התביעה שבפני, היא תביעה כספית להחזר חלק משכר טרחה שנגבה ביתר ע"י הנתבע, בגין ייצוג התובע בתביעת נזקי גוף שהוגשה כנגד המבטחת של רכבו של הנהג שפגע בתובע (להלן - "המבטחת"). הנתבע, דחה את טענת התובע על גביית יתר וטען כי אין לחייבו להחזיר חלק משכר הטרחה שנגבה על ידו כדין בהתאם לפסק הדין שניתן בערכאה הראשונה, אף שלפי פסק הדין שניתן בערעורים שהוגשו ע"י המבטחת וע"י התובע נפסק כי יופחתו הפיצויים שנפסקו לטובת התובע בבית המשפט המחוזי ועל הפחתת שכר הטרחה בו חוייבה המבטחת משהתקבל ערעורה של המבטחת ונידחה ערעורו של התובע. לטענת הנתבע, התשלום ניגבה בהתאם להסכם שכר טרחה עליו חתם התובע. הנתבע, הגיש תביעה שכנגד לתשלום שכר טרחתו בגין ייצוג התובע בערעור, הואיל ולא שולם לו שכר טירחה בגין זאת. מנגד, טען הנתבע שכנגד (להלן-"התובע") שלא נחתם עמו הסכם שכר טרחה לעניין הייצוג בערעור ואילו התובע שכנגד ( להלן-"הנתבע") הוא שהמליץ לו להגיש את הערעור כנגד המבטחת ולא דרש ממנו שכר טירחה בגין הערעור במועד כלשהו, למרות חלוף השנים ועד להגשת תביעה זו. השתלשלות הדברים: התובע, שכר את שירותיו של עו"ד ריכטר לצורך הגשת תביעה כנגד המבטחת וביקש מאוחר יותר, להפסיק את יצוגו. לאור בקשתו זו, הושגה הסכמה בין התובע לעו"ד ריכטר לפיה נקבע כדלהלן: "סוכם כי ריכטר יקבל 2.5% + מע"מ מכל סכום שיתקבל בגין תביעת הנזיקין של שלמה בביוף ביחס לתאונת דרכים מיום 31.10.93" (הסיכום מיום 28.10.97 צורף כנספח 1 לכתב התביעה, להלן - "הסכם ריכטר"). אין חולק לגבי תוקפו של "הסכם ריכטר" ועותק ממנו הועבר לנתבע אשר פעל לפיו והעביר לעו"ד ריכטר את חלקו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. קיימת מחלוקת, אם היה על הנתבע להודיע לתובע או לבקש רשות ממנו קודם להעברת שכר טרחה לעו"ד ריכטר בשיעור של 2.5% , מהתשלומים שנפסקו לתובע בבית המשפט המחוזי. כשנה קודם לחתימה על "הסכם ריכטר", נחתם ביום 27.8.96 הסכם שכר טרחה בין התובע לנתבע (להלן - "הסכם שכ"ט") בו נירשם בין היתר כדלהלן: "מהות העניין - תביעה במחוזי".... ב.2. "בתביעות לנזקי גוף: עד לסכום --- שיפסקו או שיתקבלו בפועל - שכ"ט בשיעור של 8%. עבור הסכום שמעל ל---- ישולם שכ"ט כדלקמן: במקרה של פשרה ולפני הגשת התביעה 11%. במידה והפשרה הושגה לאחר הגשת התביעה ולפני דיון בה 13%. ..."תנאים מיוחדים":"עקב העברת התיק מעו"ד אחר, יופחת אחוז וחצי מהסכומים המצויינים לעיל". בסיפא של ההסכם נרשם : "ידוע לתובע כי שכ"ט המוסכם, אינו כולל הוצאות וכן הוסכם כי מייפה את כוחו לגבות את ההוצאות מכספים המוחזקים על ידו". ביום 2.6.98 ניתן פסק דין בבית משפט המחוזי בת.א. (י-ם) 96 /1735 לפיו חוייבה המבטחת לשלם לתובע פיצויים בסך 468,194 ש"ח. הנתבע, ערך חשבון ביום 16.6.98 (נספח 4 לתצהירו של התובע ) ולפיו קיזז מהתשלומים שהועברו על ידו לתובע את שכר טרחתו בסך 53,842 ₪ ובצירוף מע"מ בסך 9,153 ₪. בנוסף, העביר הנתבע לעו"ד ריכטר המחאה בסך של 11,705 ₪ ובצירוף מע"מ בסך 1,990 ₪, בהתאם ל"הסכם ריכטר", לפיו הוא זכאי לשכר טירחה בשיעור של 2.5% מהפיצוי שייפסק לטובת התובע (צילום ההמחאה צורף כנספח 2 לתצהירו של התובע). על