בפני בית הדין תביעת התובעת את הנתבעת - בית הבגד ל.א.י (2004) בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות וימי שבת, דמי חגים, דמי הבראה וימי חופשה. הנתבעת טוענת כי התובעת התפטרה ולכן אין היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. עוד טענה כי כל הסכומים הנתבעים על ידה, שולמו. העובדות התובעת עבדה בנתבעת מיום 3.10.03 ועד ליום 4.10.06. התובעת עבדה בשכר שעתי, בתחילה על סך של 18 ₪ לשעה. ביוני 2006, שכרה עלה ל-19.28 ₪. ביום 29.3.07 העבירה הנתבעת לתובעת המחאה על סך 8,152 ₪ נטו וזאת בגין דמי הבראה, שעות נוספות, חופשה ודמי נסיעות. מחלוקת מהן נסיבות סיום עבודתה של התובעת. האם פוטרה או האם התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. ככל שכן, האם ניתנה לנתבעת הודעה מוקדמת כדין. האם נותרו לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובגין עבודה בימי שבת, ומהו השכר הבסיסי של התובעת. בגין אילו ימי חג התובעת זכאית לשכר והאם נותרה יתרה לתשלום. ככל שיקבע כי על הנתבעת לשלם לתובעת סכום כלשהו, האם יש לקזז מסכום זה את הסכומים שהנתבעת טוענת ששילמה ביתר בגין דמי הבראה והודעה מוקדמת. הכרעת הדין נסיבות סיום עבודתה של התובעת בכתב התביעה המקורי אותו הגישה התובעת שלא היתה מיוצגת דאז, טענה כי החליטה להתפטר מחמת הרעת תנאי עבודה מאחר ו"המעסיק החליט לשנות את תפקידי מקופאית למוכרת וכתבתי מכתב ולא נעניתי...". כן טענה כי הנתבעת לא שיבצה אותה בסידור העבודה במשך שלושה שבועות. לכתב התביעה צורף מכתבה של התובעת מיום 17.10.06 ובו תיארה את אשר קרה: "... ביום 3.10.06, ביקשת ממני להחליף את העובדת שהיתה במשמרת ערב (קרן). אמרתי לך שאינני יכולה מסיבות אישיות, שאינני יכולה לפרטן במכתבי זה ואתה החלטת להתנהג כחפיי בצורה שלא מתאימה למנהל בעל שיעור קומה, ואמרת לי דברים שאינני מוכנה לכתוב אותם במכתבי זה. דיברתי איתך על כך שפגעתי בי ואמרת לי שהייתי חייבת להישאר ולהחליף את העובדת... השיחה התנהלה לא ברוח טובה למרות שחזרתי ואמרתי לך בשיא הכנות שאינני יכולה להחליף את העובדת. בסוף השיחה החלטת להעניש אותי בזה שלא אעבוד יותר כקופאית, ואעבוד כמוכרת ואמרתי לך שאתה פוגע בי ומוריד אותי בדרגה ואני רואה בזה הרעת תנאים ולכן אני מבקשת לשקול שוב את השינוי שאתה רוצה לעשות כלפיי. למחרת, לצערי הרב, חליתי והודעתי לך שאני נמצאת בחופשת מחלה. ביום ראשון 8.10.06 התקשרתי אליך כדי לדעת מה קורה איתי. אמרת לי שאני יכולה לחזור לעבוד רק כמוכרת ולא כקופאית. למחרת, באתי לעבודה על מנת לדבר איתך שוב ואמרת לי שבאותו יום אין לך סידור בשבילי. הבטחת ליצור איתי קשר למחרת ולא יצרת איתי קשר, אז אני התקשרתי ושוב פעם אמרו לי שאין סידור עבודה בשבילי..." (מצורף לכתב התביעה). התובעת בעדותה פירטה את השתלשלות העניינים: "ש. ביום שבו עזבת את העבודה 3.10.06, איך עזבת את העבודה? ת. אני לא עזבתי את העבודה... היה יום אחד ש... ... ת. היה יום אחד בו יניב התקשר אלי, בצהריים, כדי שאחליף מוכרת, זה היה בשעה 12:00 לערך, באמצע משמרת, רצה שאני אחליף מישהי במשמרת ערב, זה היה היום היחיד שעבדתי בוקר, אמרתי לו שיש לי סידורים, ידעתי שיש