בפניי תביעה על סך של 34,087 ₪ ותביעה שכנגד על סך של 200,000 ₪ שעניינן יחסים שבין משכיר לשוכר. רקע עובדתי וטענות הצדדים בין הצדדים נחתם חוזה שכירות מיום 20/4/05 ("החוזה" או "חוזה השכירות"), שקדם לו זיכרון דברים מיום 15/2/05. על פי החוזה, דמי השכירות הם בסך 600$ לחודש ותקופת השכירות היא 12 חודשים, מיום 20/4/05 ועד 20/4/06. במסגרת חוזה השכירות ולהבטחת קיום ההתחייבויות על פיו, נתנה הנתבעת לתובע שטר חוב על סך 50,000 ₪. התובע הגיש את השטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בסכום של 34,087 ₪. ניתנה רשות להתגונן (בש"א 4570/07) ומכאן ההליך דנא. אין חולק כי התובעת עזבה את המושכר, ללא הודעה מוקדמת, ביום 7/3/06, כחודש וחצי טרם סיום תקופת השכירות. עוד אין חולק כי במועד שנכנסה הנתבעת למושכר, לא היה בו חשמל. לא ניתן היה לחבר את הבית לחשמל באופן חוקי משום שלא היה למושכר טופס 4. המושכר חובר לרשת החשמל ע"י חברת החשמל ביום 1/2/06, כחודש טרם עזיבתה של הנתבעת את המושכר. הנתבעת חיברה את המושכר לחשמל באופן פיראטי. בתחילה ע"י חיבור כבל לדירת השכן ולאחר מכן, דרך חיבור לקופסת החשמל. לטענת התובע והנתבע שכנגד (להלן: התובע), הנתבעת חייבת לו את התשלומים הבאים: הפרש דמי שכירות לתקופה שהתגוררה הנתבעת במושכר, בסך 20,458 ₪ (הנתבעת שילמה 12,544 ₪ בעוד שסך דמי השכירות שהיה עליה לשלם לפי סעיף 3ח לתצהיר מיום 27/7/08, הוא 33,003 ש"ח); דמי הודעה מוקדמת בסך 2738 ש"ח (מכוח ס' 15 לחוזה, המאפשר סיום החוזה טרם המועד בהודעה של 30 ימים מראש, ולפי דמי השכירות החוזיים, בסך 600$ לחודש); תשלום נזקים שגרמה לדירה בתקופת השכירות בסך 4800 ₪ (בגין עבודות צבע במושכר); והחזר בגין צריכת מים שנאלץ התובע לשלם, בסך 700 ₪. הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: הנתבעת) טוענת כי על התובע להשיב לה את כל דמי השכירות ששילמה וכן, לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה, כדלקמן: קנס ששילמה לחברת החשמל בגין התחברות לא-חוקית, הפסד רווחים עקב חוסר יכולת להפעיל את העסק (מספרה) במושכר בשל בעיית החשמל, נזק נפשי שנגרם לנתבעת ולילדיה בשל בעיית החשמל והשלכותיה. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך 200,000 ₪. לטענת הנתבעת, בהעדר טופס 4, המושכר אינו ראוי למגורים ולתובע אסור היה לפי דין, להשכירו ללא טופס 4. על כן, החוזה בטל מחמת אי-חוקיות והנתבעת זכאית להשבת הסכומים אותם שילמה. לטענתה, בשל מצבה הרפואי אשר נגרם בעטיו של התובע (דהיינו: בגין העדר אספקת חשמל סדירה), לא היה בידה להודיע לתובע על סיום השכירות. עוד טוענת הנתבעת כי דמי השכירות שולמו במלואם עם השבת המפתח לתובע (למעט שיקים שחזרו בסך כולל של כ- 1600 ₪), אך נמנעה ממנה האפשרות להוכיח זאת מכיוון שנגנבו ממנה הקבלות שנתן לה התובע. דיון והכרעה התביעה השאלה העיקרית היא האם כטענת הנתבעת, פטורה היא מתשלום דמי שכירות בכלל (ואף זכאית לפיצויים נוספים), בשל העדר טופס 4 והעדר חיבור חוקי לחשמל. האם פטורה הנתבעת מתשלום דמי שכירות אני דוחה את טענת הנתבעת כי בנסיבות העניין היא פטורה