פסיקתא לחתימה א. ערעור על ההחלטה מיום 28.8.08 של ראש ההוצל"פ (כתוארו אז) (כב' הרשם אבי כהן) בתיק הוצל"פ 0168137073 על פיה נדחתה בקשה בטענת 'פרעתי' שהוגשה על ידי המערערים. וכן על החלטת ראש ההוצל"פ מיום 18.6.08 לפיה נדחתה בקשת המערערים לזמן עדים לדיון בטענת 'פרעתי'. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה כספית כנגד המערערים בגין חוב פיגורים להלוואה שהעמיד למערער 1, לה ערב המערער 2, ובגין יתרת חוב בעו"ש של המערער 1 (ת"א 1844/99). שני הצדדים הגישו חוו"ד בהתייחס למצב החשבון. במהלך הדיונים מונה מומחה מטעם בימ"ש שחיווה דעתו בעניין היקף החוב ושיעורו, הן עפ"י גרסת המערערים והן עפ"י גרסת המשיב (להלן: "חוו"ד המומחה"). ביום 25.4.08 ניתן ע"י כב' השופט נ' ישעיה פס"ד (להלן: "פסה"ד") בו נקבע, בין היתר: "6....משקיבלתי את גרסת התובע וקבעתי כי הסכם ההלוואה בר תוקף ומחייב את הצדדים, אין לי אלא לאמץ את חישוביו וקביעותיו של המומחה, שנעשו על בסיס הסכם ההלוואה ועל פי המוסכם בו, וכאמור בסעיף 3(ג) ו 4((ג)(ד) לחוות דעתו. לציין כי באי כח הצדדים לא חלקו על החישובים והקביעות בכתבי סיכומיהם. 7. סוף דבר - לאור האמור בסעיף 6 הנ"ל, אני מחייב את הנתבעים, שניהם ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים שיתקבלו על פי קביעות המומחה בסעיף 4(ו) לחוות דעת ובכפוף לאמור בסעיף 65 לסיכומי התובע". בתאריך 7.5.07 הגיש המשיב בקשה לחתימה על פסיקתא וצרף פסיקתא לחתימה. בתאריך 17.5.07 למען הזהירות, שמא יחשב העדר הסכומים ושיעורי הריבית בפסה"ד משום חסר או השמטה, הגיש המשיב על פי ס' 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), בקשה לביהמ"ש לתקן ולהשלים את פסה"ד ולנקוב בסכומים ושיעורי הריבית בהם מחייב ביהמ"ש את המערערים. ביום 17.5.07 קבע כב' השופט נ' ישעיה כי אין מדובר "בהשלמה" של פסה"ד אלא בעריכת פסיקתא, שתיערך ע"י ב"כ התובע, בהתאם לקביעה בסעיף 7 לפסה"ד. ביום 27.5.07 הורה כב' הרשם א' אורנשטיין להעביר את הבקשה לחתימה על פסיקתא לתגובת המערערים, תוך 20 יום. ביום 28.5.07 הגיש המשיב בקשה לקיצור זמן התגובה מן הטעם שהמועד להגשת ערעור עמד לחלוף, ומן הראוי שהפסיקתא תתקבל לפי חלוף מועד זה. ביום 11.6.07 קבע כב' הרשם אורנשטיין כדלהלן: "לא ראיתי מה מונע מבעל הדין לערער על פסק הדין ומדוע הוא נדרש לפסיקתא לשם ערעור שכן הפסיקתא אינה משנה את מהות פסק הדין. סעיף 1 לטיוטת הפסיקתא מיותרת." כי לא מצא מה מונע מבעל הדין לערער על פסק הדין ומדוע הוא נדרש לשם הערעור לפסיקתא שאינה משנה מהות פסק הדין. עוד קבע כי סעיף 1 לטיוטת הפסיקתא מיותרת. ביום 14.6.07 הגיש המשיב ערעור על פסה"ד, למען הזהירות, שמא לא תחתם הפסיקתא בנוסח שהגיש, לפיה יש לצרף לחוב ריבית בשיעור החל עפ"י ההסכמים (ע"א 5258/07). ביום 17.6.07, בטרם חתימת הפסיקתא, הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש העליון על פסה"ד (ע"א 