בקשה לעיכוב ריצוי עונש המאסר בפועל שהושת על המבקשים במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא ת' כתילי) בת"פ 153/09 מיום 23.2.2010.  1. במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים הודו המבקשים בעובדות כתב האישום המתוקן (כפי שיפורטו להלן). על פי הודאתם הורשעו המבקשים בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ולפי סעיף 335(א1) לחוק העונשין]. כמו-כן הורשע המבקש 1 בביצוע עבירות של כליאת שווא [לפי סעיף 377 לחוק העונשין] ואיומים [לפי סעיף 192 לחוק העונשין]. בנוסף, הורשע המבקש 2 בביצוע תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין]. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תעתור להטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה וחצי, וכי תוכל לעתור לכל עונש "נלווה" נוסף. כן הוסכם כי בא כוח המבקשים יוכל לטעון כל טענה בנוגע לחומרת העונש, לרבות לעניין הרקע למעשי המבקשים. 2. על-פי כתב האישום המתוקן, ביום 31.7.2009 יצאה המתלוננת - בתו של המבקש 1 ואחותו של המבקש 2 - מבית המשפחה ללא ליווי. לאחר ששבה אל ביתה, ובעקבות יציאתה מהבית ללא ליווי, הכו המבקשים את המתלוננת בפניה באגרופיהם, וגרמו לה דימום באפה ובפיה. בהמשך הכה המבקש 2 את המתלוננת בזרועה באמצעות מוט עץ, פעם אחת. לאחר מכן, כלא המבקש 1 את המתלוננת בחדרה, תוך שהוא יושב לידה ורובה ציד מונח על רגליו. בבוקר למחרת האירוע עזב המבקש 1 את חדרה של המתלוננת אולם נותר בבית, וכדי למנוע את בריחת המתלוננת מבית המשפחה סגר המבקש 1 את חלונות חדרה באופן הרמטי באמצעות ברגים, אשר הוסרו בשלב מאוחר יותר. במהלך אותו יום איפשר המבקש 1 למתלוננת לנוע באופן חופשי בבית המשפחה אך אסר על יציאתה מהבית. בשעה 16:00 הצליחה המתלוננת ליצור קשר עם אדם המוכר לה שהזעיק את המשטרה. רק לאחר שהגיעה המשטרה פונתה המתלוננת לקבלת טיפול רפואי. בעקבות מעשי המבקשים נגרמו למתלוננת שבר באף, נפיחות והמטומה בפנים באזור שתי עיניה, אודם בתוך עינה השמאלית, המטומה נרחבת בזרוע ורגישות במישוש והיא נזקקה לטיפול רפואי. 2. לבית המשפט המחוזי הוגשו תסקירים מטעם שירות המבחן. בית המשפט המחוזי עמד על המלצות שירות המבחן, על העובדה כי המבקשים הביעו חרטה על מעשיהם ועל חומרת העבירות שביצעו המבקשים, תוך שהוא דוחה את טענתם לפיה יש להקל בעונשם נוכח ביצוע העבירה על רקע פגיעת המתלוננת ב"כבוד המשפחה". כן עמד בית המשפט המחוזי על העובדה כי בוצעה "סולחה" בין הצדדים. בהתחשב בכל אלו השית בית המשפט המחוזי על המבקש 1 את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך שנים עשר חודשים (בניכוי ימי מעצרו), מאסר על תנאי למשך שנים עשר חודשים לתקופה של שלוש שנים ממועד סיום ריצוי עונש המאסר בפועל לבל יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע או עבירת אלימות כלשהי מסוג פשע, ותשלום קנס בסך של 3,000 ש"ח או שלושים ימי מאסר חלף תשלום הקנס. על המבקש 2 השית בית המשפט המחוזי את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך תשעה חודשים (בניכוי ימי מעצרו), מאסר על תנאי למשך חמישה עשר חודשים לתקופה של שלוש שנים ממועד סיום ריצוי עונש המאסר בפועל לבל יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע או עבירת אלימות כלשהי מסוג פשע, ותשלום קנס בסך של 2,000 ש"ח או עשרים ימי מאסר חלף תשלום הקנס. 3. נוכח בקשת בא כוח המבקשים, ביום 23.2.2010 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע גזר הדין למשך 45 ימים לצורך הגשת ערעור, בכפוף לחתימת המבקשים על ערבות עצמית בסך 15,000 ש"ח כל אחד. ביום 6.4.2010 הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה על חומרת העונש, ובד בבד את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי. טענות המבקשים 4. במסגרת הבקשה טוענים המבקשים - באמצעות בא כוחם, עורך הדין עלא עזאיזה - כי תקופות המאסר שהושתו עליהם קצרות ועל כן מתעורר חשש כי ככל שיחלו בריצוי עונש המאסר בפועל באופן מיידי עד שיישמע ערעורם יירצו את מלוא העונש או מרביתו והערעור יתייתר. 