מתשלום דמי שכירות לתקופה שהתגוררה בנכס. אף שהייתה לה עילה טובה לביטולו המיידי של החוזה,הנתבעת בחרה להמשיך ולהתגורר במושכר. משכך, עליה לשלם דמי שכירות. הכל כמפורט להלן. מתצהיר הנתבעת וחקירתה הנגדית (עמ' 13 ש' 15-20) עולה כי הנתבעת נכנסה למושכר ביום רביעי ה- 20.4.05 וגילתה כי המושכר אינו מחובר לרשת החשמל. לדבריה התקשרה באותו היום לתובע, שהפנה אותה לחברת החשמל, שתיצור עמם קשר כדי לטפל בבעיה. כך אמנם עשתה וחברת החשמל שהבטיחה להגיע לאחר ליל הסדר, שחל כיומיים לאחר מכן. את ליל הסדר בילתה הנתבעת עם ילדיה, כשהמושכר אינו מחובר לחשמל. לאחר החג מגיעים עובדי חברת החשמל וביצעו תיקונים בבית. עם עזיבתם הנתבעת "גילתה" כי אין עדין חיבור לחשמל. לטענתה, בבירור טלפוני הסתבר לה אז (ורק אז), כי בהעדר טופס 4 לא ניתן לחבר את המושכר לרשת החשמל וכי קבלת טופס 4 למושכר צפוי שתארך עוד זמן רב. מחומר הראיות עולה כי בעיית החיבור לחשמל הייתה ידועה לנתבעת כבר מראשית הדברים. בזכרון הדברים צוין כי חוזה השכירות ייחתם בהתקיים שני תנאים: העתקת גומחת חשמל וקבלת טופס 4 וכי מועד הכניסה המשוער למושכר הוא ביום 1.5.05, לאחר שיבוצעו בו התיקונים הנדרשים לעיל. חוזה השכירות נחתם כחודשיים לאחר מכן, אף שהתנאים לא התמלאו. החוזה נחתם בביתו של התובע בראשל"צ. הנתבעת לא ביקרה בדירה טרם החתימה, והסתפקה בביקור שערכה טרם עריכת זכרון הדברים, שנחתם כאמור, כחודשיים לפני כן. התובעת הצהירה כי בדקה את הנכס ומצאה אותו לשביעות רצונה. בעת החתימה לא הייתה הדירה מחוברת לחשמל וזהו עניין שניתן היה לראותו בנקל, לו ביקרה הנתבעת במושכר. מכל מקום, מוסכם כי התובע הציג בפני הנתבעת בעת החתימה, טופס הזמנת חשמל, אך לא טופס 4. אין חולק שהנתבעת ידעה שאין חשמל בדירה כבר כשנכנסה אליה. עוד אין ספק כי כעבור מספר ימים, בעקבות שיחה טלפונית עם חברת החשמל, הבינה שהבעיה היא בהעדר טופס 4, כי אין זו בעיה פשוטה לפתרון וכי לא תבוא על פתרונה במהירות. גם אז לא ביטלה את החוזה ונותרה להתגורר במושכר. עד לחיבור הקבע של חברת החשמל, התחברה הנתבעת לחשמל בצורה פיראטית, דרך השכן או דרך התחברות ללוח החשמל באופן פיראטי (ראו ס' 44 ו- 57 לסיכומי הנתבעת. וכן סעיפים 34-35 לתצהיר הנתבעת וס' 15-16 לתצהיר בנה). נראה, אפוא, שלמרות הקשיים, סיפק החיבור הפיראטי את צרכיה של הנתבעת ולכל הפחות, הנתבעת העדיפה מצב זה על פני האופציה שעמדה לה, לבטל מיידית את החוזה (בין מכוח החוק ובין מכוח החוזה עצמו). יתר על כן, לפי סעיף 15 לחוזה לנתבעת הייתה אפשרות לבטל את החוזה בכל עת, בהתראה בכתב של 30 יום מראש. הנתבעת ציינה בחקירתה כי זהו סעיף שהוסף לבקשתה: "כן. זה סעיף שאני הוספתי בהסכמה. ביקשתי את האופציה הזאת. מן הסתם אני אחראית ולוקחת את כל האופציות". הנתבעת שבוודאי הייתה מודעת לאופציה זו, שהוספה לבקשתה, לא פעלה לפיה. טענתה של הנתבעת כי לא עלה בידה להודיע על ביטול החוזה לאור מצבה הרפואי, אותו היא מייחסת להפרת החוזה על ידי התובע - לא הוכחה. לא הוגשה חוו"ד רפואית להוכיח את עצם המצב הרפואי. כן לא הוכח כי במצב הרפואי הנתון (אילו הוכח), נמנע