אוסטאוגנזיס אימפרפקטה בישראל - תביעת רשלנות רפואית

ביום 17.6.2009 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה עליו חתמו התובעים והנתבעים לסילוק התביעה העיקרית תמורת תשלום סך של 2,696,000 ₪. הסכם הפשרה נחתם לאחר הליכי גישור שהתקיימו בפני המגשר, עורך הדין רם הורביץ, במסגרתם נטלו חלק התובעים והנתבעים. לפניי הודעה לצד שלישי שהגישו הנתבעים (להלן - "שירותי בריאות כללית") נגד צד שלישי, הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן - "הדסה"), לשיפוי שירותי בריאות כללית בשיעור של 40% מסכום הפשרה דלעיל. רקע עובדתי התובע 1, פלוני (להלן - "התובע"), נולד ביום 31.1.1995 וכיום הינו בן 15 ו-4 חודשים. כשבוע לאחר לידתו אובחן התובע כסובל משני שברים ומאז סבל משברים מרובים נוספים בעיקר בגפיו התחתונות. בגיל שנה וחצי הגיע התובע למעקב ראשון בבית החולים אלין ואובחן כסובל ממחלת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה (OI). בירור גנטי שנעשה בתובע בשנת 2004 הראה מוטציה זהה אצל התובע 2, פלוני, אביו של התובע (להלן - "האב"), התואמת ל-OI מסוג III. עובר ללידת התובע, בשנת 1993, פנו הוריו של התובע - הסובלים שניהם מקומה נמוכה על רקע תסמונת גנטית הפוגעת בשלד - לייעוץ גנטי טרום נישואין במרפאת המכון הגנטי בבית החולים בילינסון, בבעלות שירותי בריאות כללית. האֵם סובלת ממחלת ההיפוכונדרופלזיה, המתאפיינת בקומה נמוכה על רקע קיצור גפיים, ראש גדול יחסית עם תווי פנים רגילים ובחלק מהמקרים איחור התפתחותי. האב סובל ממחלת האוסטאוגנזיס אימפרפקטה (OI), הנובעת מפגם בייצור הקולגן (חלק מרקמת החיבור של העצם והשן) והמתאפיינת בנטייה לפתח שברים מרובים בעצמות, עקמת בגב, דפורמציות קשות בשלד ופגמים במבנה השן. הייעוץ הגנטי ניתן על-ידי ד"ר (כיום פרופ') מוטי שוחט, אשר קבע, בין היתר, כי מחלת האֵם הינה מחלה העוברת בהורשה אוטוזומאלית דומיננטית, ומחלת האב הינה מחלה העוברת בהורשה אוטוזומאלית רצסיבית, ולפיכך הסיכויים ללידת ילדים הסובלים ממחלת האב קטן. כנטען, על סמך ייעוץ גנטי זה נישאו ההורים והאֵם נכנסה להריון במהלך שנת 1994. המעקב אחר ההיריון בוצע במרכז הרפואי סורוקה - במכון הגנטי ובמרפאת הריון בסיכון גבוה - בבעלות שירותי בריאות כללית. במסגרת ייעוץ גנטי שניתן על-ידי פרופ' רבקה כרמי, חזרה הרופאה על ההערכה, לפיה מחלת האב הינה רצסיבית עם סיכון נמוך. בדיקות אולטרה-סאונד שבוצעו בשבוע ה-22 ובשבוע ה-26 להריון הדגימו הקשתה ניכרת (bowing) של עצמות הרגלים, תמונה אשר חזרה על עצמה גם בבדיקות אולטרה-סאונד מאוחרות, לרבות קיצור גפיים. יתרה מזאת, על-פי רישומי מרפאת הריון בסיכון גבוה שנעשו בשבוע ה-28 להריון, המדובר בעוּבר הסובל ממחלת האם (היפוכונדרופלזיה), ונכתב ברישום תולדות המחלה מיום 16.11.1994: "החליטו להמשיך הריון למרות שלפי רנטגן לעובר יש מחלה של רוזה [האֵם]". דהיינו, הנחת הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית הייתה שהקשתת עצמות הרגליים אצל העובר נבעה מכך שהוא סובל ממחלת האם ולא