5. באשר לסיכויי הערעור טוענים המבקשים כי הסיכויים לקבלתו גבוהים. זאת בשל אורח החיים הנורמטיבי שניהלו והיותם נעדרי עבר פלילי; בשל התעלמות בית המשפט המחוזי מהמלצות שירות המבחן; ובשל הנסיבות בהן בוצעו המעשים בהם הורשעו המבקשים: "מעידה חד פעמית" על רקע התנהלות המתלוננת המהווה, על פי טענתם, "פגיעה בכבודם ובכבוד המשפחה". כן מדגישים המבקשים את העובדה כי בין הצדדים נערכה "סולחה", כי הגיעו לשלום בית, כי המתלוננת ביקשה לבטל את תלונתה וכי חזרו להתגורר תחת קורת גג אחת. המבקשים מוסיפים וטוענים כי חלו תמורות שונות בחיי המשפחה (לרבות מתן עצמאות רבה יותר למתלוננת) המצדיקות את ביטול עונש המאסר בפועל.  6. עוד טוענים המבקשים כי הפנימו את חומרת מעשיהם ומדגישים כי המבקש 1 השתלב בתוכנית טיפולית וכי המבקש 2 הסכים לאמץ את המלצות שירות המבחן בנוגע להשתתפותו בהליך טיפולי. בנוסף טוענים המבקשים כי במקרים דומים, בהם הושתו על נאשמים תקופות מאסר קצרות וכשהיה מדובר במאסר ראשון, נעתר בית משפט זה לבקשות לעיכוב ביצוע העונש. 7. כמו-כן עומדים המבקשים על נסיבותיהם האישיות: היות המבקש 1 אדם מבוגר, חולני, אלמן ואב לשמונה ילדים, העובדה כי אינו עובד וכי הוא נשען על המבקש 2 לצרכי פרנסה; היות המבקש 2 המפרנס היחידי של שלוש משפחות: משפחתו, משפחת המבקש 1 ומשפחתו של אחד מאחיו של המבקש 2; והחובות הכבדים בהן שקועות המשפחות. 8. לבסוף, טוענים המבקשים כי לא הפרו את תנאי השחרור שקבע בית המשפט המחוזי וכי המתח בין הצדדים פחת, נוכח העובדה כי האיש עימו נפגשה המתלוננת ביקש מאביה את ידה אשר הסכים לנישואיהם. טענות המשיבה 9. המשיבה טוענת - באמצעות באת כוחה, עורכת הדין איילת קדוש -  כי אין מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר. המשיבה עמדה על כך כי החלטת בית המשפט המחוזי על ההקלה בתנאי השחרור של המבקשים נעשתה על רקע שהותה של המתלוננת מחוץ לבית המשפחה במעון לנשים מוכות, כאשר לפני מספר חודשים שבה המתלוננת להתגורר בבית המשפחה. 10. בנוסף עומדת המשיבה על חומרת מעשיהם של המבקשים וטענה כי מהודעת הערעור, בה מתייחסים המבקשים למעשי המתלוננת כ"פרובוקציה" ואשר בה הם מצדיקים את מעשיהם על רקע "הפגיעה בכבוד המשפחה ובכבודם", מלמדת כי יש להטיל ספק בכנות החרטה שהביעו המבקשים ובטענתם כי הפנימו את חומרת מעשיהם ויש בה כדי ללמד על המסוכנות מצד המבקשים. 11. עוד טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים שכן עיקר טענת המבקשים היא טענת "הגנה תרבותית" לפיה יש להקל בעונשם נוכח מעשי המתלוננת ועל רקע תפיסתם את המעשים כ"פגיעה בכבוד המשפחה". לחלופין, טוענת המשיבה כי אם יעוכב ביצוע עונש המאסר בפועל, הרי שיש מקום להטיל על המבקשים תנאים מגבילים נוספים שיאפשרו את הרחקת המבקשים מן המתלוננת. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור שהגישו המבקשים על צרופותיהן ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל, באופן שיעוכב ריצוי עונשי המאסר בפועל שהושתו על המבקשים. 13. פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר בפסיקתו על המבחנים שנקבעו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2)241 (2000) (להלן: עניין שוורץ), בשאלה אימתי יעוכב ביצועו של עונש מאסר בפועל עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין. כפי שנקבע בעניין שוורץ, בעת שקילת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר על בית המשפט לבצע איזון בין אינטרסים נוגדים. מחד - האינטרס הציבורי לאכוף באופן יעיל את המשפט הפלילי, הרצון למנוע הישנות המעשים שבגינם הורשע הנאשם והרצון להרחיק מהחברה גורמים המסכנים אותה; ומאידך - שיקולים הנוגעים למערער עצמו, אשר לו אינטרס ברור שלא להתחיל בריצוי גזר דינו קודם לשמיעת הערעור. בבוחנו שיקולים אלו יתחשב בית המשפט בשיקולים הבאים (אף כי אין הם משום רשימה סגורה) וייתן לכל אחד מהם את המשקל היחסי ההולם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של המבקש; והאם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין [ראו למשל: ע"פ 37/07 פרג' נ' מדינת ישראל ( 11.2.2007); ע"פ 2684/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009); ע"פ 2171/09 סופר נ' מדינת ישראל ( 15.3.2009)]. 14. יישומם של השיקולים האמורים על המקרה שלפניי הביא אותי לכלל מסקנה כי המקרה שלפניי נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם יש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר. אכן, אין צורך להכביר מילים באשר לחומרת מעשיהם של המבקשים ויש לשלול מכל וכל את ניסיונם להצדיק את מעשיהם במעשי המתלוננת שקדמו להם, כעולה מהודעת הערעור. יש גם לייחס משקל לעובדה כי הערעור שהוגש הוא על חומרת העונש, על משמעות הדבר לעניין מאזן השיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט להעמיד לנגד עיניו [ראו: עניין שוורץ, בעמ' 282]. ברם, תקופות המאסר שהשית בית המשפט המחוזי על המבקשים, כמו גם מאפיינים נוספים של המקרה שלפניי, הביאו אותי לכלל מסקנה כי איזון ראוי בין האינטרסים הנוגדים מחייב עיכוב ביצוע של עונש המאסר בפועל. אדגיש כי השיקול המרכזי בהחלטתי זו הוא משך תקופת המאסר בפועל שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקשים: שנים עשר חודשים שהושתו על המבקש 1 ותשעה חודשים שהושתו על המבקש 2. משכם של עונשי המאסר מעלה חשש של ממש כי ריצוי מיידי של עונש המאסר יביא לאיון חלק נכבד מהערעור, ואף לייתרו לחלוטין [השוו: ע"פ 206/06 פלוני נ' מדינת ישראל ( 19.2.2006); 8501/09 פלוני נ' מדינת ישראל ( 28.10.2009); ע"פ 2231/10 אברמוב נ' מדינת ישראל ( 6.4.2010); ע"פ 3293/09 חטיב נ' מדינת ישראל ( 31.5.2009), פסקה 6 להחלטתה של השופטת ע' ארבל; ע"פ 1846/07 קמבז נ' מדינת ישראל ( 12.3.2007)]. לצד שיקול מרכזי זה עומדים שיקולים נוספים שהביאו אותי להחלטה זו: העובדה כי המבקשים נעדרי עבר פלילי, כי לא הפרו את תנאי שחרורם וכי על אף כי מזה מספר חודשים מתגוררים המבקשים והמתלוננת תחת קורת גג אחת לא נרשמו אירועים חריגים. בנוסף, נתתי משקל לעובדה כי המבקש 1 השתתף בתוכנית טיפולית וכי המבקש 2 מביע נכונות להשתתף בתוכנית שכזו. כן שקלתי את טענת המבקשים לפיה המבקש 2 הוא המפרנס היחידי של משפחתו ושל שתי משפחות נוספות. 15. אשר על כן, הנני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקשים וזאת עד להכרעה בערעורם, בכפוף לכך שהמבקשים ימלאו אחר התנאים המגבילים הנוספים המפורטים להלן עד ליום 18.4.2010 בשעה 10:00: א. הפקדת סך של 5,000 ש"ח על ידי כל אחד מהמבקשים במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, להבטחת התייצבות המבקשים לריצוי עונשם, היה ויידחה ערעורם. ב. הגדלת סכום ההתחייבות העצמית שנתנו המבקשים לסך של 25,000 ש"ח כל אחד. היה והמבקשים לא ייבצעו את הפעולות האמורות בסעיפי משנה א' ו-ב' לעיל עד ליום 18.4.2010 בשעה 10:00, יתייצבו לריצוי עונשם במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת במועד הנ"ל. 16. הערעור יישמע בהקדם, בכפוף למגבלות יומנו של בית משפט זה. הגנה תרבותיתהגנות במשפט הפליליתרבות / אומנות