5340/07) ביום 17.6.07 הגישו המערערים תגובתם לבקשת המשיב לחתום על פסיקתא בה טענו כי הפסיקתא המפנה לסכומים שבשורה השניה בסעיף 4(ו) לחווה"ד המומחה, אינה משקפת את הקביעות האופרטיביות בפסה"ד, שעל פיהם יש לציין את הסכומים שבשורה השלישית בטבלה בסעיף 4(ו) לחווה"ד. לאחר קבלת תגובת המשיב ביום 28.6.07, ולאור המחלוקת בין הצדדים לגבי החיובים שיש להשית על המערערים לפי חוו"ד המומחה, החליט כב' הרשם אורנשטיין ביום 8.8.07 להעביר את הבקשה לחתימה על הפסיקתא לכב' השופט נ' ישעיה שנתן את פסה"ד. ביום 12.8.07 קבע כב' השופט נ' ישעיה, כי לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע למסקנה כי הפסיקתא שנערכה ע"י המשיב, משקפת את פסה"ד שניתן על ידו ולפיכך, חתם על הפסיקתא שצורפה לבקשה. בהתאם, הגיש המשיב בקשה למחיקת הערעור שהגיש על פסה"ד (ע"א 5258/07). יש לציין, כי המערערים לא ערערו על החלטת השופט ישעיה מה 12.8.07 ועל הפסיקתא שנחתמה לאחר מתן ההחלטה. ביום 5.9.07, משלא נפרע החוב, הגיש המשיב את הפסיקתא לביצוע בלשכת ההוצל"פ. ביום 3.1.08 הגישו המערערים בקשה בטענת 'פרעתי', בה טענו, בין היתר, בהתבססם על הטענה כי הפסיקתא שהוגשה לביצוע, אינה תמצית החלק האופרטיבי של פסה"ד ואינה תואמת - ואף סותרת - את האמור בפסה"ד ולא ניתן לנקוט הליכים בהוצל"פ בהסתמך על הפסיקתא החתומה. עוד באותו היום קבע כב' הרשם כי הבקשה תועבר לתגובת המשיב, והדגיש כי בדיון בבקשה בטענת 'פרעתי', על שני הצדדים להגיש לאלתר את מלוא ראיותיהם. ביום 29.1.08 הגיש המשיב התנגדות לטענת 'פרעתי', בין היתר, בטענה כי דין פסיקתא שנחתמה ע"י השופט שנתן את פסה"ד, כדין החלטה מתקנת או מבהירה, המכריעה במחלוקת שבין הצדדים, ותקיפת הפסיקתא אפשרית רק בדרך של ערעור. ביום 5.6.08, כחודש בטרם הגיע המועד לדיון בטענת 'פרעתי', הגישו המערערים בקשה לזמן כעדים מטעמם שלושה מעובדי המשיב. המשיב התנגד לבקשה. ביום 18.6.08 דחה ראש ההוצל"פ את הבקשה להזמנת עדים בקובעו כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר; הוגשה בשיהוי בלתי סביר; וכן קיים ספק בנחיצות עדותם של העדים. יחד עם זאת, נקבע כי בדיון יבחנו שוב הדברים לגופם. המערערים הגישו בר"ע על החלטה זו, אך היא נמחקה לבקשתם (בר"ע 1686/08). ביום 29.6.08 התקיים דיון בבקשה בטענת 'פרעתי', בפני ראש ההוצל"פ. ביום 28.8.09 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ, לפיה נדחתה הבקשה בטענת 'פרעתי'. ראש ההוצל"פ קבע כי מאחר שהחליט לדחות את הבקשה בטענת 'פרעתי' לגופה, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה האם הטענות שמעלים המערערים מתאימות להידון במסגרת של בקשה בטענת 'פרעתי'. יחד עם זה ציין, כי, לגישתו, נתונה לראש ההוצל"פ סמכות לדון בטענה של החייב לפיה הפסיקתא המבוצעת בהוצל"פ אינה תקפה ואין לבצעה. ראש ההוצל"פ דן בשאלה העיקרית, המשפטית במהותה, האם עליו להכיר בתוקפה של הפסיקתא ולהתיר ביצועה. ראש ההוצל"פ דחה טענת המערערים לפיה אין לבצע את הפסיקתא מהטעם שתוכן הפסיקה אינו תואם את תוכן פסה"ד, תוכן שאינו ברור. ראש ההוצל"פ התייחס בחומרה לכך שהמערערים הציגו באופן חסר את ההשתלשלות העובדתית, והסתירו בחוסר תום לב ומתוך ניסיון להכשיל את ראש ההוצל"פ, הליכים שהינם בליבת המחלוקת. ראש ההוצל"פ קבע כי שאלת חוקיותה של הפסיקתא הועלתה כבר בפני ביהמ"ש המחוזי, שהחליט כי הפסיקתא תואמת את קביעותיו האופרטיביות של פסה"ד, ובנסיבות אלה מנוע ראש ההוצל"פ מלקבוע קביעה שונה. ראש ההוצל"פ הסיק כי אין מדובר בפסיקת "משקפת" אלא בפסיקתא "מתקנת", שניתנה על רקע אי בהירות ביחס לתוצאה האופרטיבית של פסה"ד, וככזו רשאי היה השופט שכתב את פסה"ד, לאחר ששמע את עמדות הצדדים, לחתום על פסיקתא המבהירה את פסה"ד ואף יוצקת תוכן ענייני מבהיר/ משלים לפסה"ד. בנסיבות אלה, ראש ההוצל"פ אינו רשאי, כך עפ"י קביעת ראש ההוצל"פ, לקבוע כי הפסיקתא נחתמה שלא כדין ו/או בהעדר סמכות. ראש ההוצל"פ קבע עוד כי תרופתם של החייבים, המבקשים לתקוף את חוקיות הפסיקתא, היא בהגשת ערעור על הפסיקתא ולא בהגשת בקשה בטענת 'פרעתי'. ראש ההוצל"פ ענה בשלילה לשאלה האם מוסמך הוא וחייב, על פי דין, לבדוק את התקבולים השונים שנתקבלו אצל הזוכה מיום הגשת התביעה ועד מתן פסה"ד. ראש ההוצל"פ קבע כי פעולות כספיות אלו, שהתבצעו בטרם מתן פסה"ד, אינן בגדר סמכותו העניינית. לפיכך, סבר ראש ההוצל"פ, כי אין להיעתר לבקשת החייבים לזמן את עובדי המשיב, כדי להעיד על תקבולים ומכירת ניירות ערך. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפניי. ביום 12.1.09 דחה ביהמ"ש העליון את ערעור המערערים על פסה"ד, וקבע, בין היתר, כדלהלן: "אשר לגובה החוב, בית המשפט הסתמך על מומחה מטעמו, אשר על חישוביו לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין בערכאה קמא. הפסיקתא נערכה בהתאם לפסק הדין קמא, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט קמא עצמו מיום 12.8.07. יש עוד לציין, כי טענות המערערים ביחס לפסיקתא כלל לא נכללו בערעור שלפנינו" (עמ' 2 להחלטה). ג. המערערים טוענים כי הפסיקתא הקובעת ריבית פיגורים בשיעור 17%, סותרת את פסה"ד, מאחר ששיעור ריבית זה, לא הוצע באיזו מהאפשרויות שנזכרו בחוות דעת המומחה, גם זו שאומצה ע"י המשיב. המערערים טוענים, כי בנסיבות בהן הפסיקתא סותרת את פסה"ד, ראש ההוצל"פ מנוע מליישם את הפסיקתא ופסה"ד גובר. המערערים טוענים כי ראש ההוצל"פ הכיר בכך שטענתם, לפיה הפסיקתא אינה ברת ביצוע משום שאינה תואמת את פסה"ד, יכולה להידון במסגרת טענת 'פרעתי', ומשהמשיב לא ערער על כך, הקביעה הפכה לחלוטה. המערערים טוענים עוד כי הפסיקתא הושגה ע"י המשיב בתרמית ובחוסר תום לב ולכן על עקרון סופיות הדיון לסגת בשל כללי צדק ויושר. כמו כן, טוענים המערערים כי הפסיקתא נוגדת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בשל פגיעתה הקשה בזכות הקניין של המערערים, משסכום הנזק שנגרם