ממחלת האב. יצוין, כי בשבוע ה-10 להריון, בני הזוג סירבו לבצע בדיקה מולקולארית להיפוכונדרופלזיה בטכניקת RFLP, לאחר שהובאו בפניהם הסיכויים והסיכונים של בדיקה זו והובהר המשך מעקב ההריון. טענות הצדדים שירותי בריאות כללית לטענת שירותי בריאות כללית, במסגרת מעקב ההריון נשלחו צילומי רנטגן של שלד העובר לפרופ' יעקב בר זיו, הנמנה על המומחים המובילים בארץ ובעולם בפענוח הדמיות, ואשר עבד במועדים הרלוונטיים כמנהל מכון הרנטגן בהדסה. פרופ' בר זיו חיווה דעתו, כי העובר אינו סובל משברים ולכן שלל החשד כי העובר סובל ממחלת האב (OI). כנטען, המדובר בפענוח שגוי של צילומי הרנטגן עליו הסתמך הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית. לאור מומחיותו של פרופ' בר זיו, חוות דעתו היתה בעלת משקל מרכזי באבחון שירותי בריאות כללית המחלה ממנה סבל העובר כמחלת האֵם. בנוסף, טענה שירותי בריאות כללית, כי פרופ' בר זיו לא שמר את צילומי הרנטגן שקיבל לידיו, חרף החובה החלה עליו לעשות כן על-פי דין, בבחינת גרימת "נזק ראייתי". לפיכך, עבר נטל השכנוע לשכמה של הדסה להוכיח כי פרופ' בר זיו לא התרשל. בנסיבות בהן משכה הדסה את חוות דעת המומחית הרפואית מטעמה מתיק בית המשפט, הרי שלא עלה בידה לעמוד בנטל זה. לפיכך, בשים לב כי מדובר במאמץ משותף של שלושה מומחים מהשורה הראשונה בתחום - פרופ' מייזר ופרופ' כרמי משירותי בריאות כללית ופרופ' בר זיו מהדסה - והיות חוות דעת פרופ' בר זיו מכרעת, הרי שיש לייחס לפרופ' בר זיו אחריות בשיעור של 40% לאבחון השגוי של המחלה ממנה סובל התובע. להודעה לצד שלישי צירפה שירותי בריאות כללית את חוות דעתו של פרופ' יובל ירון, מומחה רפואי בתחום מיילדות, גניקולוגיה וגנטיקה רפואית, מיום 16.5.2007. בשים לב כי חוות הדעת צורפה, במקור, לכתב ההגנה שהגישה שירותי בריאות כללית בתביעה העיקרית שהוגשה נגדה, טען המומחה כי כיום ידוע שמרבית מקרי OI (קיימות ארבע צורות על בסיס צורת התורשה) מועברים בתורשה אוטונומית דומיננטית. בהתייחס לאפשרות אבחון מחלת OI בעובר, קבע המומחה כי זה יכול להתבסס על אבחון מעבדתי ועל אבחון בהדמיה (רנטגן). בהתייחסו לאבחון מעבדתי, קבע המומחה כי במשפחות בהן ידוע השינוי הגנטי הגורם למחלה ניתן לבצע אבחון גנטי טרום לידתי על-ידי דגימת סיסי שליה או דיקור מי שפיר. בדגימות אלה נבדקת המוטציה המוכרת במשפחה. על-ידי אנליזה ביוכימית של מרכיבי הקולגן בדגימת סיסי שליה מהעובר ניתן היה לנסות ולאבחן את מחלת OI בתובע, אך בני הזוג סירבו לבצעה. אפשרות נוספת לאבחון המחלה הינה כאמור באמצעות הדמיה, צילומי רנטגן שמדגימים תת-התגרמות של הגולגולת, שברים מרובים וממצאים אופייניים אחרים למחלת OI. לשיטת המומחה, האבחון בהריון יכול להסתמך רק באופן חלקי על צילומי רנטגן. כך, בציינו כי פרופ' בר זיו, מומחה בעל שם בתחום מומי שלד, התרשם לאחר שבדק את צילומי הרנטגן, כי התמונה אינה אופיינית למחלת OI. המומחה הוסיף וקבע, כי בהעדר אבחנה מולקולתית בהורים ובעובר יחד - אשר לא התאפשרה בשל המגבלות הטכניות שהיו קיימות אז - לא ניתן