הגנת הצורך בעבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות

1. האישום: הנאשם הועמד לדין בתיק זה בגין ביצוע עבירה של גרימת חבלה חמורה, בנסיבות מחמירות - עבירה על-פי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז1967- (להלן: "החוק"), יחד עם סעיף 335 (א)(1) לחוק. 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. ביום 11.4.98 (להלן: "יום הארוע"), בשעות הערב, שהו הנאשם, חברתו, לריסה אייזין (להלן: "לריסה") וחברתה של לריסה, אילונה סבורסקי (להלן: "אילונה"), בדירה בה התגוררו יחד לריסה והנאשם, ברחוב ארלוזרוב 54, רמת-גן (בטעות צויין בכתב-האישום מיקומה של הדירה בתל-אביב - ראה: ת1/ ו-ת3/) (להלן: "הדירה") (עדות לריסה, בעמ' 12 לפרטיכל, ש' 27). ב. בהמשך ערב הארוע, הגיעו דמטרי מליסוב (להלן: "המתלונן") ואנדריי גובנייב (להלן: "אנדרי") אל הדירה. הנאשם ולריסה הכירו הן את המתלונן - חברו לעבודה של הנאשם, והן את אנדרי - גיסו של המתלונן ועל-כן, אפשרה לריסה כניסת השניים לדירה (עדות לריסה בעמ' 14 לפרטיכל, ש' 6-11, 18-19). ג. המתלונן הגיע לדירה, כאמור, כשהוא שתוי (עדותו בעמ' 43 לפרטיכל, ש' 6-7; עדות לריסה בעמ' 14 לפרטיכל, ש' 11-17 ועדות הנאשם בעמ' 46 לפרטיכל, ש' 14) (אם כי, המתלונן גרס, כי לא היה שתוי מאוד - בעמ' 43 לפרטיכל, ש' 14-15) ואף הביא עמו בקבוק משקה חריף (עדותו בעמ' 39 לפרטיכל, ש' 26-28; עדות לריסה בעמ' 14 לפרטיכל, ש' 22-23 ועדות הנאשם, בעמ' 46 לפרטיכל, ש' 15). החמישה התיישבו במרפסת הדירה (עדות לריסה בעמ' 14 לפרטיכל, ש' 21-23 ועדות אילונה, בעמ' 33 לפרטיכל, ש' 14-15). ד. בעת שהותם של המתלונן ואנדרי בדירה, בהמשך הערב, ביקש המתלונן לרקוד עם לריסה, אך זו סרבה לבקשתו (עדות לריסה, בעמ' 14 לפרטיכל, ש' 25 - עמ' 15 לפרטיכל, ש' 5; עדות אילונה, בעמ' 33 לפרטיכל, ש' 15-17 ועדות הנאשם, בעמ' 47 לפרטיכל, ש' 1-2). (הגם, שהמתלונן גרס בעדותו, כי רקד עם לריסה ועל כך התרעם הנאשם (עמ' 39 לפרטיכל, ש' 29-30 ועמ' 44 לפרטיכל, ש' 6-11)). ה. עוד בהמשך הערב, פנה המתלונן אל עבר חדר השינה בדירה, על מנת לישון (עדות לריסה, בעמ' 15 לפרטיכל, ש' 10-14; עדות אילונה, בעמ' 33 לפרטיכל, ש' 16-18; עדות המתלונן, בעמ' 40 לפרטיכל, ש' 13-15 ועדות הנאשם, בעמ' 47 לפרטיכל, ש' 6-7). ו. ארבעת האחרים נותרו במרפסת ואז החל אנדרי להטריד את אילונה, באמרו, כי הוא מעונין בקרבתה (עדות לריסה, בעמ' 15 לפרטיכל, ש' 23; עדות אילונה, בעמ' 33 לפרטיכל, ש' 19-21 ועדות הנאשם, בעמ' 47 לפרטיכל, ש' 8-9). ז. לפיכך, ביקשה לריסה לגרום לעזיבתם של המתלונן ואנדרי את הדירה. לצורך כך, פנתה אל עבר חדר השינה, על מנת להעיר את המתלונן (עדות לריסה, בעמ' 15 לפרטיכל, ש' 24-26 ועדות אילונה, בעמ' 33 לפרטיכל, ש' 22-24). ח. משלב זה, קיימות מספר גרסאות שונות לגבי מה שארע בחדר השינה, אולם, אין חולק, כי בחדר השינה נכחו, משלב מסוים ארבעה אנשים, המתלונן, לריסה, הנאשם ואילונה. אין אף חולק, כי הנאשם דקר, לבסוף, את המתלונן עם סכין, בגבו, שתי דקירות. ט. למתלונן נגרמו, כתוצאה מן הדקירות הנ"ל, קרעים בטחול, בסרעפת ובכבד וחתך בעורק בין-צלעי ימני. הקרעים נתפרו, במהלך ניתוח ואילו הטחול נכרת (ראה: חוות-דעת המומחה, מטעם פרופ' יהודה היס, ת5/). 3. השאלות שבמחלוקת: א. סווגה של טענת ההגנה שהעלה הנאשם, בין כהגנת הצורך - לפי סעיף 34 יא לחוק, כטענת הסנגור, או בין כהגנה עצמית - לפי סעיף 34 י לחוק, כטענת ב"כ המאשימה? ב. האם, בנסיבות המקרה, מתקיימים יסודות הסייג הרלוונטי לאחריותו הפלילית של הנאשם? ולענין זה, מהי מידת הסכנה שנשקפה לנאשם, או ללריסה ומיידיותה בעת הארוע והאם הפעולה, שננקטה על-ידי הנאשם, היתה בלתי סבירה, לשם מניעת הפגיעה - כאמור במגבלה לתחולת הסייג, הקבועה בסעיף 34 טז לחוק? ג. האם, בנסיבות המקרה, עומדת לנאשם הגנת טעות במצב דברים - כאמור בסעיף 34 יח לחוק, היינו, האם הנאשם טעה לחשוב, כי נשקפת לו, או ללריסה, סכנה מוחשית מיידית, המקימה הסייג האמור לאחריות פלילית? ד. האם, בנסיבות המקרה, נותר ספק סביר, בדבר התקיימות סייג לאחריות הפלילית - ספק ממנו על הנאשם להנות - כאמור בסעיף 34 כב (ב) לחוק? 4. הגנת צורך או הגנה עצמית: א. טוען הסנגור בסיכומיו, כי עומדת לנאשם, בנסיבות ארוע הדקירה, הגנת הצורך, הקבועה בסעיף 34 יא לחוק, לפיה: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו, או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת מעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו." שכן, לטענת הסנגור, אין מחלוקת, כי המתלונן תקף שלא כדין הן את לריסה והן את הנאשם ופעולותיו של הנאשם (הדקירות) נועדו להדוף תקיפה שלא כדין זו (סעיף 7 לסיכומי ההגנה). אליבא דסניגור, טעתה ב"כ המאשימה בטענתה, כי טענת הנאשם לא באה, בכל מקרה, בגדר הגנת הצורך, אלא לכל היותר בגדר טענת הגנה עצמית וכי סייג ההגנה העצמית, הנו מקרה פרטי של הגנת הצורך. ב. הסייג לאחריות הפלילית בדבר הגנה עצמית, מתייחס למקרה האמור, בקבעו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים." (הדגשה שלי - ר.מ.). מלשון ההוראה האמורה עולה, כי טענת ההגנה, אותה מעלה הנאשם, נופלת לגדרו של הסייג בדבר הגנה עצמית. לענין ההבחנה בין הגנת הצורך לבין הגנה עצמית, מבהיר השופט י' קדמי (על הדין בפלילים, דיונון, חלק ראשון - עדכון והשלמה, 1996) 109-110): "עניינו של הסייג של "הגנה עצמית" - בשלילת פליליותו של מעשה שנעשה כלפי "תוקף" במטרה "להדוף תקיפה שלא כדין", העונה לתווי האופי הקבועים בגוף הסעיף; ואילו עניינו של הסייג של "צורך" בשלילת פליליותו של מעשה שנעשה לצרכי "הצלה" (כמפורט בגוף הסעיף) מסכנה הנובעת ממצב דברים נתון. "הגנה עצמית" - מצדיקה פגיעה בתוקפן להסרת הסיכון שבתקיפתו (מעין “self help"); בעוד שה"צורך" מוצדק - בעניין ההומני של הצלת ערך אנושי חשוב הנתון בסכנה, גם אם מעשה ההצלה כרוך בסיכון של פגיעה באחר." (ההדגשות במקור - ר.מ.) הבחנה דומה נעשתה ע"י השופט א' מצא בע"פ 2534/93, פ"ד נא (2) 597, 608, מקרה, בו טען הנאשם, כי ביצע את מעשי הדקירה (32 דקירות, אשר גרמו למות אם בתו) לאחר שהותקף, באמצעות סכין, על-ידי אלמוני, שנלווה אל המנוחה. סנגורו טען לתחולת הסייג של הגנת הצורך (בשילוב עם טענת "טעות במצב הדברים") ואילו השופט א' מצא קבע: "פשיטא שההגנה שאותה ביקש הסניגור להעמיד לשולחו אינה של "צורך", כמשמעו בסעיף 34 יא לחוק העונשין, אלא של "הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 34 י לחוק..." כך גם בעניינו, שכן, הסנגור טוען, כי פעולות הנאשם נועדו להדוף תקיפה שלא כדין מצד המתלונן. לפיכך, יש לבחון, האם התקיימו יסודות הסייג של "הגנה עצמית" ולצורך כך, יש לבחון תחילה את מסכת העובדות שהוצגה. 