לי ערב פנוי, הוא התחיל לצעוק עלי, ולהתעצבן. הלכתי בסוף המשמרת וחזרתי. ... ש. מה קרה אח"כ ת. התקשרתי ליניב להגיד לו שאני יכולה לחזור לעבודה למחרת, אמרתי לו בסדר, שאני אבוא למחרת, הוא אמר שאעבוד בתור מוכרת ולא צריך קופאיות. והסכמתי. ... ש. אני שואל אותך לגבי זה שאת אמרת שהסכמת לחזור לעבוד בתור מוכרת, פה את אומרת שתלכי לבית הדין לעבודה, וזו הרעת תנאים ת. רציתי לבקש ממנו שוב לעבוד כקופאית אבל הסכמתי לעבוד כמוכרת. זו הרעת תנאים כי זה הוריד אותי בדרגה וגם ירדו לי שעות כי עשיתי משמרת, בטלפון שדיברתי אתו כן הסכמתי לעבוד כמוכרת. ... ש. ... כתוב שהתפטרת על רקע הרעת תנאים ת. לא התפטרתי, רציתי להמשיך לעבוד, ויש המשך לסיפור הזה זה לא נגמר באותו היום." (עמ' 11 ש' 23 ואילך, דגש שלי - ש.ש.). הנתבעת בתגובה, טענה כי התובעת עזבה את העבודה ולאחר שהיא נעדרה מספר ימים, פנו אליה על ידי מנהלת החנות בבקשה שתחזור לעבודה ולמרות זאת התובעת לא הופיעה לעבודתה. טענה זו לא הוכחה. תצהיר מטעם המנהלת לא הוגש לבית הדין והנתבעת לא העידה מטעמה את מנהלת החנות והפסיקה קובעת כי בעל דין אשר לא מציג ראיה, חזקה כי היא תפעל לרעתו, קל וחומר כאשר הנתבעת היתה מיוצגת (עמ' 17 ש' 20-21). גם טענתה של הנתבעת כי שלחה לתובעת מספר מכתבים לביתה ובה דרשה ממנה לחזור לעבודה באופן מיידי, אין לה על מה שתסמוך. בחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת, התברר כי המכתב לתובעת אינו נושא את כתובתה ולמרות שטען כי יש באמתחתו אישור משלוחו בדואר רשום, בפנינו לא הוצג כל אישור כזה (עמ' 18 ש' 3-9). זאת ועוד, המכתב שהוצג בפנינו נכתב ביום 18.10.06 ונשאלת השאלה מדוע אם התובעת כטענת הנתבעת עזבה את עבודתה ביום 4.10.06, הנתבעת כתבה מכתב זה רק לאחר שבועיים. גם אם התובעת עזבה את מקום עבודתה בפתאומיות לאחר הריב שהיה לה עם יניב, יש לראות בכך כהתנהגות ב"עידנא דריתחא" ולא ברצון אמיתי של התובעת להתפטר וזאת מאחר והשתכנענו כי רצונה של התובעת היה להמשיך ולעבוד, וכי פנתה לנתבעת והסכימה להמשיך ולעבוד אף בתור מוכרת (עמ' 12 ש' 13-14, ש' 17-18 וש' 22), למרות שהדבר מהווה לדעתה הורדה בדרגה. הפסיקה קובעת כי לפיטורים או התפטרות צריך להיות אקט ברור של מי מהצדדים. הוכח בפנינו כי התובעת הגיעה לעבודה לאחר הריב עם יניב וכי יצרה עימו קשר בכדי שתוכל לחזור לעבודה, אולם הנתבעת לא שיבצה אותה בסידור העבודה, ולכן לא היה כל אקט התפטרות מטעם התובעת . טענת הנתבעת כי התובעת רצתה להתפטר מאחר ומצאה עבודה במקום אחר לא הוכחה. התובעת בעדותה אמרה כי החלה לעבוד ב-1.11 ויומיים שלושה לפני כן היתה בראיון עבודה (עמ' 13 ש' 12). טענתה זו לא נסתרה. כך גם לא הוכיחה טענת הנתבעת כי התובעת "נעלמה" ביום 6.10.05 וכי התובעת לא הציגה בפניהם כל אישור מחלה. התובעת בעדותה טענה כי הגישה תעודת מחלה לנתבעת (עמ' 13 ש' 15-16) וכן הציגה בפנינו אישור מחלה לימים 6.10.06-8.10.06 (נספח א' לתצהירה), אישור אשר הוצא ביום 6.10.06 ולא בדיעבד ולכן מקבלים אנו את טענתה זו. עוד מצאנו כי יש לקבל את טענת התובעת ולפיה למרות רצונה להמשיך ולעבוד, הנתבעת לא נתנה לה סידור עבודה וזאת על בסיס גרסת התובעת במכתבה