מן הנתבעת לדאוג לענייניה ולהביא לביטול החוזה, בשל מצבה הרפואי. ההיפך עולה, על פני הדברים, מן הנסיבות, שלפיהן היה בידה לשכור/לעבור למגורים בדירה אחרת בבני ברק, כפי שעשתה במרץ 2006. מכל מקום, הנתבעת השתמשה במושכר והחוזה קוים באופן פוזיטיבי ולא רק בדרך של מחדל בדבר אי-מסירת הודעת ביטול. יתר על כן, ככל שנותר ספק כלשהו באשר לרצונה של הנתבעת לקיים את החוזה לפחות לתקופה שהתגוררה במושכר, הרי זה התפוגג שעה שבסיום השכירות, לפי גרסתה שלה, שילמה את מלוא יתרת דמי השכירות הדרושים עד לעזיבתה, ואף ללא קיזוז כלשהו. בתשלום התמורה בנסיבות אלה, יש להעיד על רצונה של הנתבעת לקיים את חוזה השכירות, כאלף עדים. יש לציין עוד כי הנתבעת עזבה את הדירה לאחר כ- 10.5 חודשי שכירות וכחודש ימים לאחר שהמושכר חובר כדין על ידי חברת החשמל למושכר. כך שלא סביר שלעזיבתה את הדירה יש קשר ישיר ומיידי לחיבור החשמל בצורה פיראטית. הנתבעת, אפוא, בחרה לקיים את החוזה משך תקופה ארוכה יחסית, למרות ההפרה, ולא הודיעה על ביטולו. אם כך, איננה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד, לגור במושכר על אף מגבלותיו ומצד שני, לא לשלם דמי שכירות לתקופה שהתגוררה במושכר. גם אם מדובר בחוזה בלתי חוקי שבטל מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, הרי שלפי סעיף 31 לחוק זה, לבית המשפט סמכות "אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, .., ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו". בנסיבות שצוינו, גם אם החוזה בטל מחמת אי-חוקיות, לא יהיה זה צודק לפטור את הנתבעת מתשלום דמי השכירות לתקופה שהתגוררה במושכר. להשלמת התמונה אציין עוד כי גם הפטור מתשלום דמי השכירות שלפי סעיף 15(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971, במקרה שבו נמנע מן השוכר לעשות שימוש במושכר "למטרת השכירות" והשוכר לא ביטל את החוזה, מתייחס רק ל"[ה]זמן שהשימוש נמנע כאמור". אין עסקינן כאן במצב של מניעת השימוש, שכן אין חולק שהנתבעת התגוררה במושכר. יתר על כן, לפי ס"ק (ב), הפטור חל רק במקרה שהשוכר לא ידע על הנסיבות שמנעו את השימוש למטרת המושכר או שלא היה עליו לדעת על כך ואילו בענייננו, כאמור, ידעה הנתבעת על המצב או שהיה עליה לדעת על כך. כך גם על פי פסיקת בתי משפט השלום, בהן התעוררו שאלות דומות. הפסיקה הכירה בהעדר טופס 4 למושכר כהפרת חוזה, המאפשרת ביטולו של חוזה השכירות או פסיקת פיצויים בגין הפרתו. יחד עם זאת, חייבה את השוכר בתשלום דמי שכירות כל עוד התגורר במושכר ((תא (רמ') 4551/05 צרפתי נ' אורן; תא (י-ם) 5274/03 גרנית הכרמל נכסים בע"מ נ' פלג נציגויות מסחר שיווק ותעשיות 1981 בע"מ; ת"ק 2231/00 (נתניה) להט נ' להב). התוצאה היא שהנתבעת חייבת בדמי שכירות לגבי התקופה שגרה במושכר. אולם יש להבהיר כבר עתה, כי העמדת המושכר לרשות הנתבעת, ללא חיבור כדין לחשמל, מהווה הפרת החוזה. אמנם הנתבעת בחרה שלא להביא לביטולו המיידי של החוזה והעדיפה להתגורר במושכר תקופה אורכה יחסית, אולם אין בכך כדי לגרוע מזכותה של הנתבעת לפיצוי בגין הפרה זו. הפרש דמי השכירות שבו יש לחייב את הנתבעת בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה מהם הסכומים ששילמה הנתבעת על חשבון דמי השכירות. בחוזה שנחתם בין התובע לנתבעת נקבע תשלום חודשי העומד על סך 600 דולר לחודש למשך 12 חודשים. על פי תחשיב התובע, לאחר המרת הסכומים לשקלים, עומד סכום דמי השכירות עד לתקופה שעזבה הנתבעת את המושכר, על סך של 33,000 ₪ (נספח ד' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד). הנתבעת איננה חולקת על תחשיב התובע (בכל מקרה לא הציגה תחשיב אחר), אולם טוענת כי שילמה את מלוא דמי השכירות. על פי תצהיר התובע אלו הם התשלומים ששילמה הנתבעת: בתאריך 27.9.05 שילמה לראשונה סך 9000 ₪. בתאריך 28.10.05 שילמה 1800 ₪. בתאריך 16.11.05 שילמה 3,400 ₪ שמתוכם חוללו מס' שקים בסכום כולל של 1656 ₪, דהיינו: שולם סך נוסף של 1744 ₪. התובעת שילמה סה"כ 12,544 ₪. הנתבע צירף קבלות/אישורים המופנים לנתבעת שערך בכתב יד על הסכומים הנ"ל (נספח נ3 לתגובה להתנגדות לביצוע שטר). מכאן התביעה ליתרת החוב בגין דמי שכירות, בסך של 20,458 ₪. הנתבעת מנגד מצהירה כי שילמה לתובע את כל דמי השכירות, למעט "כשני שקים" שחזרו בסך של "כ 1,600 ₪" (סעיף 72 לתצהירה). כמוצהר בתצהירה שילמה לתובע עם כניסתה למושכר כ- 12,000 ₪ ואת היתרה שילמה כשעזבה. כיוון שלא עמדה לרשותה יתרת הסכום, בסך 20,000 ₪, אמה לוותה כסף מהבנק עבור תשלום דמי השכירות. לטענת הנתבעת, המסמך שקבלה מידי התובע, אשר מאשר כי אכן שילמה את כל דמי השכירות נגנב מתיקה. הנתבעת מצרפת העתק אישור של משטרת ישראל המאשר הגשת תלונה בתאריך 15.6.06, על גניבה שאירעה 24 ימים קודם לכן, בתאריך 21.5.06 (נספח ט' לתצהירה). האישור מפרט פריטים שנגנבו לפי התלונה מהתיק של הנתבעת בביתה, לרבות מסמכים, אם כי אין אזכור ספציפי של מסמכים שנוגעים למושכר. הנתבעת נמנעה מלהביא את אמה לעדות, כדי להוכיח את טענתה לפיה האם נטלה הלוואה לצורך תשלום יתרת דמי השכירות. אי-הבאתה לעדות מחזקת כידוע, את גרסת התובע. למותר לציין כי תצהיר אחיה של הנתבעת, שגם בו נטען לתשלום באמצעות הלוואה שנטלה האם, הוא בבחינת עדות שמיעה. בסעיף 73 לתצהירה מציינת הנתבעת כי צורף אישור ההלוואה, שסומן כנספח ח'. בפועל, המסמך לא צורף. אף אילו צורף אישור ההלוואה, יש לראותו כראשית ראייה בלבד. אין בו כדי להוכיח שאותם 20,000 ₪ אכן הגיעו לידי התובע, שמכחיש קבלתם מכל וכל. האם כאמור, לא זומנה על ידי הנתבעת ליתן עדות. עדות האם רלבנטית יותר, שכן לפי הטענה, מדובר בהלוואה ייעודית שנטלה האם כדי לשלם את דמי השכירות שבמחלוקת. יתר על כן, גרסת הנתבעת ביחס לתשלומים שביצעה איננה עקבית. בכתב התביעה שכנגד, בסעיף 25 טוענת הנתבעת כי שלמה לתובע בעת החזרת המפתח את יתרת שכר הדירה במזומן ובהמחאות שקבלה מאחרים. לא מופיעה שם הטענה לתשלום באמצעות הלוואה שנטלה האם. כך גם בהתנגדות לביצוע שטר. ואילו בתצהירה טענה, שהיתרה בסך 20,000 ₪, שולמה בכסף שלוותה האם לצורך ביצוע התשלום (ס' 73). התובע מכחיש מכל וכל דבר קבלת יתרת שכר הדירה בעת החזרת המפתח. כמו כן, התובע המציא פירוט תשלומים וכן קבלות ידניות שנהג ליתן לנתבעת בעבור התשלומים. בנסיבות המתוארות, אני מעדיפה את גרסתו העקבית של התובע, לגבי סך כל התשלומים שבוצעו על חשבון שכר הדירה על פני גרסתה של הנתבעת, שאיננה עקבית כאמור, והנתבעת אף נמנעה מהבאת עדים רלבנטיים לתמיכה בה. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בראש הנזק של דמי השכירות לתקופה שגרה הנתבעת במושכר עד לעזיבתה את המושכר, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,458 ₪ (נכון ליום 20/3/06). יש לצרף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אני דוחה את התביעה בראשי הנזק האחרים שנתבעו. בנסיבות העניין, כיוון שהתובע הפר כאמור את החוזה הפרה יסודית, למרות שהנתבעת העדיפה להתגורר במושכר תקופה ארוכה של כ- 10 וחצי חודשים עד לעזיבתה, ובשים לב לצורך למצוא דירה שתהלום את הנסיבות והצרכים של המבקשת וילדיה, אינני סבורה כי יש מקום לחייבה בדמי שכירות עבור הודעה מוקדמת. אשר לטענת התובע כי הנתבעת השאירה אחריה נזק למושכר ולפיכך, הוא נאלץ להזמין שיפוצניק אשר צבע את הבית בעלות של 4,800 ₪. התובע לא הציג כל ראיה אודות מצב המושכר, כגון צילום של המושכר במועד סמוך לעזיבת המושכר ולא העיד את השיפוצניק (המסמך ת-1 אינו יכול להוות תחליף לכך). הצביעה נעשתה חודשיים ימים לאחר עזיבת המושכר ולפני כניסת השוכרים החדשים למושכר. על כן אני דוחה את התביעה בראש נזק זה. התובע דורש החזר עבור תשלום צריכת מים בסך 700 ₪. התובע לא הציג את הקבלה או טופס התשלום המעיד שפרע את חוב המים עבור התקופה בה שהתה הנתבעת במושכר. לפיכך, אני דוחה גם את התביעה בראש נזק זה. התביעה שכנגד כאמור, מצאתי שהעדר טופס 4 ואי-חיבור החשמל בצורה חוקית ומוסדרת, מהווים הפרת יסודית של חוזה השכירות על ידי התובע. אלא שהנתבעת התגוררה במושכר תקופה ארוכה יחסית. על כן חייבתי אותה בתשלום דמי שכירות לתקופת השימוש במושכר. במקביל, זכאית הנתבעת לפיצוי בגין הפרת החוזה על ידי הנתבע כאמור. מעבר לזכותה של הנתבעת לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני לרבות עוגמת נפש, לא הוכחה התביעה שכנגד כלל וכלל. אפנה לבחינת ראשי הנזק שנתבעו. השבת תשלום קנס לחברת החשמל טוענת הנתבעת בסעיף 57 לסיכומיה כי יש להשית על התובע את סכום הקנס ששילמה בגין החיבור הפיראטי ללוח חשמל, לאחר שפסקה מלקבל חשמל מהשכן. עיון בתדפיס החשבון של חברת החשמל שצירפה הנתבעת עולה כי הסכום הראשוני שהושת על הנתבעת לתשלום הינו 4699 לפני מע"מ. חלקו העיקרי של התשלום הוא חיוב בגין הפרש צריכה שלא התבטא במונה. הוצאות בגין שימוש בלתי חוקי וחיוב עבור שעות עבודה בטיפול בשב"ח (שימוש בלתי חוקי) הוא בסך של כ- 493 ₪ + מע"מ (צורף חשבון נוסף שבו עלה החיוב סך של כ- 800 ₪ נוספים, שלא ברור ולא הובהר פשרם). תשלום חשמל היה על הנתבעת לשלם בין אם המושכר היה מחובר כחוק לחברת החשמל או כפי שצרכה אותו מהשכן. החוזה עצמו בסעיף 6(א) קובע כי הנתבעת תשלם עבור צריכת החשמל שצרכה במהלך תקופתה במושכר. להבדיל, תשלום הקנסות בגין שימוש בלתי חוקי הוא תוצאה ישירה של הפרת החוזה על ידי התובע, ועל התובע לשאת בתשלום נזק זה. אני מחייבת, אפוא, את התובע