החלטה בשאלת החבות והאחריות בתביעת נזיקין. התביעה וההליכים על-פי כתב התביעה, שהוגש בתאריך 16.3.06, התובע נפגע בתאונה בתאריך 1.10.99 בעת שעסק במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 (חברת קייטרינג, להלן: "המעבידה") בפריקת מיכלי מזון ממשאית (להלן: "התאונה"). הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת") ביטחה את המשאית בתקופה הרלוונטית בפוליסת "ביטוח חובה" לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח"). בכתב התביעה נטען כי התאונה אירעה בעת שהתובע ביקש לרדת מארגז המשאית עם מיכלי המזון ונהג המשאית הוריד בטרם עת את ההתקן המכאני המחובר לאחורי המשאית ומשמש להורדת המשא מארגז המשאית (מעלון/רמפה, להלן: "הרמפה"). כתוצאה מכך נפל התובע ארצה ונחבל קשות. התובע טען כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ולחלופין כי מדובר בתאונה שאירעה בשל התרשלותה של המעבידה. יצוין כי המשאית לא הייתה שייכת למעבידה אלא לקבלן משנה שעבד מטעמה (להלן: "קבלן המשנה"). כך גם נהג המשאית לא נימנה על עובדי המעבידה וכפי הנראה היה עובד של אותו קבלן משנה. עוד יצוין כי הנהג לא צורף לתביעה וכך גם קבלן המשנה. בתיק הוגשו תצהיר של התובע וכן תיק מוצגים, חוות-דעת רפואית ותחשיב נזק מטעמו של התובע. בתאריך 11.3.07 הורתה כבוד סגנית-הנשיא א' שטמר על קיום דיון הוכחות בתביעה בשאלת האחריות בלבד. בעקבות זאת נחקר התובע בפניי על תצהירו בתאריך 4.5.09 ובסיומו של דיון זה הוריתי על הגשת סיכומים בכתב בשאלת האחריות. העובדות הנתבעות בתיק זה נמנעו מלהביא ראיות כלשהן מטעמן ביחס לנסיבות התרחשות התאונה ואף חקירתו הנגדית של התובע על ידיהן הייתה קצרה ומצומצמת ביותר. בנסיבות אלה - ובהסתמך על תצהירו של התובע והמוצגים מטעמו (כגון הודעת המעבידה למוסד לביטוח לאומי על פגיעתו של התובע בעבודה ושאלון מטעמה של חברת הביטוח שמולא על-ידי התובע), שלא נסתרו בחקירתו הנגדית של התובע בפניי - אני קובעת כי עובדות המקרה היו כדלקמן: התובע עבד אצל המעבידה החל מחודש יוני 1999 בתפקיד של עובד כללי, כאשר עיקר עבודתו היה בניקוי מיכלי מזון. ביום התאונה התבקש התובע להצטרף באופן חד-פעמי למשאית שהובילה מזון ולסייע בפריקת המשאית במקומות החלוקה. תפקידו של התובע בעניין זה היה לפרוק את מיכלי המזון מן המשאית על-ידי גרירתם מארגז המשאית אל הרמפה וירידה באמצעות הרמפה לגובה המשטח שאליו אמורים היו המיכלים להיפרק. ראו סעיף 6 לתצהירו של התובע: הורדת מיכלי המזון מן המשאית התבצעה כך שאני גררתי את המיכלים אל עבר הרמפה ונהג המשאית היה אמור להוריד את [הרמפה] של המשאית כאשר אני והמיכל עומדים עליה. גרירת המיכלים מארגז המשאית אל הרמפה נעשתה על-ידי התובע בהליכה אחורנית בתוך ארגז המשאית לכיוון הרמפה. מסיבה כלשהי, בעת התאונה נהג המשאית הוריד את הרמפה לפני שהתובע הגיע אליה עם מיכלי המזון. כתוצאה מכך, כאשר התובע הגיע אל קצה ארגז המשאית תוך כדי גרירת המיכלים, כלומר הגיע אל נקודת המפגש שבין ארגז המשאית לבין הרמפה, הרמפה הייתה נמוכה יותר ביחס לגובהו של ארגז המשאית והדבר הוביל לנפילתו של התובע, שלא הבחין כי זה היה המצב מאחוריו. עוד יצוין בהקשר זה כי בשעת הורדת הרמפה לא היה קשר עין בין התובע