1. עתירה זו מכוונת נגד החלטת משרד הפנים מיום 29.6.06, שערר עליה נדחה ביום 2.8.07, לדחות מטעמים ביטחוניים את בקשת עותרת 1 (להלן - העותרת) לאיחוד משפחות עם בעלה, עותר 2 (להלן - העותר). 2. העותרת, ילידת 1968, הנה תושבת ישראל. העותר, יליד 1964, הנו תושב איו"ש. העותרים נישאו בשנת 1999, ולהם שלושה ילדים שנולדו בירושלים ורשומים כתושבי ישראל. בשנת 2000 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות עבור העותר. הבקשה נדחתה בסוף שנת 2000 בנימוק של חשש לשלום הציבור ולביטחון המדינה. חשש זה בוסס, ראשית, על גזר דין משנת 1985 של בית המשפט הצבאי ברמאללה לפיו נידון העותר לעונש מאסר של 10 שנים בגין הרשעתו בשורה ארוכה של פיגועים נגד מטרות ישראליות במסגרת ארגון הפתח; ושנית, על מידע מודיעיני חסוי לפיו העותר המשיך בפעילות בארגון הפתח גם במהלך ריצוי עונשו, ולאחר שחרורו מהמאסר ביצע פעילות נגד ביטחון האזור והמדינה, בין השאר בהיותו נושא משרה ברשות הפלסטינית. נגד החלטה זו הגישו העותרים בחודש ספטמבר 2001 עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. עם הגשת העתירה הוציא בית המשפט צו ביניים האוסר את גירוש העותר מתחומי מדינת ישראל. בדיון שהתקיים בעתירה ביום 5.12.01 חזרו בהם העותרים מהעתירה, והיא נדחתה. 3. ביום 6.4.06 הגישה העותרת בקשה חדשה לאיחוד משפחות עם העותר. בקשה זו נדחתה אף היא על ידי משרד הפנים לנוכח התנגדות משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי. ההתנגדות נסמכה על הרשעתו האמורה של העותר ועל מידע מודיעיני חסוי לגבי פעילותו נגד ביטחון המדינה. 4. העותרים טוענים כי הרשעתו של העותר סבה על אירועים משנת 1984, עת היה צעיר בן 20. אירועים אלה היוו מעידה חד-פעמית מבחינתו, ואין בהם ללמד על אופיו. מאז חלף כחצי יובל שנים, במהלכן בגר העותר ועלה על פסי התנהגות נורמטיבית לחלוטין. כך, סמוך לאחר שחרורו המוקדם מהכלא (בגין התנהגות טובה) החל העותר ללמוד לתואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת בית לחם, וקיבל את התואר בשנת 1998. עוד באותה שנה החל בלימודי השלמה באוניברסיטה העברית לתואר מוסמך בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. שהותו בירושלים לצורך לימודיו נעשתה בהיתר מאת המדינה. במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית הועסק העותר על ידי חברה ישראלית, התערה חברתית בהוויה הישראלית, ורכש חברים רבים, יהודים וערבים כאחד. באותה תקופה הכיר גם את העותרת, לה נישא ועמה הקים משפחה. לטענת העותרים, התנהגות העותר בכל השנים הרבות שמאז שחרורו הייתה למופת; הוא לא נחקר ולא נעצר בחשד לעבירה ביטחונית כלשהי; ורישומו הפלילי באותן שנים מתייחס רק לעבירה של שהייה בישראל שלא כחוק, אותה נאלץ לבצע לנוכח העובדה שאשתו ושלושת ילדיו הנם תושבי ישראל ומתגוררים בירושלים. בנסיבות אלה דחיית הבקשה לאיחוד משפחות תקרע את משפחתם הגרעינית ותאלץ את העותר להיפרד מאשתו ומילדיו עמם הוא מתגורר מאז לידתם. תוצאה זו אינה מידתית, מנוגדת לתכליתו של מוסד איחוד המשפחות, ומפרה את זכותם של העותרת והילדים לחיי משפחה תקינים עם העותר בתא משפחתי יציב ומאוחד. כמו כן, משרד הפנים לא אפשר לעותרים לשטוח את טענותיהם בפניו לפני קבלת החלטתו הדוחה את