שמתארת את התרחשות האירועים בזמן אמת, ולנוכח גרסתה העקבית בעניין ובניגוד לנתבעת אשר גרסתה בעניין זה לא היתה מבוססת ולא נתמכה על ידי עדים או ראיות. לאור האמור, מקבלים אנו את גרסת התובעת כי הנתבעת פיטרה אותה באקט ברור. מאחר שכך, בית הדין לא יידרש להכרעה בשאלה האם התובעת התפטרה מחמת הרעת תנאים. מאחר וקבענו כי התובעת פוטרה, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הודעה מוקדמת בשיעור שכרה החודשי, שכן היא פוטרה לאלתר מאחר והנתבעת לא שיבצה את התובעת בסידור העבודה לאחר הריב ולפיכך, לא ניתנה לה כל הודעה מוקדמת כדין. שיעור שכרה של התובע התובעת טוענת כי שכרה פוצל בחודש אפריל 2005. בעוד שלפני כן שכרה עמד על סך של 21 ₪ לשעה, באפריל ירד שכרה של התובעת לסך של 18.58 ₪. הנתבעת טוענת כי שכרה של התובעת לא פוצל באופן מלאכותי וכי שכרה פורט כל חודש ובו היה מצויין סכום השכר לשעה ומאחר ולא אמרה דבר, אין לה להלין אלא על עצמה. דוחים אנו מכל וכל טענה זו של הנתבעת. מתלושי השכר של התובעת (ת/1) עולה כי עד לחודש אפריל 2005 שכרה כפי שהופיע בתלוש המשכורת שלה, כלל רכיבים של "משכורת" ו"נסיעות". יתר על כן, יש לקבל את טענת התובעת כי בכל מספר חודשים הנתבעת היתה מעלה את שכרה לשעה בשקל אחד נוסף (עמ' 14 ש' 25 ואילך), שכן על פי תלושי השכר לאחר מספר חודשים, שכרה עלה בשיעור של שקל. בתחילת שכרה עמד על סך של 18 ₪. במאי 2005 שכרה עלה לסך של 19 ₪ לשעה ובאוקטובר 2004 שכרה עלה בשקל נוסף. על פי תלושי השכר, החל מחודש אפריל 2005, תלושי השכר של התובעת כללו בנוסף לרכיב המשכורת והנסיעות, גם רכיב של "הבראה וחופש". עוד עולה כי עד לחודש אפריל 2005, שכרה של התובעת היה בשיעור של 21 ₪ לשעה, ואילו החל מחודש אפריל 2005, שכרה לשעה של התובעת ירד ל-18 ₪ לשעה והדבר מראה חד משמעית כי פיצול שכרה של התובעת החל מחודש זה בתלושי השכר, נעשה באופן מלאכותי ושלא כדין. התובעת בעדותה טענה כי לאחר הפיצול, שאלה את יניב בעניין זה והוא אמר לה כי הדבר נעשה מאחר והוא החל לכלול את דמי ההבראה, מה שלא היה קודם לכן בתלושים (עמ' 12). יניב בעדותו לא נתן הסבר מניח את הדעת בעניין זה: "ש. מפנה לתלוש של חודש אפריל 2005, זה החודש הראשון שיש פיצוי מסוים ברכיבים ת. כן ש. תאשר שבחודשים הקודמים הופיע לשעה 21 ₪. בחודש' פבר' 2001 21 ₪ לשעה. וכן במרץ ת. כן ש. למה התחלת לשלם פחות כשכר עבודה והוספת חופשה ת. מה שקורה במקרה שלה יש חודשיים שעלינו על הטעות מס' חודשים אחר כך היא קיבלה יותר לשעה. ולא דרשנו את הכסף ממנה. לאורך כל התקופה שכרה היה 18 ו 19 ₪ לשעה ש. מפנה לחודש אוק' 2004 חודש נוב' 2004 דצמ' 2004 ינואר 2005 שם מופיעה ששכרה 20 ₪ לשעה. גם זו טעות. ת. לא. זה היה שכרה מה שכתוב בתלוש. ש. התלוש הראשון של הפיצול שכרה יורד ל-18 ₪ לשעה ת. בגדול היא הרוויחה אצלנו שכר מינימום + נסיעות, יש מס' חודשים שהיה טעות בשכר, מס' חודשים לא הרבה, בשלב מסוים החלטנו לקדם את התובעת, התחלנו לתת לה בגלל הוותק תנאים סוציאליים כמו שמופיע בתלושים ... ש. אתה אמרת שהתחלת לפצל את השכר, תסביר את ההבדל בין תלוש מרץ לתלוש אפריל ת. יש דברים שמגיעים וזה משולם בסוף החודש בתלושים. יכול להיות