לבין הנהג וכי הנהג לא דבר את שפתו של התובע והתקשורת ביניהם הייתה לקויה. דיון בשאלת החבות והאחריות בתיק זה ניצבות בפניי שתי שאלות נפרדות: האחת, האם חלה על המבטחת החובה לפצות את התובע בגין התאונה מכוח חוק הפלת"ד ופקודת הביטוח; והשנייה - אם התשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה - לגבי אחריותה של המעבידה לתאונה מכוח דיני הנזיקין הכלליים. אדון בדברים על-פי סדרם. חובת הפיצוי מכוח חוק הפלת"ד ופקודת הביטוח בהקשר זה העלתה המבטחת שתי טענות כבדות משקל: האחת, כי לא ניתן לחייבה בפיצוי מכוח פקודת הביטוח הואיל והתובע לא צירף את נהג הרכב לתביעה; והשנייה, כי אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. אדון בשתי טענות אלה על-פי סדרן. אי-צירוף נהג הרכב לתביעה א. יסודה של טענה זו בסעיף 19 לפקודת הביטוח ובפסק-הדין בע"א 489,505/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה צאיג ז"ל ואח', פ"ד לח(2) 123 (להלן: "פס"ד צאיג"), 130, שם נפסק על-ידי כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) כי: אין בידי לקבל גישה זו, שיש בה משום ערבוב בין שאלת האחריות של הנוהג כלפי הניזוק, לבין שאלת הביטוח של אותה אחריות, וחובת המבטח לשלם לניזוק. החבות המוחלטת, שנקבעה בחוק הפיצויים, לא ביטלה את הוראת סעיף 19 לפקודת הביטוח, הממשיכה לעמוד בתוקפה, והדורשת פסק-דין נגד המבוטח. האחריות המוחלטת אך הרחיבה את אחריותו של הנוהג, אך זו עדיין נשארה אחריות מסוג ה אחריות בנזיקין - "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים ... לפקודת הנזיקין ..." (סעיף 4(א) לחוק הפיצויים) - המחייבת הוכחת יסודותיה. לעניין אחריותו של המבטח לא מספיקה העובדה, כי הוא הוציא פוליסת ביטוח וכי הרכב היה מעורב בתאונה. בנוסף לתנאים אלה יש להוכיח כי הנוהג אחראי כלפי הניזוק. הוכחתה של אחריות זו קלה מאשר בעבר, שכן אין צורך להוכיח את האשם של הנוהג. עם זאת, גם אחריות מוחלטת אינה בלתי מוגבלת. כך, למשל, על הניזוק להוכיח, כי "נזק הגוף" "נגרם" "עקב" "השימוש" "ברכב מנועי". עניינים אלה - אם הם שנויים במחלוקת - מחייבים הוכחה, והצד הנכון בגינם הוא הנוהג הנושא באחריות. הוא הדין בהוכחת שיעור הפיצויים. ב. עם זאת, אני סבורה כי יש לדחות טענה זו, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן. ג. ראשית, כבר בפס"ד צאיג עצמו סייג כבוד השופט ברק את דבריו בכך שהדגיש כי מדובר בעניין פורמאלי גרידא ובלתי-רצוי: שאלה אחרת היא, אם המצב המשפטי בעניין זה, הקובע כתנאי לחבותו של המבטח כלפי הניזוק, קבלת פסק-דין נגד הנוהג, מניח את הדעת. שאלה זו צריכה הייתה להתעורר כבר בעבר, עוד בטרם הוחק חוק הפיצויים, אך היא החריפה במיוחד לאחריו. ניתן לגרוס, כי הפיתרון הרצוי הוא ביצירת קשר משפטי ישיר בין הניזוק לבין המבטח, ללא צורך בתביעה או בפסק-דין נגד הנוהג. אכן, זהו הדין במספר ארצות קונטיננטליות... דומה כי רצוי הוא לשקול הנהגת שיטה דומה גם בישראל... המסקנה, המתבקשת מהניתוח שנעשה על ידינו עד כה, היא, כי לעניין תביעת היורשים ותביעת התלויים צריך היה לצרף את הנוהג - הבעל - כנתבע במשפט. דבר זה לא נעשה, ולדעת בא-כוח חברת הביטוח, יש בכך כדי לשחרר את מרשתו מאחריותה. טענה זו אין