5. התשתית העובדתית: א. כאמור, הוצגו מספר גרסאות, לגבי מהלך הארועים בחדר השינה בדירה, עובר ובעת דקירת המתלונן. מיד לאחר הארוע, נגבו מן הנאשם ומלריסה הודעות במשטרה (הודעת הנאשם - ת2/, הודעת לריסה - ת3/) (כן נגבתה הודעה מאילונה, אך זו לא הוגשה, נוכח התנגדות הסנגור להגשתה - עמ' 33 לפרטיכל, ש' 5-9 ועל כן, לא ניתן להסתמך על האמור בה ויש להתעלם מהסתמכות הסנגור, בסיכומיו, על האמור בה). כן נגבתה מן המתלונן הודעה, למחרת יום הארוע, לאחר שנותח (נ1/). ב. גרסאות הנאשם ולריסה בהודעותיהם במשטרה: (1) הנאשם גרס בהודעתו במשטרה (ת2/), דברים אלה: "אני דקרתי אותו. קודם הוא נתן לי מכות, ואחרי רוצה לקחת את הבחורה שלי רוצה לתפוס אותה. ואז אני נתתי לו מכות. (עמ' 1, ש' 8-11). "…והם כל הזמן רוצים את הבחורות שלי והחברה והם רוצים לרקוד עם בחורה ובואי למטבח תעשו משהוא." (עמ' 1, ש' 20-23). "…אז הוא מהידים תפס ידיים של לריסה ועושה אותה במיטה..." (עמ' 2, ש' 26-27). "…שפקחתי עיניים אני ליד הקיר ושוב פעם הוא לקח את לריסה תפס לריסה ואני משתגע ולוקח סכין." (עמ' 2, ש' 31-33). "…אני זוכר שפקחתי עיניים שהוא עזב אותי ולוקח לריסה ואז פקחתי עיניים והלכתי לקחת הסכין." (עמ' 2, ש' 40-43). משנשאל על ידי החוקרת: "דימיטרי רצה לשכב עם חברה שלך לריסה?" (עמ' 2, ש' 53) השיב: "אני לא יודע מה רצה אבל הוא עשה כואב לריסה ורצה לרקוד, הוא לקח אותה בכח. היא לא דברה סתם." (עמ' 2, ש' 54-56) הנאשם מתאר, אם כן, מאבק עם המתלונן, אשר משך את לריסה בידיה אל המיטה, במטרה להרחיקו ממנה, אשר במהלכו אף הוכה על ידי המתלונן ולבסוף, לאחר שראה כי לריסה שוב בידי המתלונן, נטל מן המטבח סכין (עמ' 2, ש' 36-37) ודקר את המתלונן, שתי דקירות. (2) לריסה גרסה בהודעתה במשטרה (ת3/): "…דימיטרי אמר לי בואי אני רוצה לרקוד איתך... ודימיטרי התחיל שוב, בואי אני רוצה לרקוד איתך..." (עמ' 1, ש' 10-15). "…נכנסתי לחדר שינה ואני התחלתי לנענע אותו ואמרתי לו שיקום וילך הביתה...פתאום הוא תפס אותי בידיים ואמר לי את לא תלכי לשום מקום... (עמ' 1, ש' 24 - עמ' 2, ש' 1). "…ושם הוא תפס אותי בידיים הוא לא נגע בי רק בידיים כי צעקתי לאלכסי..." (עמ' 2, ש' 5-6). "…דימיטרי אמר לאלכסי מה בשבילך היא? אז הוא תפס אותי ביד יותר חזק אמרתי לו עזוב אותי, אז החבר שלי אלכסי אמר תעזוב אותה ודמיטרי אמר שהוא רוצה להתחיל איתה... ואח"כ לא ראיתי מה קרה ... אני נשארתי כל הזמן בחדר ופתאום אני ראיתי שדימיטרי נפל על הרצפה מהמיטה והיה לו דם ... אני לא שמתי לב מה קרה רק פתאום היה לדימיטרי דם. אני לא ראיתי סכין." (עמ' 2, ש' 8-23). "…אני רציתי שהוא יקום וילך הביתה ופתאום הוא תפס אותי ביד." (עמ' 3, ש' 2-3). "אני לא ראיתי דבר כזה, אני פשוט שמעתי את הצעקות וזה פתאום ראיתי שהוא נפל על הרצפה." (עמ' 3, ש' 14-16). מהודעתה האמורה של לריסה, עולה, כי לגרסתה המתלונן תפסה בידיה בחזקה ומיאן להרפות, אף לאחר התערבות הנאשם. עוד גרסה, כי לא ראתה כיצד נדקר המתלונן. (3) מהודעותיהם האמורות של הנאשם ושל לריסה עולה, אם כן, כי המתלונן הטריד את לריסה, במהלך אותו ערב ולאחר מכן, בחדר השינה, אחז בידיה בחזקה ומשכה אל עבר המיטה. בעקבות מעשיו אלו, החל הנאשם להאבק עמו ולבסוף דקרו באמצעות סכין. אל מול גרסה זו, עומדת גרסה נוספת של השניים, העולה מעדויותיהם בבית-משפט והנתמכת בעדותה של אילונה. ג. גרסת לריסה בבית-המשפט: "…ואח"כ הוא תפס אותי ביד ופשוט אני לא.. והוא …השכיב אותי על המיטה ואחרי זה אני התחלתי לצעוק ופשוט אחר כך אני לא זוכרת מה קרה בדיוק. אני זוכרת שהוא חנק את אלכסיי שאילונה נכנסה... ואחר כך מה שאני זוכרת מה שאני ראיתי שהוא היה כבר על המיטה, דימטרי. הוא היה מלא דם..." (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 9-16). "... הוא כל הזמן היה עלי... אני שכבתי על המיטה והוא היה עלי. (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 22-27). "…נכון שהוא שכב עלי, הוא תפס אותי בידיים ואח"כ הוא השכיב אותי על המיטה." (עמ' 20 לפרטיכל, ש' 13-14). "אז הוא תפס אותי ביד והשכיב אותי על המיטה... הוא עלה עלי. הוא לא רצה לשחרר אותי... אני התחלתי לדחוף אותו מעלי…" (עמ' 25 לפרטיכל, ש' 6-12). "לא הצלחתי לדחוף אותו מעלי. התחלתי לצעוק ולקרוא לאלכס ואז ראיתי שנכנסו אלכס ואילונה לחדר... דימטרי התחיל עם אלכסי והחל לחנוק אותו." (עמ' 26 לפרטיכל, ש' 16-18). "דימטרי המשיך לשכב עלי, אלכסיי התיישב על המיטה וביד אחת דמיטרי ניסה לחנוק אותו. יכול להיות שדימטרי השכיב אותו על המיטה." (עמ' 26 לפרטיכל, ש' 20-21). "מה שאני זוכרת ויש לי עכשיו בראש, שהוא חנק אותו...מה שאני זוכרת שדימטרי היה עלי... אני לא זוכרת איך אלכסיי היה על המיטה...אני הייתי על המיטה ודמיטרי היה עלי. הוא המשיך לשכב עלי וביד ימין הוא חנק את אלכסיי. אלכסיי היה שכוב על המיטה. אני לא זוכרת איך זה קרה... נכון שדימטרי הצליח למשוך גם את אלכסיי למיטה. אני ראיתי איך הוא חנק אותו על המיטה..." (עמ' 26 לפרטיכל, ש' 26 - עמ' 27 לפרטיכל, ש' 14). "אני בטוחה שהיה שם נסיון לחנק. הוא היה אדום ולא יכול היה לנשום... אני לא ראיתי איך הוא קם ולא ראיתי איך הוא יצא מהחדר..." (עמ' 29 לפרטיכל, ש' 9-11). היינו, מעדותה זו של לריסה עולה, כי המתלונן השכיבה בכח על מיטת חדר השינה ונשכב עליה ואף הצליח, במקביל, לחנוק את הנאשם. אשר מעשיה היא בזמן הארועים, גרסה: "בטח שלא נחתי על המיטה וניסיתי להשתחרר ממנו." (עמ' 31 לפרטיכל, ש' 11). ובאשר לחלקה של אילונה בשעת המאבק, גרסה לריסה: "לא ראיתי שהיא עשתה משהו." (עמ' 29 לפרטיכל, ש' 20-21). משעומתה לריסה עם הודעתה במשטרה, שם לא ציינה, כאמור, כי המתלונן חנק את הנאשם, או כי המתלונן שכב עליה, גרסה היא: "…כשהיינו במשטרה הייתי בשוק כי הייתי פעם ראשונה במצב כזה ושראיתי הכל זה ממש אני שכחתי איך להגיד ברוסית ולדבר ברוסית. אני לא דיברתי עם החוקר ברוסית. אני ביקשתי מתורגמן ולא נתנו לי. אז ידעתי פחות עברית מאשר היום…" (עמ' 20 לפרטיכל, ש' 26 - עמ' 21, ש' 4). "...