בקשתם, וביסס את ההחלטה על עמדת גורמי הביטחון בלא להפעיל שיקול דעת עצמאי כמתחייב בדין. העותרים אינם מתעלמים מכך שהעתירה שהגישו באותו נושא של איחוד משפחות נדחתה בשנת 2001. אלא שלדבריהם, מאז דחיית העתירה ועד להגשת הבקשה החדשה לאיחוד משפחות חלפו למעלה מארבע שנים, באופן המצדיק בחינה מחודשת של עניינם. העותרים מוכנים להסתפק בכל סעד שיאפשר את המשך מגורי העותר בירושלים, לרבות היתר שהייה מחוץ להליך המדורג לתקופה מוגבלת ובתנאים כפי שייראו למשרד הפנים. 5. המשיב טוען כי אין לבית המשפט עילה להתערב בהחלטתו. לטענת המשיב, המעשים בגינם הורשע העותר בשנת 1985 מבססים מסוכנות ביטחונית גבוהה. מדובר בשורה ארוכה של פעולות חבלניות אותן ביצע העותר במסגרת השתייכותו לארגון הפתח נגד תושבי ישראל ומשתפי פעולה עם ישראל. פעולות אלו כללו יידוי אבנים על רכבים במהלך הפגנה; אימונים צבאיים בהכנת מטעני חבלה; קשירת קשר לפגוע בחייל ולחטוף את נשקו; ייצור תחמושת והחזקתה; זריקת ארבעה בקבוקי תבערה בשלוש הזדמנויות שונות לעבר אוטובוסים של אגד שנעו מחברון לירושלים; זריקת חומרים בעירים בשלוש הזדמנויות אל עבר בתיהם של מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל; ושידול אחרים לזריקת חומרים בעירים. מעשים אלה, מלבד שמצביעים על המסוכנות הנשקפת לביטחון המדינה ולציבור מן העותר, מקימים נגדו גם מניעה פלילית, שכן העותר הורשע בין היתר בעבירות לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ועבירות אלו אינן מתיישנות ואינן נמחקות מהמרשם הפלילי, כאמור בסעיף 17(4)(ו) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 (להלן - חוק המרשם). לכך מצטרף מידע מודיעני חסוי שנאסף על ידי גורמי הביטחון לגבי פעילותו של העותר לאחר שחרורו מהמאסר, שיש בו לחזק את מסוכנותו. בנסיבות אלה רשאי היה המשיב, לטענתו, במסגרת שיקול הדעת הרחב המופקד בידיו בנוגע למתן רישיונות שהייה בישראל לזרים, להעדיף את אינטרס השמירה על ביטחון המדינה ושלום הציבור על פני האינטרס של העותרת וילדיה לחיי משפחה בישראל עם העותר. זוהי החלטה סבירה, שאין לבית המשפט עילה להתערב בה. 6. בהסכמת ב"כ העותרים עיינתי במעמד ב"כ המשיב בלבד בדו"ח סודי המסכם את החומר השלילי שהצטבר לגבי העותר, ושמעתי הסברים משלימים מנציג שירות הביטחון הכללי. 7. אין בידי להיעתר לעתירה. העותר הורשע בעבירות פליליות-ביטחוניות קשות, שהחמורות שבהן הנן זריקת בקבוקי תבערה לעבר אוטובוסים ישראלים בשלוש הזדמנויות במטרה לפגוע בנוסעי האוטובוסים, וזריקת חומרים בעירים לעבר בתיהם של תושבי האזור שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. אמנם עבירות אלה בוצעו לפני שנות דור, ומאז ששוחרר מעונש המאסר הממושך שהוטל עליו רכש העותר השכלה אקדמית (לרבות שנת לימודים בישראל), נישא והביא לעולם ילדים. יחד עם זאת, מדובר בעבירות שחומרתן המופלגת הביאה את המחוקק לקבוע כי הן אינן מתיישנות לעולם ואינן נמחקות מהמרשם הפלילי לעולם (אלא אם כן החליט נשיא המדינה אחרת בתוקף סמכותו לפי סעיף 18 לחוק המרשם). בנסיבות אלה, ובשים לב להתנגדות של גורמי הביטחון, רשאי היה שר הפנים לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות חרף השנים הלא מעטות שחלפו מאז ביצוע העבירות, ובהחלטה זו לא נמצא פגם