בידי לקבל. כידוע, נקודת המוצא הדיונית היא, כי "לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין ... לא צורפו" (תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי...). בידי בית המשפט נתונה הסמכות לצוות "על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו ... כנתבע" (תקנה 24)... כמובן, הפעלתה של סמכות זו היא עניין שבשיקול-דעת, והשאלה היא, אם מן הראוי הוא כי נשתמש בשיקול-דעת זה בשלב כה מאוחר. לדעתי, התשובה על כך היא בחיוב. מטרת הצירוף, כאמור בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא "כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". מטרה זו תוגשם במלואה אם נאפשר את צירופו של הנוהג כנתבע נוסף. כפי שציין בית משפט זה, "מטרתו של כל תיקון של כתב-טענות היא לאפשר לבית-המשפט לפסוק בענין מבחינת הצדק ולא למתוח את הדין בשל פגם פורמלי שנפל בו, כמו אי-צירוף תובע" (המ' 134/57 הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ואח' נ' הרשקוביץ ואח', פ"ד יא 1457, 1459-1458). בענייננו הפגם הוא פורמלי גרידא. וראו גם דבריו הדומים של כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי ואח', פ"ד מח(3) 45, 63, לפיהם: הלכה זו ראויה להרהור שני, שהרי מדובר בתחום ביטוח הרכב המנועי, שבו ביטוח אחריות הוא חובה, ובו קיימת מגמה להבטיח נפגעים מפני מצב שבו יישארו ללא ביטוח... התמיהה גוברת כאשר מסתבר שדרישה זו אינה קיימת בחוזי ביטוח שאינם עוסקים בנזק גוף (סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981), וכך לכאורה, דווקא בתחום ביטוח הרכב המנועי מוחמרות הדרישות בהשוואה לתחומים אחרים (ד' מ' ששון, דיני ביטוח (שוקן, תשמ"ט) 96-95). ד. יתרה מכך, קביעה זו של כבוד השופט ברק, לפיה יש לצרף את הנהג כנתבע במשפט, סויגה פעם נוספת בפסק-דין מאוחר יותר של בית-המשפט העליון (ע"א 5623/90 אלטיף נ' נג'ם ואח' (כבוד השופטת ש' נתניהו, פורסם במאגרים), אשר פסק כי די בצירוף המבוטח (שאינו בהכרח הנהג) כצד למשפט: אין שחר לטענה כי חובה לתבוע את נוהג הרכב, כדי שאפשר יהיה לתבוע את המבטח. המשתמש הנוהג חייב אמנם בפיצוי הנפגע לפי סעיף 2(א) לחוק הפיצויים, אך האחריות חלה גם על בעל הרכב שהתיר את השמוש (סעיף 2(ב)) ודי לתבוע אותו כדי להגיע את המבטח. לפי סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970 חייב המבטח "אם נתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על ידי בטוח".. כשמדובר בבעל רכב שהוא מעבידו של המשתמש, כפי שהיה במקרה זה, המבוטח הוא בדרך כלל המעביד והבטוח מכסה אותו ואת עובדיו הנוהגים ברכב... במצב זה יש בידי הנפגע האפשרות להגיע אל המבטח באמצעות הנהג או באמצעות בעל הפוליסה... הטענה כאילו חובה לצרף את הנהג דוקא נתמכה בסכומים על האמור ב[פס"ד צאיג] אך שם הנהג הוא שהיה המבוטח. משהמבוטח לא צורף לא ניתן היה לתבוע את המבטחת. ואילו כאן בעל הרכב הוא המבוטח ודי היה בצירופו. מן הראוי לציין עוד שב[פס"ד צאיג] הנ"ל נענה בית המשפט לבקשה לצרף את המבוטח לתביעה נגד המבטח, בשלב המאוחר של פסק הדין בערעור. ה. דא עקא, שבמקרה זה אף המבוטח לא צורף לתביעה משום שכאמור לעיל המבוטח לא היה המעבידה כי אם קבלן המשנה. יתרה מכך, אף