למערערים עומד על כשבעה מליון₪. המערערים טוענים כי יש להשתמש בעיקרון "העיפרון הכחול" ולבטל את ס' 2 לפסיקתא הפסול, ולהשאיר על כנו את ס' 1 לפסיקתא המשקף את פסה"ד. המערערים טוענים עוד הפסיקתא ניתנה 109 ימים לאחר מתן פסק הדין, בעוד ס' 81 לחוק בתי המשפט קובע כי ניתן לתקן תוך 21 יום מיום מתן פסק הדין. לפיכך, תוהים המערערים, מאין שאב ראש ההוצל"פ את המסקנה לפיה מדובר בפסיקתא "מתקנת", בעוד שכב' השופט ישעיה, קבע במפורש, כי הפסיקתא הינה "משקפת", וכידוע, לא ניתן באמצעות פסיקתא לשנות את פסה"ד או לתקנו. לחילופין, אם נקבל קביעת ראש ההוצל"פ לפיה המדובר בפסיקתא מתקנת, דינה בטלות, שהתיקון נעשה בחוסר סמכות, ולא במסגרת של תיקון פס"ד. בנוסף, טוענים המערערים כי טעה ראש ההוצל"פ בדחותו את בקשתם לזמן עדים. המערערים טוענים כי פסה"ד קבע שהסכומים אותם גבה המשיב מהמערערים יופחתו מהחוב, ולפיכך, ההפחתות הופכות לחלק אינטגראלי מפסה"ד, והיה על ראש ההוצל"פ להתיר למערערים לזמן עדים, להוכחת טענתם כי הסכומים לא הופחתו כדין. ד. מנגד טוען המשיב כי טענת המערערים כלל לא היתה בגדר טענת 'פרעתי', וטענתם היחידה לפיה הפסיקתא סותרת את פסה"ד כבר נדונה ונדחתה, לאחר שמיעת טענות הצדדים, ע"י כב' השופט ישעיה, שנתן את פסק הדין. המשיב טוען כי כב' השופט ישעיה הכריע במחלוקת הפרשנית, בקובעו כי הפסיקתא משקפת את פסה"ד שניתן על ידו. מכאן, שהדרך לתקיפת הפסיקתא היא על דרך ערעור, ומשלא ערערו המערערים על החלטה זו, הפכו ההחלטה והפסיקתא חלוטות. המשיב טוען כי ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לדון כערכאת ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי ובדין קבע ראש ההוצל"פ כי אינו מוסמך להתערב בהחלטה ולבטל או לשנות את הפסיקתא. המשיב טוען עוד כי בימ"ש זה, אינו יכול לפסוק בניגוד לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור שהגישו המערערים כנגד פסה"ד, לפיו נקבע כי הפסיקתא נערכה בהתאם לפסה"ד, כפי שעולה מהחלטת כב' השופט ישעיה מיום 12.8.07. המשיב טוען כי האבחנה בין פסיקתא "מתקנת" לפסיקתא "משקפת" היא סמנטית, ובמקרה זה, בתוקף סמכותו, הכריע כב' השופט ישעיה במחלוקת בקובעו כי הפסיקתא שהוגשה על ידי המשיב משקפת את פסה"ד, ועל כן דינה של הפסיקתא כדין החלטה המתקנת את פסה"ד או מבהירה אותו. המשיב טוען כי בהחלטה קודמת נקבע, כי אין צורך להשלים את פסה"ד אלא להגיש פסיקתא לחתימה, ועל כן, לא חל סעיף 81 לחוק בתי המשפט, העוסק בתיקון פס"ד. במאמר מוסגר מציין המשיב, כי אין סתירה בין סעיפי הפסיקתא או בין הפסיקתא לפסק הדין, שכן חוו"ד התייחסה לסכום החוב, בעוד שיעורי ריבית הפיגורים נובעים מהסכם ההלוואה, שביהמ"ש קבע בפסה"ד כי הוא תקף ומחייב. בנוסף, טוען המשיב כי העדים שביקשו המערערים לזמן במסגרת הדיון בבקשה, לא היו רלוונטיים לטענת 'פרעתי' שעמדה לדיון בפני ראש ההוצל"פ, אשר עסקה בסתירה בין פסה"ד לפסיקתא. כמו כן, טוען המשיב כי העדים