שאחרי שיצאתי מהמשטרה עברו כמה שעות אז אני פשוט יצאתי עם חברה שלי אני שאלתי אותה אם זה היה כך וכך והתחלתי לזכור כי אז כבר הייתי יותר רגועה." (עמ' 21 לפרטיכל, ש' 7-9). "סיפרתי לפני כן בישיבה הקודמת כשיצאתי מהמשטרה התחלתי להזכר. אני הלכתי עם אילונה הביתה ואני שאלתי אותה מה היה, והיא סיפרה לי... גם אמרתי שהיה לי קשה במשטרה ולא היה לי מתורגמן לרוסית." (עמ' 30 לפרטיכל, ש' 7-12). בעדותה, תמכה אילונה בגרסת לריסה (אף כי נתגלעו סתירות בין העדויות, אליהן אתייחס בנפרד). ד. גרסת אילונה: "כשנכנסתי לריסה ודימטרי היו על הרצפה. לריסה היתה מתחת לגופו של דמיטרי... ניסיתי להפריד בין דימטרי לבין לריסה. לקחתי את היד של דמיטרי וסחבתי אותה. לא הצלחתי. הוא חזק. בא אלכסיי וניסינו יחד. לקחנו אני חושבת את הידיים שלו... הוא תפס את אלכסיי עוד כשהוא היה עליה והתחיל לחנוק אותו על ידי כך שאחז בגרונו בזרועו... לריסה שכבה על הרצפה, דמיטרי שכב עליה על הצד ואז הוא נשכב על צידו. אלכסיי התכופף וגם אני התכופפתי וניסינו למשוך אותו ממנה. כל הארוע היה על הרצפה." (עמ' 33 לפרטיכל, ש' 25 - עמ' 34, ש' 7). משנשאלה כיצד הצליח המתלונן, בתנוחה זו, לחנוק את הנאשם, השיבה: "ביד אחת...לאחר מכן הוא חנק את אלכסיי חזק. אלכסיי נעשה אדום, והיה לו קשה לנשום. אני לא יודעת איך אני שיחררתי את אלכסיי מידיו של דמיטרי, סחבתי אותו ממנו, והוא התגלגל לכוון הרצפה. לאחר מכן ניסיתי לעזור ללריסה כי דימטרי חזר לשכב עם בטנו עליה על בטנה ופתאום ראיתי סכין. אני לא ראיתי שאלכסיי כשהשתחרר מדימיטרי עזב את החדר כי אני הייתי עסוקה בלנסות לשחרר את לריסה." (עמ' 34 לפרטיכל, ש' 10 - 17). לפיכך, גם מעדותה של אילונה עולה, כי המתלונן נשכב על לריסה ובמקביל, אף חנק את הנאשם, בשעה שהיא (אילונה) והנאשם מנסים לחלץ את לריסה, מתחת לגופו של המתלונן. אשר למקום בו ארע מאבק זה, גרסה אילונה, באופן חד-משמעי, כאמור, כי זה התרחש על הרצפה. ברם, משעומתה עם גרסת לריסה, לפיה, הדברים ארעו על המיטה, ניסתה להתאים גרסתה, באמרה: "כרגע אני לא בטוחה במאה אחוז כי עבר הרבה זמן. אני זוכרת שזה היה על הרצפה, אבל אני לא זוכרת במאה אחוז." (עמ' 34 לפרטיכל, ש' 28-29). משהוצגו לה התמונות שבת4/ (שם נראית מיטת חדר השינה, כשדם רב מפוזר על פניה ומעט דם מצוי גם על הרצפה) והיא נשאלה שוב, אם התמונות לא מתיישבות יותר עם גרסת לריסה, כי המאבק התרחש על המיטה ואילו הדקירה היא שגרמה לנפילתו של המתלונן לרצפה, השיבה: "שוב אני אומרת שאני לא זוכתר (הכוונה - זוכרת - ר.מ.) במאה אחוז. זה יכול להיות שזה היה במיטה." (עמ' 35 לפרטיכל, ש' 6-7). ומשנשאלה, בחקירתה החוזרת, האם כשגרסה בחקירתה במשטרה, שהארוע ארע על הרצפה, דיברה אמת, השיבה: "אני לא זוכרת מה אמרתי במשטרה... אבל אם את אומרת לי שזה מה שאמרתי אז זה נכון..." (עמ' 36 לפרטיכל, ש' 20-21). ה. סתירה זו, בין עדותה של לריסה לבין עדותה של אילונה, לגבי מקום התרחשות המאבק (בין על המיטה או על הרצפה), תמוהה ביותר, שכן, מדובר בפרט מהותי ומשמעותי בארוע. עוד תמוה הדבר, כי כאשר נשאלה לריסה על חלקה של אילונה במאבק, גרסה היא: "לא ראיתי שהיא עשתה משהו." (עמ' 29 לפרטיכל, ש' 21-22). שכן, כאמור, לפי גרסת אילונה, היא נאבקה, על מנת למשוך את המתלונן ולהסירו מעל גופה של לריסה, עליה שכב הוא, לטענתה. אם כך הוא הדבר, כיצד לא ראתה זאת לריסה, או לפחות חשה בכך? אשר לטענת ב"כ המאשימה לגבי סתירות נוספות בין עדויות אלה, בנושא תאור המאבק בין הנאשם לבין המתלונן, לא שוכנעתי כי מדובר בסתירות מהותיות. אילונה גרסה תחילה, כי המתלונן: "...והתחיל לחנוק אותו על ידי כך שאחז בגרונו ובזרועו" (עמ' 34 לפרטיכל, ש' 3-4). בהמשך גרסה היא, כי המתלונן חנק את הנאשם ביד אחת, ככל הנראה ביד ימין (עמ' 34 לפרטיכל, ש' 10-11). אף לריסה גרסה בעדותה, כי המתלונן חנק את הנאשם ביד ימין (עמ' 27 לפרטיכל, ש' 9-10). ו. גרסת הנאשם בבית-המשפט: "…הוא משך אותה ביד למיטה... הוא עם יד אחת תפס את לריסה... עם היד הוא משך גם אותי והתחיל לחנוק אותי... אני עמדתי באותו רגע על הרצפה, והוא היה על המיטה. הוא נתן לי מכה עם הרגליים ועפתי ממנו. הוא דחף אותי עם הרגליים וקיבלתי מכה מהקיר ליד הגבה. כשקמתי ראיתי שהוא מסתובב לכיוון לריסה, ואילונה נכנסה גם. אילונה התחילה למשוך אותו מעל לריסה, וגם אני התחלתי. מתי שהתחלתי הוא הסתובב ועזב את לריסה והתחיל לחנוק אותי עוד פעם. עם שתי הידיים הוא חנק אותי... אני זוכר שאילונה ניסתה לעזור לי... כשפתחתי את העיניים הייתי ברצפה, הוא גם היה ברצפה, לריסה היתה על רצפה. קמתי ורצתי למטבח...אילונה משכה אותו מאחור מעל לריסה... הוא תפס את לריסה עם הידיים ומשך אותה אליו. רצתי למטבח לקחתי סכין ודקרתי אותו." (עמ' 47 לפרטיכל, ש' 12-26). היינו, לגרסת הנאשם, המאבק בין השלושה החל כשהמתלונן ולריסה היו על המיטה והמשכו כשהמתלונן ולריסה היו על הרצפה (יתכן - הגם שלא שוכנעתי שכך פני הדברים - כי גרסה זו מסבירה את הסתירה בין עדותה של לריסה לבין עדותה של אילונה, לגבי מיקום המאבק). בהמשך גרס הנאשם, כי דקר את המתלונן, על מנת להציל חברתו מאונס: "אני חשבתי שרצה לאנוס את לריסה. הוא אמר לי שהיא לא רק חברה שלי וגם הוא יכול 'לקחת' אותה." (עמ' 48 לפרטיכל, ש' 3-4). "אני לא ידעתי איך לשחרר את לריסה ממנו. אני ניסיתי והוא חנק אותי. פחדתי שהוא יחנוק אותי שוב ו- זהו זה. פחדתי שהוא יהרוג אותי. אני ראיתי שהוא רוצה לאנוס את החברה שלי. אני ניסיתי לעזור לה ולא הצלחתי, לכן דקרתי אותו. מהמילים של דימיטרי לפני כן, אני ידעתי שבכוונתו לאנוס אותה…" (עמ' 48 לפרטיכל, ש' 8-11). ובחקירתו הנגדית: "ש. רק מהדיבורים שלו פחדת שהוא יאנוס אותה? ת. לא רק מהמלים, הוא התחיל להצמיד אותה אליו... היו אולי 20 - 40 מצבים שהוא הצמיד אותה... זה היה גם בעמידה, וגם במיטה וגם ברצפה. לא יכולנו להשתלט עליו. אני ניסיתי... כשהוא חנק אותי ראיתי שהוא אחד עם שתי בחורות, ועלול להצליח. דימיטרי בחור הרבה יותר חזק ממני". (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 5-12). אף מעדותו שלהנאשם עולה מסכת עובדתית הדומה לעדויותיהן של לריסה ושל אילונה. כאמור, לגרסת הנאשם, המתלונן שכב על לריסה, בעוד אילונה מנסה להדוף אותו מעל לריסה ובמקביל, המתלונן חונק את הנאשם. יתכן