לשלם לנתבעת את סכום הקנסות בלבד, שהוא 493 ₪ + מע"מ כשיעורו אז (15.5%). הסכום הנ"ל נכון למועד התשלום המקורי 8/8/06 ויש לצרף לו ממועד זה, הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיצוי בגין קריסת עסקה והפסד ההכנסות ניתן להניח כי אמנם לצורך הפעלת מספרה יש צורך בשקעי חשמל רבים וקשה היה לספק את כל תצרוכת החשמל של הבית והמספרה באמצעות חיבור לשכן. יחד עם זאת, לאור הקביעות דלעיל, לפיהן ידעה הנתבעת כבר מתחילת השכירות כי קיימת בעיה של חיבור חוקי לחשמל שפתרונה צפוי שיארך זמן רב יחסית, מוטל היה עליה להקטין את נזקיה ולא להגבירם, כגון בדרך של מעבר לדירה שכורה אחרת. לפי סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"ז - 1977, התובע (המפר) אינו חייב בפיצוי בגין נזקים שיכול היה הניפר למנוע בצעדים סבירים. בראש נזק זה תבעה הנתבעת "הפסד בגין אי-פעילות עסק" (50,000 ₪) וכן "הפסד השתכרות בעבר" (בסך 108,500 ₪). הכל ללא בסיס ראייתי. עוד יש לציין כי מהמסמכים הרפואיים שצירפה הנתבעת (נספח ו' לתצהירה מיום 30/5/06) עולה כי העסק קרס לפני שנה וחצי לפני תאריך התיעוד הרפואי, דהיינו: מספר חודשים טרם תחילת השכירות (שחלה ביום 20/4/05). בנוסף, לא הוכח הנזק עצמו. הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן להוכחת טענתה כי קיימה שנים קודם לכן עסק רווחי של ספרות ולהוכחת היקף עסקה ורווחיה בשנים עברו (דחיתי בקשתה של התובעת לצרף דוחות על הכנסתה במהלך דיון ההוכחות ביום 3.2.09. ראו ההחלטה המנומקת, בעמ' 15 לפרוטוקול). לאור האמור לא מצאתי שיש צורך לדון בטענה אם ידע התובע אם לאו על כוונתה להקים עסק במושכר. אם כי יש לציין שלפי חוזה השכירות, אין מדובר בשכירות למטרת עסק אלא למטרת מגורים בלבד. אני דוחה גם את התביעה בראש הנזק של הוצאות פרסום (3450 ₪). לא היה מקום להוציא הוצאות אלו כאשר מלכתחילה, כאמור, ברור שיש בעיית חיבור חשמל במושכר. פיצוי בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לנתבעת ולילדיה נזקים נטענים אלה, לא הוכחו אף הם. הנתבעת תבעה 100,000 ₪ בגין נזקיה הנפשיים. לטענת הנתבעת בשל התנהגותו של התובע, חלה התדרדרות גדולה במצבה הנפשי שגרם להתמוטטותה הנפשית ולקביעת 74% נכות ע"י המל"ל. הנתבעת צירפה מספר אישורים רפואיים לתצהירה, להוכחת ראש נזק זה. אלא שעסקינן בעניין שברפואה. נדרשת חוו"ד רפואית על מנת להוכיח את המצב הרפואי הנפשי לאשורו בעת הרלבנטית וכן קיומו של קשר סיבתי בין המצב הנפשי לבין הפרת החוזה על ידי התובע (תקנה 127 לסדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). כידוע, אין בימ"ש נזקק לעניין שברפואה ללא חוו"ד משפטית (תקנה 137). למותר לציין כי עיון במסמכים הרפואיים מעלה כי מדובר בבעיות נפשיות שקשורות לבעיות משפטיות עקב הגירושין (נספח ו' לתצהיר הנתבעת מיום 30/5/06, שלפיו קיימות בעיות רפואיות נפשיות מזה כשנה וחצי) וכי באותה תקופה הייתה במתח נפשי עקב כך שלאחותה גידול במוח (נספח ה' מיום 22/12/05). יתר על כן, למעשה, היה חשמל בדירה, גם אם חובר באופן פיראטי, כך שאין מדובר במצב של מגורים בהעדר חשמל. אשר