המצדיק להתערב בה. כלל מושרש הוא "כי במסגרת שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהכרעה בבקשות ליתן מעמד לזר בישראל, רשאי הוא לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש וכן שיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לביטחון המדינה ולשלום הציבור" (עע"מ 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(4) 134, 140). כאשר מדובר בבקשת מעמד בישראל לתושב איו"ש דוגמת העותר, קיבל כלל זה ביטוי סטטוטורי בסעיף 3ד לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת שעה), המורה: "לא יינתן היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור... אם קבע שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, בהתאם לחוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים, כי תושב האזור או המבקש האחר או בן משפחתם עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל...". ככל שמדובר במניעה ביטחונית הנובעת מהרשעת התושב הזר בעבירה ביטחונית פלילית, לא ניתן לייחס חוסר סבירות או חוסר מידתיות לעמדה של שר הפנים הקושרת את תקופת המניעה לתקופה שנקבעה בחוק המרשם בנוגע להתיישנותה ולמחיקתה של העבירה. על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו, בו בית המשפט העליון דחה בשנת 2001 עתירה שהוגשה על ידי אותם עותרים נגד אותה עמדה של שר הפנים. במועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון כבר חלפו למעלה מ-15 שנה מאז ביצוע העבירות על ידי העותר, ובכל זאת הוחלט שם שלא להתערב בסירובו של שר הפנים להתיר את שהיית העותר בישראל. הנימוק היחיד המצדיק, לדעת העותרים, את שינוי הגישה שננקטה בפסק הדין הנו חלוף הזמן מאז נתינתו בשנת 2001; אך הרי עמדתו של המחוקק בחוק המרשם מלמדת כי חלוף הזמן כשלעצמו אינו מהווה שיקול המקהה את חומרת העבירות בהן הורשע העותר. לכך מצטרף המידע הביטחוני השלילי לגבי העותר מאז שחרורו מהמאסר. המעט אותו אוכל לומר בדלתיים פתוחות על מידע זה, הוא שיש בו להצביע על פעילות וקשרים של העותר עם גורמים המסכנים את ביטחון המדינה, גם במהלך השנים בהן הוא משוחרר, לרבות בעבר הלא רחוק. אמנם העותר לא נחקר ולא הועמד לדין בגין מידע זה, אולם בכך אין לשלול את עוצמת ומהימנות המידע אלא להצביע על העדפה של גורמי האכיפה שלא לחשוף מקורות. העדפה זאת פועלת במישור הפלילי, ואין בה למנוע משר הפנים להסתמך על המידע המודיעיני המסווג שנאסף, במסגרת המינהלית של בחינת בקשה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (ראו בג"ץ 2527/03 אסעיד נ' שר הפנים, פ"ד נח(1) 139; עע"מ 1889/06 סנדוקה נ' מנהל הלשכה האזורית למינהל אוכלוסין, פסק דין מיום 1.7.07; בג"ץ 2455/95 דראגמה נ' משרד הפנים, פסק דין מיום 15.5.96). 8. בעע"מ 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ (פסק דין מיום 11.8.09) הוכרה חובתו של שר הפנים לקיים שימוע מוקדם לתושב איו"ש אשר לגביו הוגשה בקשה לאיחוד משפחות עם אזרח או תושב ישראל, וזאת בטרם קבלת החלטה הדוחה את הבקשה בשל מניעה ביטחונית, וגם אם אותה מניעה נסמכת על חומר מודיעיני. הלכה זו אינה יכולה לסייע לעותרים, אף שלהחלטה מיום 29.6.06 שדחתה את בקשתם לאיחוד משפחות לא קדם שימוע. הטעם לכך הוא שאותה החלטה אינה