וניתן לומר כי אין סתירה מהותית בין תאור המאבק ונסיון החנק על-ידי הנאשם, לבין התאור העולה מעדיותיהן של לריסה ואילונה, כטענת ב"כ המאשימה. הנאשם תאר כיצד המתלונן ניסה לחונקו במספר מצבים, פעם על-ידי שימוש ביד אחת (עמ' 47 לפרטיכל, ש' 14-16) ופעם על-ידי שימוש בשתי ידיים (עמ' 47 לפרטיכל, ש' 20-22). קיימת אפשרות, כי התאור בעדויותיהן של לריסה ואילונה, התייחס למצב הראשון. יתרה מכך, אינני רואה בעצם אי זכירה מדויקת של פרטים, אשר נקלטו תוך כדי המאבק, כשלעצמה, כדי לערער אמינות העדויות. משנשאל הנאשם, בחקירתו הנגדית, מדוע לא טען במשטרה, כי המתלונן ניסה לאנוס את חברתו, משנשאל בקשר לכך, השיב: "גם עכשיו אני לא מבין את המילה "לשכב". (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 16). ש. כשנשאלת אם רצה לשכב עם חברה שלך, אתה חשבת שזה לישון עם חברה שלך... ת. אני לא שמעתי שאלה זו במשטרה. (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 21-22). "אמרתי שהוא לקח אותה בכוח. 'לקחת בכח' זה בעיני לאנוס. לא היה הרבה זמן לספר במשטרה...כשרציתי להגיד במשטרה 'לאנוס' מילה שלא ידעתי, אמרתי 'לקחת בכח'. ככה אומרים ברוסית." (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 26-30). משנשאל הנאשם, מדוע לא ציין בהודעתו במשטרה, כי המתלונן חנקו, השיב: "לא ידעתי איך להגיד. אמרתי - מכות, או מרביץ לי. סיפרתי - מכות והדגמתי עם הידיים. (עמ' 51 לפרטיכל, ש' 1). אולם, בהודעתו של הנאשם במשטרה (ת2/), אין זכר לתאור, או הדגמה מעין אלו. משנשאל הנאשם לגבי אופן השתחררותו מחניקתו של המתלונן, אישר, כי אילונה הצליחה לשחררו (עמ' 51 לפרטיכל, ש' 20-22), אך הוסיף, משנשאל כיצד יתכן, אם כן, שלא הצליח לשחרר את לריסה מידי המתלונן: "היא לא שחררה אותי לבד, אני גם עזרתי בענין. אולי הוא פשוט עזב אותי גם, כי אני זוכר שחור בעיניים ומצאתי את עצמי ברצפה...אני עזרתי. אני נאבקתי." (עמ' 51 לפרטיכל, ש' 24-31). עם זאת, הנאשם לא ידע להסביר, כיצד הוא ואילונה לא הצליחו יחדיו לשחרר את לריסה מידי המתלונן (עמ' 51 לפרטיכל, ש' 27-28). ז.גרסת המתלונן: המתלונן מסר ביום 12.4.98 הודעה במשטרה (נ1/ - הרשומה בצורה בלתי קריאה ויתכנו עקב כך שיבושים בציטוט שלהלן), שם גרס: "אני התחלתי להריב (כך במקור - ר.מ.) עם אלקסי עד כדי כך שזה עבר לקרב ואנחנו נפלנו על ריצפה ואז אני הרגשתי שהוא עזב אותי וברגע שהתחלתי לקום היה לי קשה עכב (כנראה הכוונה "עקב" - ר.מ.) כך שאני הייתי שטוי (כך! במקור -ר.מ.) הרגשתי כאב חזק בגב הסתובבתי וראיתי שאחרי עמד אלקסי וביד שמאל החזיק אז סכין בעורך (הכוונה באורך - ר.מ.) 20-25 ס"מ הרים הוא כי כניראה רוצה לדקור אותי עוד פעם כך אני חושב ואז אני.. התלפתי (הכוונה: התעלפתי - ר.מ.).." (נ1/, ש' 6-12). הודעה זו נגבתה מן המתלונן בבוקר שלמחרת ערב הארוע, זמן מה לאחר שנותח, כאשר היה עדין שרוי תחת השפעת חומרי ההרדמה (עדות המתלונן, בעמ' 41 לפרטיכל, ש' 9-10) ואף לא ניתן היה להחתימו על ההודעה (ראה: נ1/, ש' 22). גם בעדותו בבית-המשפט, לא הצליח המתלונן לשפוך אור רב על שהתרחש. הוא גרס, כי החל להאבק עם הנאשם עוד במטבח, שכן, האחרון התרעם עליו על כי רקד עם לריסה (עמ' 39 לפרטיכל, ש' 29 - עמ' 40, ש' 14). הוא גרס כי: "נאבקנו קצת. אני ניצחתי ואמרתי לו בוא נרגע". (עמ' 40, ש' 14). בהמשך, הלך המתלונן לחדר השינה לישון ואז לריסה ניסתה להעירו (עמ' 40 לפרטיכל, ש' 15-16) ולטענתו, שבה להעירו בשנית (לעובדה זו אין זכר בשאר העדויות): "…נדמה לי שפעם נוספת ניסתה להעיר אותי וניסתה לגרור אותי למיטה (הכוונה: למטה - ר.מ.). היא הורידה את הרגליים שלי... על הרצפה ואחר כך הרגשתי מכה, דקירה עם סכין בגב. (עמ' 40 לפרטיכל, ש' 17-20). ובחקירתו הנגדית: "היא עלתה עלי, ניסתה להוריד אותי מהמיטה כדי שאלך הביתה. היא משכה אותי ברגליי על מנת להוריד אותי מהמיטה. (עמ' 43 לפרטיכל, ש' 17-18). משנשאל המתלונן, האם בשלב כלשהו, בחדר השינה, אילונה נגעה בו, משכה אותו, או דיברה עמו, השיב בשלילה (עמ' 42 לפרטיכל, ש' 14-16). המתלונן אף הכחיש הגרסה לפיה נשכב על לריסה (עמ' 43 לפרטיכל, ש' 16-21). לגרסתו, המאבק עם הנאשם החל בסלון (עמ' 42 לפרטיכל, ש' 21-23) והמשיך בחדר השינה (עמ' 43 לפרטיכל, ש' 22-25). בחקירתו הנגדית, אישר כי חנק בשלב כלשהו את הנאשם: "ש. כשאתה אומר שניצחת בהאבקות, האם חנקת אותו? ת. כן, קצת כדי לעצור אותו. יכול להיות שזה היה בחדר השינה כי התגלגלנו תוך כדי האבקות." (עמ' 45 לפרטיכל, ש' 5-6). גרסה זו של המתלונן חסרה פרטים, שכן, אף ב"כ המאשימה, העותרת לקבלת הגרסה העולה מן ההודעות במשטרה, לפיה, המתלונן אחז בחוזקה בידיה של לריסה, גורסת בסיכומיה, כי הנאשם: "ראה את המתלונן לוחץ על חברתו לרקוד עמו, 'מפלרטט' איתה ואף מטריד אותה." (עמ' 18 לסיכומיה). להשתלשלות עניינים נטענת זו, שהובילה לדקירת המתלונן, אין זכר בעדותו. יתרה מכך, אף לגרסת המתלונן, לפיה המאבק החל בסלון והמשיך בחדר השינה, אין זכר בהודעות במשטרה ובשאר העדויות. אשר לטענתו של המתלונן, כי: "…הרגשתי מכה, דקירה עם סכין בגב. התחלתי לקום אבל מהכאבים הרגשתי רע, הסתובבתי וראיתי את אלכסיי. הוא דקר אותי עוד פעם. דקר אותי קרוב למקום הקודם שדקר אותי. (עמ' 40 לפרטיכל, ש' 19-22). גרסה זו, כי הדקירה השניה ארעה לאחר שהמתלונן פנה לעבר הנאשם, אינה מתיישבת עם מיקומה של הדקירה השניה בגופו, בסמוך לדקירה הראשונה (כפי שעולה ממצאי חוות- דעתו של פרופ' היס, אשר בדק את המתלונן (ת5/)). מכל האמור עולה, כי המתלונן, אשר הודה כי היה שתוי אותה עת (עמ' 43 לפרטיכל, ש' 6-7, אם כי גרס, כי לא היה שתוי "חזק" (עמ' 43 לפרטיכל, ש' 14-15)), לא זכר בבהירות את השתלשלות העניינים, גרסתו שונה מזו של העדים האחרים ובנסיבות אלה, קשה לסמוך עליה בכלל ובודאי לא למצוא בה תימוכין לגרסה עובדתית זו או אחרת שנשמעה. ח. אם כן, עומדות בפני שתי מסכות עובדתיות. האחת, המצטיירת מהודעותיהם של הנאשם ולריסה במשטרה, מהן עולה, כי המתלונן אך אחז בחזקה בידי לריסה וסרב להרפות ממנה. השניה, העולה מעדויותיהם של הנאשם, לריסה ואילונה בבית-המשפט, לפיה, המתלונן נשכב על לריסה, במקביל אף החל לחנוק את הנאשם ואילו הנאשם ואילונה לא הצליחו למשוך את המתלונן ולהסירו מעל גופה של לריסה. ט. טוען הסנגור, כי אין לתת משקל של ממש לסתירות בין גרסאות הנאשם ולריסה במשטרה לבין