החלטה על צירופם של בעלי-הדין הדרושים לתביעה (הנהג או המבוטח) כאמור בפס"ד צאיג, מעוררת קשיים מן הסיבות הבאות: (1) זהותם של הנהג והמבוטח אינה ברורה לכאורה; (2) צירופם של הנהג או המבוטח בשלב זה משמעו כי התביעה נגדם התיישנה, וזאת מכוח תקנה 26(ב) לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן"). ו. אף-על-פי-כן, ובהינתן העובדה כי מדובר כאמור בפגם פורמאלי גרידא - ולאור גישתה הכללית של הפסיקה בסוגיה זו כפי שפורטה לעיל - אני סבורה כי ניתן להתגבר גם על קשיים אלה. ז. ההתגברות על הפגם הפורמאלי יכולה להיעשות, לדעתי, אף מבלי להתייחס לשאלת הגורם לאי-צירופם של הנהג והמבוטח לתביעה עד כה – שאלה שהצדדים הטיחו זה בזה האשמות קשות בעניינה. ואולם, אציין בכל זאת בהקשר זה כי מן התיק עולה לכאורה כי פרטי הנהג והמבוטח היו זה מכבר בידי המעבידה והמבטחת (בהתאמה) וכי קיים טעם לפגם בעובדה שהללו לא הובאו במועד לידיעת הצד השני ולידיעת בית-המשפט – דבר העשוי בנסיבות מסוימות להתפרש כחוסר תום לב וכניסיון מצד הנתבעות למצות את תקופת ההתיישנות (ראו בעניין זה גם את האמירות המעט מעורפלות שאמרו באות-כוח הנתבעות ביחס לידוע להן לגבי זהותם של הנהג והמבוטח במהלך דיון קדם-המשפט שהתקיים בפני כבוד סגנית-הנשיא א' שטמר עוד בתאריך 12.7.06, קרי עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות). ח. על כל פנים, אשר לזהותם של הנהג והמבוטח, הרי שזו אינה שנויה למעשה במחלוקת. כך, אין חולק כי הנהג היה מר אהרון כהן (ראו סעיף 6 לסיכומי המבטחת). כמו כן ידוע מספרה של המשאית שהייתה מעורבת בתאונה, הוצג צילומה של תעודת ביטוח החובה של המשאית וידוע כי המבוטחת הייתה חברת פודומוב שינוע מזון בע"מ (ראו נספח ה' לתצהירו של התובע - שאלון שנשלח על-ידי התובע למבטחת והתשובה לשאלון זה בתצהירו של עו"ד אורן שקד ממחלקת התביעות של המבטחת). ט. אשר לסוגיית התיישנות התביעה נגד הנהג והמבוטח, הרי שמדובר בטענת הגנה השמורה לנהג ולמבוטח בלבד, ואין זה מן הנמנע כי הללו יוותרו עליה, כך שהמבטחת ודאי שאינה יכולה לטעון להתיישנות בשמם ואף לזכות בדחיית התביעה נגדה בשל סיבה זו בלבד. באותו אופן יכול, למשל, להיווצר גם מצב שבו הנהג והמבוטח יודו בזכותו של התובע ואז תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. ראו סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. על כל פנים, התיישנותה של תביעת התובע נגד הנהג והמבוטח הינה התיישנות דיונית ולא מהותית, דהיינו: "ההתיישנות מהווה מחסום פרוצדוראלי בפני המבקש לממש את זכותו על-ידי הגשת תביעה, אך הזכות עצמה בעינה עומדת" (ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, 852). בהתאם לאבחנה זו בין התיישנות דיונית להתיישנות מהותית, הרי שגם אם במקרה זה הזכות להגיש תביעה נגד הנהג והמבוטח פקעה, הרי שזכות התביעה המהותית נגדם בעינה עומדת. מאחר ולתובע זכות מהותית לתבוע את הנהג והמבוטח, וזכות זו לא נשללה או נדחתה לגופו של עניין, ומאחר ולנהג ולמבוטח זכות מהותית שאחריותם תכוסה במסגרת הפוליסה, הרי שלמבטחת חובה לכסות את אחריותם כלפי התובע במישור המהותי, גם אם מבחינה דיונית לא ניתן עוד לתבוע אותם. האם מדובר בתאונת דרכים? א. כידוע, בסעיף 1 לחוק הפלת"ד