבלות שהיא ציינה בעצמה. ב. לפיכך, הריני מורה כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים לקביעת דרגת אי-כושר, כדי שתבחן את דרגת אי הכושר מחדש, בשים לב להגבלות שצוינו על ידה. הוועדה מתבקשת להסביר מדוע אין לקבוע למערער דרגת אי כושר בשים לב לליקויים הרפואיים שפורטו על ידי הוועדה הרפואית לעררים ולקביעתה בעניין זה. הוועדה תתייחס לעברו התעסקותי של המערער, לגילו, להשכלתו וליכולתו האינטלקטואלית. על הוועדה לנמק את החלטתה באופן ברור. ככל שהוועדה רואה לנכון לשנות את קביעתה, עליה לעשות זאת. ג. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום הנ"ל ישולם למערער תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן - יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, זאת מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 6. בעל דין המבקש לערער על פסק הדין, יגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בקשת רשות ערעור, תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. ניתן היום, ב' באב התש"ע (13 ביולי 2010), בהעדר הצדדים. אי כושר עבודה