הגרסאות העולות מן העדויות בבית-המשפט ויש לתת מלוא האמון לגרסת הנאשם בבית-המשפט. שכן, לטענתו, הגרסה הראשונה, שנמסרה במשטרה, ניתנה במהלך חקירתם של הנאשם ולריסה שלא בשפת אמם (רוסית), על אף דלות שפתם העברית ועל כן, התקשו הם לתת גרסה מלאה ורציפה של הארועים. מנגד, טוענת ב"כ המאשימה, כי יש לדחות את גרסאותיהם של הנאשם, לריסה ואילונה בבית-המשפט, ככל שהן עומדות בסתירה להודעות הנאשם ולריסה במשטרה, בענין נסיון האונס, שכיבת המתלונן על לריסה ונסיון המתלונן לחנוק את הנאשם. לטענתה, מדובר בעדות כבושה, אשר אין לה זכר בהודעות, אשר נולדה לצורך המשפט, על-ידי תאום עדויות בין השלושה, על מנת לספק לנאשם טענת הגנה. יתר על כן, לטענתה, קיימות גם סתירות בין גרסאות השלושה בבית-המשפט, בינן לבין עצמן, אשר מהן מבקשת היא להסיק, חוסר אמינותן. י. לאחר ששקלתי את העדויות שבפני ואת ההודעות במשטרה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף את הגרסה העולה מן ההודעות במשטרה, כטענת ב"כ המאשימה. אנמק. יא. אמנם, לא נתגלעו סתירות כה מהותיות בין עדויותיהם של הנאשם, לריסה ואילונה בבית-המשפט, בינן לבין עצמן, מלבד גרסאותיהם הסותרות לענין מיקום המאבק, בין אם על רצפת החדר, או על המיטה. ברם, דווקא התאמתם של הפרטים בין העדויות, בינן לבין עצמן, לרבות העובדה כי לריסה ואילונה גרסו כאחד, כי המתלונן, בחונקו את הנאשם, השתמש בידו הימנית דווקא, בעוד פרטים אחרים לא נחרתו בזכרונן, מעלה את החשש, כי נעשה על ידם נסיון להציג גרסה חדשה ומתואמת. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בדברי לריסה עצמה, לפיהם, בצאתה מחקירתה במשטרה, השלימה לה אילונה פרטים שלא זכרה. החשש האמור נוצר, בעיקר, נוכח העובדה, כי פרטים אלו לא בא זכרם בהודעותיהם של הנאשם ושל לריסה במשטרה, אף כי הדעת נותנת, כי לו אכן התרחש ארוע כה אלים ומסוכן, אשר הצריך תגובה כה חריפה מצד הנאשם, היו השניים מתארים, על אף שפתם הדלה, את אשר התרחש, לפחות באופן חלקי, כבר בחקירתם במשטרה. כאן המקום לשוב ולהזכיר, כי משנשאל הנאשם מדוע לא ציין בהודעתו במשטרה, כי המתלונן חנקו, השיב: "לא ידעתי איך להגיד. אמרתי - מכות, או מרביץ לי. סיפרתי - מכות והדגמתי עם הידיים". (עמ' 51 לפרטיכל, ש' 1). אולם, בהודעתו במשטרה, אין זכר לתאור או הדגמה מסוג זה (של חניקה בידיים). אף לא מצאתי בתאור הנאשם בהודעתו במשטרה, כי: "שפקחתי עיניים אני ליד הקיר ושוב פעם הוא לקח את לריסה..." (עמ' 2 לת2/, ש' 31-32), תמיכה לארוע החניקה, שכן, לא ברור מן הדברים, כי הנאשם איבד הכרתו עקב פעולותיו של המתלונן. זאת ועוד. הנאשם גרס, במהלך עדותו, כי קיים צילום המתעד את סימני החניקה בצווארו (עמ' 53 לפרטיכל, ש' 4). אולם, לאמירה זו לא באה כל תמיכה, שכן לא הוגשו כל צילומים כאלה, אשר אין ספק כי לו היו בנמצא, היה הסנגור דואג להגשתם. אעיר, כי אמנם המתלונן השיב בחקירה נגדית בחיוב, משנשאל לגבי האפשרות של חניקת הנאשם, במהלך המאבק ביניהם. ברם, אף אם ניתן היה להשתית על דברי המתלונן ממצא כלשהו (וכאמור קבעתי בשלילה), הרי כלל לא שוכנעתי כי תשובת המתלונן תומכת בגרסת הנאשם ומתייחסת לאותה סיטואציה אותה תאר הנאשם ובפרט, נוכח סתמיותה, חוסר מסוימותה ואי בהירותה של התשובה האמורה. יצויין, כי זכרה של גרסה זו, לא בא בהודעת המתלונן במשטרה. יב. בנסיבות האמורות, גרסה "חדשה" זו, הנה בבחינת "עדות כבושה", אשר יש לתת לה משקל מועט, עקב החשד לאי-אמיתותה, כל עוד לא ניתן הסבר משכנע לכבישתה והסבר כזה לא ניתן. ראה, לענין זה, למשל: ע"פ 679,677/84, פ"ד מא (4) 33, 45; י. קדמי על הראיות (דיונון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט) (חלק ראשון) 373. בע"פ 962/85, פ"ד מא (3) 17, 21: "הגירסה, שהמערער דקר את המנוח על-מנת להציל את אביו, לא התקבלה על-ידי הערכאה הראשונה גם מהטעם שהייתה זו גירסה כבושה. לא היה לה אף ביטוי באף אחת מהודעותיו של המערער במשטרה (באותו שלב גם לא עלתה גרסה של הגנה עצמית). לא באה אז התגובה הטבעית מפי המערער, שהודה מיד במעשה תוך הבעת חרטה, כי לא היה מנוס, כי הרג את מנוח כדי להציל את אביו. דברים אלו לא נאמרו, לא כתגובה ראשונה מיד לאחר המקרה (ת18/), לא בדו"ח זכרון הדברים מאותו יום (ת15/), לא בהודעות שנגבו מאוחר יותר בו ביום ולמחרתו ואף לא בתמליל השחזור. דבר זה פוגם באמינות הגירסה." כך אף בענייננו. אין לגרסתם של העדים בבית-המשפט ביטוי בהודעותיהם של לריסה ושל הנאשם במשטרה. יתרה מכך, למסקנה זו, בדבר חוסר אמון בגרסה "החדשה", אף מצאתי תימוכין, בהודעתו של הנאשם, אשר גרס: "אני לא יודע איך זה קרה לי, זה כמו לא אני עושה זה, אני לא יודע מה קרה לי..." (ת2/, עמ' 2, ש' 46-48). הנאשם עצמו אינו רואה במעשיו הכרח ואינו מצליח להבין, כיצד התנהג כפי שהתנהג. עוד גורס הנאשם בהודעתו: "ואני משתגע ולוקח סכין" (ת2/, עמ' 2, ש' 33). לו אכן פעל הנאשם בתגובה לסכנה מיידית וממשית שנשקפה ללריסה ולו, כפי שתאר בעדותו, מדוע התבטא כך? יג. אשר לטענה, בדבר אי-ידיעת השפה העברית על בוריה, כהסבר לכבישת הגרסה ומידת השפעתה על משקל ההודעות. אין חולק, כי הנאשם ולריסה נחקרו במשטרה בעברית ולא בשפה אמם, רוסית ובשפה העברית אף נרשמו הודעותיהם. הנאשם חזר וטען, במהלך עדותו, כי אינו יודע עברית (אף כי בחר להעיד בשפה זו) ונתלה בכך, כדי להסביר החסר בפרטים, בהודעתו במשטרה, לעומת הגרסה אשר הציג בבית-המשפט, היינו, גרסותיו כי המתלונן חנק אותו, כי לריסה היתה בסכנת אונס מצד המתלונן וכי המתלונן שכב על לריסה. אולם, לא שוכנעתי, כי אכן קשיי השפה, הם אשר גרמו לשוני בין הגרסאות. אנמק. הנאשם נתלה בקשיי השפה, שוב ושוב, אף כאשר אלו כלל לא היו רלוונטיים. הוא גרס בעדותו, משנשאל האם נתן למתלונן מכות: "אני לא מבין מה זה מכות. מכות אני מבין זה כל מה שקרה אצלנו." (עמ' 52 לפרטיכל, ש' 1). אולם, קודם לכן טען הוא, משנשאל מדוע לא מסר במשטרה, כי המתלונן חנק אותו: "לא ידעתי איך להגיד. אמרתי - מכות, או מרביץ לי. סיפרתי - מכות והדגמתי עם הידיים. (עמ' 51 לפרטיכל, ש' 1). היינו, הנאשם ידע מהי משמעות המלה 'מכות', עוד בעת מתן הודעתו. בדומה, משנשאל לגבי קיומו של אור בחדר השינה, במהלך הארועים - בעדותו גרס, כי אכן היה אור בחדר השינה (עמ' 49 לפרטיכל, ש' 15-18) ואילו בהודעתו במשטרה גרס, כי לא היה אור (ת2/, עמ' 2, ש' 44-45) - טען הוא, כי לא הובן במשטרה, עקב קשיי השפה: "כשהייתי במשטרה לא היה מתורגמן...