היה לדעת בוודאות הסיבה לעצמות המוקשתות בעובר. לדידו, אמנם עצמות מוקשתות בעובר אינן אופייניות למחלת האֵם (היפוכונדרופלזיה), אך טווח הביטויים עשוי להיות שונה מפרט לפרט ובשים לב כי האֵם לא ביצעה בדיקה לאבחון הבסיס המולקולתי של מחלתה. מכל מקום, לטענת המומחה, הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית לא שלל האפשרות שהעובר סובל ממחלת האב. כך, הועברו צילומי הרנטגן לפרופ' בר זיו, דבר המלמד כי שאלת אבחון המחלה ממנה סובל העובר נותרה פתוחה. כמו כן, נשלחו דגימות דנ"א במטרה לאבחן את הרקע המולקולתי של המחלה ונשלחה ביופסיית עור מהאב לגידול תאים. המומחה ביקש להדגיש, כי האפשרות לבצע אבחנה מולקולתית של OI באותה עת, ובפרט במהלך ההריון, לא היתה אפשרית שכן העובדות מראות כי רק בחלוף כ-10 שנים לאחר היוולד התובע אובחן אצלו הרקע המולקולתי של מחלת OI. המומחה סיכם וקבע, כי בהעדר ממצא של שברים בבדיקות האולטרה-סאונד (כפי שניתן לצפות במחלת OI), ובהינתן חוות דעתו של פרופ' בר זיו, אשר קבע תמונה שאינה מתאימה למחלת OI, לא ניתן היה לאבחן מחלה זו, אלא בדיעבד. בחוות דעתו המשלימה של פרופ' ירון מיום 25.08.2009, העריך המומחה מידת אחריותו של פרופ' בר זיו לאבחון הרפואי, לפיו העובר אינו סובל ממחלת האב. לטענת המומחה, צילומי הרנטגן עצמם לא נמצאו כמו גם חוות דעתו של פרופ' בר זיו. יחד עם זאת, ההיוועצות עם פרופ' בר זיו וחוות דעתו אוזכרו ברישומים הרפואיים של שירותי בריאות כללית. לטענת המומחה, פרופ' בר זיו נחשב ל"אורים ותומים" בפענוח צילומי רנטגן, בעיקר של עוברים עם ליקויי שלד, ועל-פי חוות דעתו קבע בסופו של דבר הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית כי העובר אינו סובל ממחלת האב. חוות דעתו של פרופ' בר זיו הובנה על-ידי הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית כך שאין מספיק נתונים כדי לקבוע שהעובר סובל ממחלת האב, ולפיכך, הסיקו שהוא סובל ממחלת האֵם. המומחה הסכים, כי העובדה שלא נצפו שברים אינה מפתיעה באבחנה של מחלת OI, שכן בחלק מהמקרים השברים מופיעים רק בשליש השלישי ולעתים רק לאחר הלידה. לדידו, ישנם ממצאים נוספים המרמזים על אבחנה זו, כגון תת-התגרמות של הגולגולת ומראה בצורת חרוזים של הצלעות, אשר מצופה היה מפרופ' בר זיו ליתן עליהם הדעת בחוות דעתו. יחד עם זאת, המומחה הסכים, כי האפשרות שהעובר לוקה במחלת האֵם אינה סבירה, שכן במחלה זו אין הקשתה של העצמות במהלך התפתחות העובר וגם לא מזהים קיצור ניכר של העצמות. משכך, גם לשיטת המומחה, דווקא הסבירות למחלת האב גבוהה יותר. כלשונו: "אפילו אם לא היו ממצאים נוספים בבדיקת הרנטגן (כגון תת-התגרמות וכו'), ניתן היה לשלול את מחלת האֵם כיוון שזו אינה עתידה להתבטא בגפיים קצרות ומקושתות. כך - בהיעדר אבחנה סבירה אחרת - הייתה בדיקת הרנטגן צריכה להוביל לאבחנה של OI" (עמוד 4 לחוות דעתו המשלימה של פרופ' ירון). הדסה בכתב ההגנה להודעה לצד שלישי, הכחישה הדסה את עצם הפניה של הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית לפרופ' בר