צילום ההמחאה נרשם ע"י הנתבע לעו"ד ריכטר כי התשלום הוא לסילוק התחייבותו של התובע כלפיו והתבקשה חשבונית, ע"ש התובע. בהתאם להתחשבנות (נספח 4) העביר הנתבע לתובע המחאה בסך של 391,504 ₪ מתשלומי המבטחת. המבטחת הגישה ערעור לבית משפט העליון, בע"א 5237/98 כנגד גובה הפיצויים שנפסקו לתובע בגין שניים מרכיבי התביעה ובגין טעות בפסק הדין שניטען שהתגלתה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני . התובע, הגיש גם הוא ערעור באמצעות הנתבע בע"א 5534/98 כנגד גובה הפיצויים שנפסק לטובתו וטען כי מגיע לו פיצוי גבוה יותר. פסקי הדין בערעורים (שהדיון בהם אוחד) ניתנו ביום 7.6.00 ( נספח ד' לכתב התביעה") ולפיהם הופחת סכום הפיצויים ובהתאמה לכך נקבע בסעיף 5 לפסק הדין: "עם הפחתת סכום הפיצויים, יפחת שכר טירחת עו"ד המגיע למשיב (התובע - מ.ל.) כך שיהיה בסך 13% ומע"מ מסכום הפיצויים המופחת, על פי האמור לעיל". בנוסף לכך, חוייב התובע בתשלום הוצאות למערערת - המבטחת, בגין שני הערעורים ביחד, בסך של 15,000 ₪. התובע מלין כנגד הנתבע, אשר למרות פסק הדין שניתן בערעור כנגדו ואף שהוחזר על ידו בהתאם לו חלק מסכום הפיצויים והתשלומים שנפסקו לטובתו בערכאה הראשונה דין בערעור, לא שילם לו הנתבע את ההפרשים המגיעים לו בגין תשלום שכר טרחה ביתר. בכך גם חרג הנתבע משכר הטרחה המקסימלי אותו ניתן לגבות בתביעה לתשלום נזקי גוף לפי הפלת"ד, שלא יעלה על 13% מסכום הפיצויים הואיל והגבייה הגיע לשיעור של 14% וזאת בין השאר בשל הכללת הוצאות שנפסקו לטובת התובע לשכ"ט עו"ד, כחלק מהפיצויים. טענת התיישנות: הנתבע טוען להתיישנות הואיל וממועד החתימה על הסכם שכר טרחה בשנת 96' וממועד גביית שכר הטרחה בשנת 98' חלפו למעלה מ-7 שנים. התובע דחה את טענת ההתיישנות וטען כי מרוץ ההתיישנות הוא ממועד פסק הדין בערעור ביום 7.6.00 ובהתאם לכך, הוגשה התביעה ביום 29.5.07 (וזאת לאחר פניות לנתבע וללישכת עוה"ד כדי למנוע את הגשת התביעה). צודק הנתבע , כי עומדת לו טענת ההתיישנות בנוגע לטענות התובע בדבר חישוב שכר הטרחה שהגיע לו בשנת 1998 בשיעור של 11.5% מסה"כ התשלומים ששולמו לתובע לפי פסק הדין שניתן בבית משפט המחוזי. עמדו לתובע 7 שנים, להגיש את תביעתו בנוגע לחישוב שכר הטרחה ע"י הנתבע וממועד גבייתו ממנו בחודש יוני 1998. אילו ביקש התובע, לטעון כנגד פרשנות אחרת של הסכם שכר הטרחה לצורך חישוב שכר הטרחה, שלטעמו אינו כולל את הוצאות המשפט כחלק מפיצויים שנפסקו לטובתו, היה עליו להקדים ולהגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות שהמרוץ לגביה החל לכל המאוחר, במועד קבלת ההמחאה בגין הפיצויים וקבלת החשבון שצורף לו (נספח 4 לתצהירו של התובע) בחודש יוני 1998. כך גם אין חולק כי עמדה לנתבע הזכות לגבות את שכר טרחתו לפני שפסק הדין היה לחלוט שכן, הפיצויים שולמו לתובע באמצעותו ע"י המבטחת כבר אז ובהתאם לסיפא של הסכם שכר טרחה, הנתבע רשאי לגבות את שכרו מהתשלום שיועבר אליו מהמבטחת. לפיכך, אין בהגשת ערעור על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כדי לעצור או להאריך את תקופת ההתיישנות בנוגע למחלוקת בין התובע לנתבע בעניין אופן חישוב שכר הטרחה לפי ההסכם ביניהם. נכונים הדברים גם בנוגע לטענותיו של התובע על העברת שכר הטרחה לעו"ד ריכטר ע"י הנתבע, אשר בוצע בד בבד עם העברת הפיצויים לתובע ביום 16.6.98 (ראה: ההמחאה לעו"ד ריכטר, נספח ז' לתצהירו של התובע). לפיכך אני קובעת כי דין התביעה בנוגע לחישוב שכר הטרחה שנגבה בשנת 98' לפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, להידחות. בה בשעה, אני דוחה את טענות הנתבע להתיישנות בנוגע לבעילת התביעה של גבייה ביתר בשל סרוב להחזיר חלק משכר הטרחה, לאור פסק הדין שניתן בערעורים, אשר תקופת ההתיישנות ממועד נתינתם, טרם חלפה עד למועד הגשת התביעה. השלכות פסק הדין בערעור על גובה שכר הטרחה: נותר לבחון את פרשנות הסכם שכר הטרחה ואת חלותו על תוצאות הערעור וכן לקבוע, אם היה הסכם שכר טרחה אחר בין התובע לנתבע עבור הייצוג בערעורים. הנתבע, לא הוכיח כי היה הסכם שכר טרחה לייצוג התובע בערעורים. התנהלותו של הנתבע במרוצת השנים, ממועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי עובר להגשת הערעור בשם התובע, לרבות קבלת מכתבים מהתובע בנוגע לערעור והגשת הסיכומים על ידי הנתבע בערעורים (נספחים ב' וג' לכתב התביעה וכן ת/5 ות/6), וכלה בהעברת פסק הדין בערעורים לתובע, מבלי שנמסרה לתובע דרישה כלשהי לתשלום שכר טרחה נוסף בגין הייצוג בערעור, בכל אלה יש כדי ללמד שהנתבע לא התכוון לשנות ממתכונת הסכם שכר הטרחה שנחתם ביניהם ביום 27.8.96. בהתאם לכך, לא נישלחה דרישה לתשלום שכר טרחה נוסף, בטרם, או לאחר שהחל הייצוג בבית משפט העליון וכן לא נישלחה דרישה כאמור, לאחר מתן פסק הדין בערעורים. הנתבע, עו"ד ותיק ומנוסה אשר מדבריו עולה כי הוא מקפיד להחתים את לקוחותיו על הסכם שכר טרחה לצורך ייצוגם. לפיכך, יש לזקוף לחובתו את הימנעותו מעריכת הסכם שכר טרחה נוסף עם התובע, אם אכן סבר כי הסכם שכר טרחה שנחתם בשנת 96' אינו מחייב אותו ואת התובע לצורך הייצוג בערעורים. היה ידוע לנתבע, שיהיה בתוצאות הערעורים כדי ליצור סיכוי וסיכון לכל אחד מהם, בהוספת או בהפחתת הפיצוי, המשליך על גובה שכר הטרחה, בפרט משלא הוסכם על מיתווה אחר לשכר הטרחה בערעורים, מזה שנקבע בהסכם משנת 96'. התביעה הוגשה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף עקב תאונה ולגביה, נקבעו הוראות בכללי לישכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי ךשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים) התשל"ז-1977, המגבילות את גובה שכר הטרחה לעו"ד לשיעור של 13% מהסכום שניפסק. בהתאם לכך ולהתנהלות הצדדים המעידה על כוונתם להחיל את הסכם שכר טרחה גם על הייצוג בערעור, באופן בו ישולם לנתבע שכר טרחה בשיעור של 11.5% בתוספת מע"מ על פי ההסכם שנחתם בזמנו. אילו סבר הנתבע כי שכר הטרחה אותו הוא גבה מהתובע לפי פסיקת בית המשפט המחוזי הוא שכר סופי ולאו בר השבה כי אם ניתן רק להוסיף עליו, היה עליו להביא זאת לידיעת התובע ולדאוג להחתימו על הסכם שכר טרחה נוסף. נכונים הדברים, בפרט כאשר לא הוצגה כל דרישה מצד הנתבע לתשלום שכר טרחה בנפרד כמובא לעיל עבור הייצוג בערעור. מכאן, בדין הניח התובע כי תשלום שכר הטרחה יהיה בהתאם לתוצאות הערעור ועל פי