שיש עוד סכומים שמגיעים לה." (עמ' 15 ש' 28 ואיל). סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, קובע את האיסור של קביעת שכר הכולל גמול בעד דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, ובהתאם להוראות החוק יש לראות את השכר שנקבע בניגוד לאיסור כאמור, כשכר רגיל בלבד. בהתאם לפסיקה, מותר לכלול בשכר דמי נסיעה ודמי הבראה (דב"ע שנ/ 7-1 אליקים הדי נ' אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45). אולם, הסכמה כזו צריכה להיות בהירה, חד משמעית ומפורשת (דב"ע 63/98 - 3 גלי בובליל נ' א. א. צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91). ראשית נציין כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התובעת נתנה את הסכמתה להכללת רכיב דמי ההבראה בשכרה. שנית, מתלושי השכר של התובעת עולה כי נתווסף לשכרה רכיב הכולל ביחד חופש ודמי הבראה, כאשר לא ברור איזה חלק מהרכיב מופרש לדמי הבראה ואיזה מופרש לחופש. לכן לא ניתן לזקוף הכל כחופש שאותו אין לכלול בשכר. עובדה זו מצביעה על כך כי רכיבי השכר המופיעים בתלושים לא שיקפו את המציאות וכי פיצול המשכורת לרכיבים שונים נעשה באופן מלאכותי. טענת הנתבעת כי התובעת קיבלה בטעות שכר של 22 ₪ לשעה בחודשים פברואר-מרץ 2005 נדחית וזאת מאחר והנתבעת לא הסבירה מהו מקור הטעות וטענה זו לא הוכחה על ידה כלל ואין בה כדי לסתור את המסקנה לעיל כי שכרה של התובעת פוצל באופן מלאכותי. לאור האמור לעיל מקבלים אנו את טענת התובעת לפיה שכרה לשעה בחודשי עבודתה האחרונים, עמד על סך של 22 ₪ ועל פי שכר זה יחושבו רכיבי התביעה. שעות נוספות התובעת טוענת כי הנתבעת לא שילמה לה שעות נוספות הנתבעת שילמה לתובעת סך של 2,681 ₪ ביום 23.3.07 בגין גמול שעות נוספות ולפיכך טוענת כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה בגין רכיב זה. כאמור לעיל, קבענו כי שכרה הקובע של התובעת עומד על סך של 22 ₪ לשעה. הנתבעת הציגה בפנינו תדפיסים המפרטים את שעות הנוכחות של התובעת (הודעת הנתבעת מיום 15.4.07). מהשוואת תלושי השכר של התובעת עם דוחות הנוכחות, עולה כי הנתבעת שילמה לתובעת את כמות השעות שעבדה ללא כל חלוקה לשעות רגילות ולשעות נוספות. כך למשל בחודש פברואר 2006 התובעת עבדה 206.35 שעות ואילו בתלוש השכר לחודש זה מצויינות אותן מספר השעות שחושבו על פי שכר של 18 ₪ לשעה. על פי התלוש ניתנו לתובעת גם 9.17 שעות בערך של 125%, אולם לא ברור מדוע. בדומה לכך, בחודש ספטמבר 2004 התובעת עבדה 203.49 שעות ובתלוש השכר שולמו לה מספר שעות זה על פי שכר הבסיס שלה, ללא כל חלוקה לשעות נוספות, זאת למרות שעל פי תדפיסי השעות, התובעת עבדה פעמים רבות באותו חודש מעל לשמונה וחצי שעות ביום. לאור האמור, מצאנו כי התובעת לא קיבלה גמול שעות נוספות כדין וזאת על פי תדפיסי דוחות הנוכחות של התובעת שהנתבעת עצמה המציאה. הנתבעת הודתה כי התובעת זכאית לתשלום יתרה בגין רכיב זה (סעיף 24 לתצהיר הנתבעת), אולם טענה כי סכום זה קוזז כנגד מתן דמי הודעה מוקדמת. בעדותו, אמר יניב כי התובעת זכאית לתשלום בגין רכיב זה (עמ' 19 ש' 24-28) אולם חלק על הסכום הנתבעת בגין רכיב זה. מקבלים אנו את תחשיב התובעת לתשלום שעות