זיו, וכן את העובדה שפרופ' בר זיו נתן אבחנה, לפיה העובר אינו סובל ממחלת האב (OI). הדסה הכחישה הטענה כי פרופ' בר זיו בחן את צילומי הרנטגן של שלד העובר ברחמה של האֵם. כנטען, שירותי בריאות כללית לא הציגו כל ראיה בדבר תיעוד רפואי מזמן אמת, המלמד כי צילומי הרנטגן הופנו לפרופ' בר זיו, כי פרופ' בר זיו בחן צילומים אלה, תשובתו והסתמכות שירותי בריאות כללית על תשובה זו - בבחינת מידע חיוני העומד בבסיס בעילת התביעה של שירותי בריאות כללית נגד הדסה. לפיכך, גרמה שירותי בריאות כללית "נזק ראייתי" להדסה, בעטיו יש לדחות התביעה על הסף. בהקשר דנא, הוסיפה הדסה וטענה, כי צילומי רנטגן המועברים לפרופ' בר זיו מרופאים במוסדות רפואיים שונים מכל רחבי הארץ אינם נשמרים על-ידה ותמיד מוחזרים אל הרופא המפנה. החובה לשמור על צילומים אלה היתה מוטלת על שירותי בריאות כללית ונפקות הפרת חובה זו רובצת לפתחה של האחרונה. מכל מקום, פרופ' בר זיו מעולם לא קבע כי העוּבר אינו סובל ממחלת OI, שכן המדובר בקביעה המצויה בתחום סמכותם של מומחים בתחום הגנטי בלבד. הדסה צירפה לתיק בית המשפט חוות דעתה של פרופ' רות גרשוני-ברוך, מומחית רפואית בתחום הגנטיקה (ראו בעניין זה, החלטתי מיום 19.5.2009 והחלטת בית המשפט העליון מיום 6.7.2009 (רע"א 4441/09)). לימים, משכה הדסה חוות דעת זו מתיק בית המשפט (ראו, דברי בא-כוחה בישיבה מיום 25.10.2009, עמוד 127 שורות 10-12). דיון לצורך הכרעה בשאלה האם ניתן לייחס להדסה אחריות בנזיקין בשל רשלנות פרופ' בר זיו, יש לבחון השאלות הבאות: האחת, האם בוצעו צילומי רנטגן של שלד העובר, אשר הועברו לפרופ' בר זיו ופוענחו על-ידו במסגרת חוות דעת שהועברה לשירותי בריאות כללית. השניה, ככל שהוכח כי ניתנה חוות דעת של פרופ' בר זיו כאמור, האם ניתן לייחס לפרופ' בר זיו רשלנות בפענוח צילומי הרנטגן בחוות דעתו; שאלה זו מקפלת בתוכה השאלות בדבר קיומה של חובת זהירות, התרשלות וקשר סיבתי. אפנה לבחון שאלות אלה כסדרן: האם פרופ' בר זיו פענח צילומי הרנטגן בהתאם לפניה של שירותי בריאות כללית עיון בתשתית הראייתית שהונחה לפניי העלה, כי אין כל תיעוד רפואי מזמן אמת הנוגע לפניית הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית לפרופ' בר זיו ולתשובותו. כמו כן, אין תיעוד רפואי של צילומי הרנטגן של שלד העובר שהועברו לעיונו ולחוות דעתו של פרופ' בר זיו. ברשומה מוסדית רפואית מיום 1.2.1995, יום לאחר הלידה, החתומה על ידי פרופ' כרמי, מנהלת המכון הגנטי במרכז הרפואי סורוקה בתקופה הרלוונטית, נכתב: "צילום שלד עוּבר בשבוע 22 ושבוע 26 להריון נבדקו ע"י פרופ' בר זיו שלא מצא שום שברים. האבחנה הספציפית של סוג [כיתוב באנגלית שאינו קריא] לא ברור בשלב זה - אך אין מספיק נתונים לאבחנה של OI" (רשומה רפואית מוסדית מספר 481 לתיק המוצגים של שירותי בריאות כללית). בנוסף, ברשומה מוסדית רפואית מיום 6.2.1997, מכתב שחרור של התובע מאלין, החתום על-ידי רופא הילדים ד"ר בני גזונדהייט, נכתב תחת תיאור רקע התובע: "הריון - בבדיקת אולטראסאונד טרומלידתי לא נצפו רגליים