אולי לא הובנתי טוב... (עמ' 49 לפרטיכל, ש' 21-23). אולם, אם ידע הנאשם אותה עת מהי משמעות המילה 'אור' ולא נטען אחרת, כיצד לא הובן כראוי? אכן, יתכן, כי הנאשם, כטענתו, לא ידע בשעתו, כיצד לומר כי ניסו לאנוס את לריסה ועל כן, השתמש בביטוי 'לקחת בכח' (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 26). אם כי, אף בכך איני משוכנעת, שכן, נראה, כי הנאשם השתמש בביטוי זה, לתאר נסיונו של המתלונן לרקוד עם לריסה בניגוד לרצונה, שכן, משנשאל על ידי החוקרת: "דימיטרי רצה לשכב עם חברה שלך לריסה?" השיב: "אני לא יודע מה רצה אבל הוא עשה כואב לריסה ורצה לרקוד, הוא לקח אותה בכח. היא לא דיברה סתם." (ההדגשות שלי - ר.מ) (ת2/, עמ' 2, ש' 54-56). משנשאל לגבי תשובתו זו לשאלת החוקרת, גרס בעדותו: "גם אני עכשיו לא מבין את המילה "לשכב". (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 16), אולם, בהמשך גרס באותו ענין: "אני לא שמעתי שאלה זו במשטרה" (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 22). אם כן, לא שוכנעתי, כי אכן הנאשם לא הבין את שאלות החוקרת, עקב קשיי השפה ואף משום כך, לא ציין את נסיון האונס. אף מדו"ח הפעולה, שנערך על-ידי רס"ל איציק גלר, שוטר הסיור שהגיע למקום הארוע (ת1/) עולה, כי הנאשם, בספרו לשוטר כיצד ארעה הדקירה (ולאחר שהצביע על מיקום הסכין בכיור המטבח) גרס, כי המתלונן: "הגיע לדירה ולאחר ששתה בירה והיה שיכור ניסה לבצע מעשים מגונים באייזין לריסה ואז אורנמן אלכסיי ניסה למנוע ממנו לעשות זאת ולאחר שנאבקו הוא נדקר..." (ההדגשות שלי - ר.מ.) היינו, הנאשם העלה טענה כזו, מיד לאחר הארוע ולא לצורך המשפט בלבד. אולם, אף כאן, לא נטען, כי מדובר בנסיון אונס. לכן מתחזקת המסקנה, כי באותה עת, לא סבר הנאשם, כי נשקפה ללריסה סכנת אונס. עם זאת, אף לו שוכנעתי כי הנאשם אכן, מפאת דלות שפתו, לא הבהיר דיו בהודעתו במשטרה, כי חשש שלריסה עומדת להאנס על-ידי המתלונן, הרי שלא שוכנעתי, כי חסרונם של הפרטים האחרים בהודעתו של הנאשם, היינו, גרסתו כי המתלונן חנקו ושכב על לריסה, נבעו אף הם, ממחסום השפה. ראשית, אין מדובר בפרטים, אשר על מנת לבטאם נדרשת ידיעה טובה דווקא של השפה. שנית, מלשון הודעתו של הנאשם עולה, כי הנאשם היה מסוגל להתבטא בשפה עברית בסיסית ולתאר את רצף הארועים. שלישית, אף בהודעתה של לריסה לא מצוינים פרטים אלו ואף לא נרמז עליהם. אמנם, אף לריסה טענה, לאחר שנשאלה על הפרטים החסרים בהודעתה המשטרתית, כי חקירתה בעברית הקשתה על מתן ההודעה: "כשהיינו במשטרה הייתי בשוק כי הייתי פעם ראשונה במצב כזה ושראיתי הכל זה ממש אני שכחתי איך להגיד ברוסית ולדבר ברוסית. אני לא דיברתי עם החוקר ברוסית. אני ביקשתי מתורגמן ולא נתנו לי. אז ידעתי פחות עברית מאשר היום." (עמ' 20 לפרטיכל, ש' 26 - עמ' 21 לפרטיכל, ש' 4). "...גם אמרתי שהיה לי קשה במשטרה ולא היה לי מתורגמן לרוסית." (עמ' 30 לפרטיכל, ש' 11-12). לריסה אף ציינה, כי עקב מצבה הנפשי, שכחה, בעת חקירתה, חלק מן הפרטים: "...שאחרי שיצאתי מהמשטרה עברו כמה שעות אז אני פשוט יצאתי עם חברה שלי אני שאלתי אותה אם זה היה כך וכך והתחלתי לזכור כי אז כבר הייתי יותר רגועה." (עמ' 21 לפרטיכל, ש' 7-9). אולם, לריסה לא טענה במהלך חקירתה במשטרה, כי איננה זוכרת את שהתרחש (בניגוד לנאשם, אשר טען זאת, מספר רב של פעמים, במהלך חקירתו). יתר על כן, טענות אלו, אינן מתיישבות עם תוכן הודעתה של לריסה, שכן, שם טענה היא: "ושם הוא תפס אותי בידיים הוא לא נגע בי רק בידיים כי צעקתי לאלכסי..." (ההדגשה שלי - ר.מ. ת3/, עמ' 2, ש' 5-6) וכן: “אני רציתי שהוא יקום וילך הביתה ופתאום הוא תפס אותי ביד." (ת3/, עמ' 3, ש' 2-3). היינו, לריסה חזרה וגרסה בחקירתה במשטרה, כי המתלונן תפסה בידיה. יוער, כי היא אמנם גרסה, כאמור, כי הלה נגע "לא...רק בידיים", ברם, נוכח סתמיותה של תוספת זו, מבלי שפרטה היכן עוד נגע הוא בה, לא ניתן להסיק מאמירה זו דבר ויש לצאת מתוך הנחה, כי תפס בידיה בלבד. הדעת נותנת, כי לו אכן המתלונן היה נשכב על לריסה, או היה נוגע בה במקומות מוצנעים, מצב אשר לריסה, לטענתה, התקשתה להחלץ ממנו אף בעזרת חבריה, הרי היתה היא מציינת זאת בהודעתה ולו ברמז, גם אם לא שלטה בשפה העברית. שכן, על אף שמלשון ההודעה עולה, כי לריסה אכן לא ידעה אותה עת את השפה העברית על בוריה, הרי שהיא הצליחה לספר את אשר ארע, לגרסתה, בבהירות. על כן, לא שוכנעתי כלל וכלל, כי מחסום השפה, הוא שמנע מלריסה ומן הנאשם מלספר עובדות נטענות אלו, בחקירתם. במאמר מוסגר אעיר, כי אין חולק, כי המצב הרצוי והראוי הוא, כי נחקרים יחקרו במשטרה בשפת אמם, על מנת לקדם את האינטרסים של גילוי האמת ושמירת זכויותיהם. כך אף נקבעה הלכה, כי: "הודעה הנרשמת מפיו של חשוד או נאשם שאיננו דובר עברית חייבת להירשם בשפה בה היא נמסרת." (ע"פ 875/76, 35/77, פ"ד לא (2) 785, 794). עם זאת, העירה השופטת מ' בן פורת, בע"פ 614, 556/80, פ"ד לז (3) 169, 175, כי: "ההלכה לא קבעה - והייתה זו גזירה קשה מדי אילו קבעה - שעברית חייבת להיות שפת אמו של הנחקר, או שהוא חייב לשלוט בה שליטה מוחלטת". ניתן ללמוד מהלכה זו, על דרך היקש, אף לענין השפה בה נחקר החשוד, היינו, כי אין צורך שעברית תהא שפה בה הוא שולט שליטה מוחלטת. במקרה שבפני, כאמור, לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי חקירתם של הנאשם ולריסה בשפה העברית, גרמה למסירת גרסה חלקית, או שגויה, של מהלך הארוע שהתרחש. יד. בסיכום. הנני מעדיפה את הגרסה העובדתית, המשתקפת מהודעותיהם המשטרתיות של הנאשם ושל לריסה על פני הגרסאות שהשמיעו הם ואילונה בבית-המשפט. על-פי גרסתה זו, יש לבחון, האם מתקיים הסייג, בדבר הגנה עצמית. 6. האם הוכחו יסודות הסייג בדבר "הגנה עצמית"? א. כאמור, קובע סעיף 34 י לחוק, כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו..." (ההדגשות שלי - ר.