נוספות, תחשיב אשר התבסס על תדפיסי שעות הנוכחות של התובעת שהוגשו על ידי הנתבעת עצמה ובו פירוט מספר השעות לגביהן התובעת זכאית לתשלום בשיעור 125% ובשיעור של 150%, על בסיס שכרה לפי תקופות. מצאנו את תחשיב התובעת מהימן ונכון ולפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת בגין שעות נוספות את הסכום בקיזוז מה ששולם להלן: 12,129 ₪ = 2,631 - 14,810 דמי חגים התובעת טענה כי לא שולמו לה דמי חגים. יניב בעדותו, הודה כי עליו לשלם לתובעת דמי חגים בסכום אותו תובעת התובעת (עמ' 18 ש' 16-17). לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת דמי חגים בסך 3,200 ₪. פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת מאחר וקבענו כי התובעת פוטרה באקט ברור של אי שיבוצה לעבודה, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. שיעור שכרה של התובעת בעת סיום עבודתה עמד על סך 22 ₪ לשעה וממוצע שכרה בשנה האחרונה עמד על סך 4,382 ₪ (מספר שעות עבודתה במכפלת שכרה לשעה לחלק ל-12) ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת בגין פיצויי פיטורים סך של: 13,147 ₪ = 4,382 X 3 כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובעת בגין הודעה מוקדמת סך של 4,382 ₪. תשלום בגין שעות עבודה בשבת התובעת טענה כי למרות שעבדה בשבתות, שכרה שולם לה בערך של 100% ולא בשיעור 150% כמתחייב. בתצהירו יניב אמר כי התובעת אינה זכאית לתשלום בגין שעות עבודה בשבת (סעיף 26 לתצהירו) אולם בעדותו בפנינו חזר מגרסתו והודה כי סעיף זה בתצהירו אינו נכון (עמ' 20 ש' 8-9), כי התובעת עבדה פעמים רבות בשבת וכי מגיע לה תשלום בגין כך (עמ' 19 ש' 24-28) וזאת בניגוד לסיכומי הנתבעת ולפיה שילמה לתובעת את מלוא התשלומים עבור שעות עבודה בשבת (סעיף 70). למרות שהנתבעת הודתה בזכאות התובעת לתשלום בגין שעות עבודה בשבת, לא צורף מטעמה כל תחשיב נגדי לתחשיבה של התובעת ולפיכך מקבלים אנו את חישוב התובעת לגבי רכיב ועל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,953 ₪. דמי הבראה ודמי חופשה התובעת בסיכומיה מתייחסת לעניין דמי הבראה ודמי חופשה, וזאת למרות המוסכמה לפיה התובעת אינה עומדת על תביעתה בגין רכיבים אלו (מוסכמה 6, עמ' 5 לפרוטוקול מיום 26.2.08) והתובעת אף לא נחקרה על נושאים אלה. אשר על כן, בית הדין לא ידון בסוגיית אלו, מהן חזרה בה התובעת. סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: בגין שעות נוספות סך של 12,129 ₪. בגין דמי חגים סך של 3,200 ₪. בגין שעות שבת סך של 2,953 ₪. בגין פיצויי פיטורים סך של 13,147 ₪. בגין דמי הודעה מוקדמת סך של 4,382 ₪. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי עובד מעביד (4.10.06) ועד ליום התשלום בפועל. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום. אם לא ישולמו במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. מבלי לגרוע מהסכומים האמורים, הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. ניתן היום ה' באלול , תשס"ט ( 25 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים. נציג ציבור, מר ממליה נציג ציבור, מר חביב שרה שדיאור, שופטת שינוי תפקיד בעבודה