והמסמכים, שהיו אמורים להיות מוגשים עוד קודם לכן, לא היו קבילים והיוו הרחבת חזית אסורה בהתייחס לבקשה. ה. תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "198. פסיקתה - (א) על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט;הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם;תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה. (ב) הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה. ככלל "פסיקתא אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים", אך במקרים בהם פסק הדין אינו נהיר דיו, והשופט שנתן את פסה"ד חתם בעצמו על הפסיקתא, יכולה הפסיקתא לשמש לפירוש פסק הדין (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, עמ' 523 מהד' שביעית 1995) בפסיקה נדונה רבות האבחנה בין פסיקתא המשקפת במדויק את שנפסק בפסק הדין לבין פסיקתא המשמשת לפירושו של פסק הדין שאז יש הצדקה להאריך את המועד להגשת ההליך הערעורי על ההחלטה המקורית. נקבע בפסיקה כי בדומה לתכלית שביסוד הארכה הסטטוטורית החלה בהתייחס לבקשות לתיקון פסק דין לפי ס' 81(ג) לחוק בתי המשפט, כך גם לעניין פסיקתא מתקנת, כשהרציונאל הוא לאפשר הגשת הליך ערעורי במועד בו מתעצב, באופן סופי, תוכנו של פסק הדין בו משתלבת הפסיקתא (ע"א 9138/05 אברהים בולוס נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם, 25.10.06). משכך, נתונה סמכות לשופט שנתן את פסק הדין, להכריע במסגרת הפסיקתא, במחלוקת הפרשנית המתגלעת בין הצדדים, ובכך לעצב באופן סופי את פסק הדין. ויפים לענייננו דברים שנאמרו בע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד זרח רוזנבלום (טרם פורסם, 18.2.02): "7...מקום בו קיימת בין הצדדים מחלוקת על מובנו של פסק דין אשר הפסיקתא מכריעה בה, נראה לי כי לצורך ערעור, דינה של פסיקתא הניתנת על ידי השופט שישב בדין עשוי להיות כדין החלטה המתקנת את פסק הדין או מבהירה אותו. בעצם מתן הפסיקתא, מכריע בית המשפט במחלוקת הפרשנית האמורה. בכך הוא יוצק תוכן חדש לתוך הכרעתו המקורית. הפסיקתא משתלבת, במצב זה, בהחלטה המקורית, והופכת לחלק בלתי נפרד ממנה. בה בעת, בעצם נתינתה יש משום יצירת מצב דברים חדש. בדומה להבהרת פסק דין, למשל, גם לגבי פסיקתא, "'הפירוש' שניתן לפסק הדין אינו טפל לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה." ו. ומן הכלל אל הפרט. במקרה דנן, לא יכול להיות חולק כי חוו"ד המומחה אליה הפנה כב' השופט נ' ישיעיה בפסק דינו לא קבעה את שיעור הריבית אשר יש להוסיף לחוב. גם המשיב, בבקשתו למתן פסיקתא, העיר את תשומת לב ביהמ"ש לכך, אך כב' השופט נ' ישעיה קבע כי אין מדובר "בהשלמה" אלא בעריכת פסיקתא. בפסיקתא שצורפה ע"י המשיב נקבע כי יש להוסיף לחוב ריבית פיגורים חוקית מקסימלית, על פי החוק, בשיעור 17% לשנה. המערערים בתגובתם לבקשה למתן פסיקתא, התנגדו לכך וטענו כי הפסיקתא שהוגשה ע"י המשיב סותרת ואינה משקפת את פסק הדין, כשלגישתם הריבית המחייבת הינה בשיעור 4.5% בלבד (ס' 12.1 לתגובת המערערים מיום 21.6.07). כב' השופט נ' ישעיה דחה ביום 12.8.07, את ההתנגדות וקבע כדלקמן: "עיינתי בתגובת הנתבעים (מיום 17.6.07) ובתשובת התובע לתגובה (מיום 28.6.07) והגעתי למסקנה כי הפסיקתא שנערכה ע"י התובע ואשר צורפה לבקשה זו משקפת את פסק הדין שניתן על ידי, לפיכך אני חותם על הפסיקתא שצורפה לבקשה." (הדגשה שלי - י.