מ.). על כן, יש לבחון, האם בנסיבות שבפנינו, התקיימו ארבעת היסודות הקבועים בסעיף זה: היינו, כי מטרת הפעולה היתה להדוף תקיפה שלא כדין, המיידיות הנדרשת, כי מן התקיפה נשקפה סכנה מוחשית וכי הסכנה מתייחסת לפגיעה בחייו, בחירותו, בגופו, או ברכושו של הנאשם, או של זולתו. ב. קיומה של סכנה מוחשית: מאחר שקבעתי, כי אין לקבל את הגרסה העולה מן העדויות שנשמעו בבית-משפט, היינו, קבעתי, כי לא הוכח שהמתלונן חנק את הנאשם, ממילא, אף לא הוכח, כי לנאשם עצמו נשקפה סכנה מוחשית של תקיפה מצד המתלונן, עובר לדקירה שביצע. יתר על כן, לו אף שוכנעתי, כי המתלונן אכן חנק את הנאשם, הרי שהחניקה בוצעה עובר לדקירה ועל כן, לנאשם עצמו, לא נשקפה סכנה מוחשית מצד המתלונן עובר לדקירתו (כפי שאף מסכים הסנגור, בסעיף 9 לסיכומיו). על כן, יש לבחון, האם נשקפה ללריסה, סכנה מוחשית ומיידית של תקיפה מצד המתלונן, עובר לדקירת המתלונן. כאמור, כל שעולה מהודעותיהם המשטרתיות של הנאשם ושל לריסה הוא, כי המתלונן אחז בחוזקה בידיה של לריסה, משכה אל עבר המיטה וסרב להרפות ממנה, אף נוכח התערבותו של הנאשם: "אז הוא מהידיים תפס ידיים של לריסה ועושה אותה במיטה...ושוב פעם הוא לקח את לריסה תפס לריסה ואני משתגע ולוקח סכין...שהוא עזב אותי ולוקח לריסה ואז פקחתי עיניים והלכתי לקחת הסכין. (ת2/, עמ' 2, ש' 26-43). "…ושם הוא תפס אותי בידיים הוא לא נגע בי רק בידיים... אז הוא תפס אותי ביד יותר חזק..." (הודעת לריסה (ת3/), עמ' 2, ש' 5-10). ג. הדיפת תקיפה שלא כדין: "הדיבור "להדוף תקיפה שלא כדין", מבטא את תכלית עשייתו של המעשה שלגביו נדרש יישומו של הסייג, ומשקף את אופיו כמעשה של "התגוננות" מפני תוקף. מוסכם על הכל, שלביטוי "תקיפה" יש כאן משמעות רחבה במידה משמעותית מזו שיש לה בסעיף 378 לחוק העונשין; שהרי הוא כולל גם את השלב שלפני המגע בפועל עם התוקף..." (ההדגשות במקור - ר.מ.) (י' קדמי, על הדין בפלילים (דיונון, 1996) (חלק ראשון - עדכון והשלמה) (להלן: "קדמי") 113). ומהי תקיפה על-פי סעיף 378 לחוק ? "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה..." על כן, הפעלת כח כלפי גופה של לריסה, היינו, החזקת ידיה בחזקה, בניגוד לרצונה, ומשיכתה אל מיטת חדר השינה, מהווים כלפיה תקיפה שלא כדין מצד המתלונן. ומשאין מחלוקת, כי פעולותיו של הנאשם נועדו להפסיק הפעלת כח זו, הרי שפעולתיו, נועדו להדוף תקיפה שלא כדין, כאמור ותנאי זה התקיים. ד. האם המעשה היה דרוש באופן מיידי להדיפת התקיפה: תנאי זה, עניינו בהעדר שהות לנקיטת אמצעים אחרים, להדיפת התקיפה (ספרו הנ"ל של השופט י' קדמי, בעמ' 112) (זאת, על אף שבניגוד לסייג בדבר "צורך", לא נזכרת בסייג ההגנה העצמית הדרישה "ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו"). הסניגור סומך בסיכומיו על הסיטואציה שתוארה בעדויותיהם של הנאשם, לריסה ואילונה, לפיה, אילונה והנאשם לא הצליחו למשוך את המתלונן מעל לריסה. זאת, כאשר המתלונן שכב אותה עת על לריסה וניסה לחנוק את הנאשם, בעת שניסה להדוף את המתלונן מעל לריסה. על-כן, טוען הסניגור בסיכומיו, במצב זה, השימוש בנשק קר נדרש, באופן מיידי, על-מנת להרחיק את המתלונן מלריסה. אולם, משדחיתי כאמור גרסה זו ומצאתי כי המתלונן אך אחז בחזקה בידיה של לריסה, הרי שלא שוכנעתי כלל ועיקר, כי שימוש בנשק קר, היה, בנסיבות המקרה, הכרחי באופן מיידי, על מנת להרחיק את המתלונן מלריסה. זאת ועוד, אף לו הייתי משתכנעת בנכונותה של הגרסה השניה, הרי שמעדויותיהם של אילונה והנאשם עולה, כי בשלב מסויים, הצליחה אילונה, בעזרת הנאשם, להרחיק את המתלונן מן הנאשם, לאחר שהאחרון החל לחנוק את הנאשם (עדות אילונה, בעמ' 34 לפרטיכל, ש' 11-14 ועדות הנאשם, בעמ' 47 לפרטיכל, ש' 23-24 ובעמ' 51 לפרטיכל, ש' 20-25). אם הצליחו השניים, בעזרת הפעלת כח פיסי בלבד, לשחרר את הנאשם מידי המתלונן, מדוע לא ניתן היה להסתפק בהפעלת כח דומה, על-מנת להרחיק את המתלונן מלריסה? לא שוכנעתי מטענתם של אילונה והנאשם, כי לא הצליחו להדוף את המתלונן מלריסה (עדות לריסה, בעמ' 35 לפרטיכל, ש' 20-21 ועדות הנאשם, בעמ' 51 לפרטיכל, ש' 9-10). זאת ועוד. הנאשם הלך למטבח, כדי להביא את הסכין ומששב אל חדר השינה, מיד דקר את המתלונן, היינו, הנאשם, על-פי העדויות, לא ניסה כלל לאיים על המתלונן בשימוש בסכין, איום, אשר כשלעצמו, יכול היה לגרום למתלונן להרפות מלריסה. יתר על כן, צודקת ב"כ המאשימה בטענתה, כי די היה באותו שלב באמצעים פשוטים, כמו שפיכת דלי מים על המתלונן, או הזעקת המשטרה, כדי למנוע התקיפה והיתה שהות מספקת לעשית כל אחת מפעולות אלו. על כן, לא שוכנעתי, כי פעולות הנאשם, היינו, דקירת המתלונן באמצעות סכין, היו דרושות באופן מיידי להדיפת התקיפה. יחד עם זאת, גם לו הגעתי לכלל מסקנה כי יסוד זה התקיים, עדיין לא התקיימו במקרה דנן שאר יסודות הסייג, בדבר הגנה עצמית. ה. האם, כתוצאה מן התקיפה, נשקפה סכנה מוחשית לגופה של לריסה: אין מחלוקת, כי האינטרס המוגן, אשר יש לבחון, האם נשקפה לו סכנה מוחשית, הוא, שלמות גופה של לריסה. מן ההודעות המשטרתיות עולה, כאמור, כי המתלונן אך אחז בחזקה בידיה של לריסה ועל כן, אין במצב זה, משום יצירת סכנה מוחשית לגופה. יתר על כן, אף לו שוכנעתי, כי המתלונן אכן שכב על לריסה, כפי הגרסה המאוחרת, גם במקרה כזה, לא שוכנעתי, כי ניתן היה לחשוב שנשקפת ללריסה סכנה מוחשית. שכן, המתלונן היה, כאמור, אדם שתוי, אשר אך זה הוער משנתו. המתלונן היה לבוש במלוא בגדיו וכך אף לריסה. לא נטען בשום שלב, כי המתלונן הניח את ידיו על איבריה המוצנעים של לריסה, או ניסה להפשיטה מבגדיה. בחדר נכחו מלבדם, הנאשם ואילונה, אשר הפעילו כח פיסי כלפי המתלונן, במטרה להסירו מעל לריסה. במצב זה, לא הוכח, כי נשקפה ללריסה סכנת נסיון אונס, כפי שטען הנאשם, כי סבר אותה עת. במצב דברים זה, אף לא שוכנעתי, כי הנאשם אכן טעה לחשוב, כי לריסה נמצאת בסכנת אונס, היינו, לא שוכנעתי, כי מתקיים בענייננו סייג של "טעות במצב דברים". אנמק. סעיף 34 יח (א) לחוק קובע: "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו." בעבר, נבחנה הטעות, לאורם של שני מבחנים: כנות וסבירות. אולם כיום, לאור נוסחו של הסעיף, יש לבחון, לכאורה, את כנות הטעות בלבד. אולם, בית המשפט העליון קבע: "…עמידתה של טעות במבחן הסבירות שוב אינה תנאי להכרה בה, כמסייגת את אחריותו של הנאשם. אך הסבירות...