נקבע כי הגדרתה של "תאונת דרכים" הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". "שימוש ברכב מנועי" מוגדר באותו סעיף על-ידי שורת פעולות קונקרטיות (כגון נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב וכיו"ב), אך הגדרה זו כוללת גם הוראה ממעטת, המחריגה וקובעת כי טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד, אינה נחשבת כ"שימוש ברכב מנועי". ב. אשר לפעולות שונות ברכב המבוצעות תוך כדי טעינתו של מטען או פריקתו וגורמות לפגיעה, נקבע כי המבחן להכללתן של פעולות אלה במסגרת ההוראה הממעטת של טעינה ופריקה הינו היותן: חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה או הפריקה וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה נבחן על-פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, המידה שבה מקלה אותה פעולה על הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנית שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, ועתים אף סמיכות המקום שבו מבוצעת פעולת הלוואי למקום שבו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה. [רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דואני ואח', פ"ד נו(3) 495, 502-501]. במקרה שבפנינו, אין ספק בעיניי כי התובע נפגע תוך כדי ביצוע פעולה שהיוותה "חלק אינטגרלי של פעולת הפריקה וקשורה עמה בקשר הדוק", ולכן, לכאורה, אין מדובר בשימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד. ג. ברם, בפסק-דין מאוחר יותר - רע"א 418,826,8071/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה ואח', פ"ד נט(3) 541 (להלן: "פס"ד אסם") – נדונה הסתירה האפשרית בין שני החלקים של הגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", קרי מצב שבו הפעולה שגרמה לפגיעה היוותה אמנם חלק מפעולת הטעינה או הפריקה על-פי המבחן הנ"ל, אך בד בבד היוותה גם את אחת מן הפעולות הקונקרטיות המוגדרות במפורש בהגדרה זו כ"שימוש ברכב מנועי" – במקרה דנן כניסה לרכב או ירידה ממנו. בהקשר זה נפסק אפוא - על בסיס לשון חוק הפלת"ד, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית שלו - כי: אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרת החוק. מודל זה נשען על תפיסה שלפיה אירוע המקיים הן את הריבוי הן את ההמעטה מגלם בתוכו למעשה שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על-ידי החוק כדרך של "שימוש ברכב מנועי", אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה. [שם, בעמ' 561-560.] עוד נפסק שם, בעמ' 557, כי טעינה ופריקה של מטען כאשר הרכב עומד מקיימות את המבחן התחבורתי, כלומר הן משמשות "למטרות תחבורה" כאמור בהגדרה הנ"ל של "תאונת דרכים". ד. האם במקרה שבפנינו מדובר על "ירידה מן הרכב", קרי על פעולה שעל אף היותה חלק אינטגראלי מפעולת הפריקה של המשאית עדיין חל עליה חוק הפלת"ד? לדעתי, התשובה לכך היא בחיוב. אכן, למעשה, בעת התאונה התובע טרם ירד ממש מן הרכב אלא עבר עם מיכלי המזון מארגז המשאית אל הרמפה. ברם, אף-על-פי-כן, אני סבורה כי מרגע שהתובע יצא בהליכה את גבול ארגז המשאית ועבר אל הרמפה, הרי שמדובר בירידה מן הרכב הואיל והרמפה היא חלק של המשאית המשמש רק לעליה לרכב או