הנוסחה שנקבעה בהסכם עליו הוא חתם בעבר. לא מצאתי כי יש בסעיף "מהות העניין" ברישא להסכם שכר הטרחה בו נירשם: "תביעה במחוזי", כדי לזכות את הנתבע בשכר טרחה גבוה מהמוסכם בהתאם לפסק הדין לא חלוט, בפרט היכן שהנתבע ייצג את התובע בערעורים ולא ניקשר בהסכם שכר טרחה אחר עם התובע. לא הוכחה גירסת הנתבע כי היעדר התקשרות בהסכם נוסף לייצוג בערעורים, נבע מחוסר זמן (עמד 8 שורה 29). על כך ניתן ללמוד בין היתר, מחלוף השנים ממועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד למתן פסק הדין בערעורים, אשר במהלכם בוצעו פעולות שונות ובמועדים שונים ע"י הנתבע במסגרת הייצוג (הכנת הערעור, הגשתו, העברת טיוטות לתובע, הגשת סיכומים והעברת פסק הדין לתובע), אשר בכל אחד מהם, היתה הזדמנות לנתבע לבקש להיקשר בהסכם שכר טירחה נוסף, אילו אכן סבר הנתבע כי הסכם שכר טרחה הקודם, אינו מחייב את הצדדים. תימוכין לכך ניתן למצוא בכוונת הנתבע בנוגע לגביית שכר טרחתו, אילו היה התובע זוכה בערעורים כאשר לדבריו: " ניתן לגזור מהערכאה הראשונה או השניה, ויש על כך דעות חלוקות" (עמ' 9 שורה 3) וכן אמר בעדותו: "אם היו מוסיפים מיליון ₪ הייתי מעלה בפניך את האפשרויות השונות". בדומה לכך השיב הנתבע בדבר תשלום נוסף לעו"ד ריכטר, אילו היה התובע זוכה בערעור, שהיה מעביר לעו"ד ריכטר את חלקו (שורה 4 עמ' 9). אח"כ תיקן הנתבע ואמר: "לא התחייבתי לעו"ד ריכטר בשום אופן והייתי מקבל רק מימך הוראות". מכאן ניתן ללמוד, שהנתבע הכיר באפשרות לתשלום שכר טרחתו בהתאם לגובה הפיצוי שייפסק לתובע בפסק דין סופי, בערעור, ולא קבע מנגנון אחר לקביעת שכר הטרחה שאינו מותנה בגובה הפיצוי. פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה, אין בו כדי להכריע בשאלת גובה הפיצוי שישולם לתובע ע"י המבטחת, משהוגשו הערעורים עליו. לפיכך, גביית שכר הטרחה בהתעלם מפסיקת הערכאה הגבוהה, אינה לפי אומד דעת הצדדים בחתמתם על ההסכם לפי עסקינן בשכר טרחה מותנה בגובה הפיצויים שייפסקו לתובע בגין התאונה (וכן אינה מתיישבת עם "הסכם ריכטר" שהוזכר בסיפא להסכם שכר טרחה עם הנתבע). לפיכך, אין ל"גזור" את שכר הטירחה מפיצויים שנפסקו לתובע בבית המשפט המחוזי, אשר הוברר לבסוף, שהם לא שולמו לו במלואם לנוכח תוצאות הערעורים (ראה: ע"א 4673/98 יצחק אייזיק נ' עו"ד דניאל גושן ניתן ביום 24.11.99 ). על כך מצינו גם ברע"א 4723/05 עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש ניתן ביום 12.9.05 , כאמור בסעיף 4 לפסק הדין: "למטבע שכר הטרחה המותנה שני צדדים; מחד גיסא התקוה להגיע לתוצאה שבעקבותיה ישולם שכר טרחה, ומאידך גיסא , למשל, עורך דין המייצג תובע שלא נפסקו לו פיצויים (בין אם נדחתה התביעה או הסכום נבלע בדמי הביטוח הלאומי) אינו רשאי לתבוע מן הלקוח שכר טרחה (עט ואתיקה 28 , ניסן תשנ"ג- מרץ 1993), ןכאשר זכיה בוטלה בערעור יש חובה להחזיר שכר טרחה שנגבה בעקבות הזכיה (שם, 15, אייר תשנ"א-אפריל 1991 )." בנסיבות אלו אני קובעת כי היה על הנתבע להשיב לתובע את שכר הטרחה אשר בדיעבד, לאור תוצאות הערעור, נימצא כי נגבה ביתר על ידו. הוכח כי התובע, החזיר למבטחת (באמצעות אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ) סך של 165,264 ₪ (נספח ט' לתצהירו של הנתבע). לפיכך, היה על הנתבע לקבל שכר טרחה בשיעור של % 11.5 מסך של 302,930 ש"ח ולא מסך של 468,194 ₪ בהתאם לתוצאות הערעור. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובע את ההפרש בין הסכום שנגבה על ידו לשכר טרחה בסך 53,842 בצירוף מע"מ ובין הסכום שהיה עליו לגבות ממנו בסך 34,836 ₪ בצירוף מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין שניתן בערעורים ביום 7.6.00 ועד ליום התשלום בפועל. יתר טענות התובע כנגד הייצוג, שנטען שלא ניתן כראוי וכמתחייב מיחסי עו"ד - לקוח, לא הוכחו על ידי התובע ודינם, להידחות. הנתבע הוכיח, שייצג את התובע נאמנה וללא התרשלות מצידו, והדבר גם עולה מכתבי בי-דין שהוגשו על ידו במסגרת ההליכים ומעיון בפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות. התביעה שכנגד: בהתאם לקביעותי ולנימוקי בתביעה העיקרית בנוגע לתוקפו וחלותו של הסכם שכר הטרחה שנחתן בשנת 96' גם בנוגע לייצוג התובע בערעורים, עמדה לנתבע (הוא התובע שכנגד) הזכות לקבל שכר טרחה בהתאם לתוצאות הערעורים ובהתנייה לשאלת גובה הפיצויים שייפסקו לתובע. כפי שהרחבתי לעיל, הנתבע ייצג את התובע (הנתבע שכנגד) מבלי שנחתם הסכם שכר טרחה נוסף ביניהם ובכך, כמו גם בהתנהלותם בנוגע לייצוג, היה כדי להעיד על חלותו של הסכם שכר טרחה משנת 96' גם על הייצוג בערעורים. לא בכדי, ביכר הנתבע שלא להחתים את התובע בהסכם אחר הואיל ונחתם הסכם ביניהם אשר הצדדים ראו עצמם קשורים בו גם בנוגע לערעור. היעדר הסכם נוסף, עומד לחובתו של הנתבע בפרט כאשר הוא נוהג לדבריו, להחתים לקוחות על הסכם וכאשר היה בסיס להבנתו של התובע כי ההסכם שנחתם בזמנו, הוא המחייב. כל אחד מבעלי הדין, קיווה להגדיל את פירותיו מהערעור ובה בשעה, כל אחד מהם, נטל סיכון להפחתת הפיצוי ו/או שכר הטרחה בהתאם לו, לפי תוצאות הערעור. למעלה מהצורך אומר, כי אילו הייתי מוצאת כי לא היתה הסכמה על הארכת ההסכם שנחתם, גם אז היה מקום לפסוק את שכר הטרחה בשיעור הנמוך בשל היעדר הסכם שכר טרחה (ראה: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ ואח' נ' עו"ד יצחק יחיאל, פד"י נ"ח (5) 20) . כל זאת, בנוסף להתנהלות בעלי הדין במרוצת השנים ממנה למדתי, כי לא היתה כוונה מצידו, לגבות שכר טירחה מהנתבע שכנגד בגין איזה מהערעורים. לפיכך, דין התביעה שכנגד להידחות. יוער, כי התרשמתי שהתביעה שכנגד הוגשה כצעד טקטי בשל הגשת התביעה כנגד הנתבע. על כך ניתן ללמוד מהגשתה לאחר חלוף כ-7 שנים ממועד פסק הדין בערעורים ומעבר ל- 7 שנים ממועד תחילת הייצוג בערעורים. בנוסף לחיובו של הנתבע בתשלום לתובע כאמור בסעיף 27 לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע, פיצוי בגין בסך של 1,500 ₪ בגין ההכבדה שנגרמה לו בצורך לפנות אליו שוב ושוב, על מנת למצות את זכויותיו עד לצורך בהגשת התביעה. כמו כן, הנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשפט. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לתובע ולב"כ הנתבע. ניתן היום ז' בכסלו, תש"ע (24 בנובמבר 2009) בהיעדר הצדדים. ליפשיץ-פריבס מרים, שופטת שכר טרחה