ש) סבורה אני, כי במקרה זה, משמעות ההחלטה היא כי שיעור הריבית שצוין על ידי המשיב בפסיקתא, תואם את פסק הדין בו, כאמור לעיל, לא צויין שיעור הריבית שיש להוסיף לחוב - ומכאן שבעצם מתן הפסיקתא, הכריע ביהמ"ש במחלוקת הפרשנית בין הצדדים לעניין שיעור הריבית שיש להוסיף לחוב, ובכך יצק תוכן חדש לפסק דינו המקורי. לפיכך, צדק ראש ההוצל"פ בקובעו כי הטענה לפיה קיימת סתירה בין פסק הדין לפסיקתא, באשר לשיעור הריבית, נדונה ונדחתה ע"י ביהמ"ש שנתן את פסק הדין, אשר לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בלשון מפורשת, שאינה משתמעת לשני פנים, כי הפסיקתא אכן משקפת את פסק הדין. בנסיבות אלה, בדין קבע ראש ההוצל"פ כי הוא חסר סמכות עניינית ומנוע גם משיקולי כיבוד הדדי של ערכאות שיפוט, מלהתערב בדברו של ביהמ"ש המחוזי שנתן את פסק הדין וחתם על הפסיקתא. בנסיבות אלה, לא רשאי ראש ההוצל"פ לקבוע כי הפסיקתא היא חסרת תוקף. לאור קביעת כב' השופט נ' ישעיה כי הפסיקתא משקפת את פסק הדין, לא נותר עוד בסיס לטענות המערערים בדבר סתירה בין הפסיקתא לפסה"ד, ואין עוד צורך לדון בשאלה כיצד על ראש ההוצל"פ לפעול במקרה בו מועלת בפניו טענה בדבר סתירה מעין זו. בפני המערערים פתוחה היתה הדרך לתקוף את הפסיקתא על דרך הגשת הליך ערעורי בפני הערכאה המוסמכת, כנגד ההחלטה מיום 12.8.07 וכנגד הפסיקתא, אך הם בחרו שלא לעשות כן וההחלטה, כמו גם הפסיקתא, הפכו לחלוטות. במסגרת הערעור שהגישו המערערים על פסק הדין, בחרו המערערים שלא לכלול את טענותיהם בהתייחס לפסיקתא, אך ביהמ"ש העליון התייחס לכך, וקבע כי בהתאם להחלטת כב' השופט ישעיה "הפסיקתא נערכה בהתאם לפסק הדין קמא". בנסיבות אלה, סבורה אני, כי לא ניתן במסגרת טענת 'פרעתי' לשוב ולהעלות טענות שהועלו ונדחו ע"י ביהמ"ש המוסמך שנתן את פסק הדין. ז. באשר לדחיית הבקשה מטעם המערערים לזימון עדים - בדין קבע ראש ההוצל"פ כי תשלומים שנעשו בטרם מתן פסה"ד אינם בגדר סמכותו העניינית, ואין איפוא נחיצות בהבאת עדים להוכחתם. בנוסף, המערערים לא נותנים טעם מדוע הבקשה לא נתמכה בתצהיר, והוגשה בשיהוי בלתי סביר. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו. ח. סוף דבר - הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיב הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכום האמור ישולם בתוך 7 ימים מיום ההמצאה, שאלמלא כן, יחולט מתוך הערבות הבנקאית. לאחר קבלת הודעת הצדדים כי שולמו ההוצאות, תושב הערבות הבנקאית למערערים. פסיקתאמסמכים