לירידה ממנו, ממש כמו סולם, מדרגה, ידית אחיזה וכיו"ב. על כל פנים, אין חולק על העובדה כי עם הגיעו של התובע לרמפה היה הנהג אמור להוריד את הרמפה ועליה התובע והמיכלים וכי פעולה זו בוודאי הייתה מהווה חלק מן הירידה מן הרכב. מכאן, שאף אם נניח כי חציית גבול ארגז המשאית אל הרמפה עדיין איננה בגדר ירידה מן הרכב (וכאמור אינני סבורה כך), הרי שבאופן כללי התובע גמר בדעתו לרדת מן הרכב והיה נתון בעת הפגיעה במהלך כולל של פעולת ירידה מן הרכב, שלדעתי אין כל מקום לפרקו לשלבי-שלבים ("אכן, עלינו להימנע מיצירתן של הבחנות דקות ודקיקות, שלא נוכל לעמוד בהן" – דברי כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) ע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 873). ראו גם דברי התובע עצמו בחקירתו הנגדית, לפיהם: ש. האם מה שרצית לעשות זה לרדת למטה עם המיכל? ת. העבודה שלי היא ככה שאני צריך להעלות את המיכלים וגם צריך להוריד אותם לפלטפורמה. זה חוזר על עצמו. ש. האם רצית לרדת עם המיכל? ת. כן. [עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 16-12.] ה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עובדות המקרה בפס"ד אסם ועם פסקי-דין נוספים של בית-המשפט העליון שבאו בעקבותיו: 1) במקרה השני שהובא בפס"ד אסם (מקרהו של פארס) מדובר היה בהחלקה תוך כדי סגירת דלתות המשאית ועוד לפני שפארס החל בפעולת הירידה עצמה. 2) רע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (כבוד השופט א' ריבלין (כתוארו אז), 26.9.06, פורסמה במאגרים): מעבר מעל יצול של עגלה בשעת חיבורה למשאית מהווה עליה וירידה מן הרכב. 3) רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' (כבוד השופט א' ריבלין (כתוארו אז), 3.2.05, פורסמה במאגרים): המבקש נהג ברכב מסוג "איסוזו טנדר דבל קבינה עם ארגז פתוח מאחור". הוא הגיע לביתו של בנו וביקש להוציא מתא המטען מספר שקיות של מזון לכלבים. הוא התקשה להגיע לשקיות המזון, ועל כן עלה עם רגל שמאל על הגלגל האחורי של הרכב ואת רגלו הימנית הניח על דופן הארגז. כך טיפס ועלה לעבר הארגז בידו האחת הוא אחז בגגון תא המטען, וביד האחרת – בשקיות המזון. דא עקא, שכשגמר בדעתו לרדת ממקום עמידתו, החליקה ידו שאחזה בגגון והוא נפל ונחבל. ... במקרה זה ניתן לקבוע... כי מתקיימת ירידה מן הרכב - פעולה המהווה שימוש מוכר על-פי חוק הפיצויים. החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת "ירידה" מן הרכב (ראו [פס"ד אסם]). אין נפקא מינה שהירידה במקרה זה היתה מגלגל הרכב ולא ממדרגה המותקנת בו, כפי שהיה בפרשת אוסם הנ"ל. נניח אפוא כי הפעולה של הוצאת שקיות המזון היתה, בנסיבות המקרה, שימוש ממעט מתחרה מסוג פריקה כשהרכב עומד - עדיין מתקיימת, כך פסקנו בפרשת אוסם הנ"ל, אחת מדרכי ה"שימוש ברכב מנועי". עוד נפסק, כי ירידה מן הרכב תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של "למטרות תחבורה" (ראו שם וכן ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר, פ"ד לו(1) 492). 