לנזקים לילדי הנתבעת - לטענת הנתבעת בסעיפים 63-65 עקב התנהגותו של התובע נגרמו לילדיה נזקים בתחום הלימודים, החברתי ופגיעות נפשיות. הנתבעת טוענת כי שני ילדיה הגדולים הפסיקו את לימודיהם ועקב כך, נותרו ללא מקצוע. גם בנה הצעיר נפגע רגשית ונפשית עקב המצב ולימודיו נפגעו. הטענות לא הוכחו. שני הילדים הצעירים לא הגישו תצהיר. לא הוצגו מסמך כלשהו לאימות הטענות, כגון מסמכים מבית ספר, או כל ראיה אחרת. הטענות לגבי נזקים נפשיים אינם נתמכים בחוו"ד רפואית ואפילו לא במסמכים רפואיים. גם הקשר הסיבתי בין הפרת החוזה על ידי התובע לבין הנזקים הנפשיים (אילו הוכחו), לא הוכח. יתרה מכך, בסעיף 15 לתצהירה מציינת כי נאלצה לעזוב את המושכר בשל התנכלויות לילדיה ומספר פריצות לבית. בכתב התביעה, לא נטענה טענה לנזק נפשי או חברתי ונטען לנזק של כאב וסבל כלליים. הנתבעת איננה זכאית להוסיף בסיכומים ראשי נזק או עילות תביעה נוספים. ולבסוף (לאו דווקא בסדר החשיבות), הילדים אינם צד לתביעה ולא ניתן לתבוע את נזקיהם. יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהעדר חיבור חוקי לחשמל שגררה חוסר יכולת לשימוש רגיל ומקובל במוצרי חשמל ביתיים וכד', גרמה לאי-נוחיות נתבעת ועוגמת נפש. התובעת מתארת על פני סעיפים רבים בתצהירה את התלאות והייסורים שחוו היא וילדיה עקב בעיית החשמל במושכר. כך גם בנה שהגיש תצהיר. ניתן היה להתרשם מכך מחומר הראיות ועדות הנתבעת, גם אם היו תיאוריה של הנתבעת מוקצנים ומוגזמים. בשים לב לכלל העובדות אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני זה על סך של כרבע משכר הדירה לתקופת המגורים בדירה, שהם 8250 ₪ (מתוך סך כל דמי השכירות לתקופה זו, שהם 33,033 ₪). התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה שכנגד, באופן שאני מחייבת את התובע והנתבע שכנגד לשלם לנתבעת והתובעת שכנגד כפיצוי לא ממוני סך של 8250 ₪. הסכום נכון למועד 20/3/06 ויש לצרף לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. חיוב זה מצטבר לחיוב התובע כלפי הנתבעת שלפי סעיף 42 לעיל. הוצאות משפט שתי התביעות התקבלו בחלקן, אלא שתביעתו של התובע התקבלה ברובה ואילו התביעה שכנגד נדחתה ברובה. הנתבעת, שהרבתה לספר על מצבה הכלכלי והנפשי הקשה, הגישה תביעה "מנופחת" על סך 200,000 ₪ (וגם זאת לדבריה, מפאת הקושי בתשלום האגרה בלבד), ללא יסוד, ומבלי שנעשה מאמץ ראוי, אם בכלל, להמציא ראיות להוכחת הטענות. יש להצר על כך, ויש להוקיע את הנתבעת על התנהלותה בצורה זו. התביעה שכנגד, שהוגשה על סך של 200,000 ₪, גרמה לניהול הליך בלתי פרופורציונאלי לחלוטין לסכסוך האמיתי שבבסיסו. בהתחשב בקביעות פסק הדין ובאמור לעיל ולאחר שנתתי דעתי גם למצבה של הנתבעת, אני מחייבת את הנתבעת והתובעת שכנגד לשלם לתובע והנתבע שכנגד הוצאות אגרה בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 13,000 ₪ +מע"מ. אינני פוסקת בנסיבות העניין כמתואר, הוצאות משפט והחזר אגרה לטובת הנתבעת בתביעה שכנגד. ניתן היום י' באלול, תשס"ט (30 באוגוסט 2009) בלשכתי. המזכירות תעביר העתקים לצדדים יעל בלכר, שופטת בניהמסמכיםטופס 4חשמל