יכולה לשמש בידי בית המשפט, בעבירות של מחשבה פלילית, כאמת-מידה לבחינת אמינות גירסתו של הנאשם, כי עשה מה שעשה מחמת טעות במצב הדברים. יפים לכאן דברי השופט גולדברג בע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל...: 'גם אם לא דורש סעיף 34יח (א) לתיקון 39, שעניינו בהגנת הטעות במצב דברים, כי הטעות תהא כנה וסבירה (כלשון סעיף 17 לחוק העונשין הקודם), יש בידי בית המשפט לשקול את סבירות הגירסה, כדי לבחון את אמינותה. במלים אחרות, סבירות הטעות אינה אמנם רכיב להחלת ההגנה (בנוסף לכנות), אולם יש בה לשמש אמת מידה, המבוססת על הגיון ושכל ישר, לבחינת כנות גירסתו של הנאשם' (בפיסקה 11 לפסק הדין; ההדגשים במקור - א' מ'). ... נמצא שגריעתו של תנאי הסבירות מהגדרת הטעות אינה גורעת מכוחו של בית המשפט לעשות שימוש במבחן הסבירות כאמת-מידה ראייתית. במה אפוא נבדל הסדרו החדש של סעיף 34יח (א) מהסדרו הישן של סעיף 17?... משהוצא תנאי הסבירות מן החוק, 'הסבירות הינה מעכשיו רק אחד הסממנים, אשר בעזרתו יוכל בית המשפט לקבוע אם אכן המדובר בטעות כנה' (השופט בך בע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק...); אך בית המשפט שוב אינו חייב לבחון את סבירות הטעות, ובידו לקבל טענת טעות גם מבלי להיזקק לבחינתה באמת-מידה של סבירות, כגון שהאמין לגירסת הנאשם שהוא אכן טעה במצב הדברים". (דנ"פ 1294/96 (טרם פורסם), סעיף 12 לפסק דינו של השופט מצא). כאמור, העלה הנאשם את הטענה, כי סבר שלריסה נמצאת בסכנת אונס, אך במהלך עדותו ולא שוכנעתי, כי טענה זו לא הועלתה בהודעתו במשטרה, עקב קשיי השפה בלבד. על כן, לא מצאתי מקום לתת אמון בגרסה זו. יתר על כן, אף לאור הנסיבות, כפי שתוארו לעיל, לא שוכנעתי כלל, כי סביר היה, שאדם במצבו של הנאשם, יטעה לחשוב, כי לריסה נמצאת בסכנת אונס. לאור האמור, לא מתקיים אף התנאי, בדבר סכנה מוחשית, כאמור, בסייג בדבר הגנה עצמית. ו.בהערת אגב יוער, כי אף אם היו נבחנים מעשי הנאשם, בהתאם ליסודות הסייג בדבר "צורך", אשר הסניגור טען לתחולתו, הרי שלא הוכח כלל, כמצוות סעיף 34 יא לחוק, כי נשקפה סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בגופם של הנאשם, או לריסה, כפי שפורט לעיל. 7.נטל ההוכחה לקיומו של סייג לאחריות הפלילית: סעיף 34 ה לחוק קובע חזקה, לפיה: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית." אולם סעיף 34 כב (ב) לחוק מוסיף בענין זה וקובע: "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג." על כן, הנטל להוכחת קיומו של סייג לאחריות הפלילית, מוטל על כתפי הנאשם. אולם, אם נותר, לאחר שמיעת הראיות והטענות, ספק בדבר התקיימותו של הסייג, יהנה ממנו הנאשם (כפי שנהנה הוא מקיומו של ספק סביר, לגבי קיום כל יסוד מיסודות העבירה בה הוא מואשם) והסייג יחול. בענין נטל הוכחת טענת הגנה, נפסק: "הנושא בנטל הוכחת הטענה...הוא הנאשם...בעבר, נקבע הדבר בהלכה הפסוקה, ועתה הוא מתחייב מהוראותיו של סעיף 34 ה לחוק העונשין. סעיף זה קובע חזקה שבחוק, ולפיה מעשה נעשה בתנאים '...שאין בהם סייג לאחריות פלילית', ונאשם המבקש לסתור את החזקה, נושא בעניין זה בנטל השכנוע, לאמור: עליו להוכיח את היפוכה של החזקה ברמת ההוכחה של הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו. …במקום שנותר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית 'והספק לא הוסר'...- יחול הסייג, ... נטל השכנוע - ועל-כן גם נטל הבאת הראיות - להפרכת החזקה הקבועה בסעיף 34 ה לחוק העונשין, מוטלים על הנאשם..." (ע"פ 2788/96, פ"ד נב (3) 183, 189-190). במקרה שבפני, לא הוכח קיומם של יסודות הסייג בדבר הגנה עצמית ולאחר בחינת הראיות שבפני, לא נותר אף ספק סביר, היינו, "אפשרות ממשית שיש לה אחיזה בחומר הראיה" (י' קדמי על הראיות (דיונון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט) (חלק שלישי) 1238), בדבר התקיימות הסייג בדבר "הגנה עצמית". 8. עוד מצאתי לנכון להעיר, בשולי הדברים, כי אף אם הייתי מגיעה לכלל מסקנה, כי התקיימו יסודות הסייג בדבר הגנה עצמית. הרי שהיה על פעולותיו של הנאשם להבחן אף לאור הוראות סעיף 34 טז לחוק, שכתרתו "חריגה מן הסביר", הקובע: "הוראות סעיפים 34י, 34יא, ו - 34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה." עניינה של הוראה זו, במבחן של שקילות בין הפעולה בה נקט הנאשם, לבין הפעולה אותה ביקש למנוע. היינו: "...הבטחה שמעשה ה'הגנה העצמית' לא יגרום לרעה גדולה יותר מזו שהמתגונן ביקש למנוע." (קדמי, 116). סבירות מעשי הנאשם, תבחן לאור הנסיבות בהן היה הוא שרוי: "מה שנדרש הוא בחינה אובייקטיבית, אם נאשם, שתקף להגנתו, נהג באופן סביר, אך זאת כשהדבר נמדד לא לפי קנה המידה של "האדם הסביר", אלא לפי קנה המידה של אדם הנתון במצב, שבו היה הנאשם שרוי, וכאן קנה המידה הסובייקטיבי." (ע"פ 88,61/83, פ"ד לח (2) 617, 629). כאמור, קבעתי כי תקיפתה של לריסה על-ידי המתלונן התבטאה באחיזת ידיה בחזקה ומשיכתה אל המיטה, כנגד רצונה. אף אם אקבל את הגרסה, העולה מן העדויות המאוחרות, לפיה, המתלונן שכב על לריסה, עדין לא שוכנעתי, כי לריסה היתה נתונה בסכנת אונס, כפי שהבהרתי לעיל. במצב דברים זה, דקירת המתלונן, באמצעות סכין ופציעתו, אינן פעולות סבירות, בהתחשב בסכנה בה היתה מצויה לריסה. זאת אף לאור העובדה, כי בחדר נכחו שלושה אנשים, אשר פעלו כנגד מעשי המתלונן (בענין מצב של נחיתות מספרית, ראה: ע"פ 962/85, פ"ד מא (3) 17, 21). אף מיקומן של הדקירות, בחלקו התחתון של הגב (חוות-דעתו של פרופ' היס) (ת5/), והקביעה, כי דקירות אלו היו עלולות להיות קטלניות (עמ' 3 ל ת5/), מחזקת את המסקנה, כי הפעולה בה נקט הנאשם, לא היתה סבירה, לנוכח הנסיבות - היינו, כששוקלים את גודל הסכנה שהיתה צפויה ללריסה מהתנהגות המתלונן, אל מול תגובת הנאשם, עולה המסקנה, כי תגובת הנאשם, לא עמדה בכל יחס סביר לסכנה הצפויה, מבחינת מידתיות התגובה. (בענין מיקום הפגיעה כמשליכה על סבירות הפעולה, ראה: ע"פ 298/88, פ"ד מד (1) 151, 155). על-כן, אף אין חשיבות לפרק הזמן שחלף בין שתי הדקירות (אם כי לפי מיקומן הסמוך, נראה, כי בוצעו בסמיכות זמנים ולא כפי שתאר זאת המתלונן, היינו, כי הדקירה השניה בוצעה, לאחר שהסתובב לעבר הנאשם), שכן, אף הדקירה הראשונה לא היתה פעולה סבירה בנסיבות הענין. 9.בסיכום: לנוכח כל האמור, היינו, הודאת הנאשם בביצוע מעשה הדקירה נשוא כתב-האישום והמסקנה אליה הגעתי, בדבר אי-התקיימותו של סייג כלשהו לאחריותו הפלילית, ומאחר שנסיבות המקרה מתיישבות ללא ספק עם כוונה מצד הנאשם לגרום למתלונן חבלה חמורה, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה נשוא כתב-האישום, היינו, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה על-פי סעיף 333 לחוק, יחד עם סעיף 335 (א) (1) לחוק.הגנות במשפט הפליליחבלה חמורההגנת הצורךאלימותמשפט פליליהגנות משפטיות