ההחלטה המקורית שדחתה את הבקשה, אלא החלטה שחזרה למעשה על החלטת שר הפנים מיום 1.11.00 לסרב לאפשר את איחוד המשפחות של העותרים מטעמים ביטחוניים. ההחלטה מיום 1.11.00, כמוה כהחלטה מיום 29.6.06, נשענה בעיקר על הרשעת העותר משנת 1985, וכן על מידע מודיעיני שנוסף לאחר מכן. מאחר שההחלטה מיום 1.11.00 אושרה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דין שדחה עתירה נגדה, אין לומר כי עמדה לעותרים זכות לשימוע מוקדם במסגרת החלטה שדחתה את בקשתם לשינוי עמדת משרד הפנים. שימוע מאוחר לגבי בקשה זו הוענק לעותרים במסגרת הערר שהגישו על ההחלטה מיום 29.6.06, אותו דחה המשיב ביום 2.8.07. 9. אינני מקל ראש במצוקתו של העותר, המתגורר לדבריו בירושלים זה למעלה מעשור שנים מאז נישואיו בשנת 1999, יחד עם אשתו ושלושת ילדיו המתגוררים בירושלים כחוק. זכותם של האישה (העותרת) ושל הילדים להוסיף ולהתגורר בירושלים עם הבעל והאב, אף היא שיקול בעל משמעות נכבדה. יחד עם זאת, אין אלו האינטרסים היחידים המשפיעים על ההכרעה. מולם ניצבת חובתו של שר הפנים להבטיח כי הענקת זכות שהייה לזרים במדינת ישראל לא תעמיד את הציבור ואת המדינה בסיכון מיותר. במקרה הנוכחי החליט שר הפנים כי זכויות הציבור גוברות על זכויות העותרים. הכרעה זו מצויה בתוך גבולות הסבירות, ואין מקום שבית המשפט יתערב בה. כך במיוחד משעה שהחלטת המשיב מבוססת על מניעה ביטחונית ישירה, הנובעת מהעותר עצמו, ולא על מניעה ביטחונית עקיפה הנובעת מבני משפחה של העותר; ומשעה שהמשיב חזר בהחלטתו על החלטה קודמת שלו לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות, ולא ביטל היתר לאיחוד משפחות שניתן לעותרים אי-פעם. כפי שנאמר בבג"ץ 7444/03 דקה נ' שר הפנים (פסק דין מיום 22.2.10) בהתייחס לסעיף 3ד לחוק הוראת שעה: "במסגרת האיזון הנדרש בין הערכים הנוגדים, ינתן משקל רב יותר לאינטרס הציפייה של בני זוג שכבר זכו להתאחד בישראל, ומבקשים להמשיך באיחוד זה, לעומת בני זוג שבקשתם להתאחד טרם אושרה עובר למועד הקובע... אם קבע שר הפנים כי מבקש כזה, תושב האזור, או בן משפחתו, עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל, כי אז על-פי הוראה זו 'לא יינתן' לו היתר לשהייה זמנית בישראל. השימוש בסמכות זו כרוך בשיקול דעת, אך באיזון השיקולים ניתן משקל רב במיוחד להיבט הביטחוני... קיום מניעה ביטחונית ישירה וממשית מצדיק אי מתן אישור לאיחוד משפחות, חרף הפגיעה הקשה בזכות למשפחה, בין לגבי משפחה שכבר אוחדה בעבר, ובין ביחס למשפחה שטרם אוחדה". נוסיף ונציין כי שהיית העותר בישראל מאז נישואיו נעשתה שלא כדין, להוציא שלושה חודשים בשנת 2001 בהם נמנע גירושו מישראל בחסות צו ביניים של בית המשפט העליון, וכי בהליך הנוכחי נדחתה בקשת העותרים לצו ביניים דומה. בנסיבות אלה, ניסיונם של העותרים להיבנות משהייתו הבלתי-חוקית הממושכת של העותר בישראל אינו יכול להתקבל. 10. לנוכח כל האמור, העתירה נדחית. בנסיבות המקרה, ומאחר שחלק משיקוליו של המשיב נסמך על חומר חסוי שלא היה בפני העותרים לפני הגשת העתירה (וגם לא לאחר מכן), אמנע מחיובם בהוצאות המשיב. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, י"ד טבת תשע"א, 21 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. איחוד משפחותמשרד הפנים