4) וראו גם: ע"א (מחוזי-ת"א) 2292/07 בולבול ואח' נ' מופיד (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק, ניתן ביום 21.9.08, פורסם במאגרים) (נהג שעלה לבדוק את המטען על גבי משאית שמנועה היה דומם ובירידתו מארגז המשאית נתפסה רגלו ברצועה של אחד ממשטחי המטען); ת"א (מחוזי-ת"א) 2017/05 לוי נ' רמניר בע"מ ואח' (כבוד השופטת צ' ברון, ניתן ביום 17.6.08, פורסם במאגרים) (נהג שטיפס על מכולה שהונחה על גבי נגרר של משאית ונפל לאחר שהסולם ניתק במקומו בשעת הטיפוס); ת"א 2674/03 (שלום-קריות) אסור נ' מאפיה מרחבית קריית שמונה ואח' (כבוד השופט ד' מאזן, ניתן ביום 11.8.09, פורסם במאגרים) (ירידה מרכב בזמן חלוקת לחם, כאשר הידית שבה נאחז הניזוק נתלשה ממקומה); ת"א (שלום-ת"א) 58639/07 דיפורטו נ' איילון בע"מ - חברה לביטוח ואח' (כבוד השופט א' בכר, ניתנה ביום 29.12.08, פורסמה במאגרים) (נפילה מארגז של טנדר עקב החלקה על נוזל שמנוני); ת"א (שלום-ת"א) 60131/06 הרפז נ' קליפ לוק סימפק (אר.טי) בע"מ (כבוד השופטת י' אילני, ניתן ביום 10.6.08, פורסם במאגרים) (נפילה ממשאית תוך כדי טעינתה עקב תפיסת שרוכי הנעליים ביתדות ארגז המשאית); ועוד פסקי-דין רבים אחרים. 5) בהקשר זה לא נעלמו מעיניי שני פסקי-הדין שהובאו על-ידי המבטחת בסיכומיה (רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (כבוד המשנה-לנשיאה א' ריבלין, ניתן ביום 4.2.09, פורסם במאגרים); ע"א (מחוזי-חיפה) 1040/05 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ ואח' נ' נאיף ואח' (כבוד השופטים י' גריל, י' עמית ומ' פינקלשטיין, ניתן ביום 18.1.06, פורסם במאגרים)), אך יש לאבחן בינם לבין המקרה שבפנינו ופסקי-הדין הרבים שהובאו לעיל, הואיל ובשני מקרים אלה כלל לא היה מדובר על כניסה לרכב או ירידה ממנו. ו. מעבר לדרוש יצוין עוד, כי למסקנה זו שאליה הגעתי ניתן לדעתי להגיע גם מכיוון אחר, הוא חלק ההגדרה של "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד המתייחס ל"מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". כאמור, התאונה במקרה זה נגרמה הואיל ונהג המשאית ניצל את כוחה המכאני של המשאית והוריד את הרמפה בטרם עת. אכן, הפגיעה עצמה לא אירעה ממש עם הפעלתו של כוח מכאני זה, אלא זמן קצר מאד לאחר מכן, אך לדעתי בהיבט הקשר הסיבתי היא נגרמה כפועל ישיר מהפעלתו של כוח מכאני זה. סיכום א. מכלל האמור לעיל, אני קובעת בזאת כי בתביעה זו חלה על המבטחת החובה לפצות את התובע מכוח חוק הפלת"ד ומכוח פקודת הביטוח. ב. בנסיבות אלה, ולאור ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפלת"ד, מתייתר הדיון בשאלה השנייה, קרי בשאלת אחריותה של המעבידה, והתביעה נגד הנתבעת 1 נדחית בזאת, בנסיבות העניין ללא צו להוצאות. ג. אני מורה בזאת על צירופם לתביעה של הנהג, מר אהרון כהן, ושל המבוטח/קבלן המשנה, חברת פודומוב שינוע מזון בע"מ. התובע ידאג להגשת כתב תביעה מתוקן תוך 14 ימים ממועד קבלת החלטה זו ולהמצאתו גם לנהג ולמבוטח. ניתנת בזאת זכות לנתבעת 2 – במידת הצורך - להגיש כתב הגנה מתוקן תוך 14 ימים ממועד קבלת כתב התביעה המתוקן. ד. אני מורה לנתבעת 2 להגיש תחשיב נזק תוך 45 ימים ממועד קבלת החלטה זו. ה. התיק נקבע לדיון תזכורת נוסף בשאלת הנזק בלבד ליום 8.12.09 שעה 09:00. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהתאונת דרכיםמשאיתתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינההכרה בתאונת דרכיםנפילה