בגודל תקין, צילום רנטגן משבוע 36 פורש כתקין (ע"י פרופ' בר זיו, הדסה עין כרם)" (רשומה רפואית מוסדית מספר 1 לתיק המוצגים של שירותי בריאות כללית). בתצהיר עדותה הראשית טענה פרופ' כרמי, כי במועדים הרלוונטיים היא קיימה התייעצויות עם פרופ' בר זיו ואף הפנתה אליו מטופלים, בהיותו "האורים והתומים" בכל הקשור לפענוח בדיקות הדמיה. כעולה מרשומה מוסדית רפואית מיום 1.2.1995, שנערכה בכתב ידה, צילומי שלד העובר שבוצעו בשבועות ה-22 וה-26 להריון נבדקו על-ידי פרופ' בר זיו שלא מצא שברים. כלשונה, תשובה זו של פרופ' בר זיו היוותה אסמכתא בעלת משקל לקבוע, כי אין מספיק נתונים לקביעת הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית שהילוד סובל ממחלת האב (OI). בעדותה אישרה פרופ' כרמי כי תיעוד ההיוועצות עם פרופ' בר זיו נעשה לאחר לידת התובע, בהוסיפה: "היו לא מעט התייעצויות שהתייעצנו ולא תיעדנו" (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 49 שורות 7-12 ועמוד 50 שורה 7). פרופ' כרמי ביקשה להדגיש: "אין לי צל של ספק שאני כותבת את זה מידיעה ברורה כי הצילומים נבדקו על-ידי פרופ' בר זיו" (שם, עמוד 49 שורות 16-17 ועמוד 50 שורות 22-23). ובהמשך דבריה: "זה על סמך זיכרון אבל על סמך עבודה רוטינית משנים רבות עם פרופ' בר זיו, זאת לא היתה התייעצות חד פעמית עם מומחה שאני לא מכירה. הקשר עם פרופ' בר זיו היה קשר מאד מאד הדוק, פרופ' בר זיו היה המגדלור, האורים ותומים, לא היינו עושים צעד אחד ברפואת ילדים בלי להתייעץ איתו... בכל אורך השנים היה לי קשר בלתי אמצעי עם פרופ' בר זיו" (שם, עמוד 49 שורות 21-23 ועמוד 50 שורות 1-5). גם פרופ' ישראל מייזנר, מנהל יחידת האולטרה-סאונד מיילדות וגניקולוגיה במרכז הרפואי סורוקה במועדים הרלוונטיים, אישר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא פנה לפרופ' בר זיו, מנהל יחידת הרנטגן בהדסה באותה תקופה, על מנת להתייעץ עימו בכל הקשור לפענוח בדיקות ההדמיה של העוּבר, אשר הדגימו הקשתה של עצמות הרגליים הארוכות. כך כפי שנהג לעשות על-פי שגרת העבודה והפרקטיקה באותן שנים וכעולה מרישומה של פרופ' כרמי דלעיל. בעדותו בבית המשפט הודה פרופ' מייזנר, כי אין תיעוד מזמן אמת בדבר הפנייה לפרופ' בר זיו, העברת צילומי הרנטגן לפרופ' בר זיו ותשובתו (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 37 שורות 5-6, עמוד 40 שורה 17 ועמוד 41 שורה 8). פרופ' מייזנר הוסיף והעיד, כי הוא אינו זוכר באיזו דרך התבצעה הפניה לפרופ' בר זיו במקרה הספציפי של התובע, בהוסיפו: "לפעמים היינו יודעים שהוא היה מגיע לסורוקה היינו מחכים לו ומראים לו את הצילומים." (שם, עמוד 40 שורות 11-13). יחד עם זאת, הדגיש פרופ' מייזנר כי המקרה זכור לו היטב, בהוסיפו: "אין לי שמץ של ספק ואני בטוח במיליון אחוז שנשלחו צילומי רנטגן לבר זיו, כי מדובר על זוג גמדים." (שם, עמוד 36 שורות 20-21). פרופ' מייזנר הדגיש בעדותו היחסים הקרובים בינו לבין פרופ' בר זיו: "אני מכיר את פרופ' בר זיו, שהייתי מתמחה והוא ניהל מרפאת רנטגן בבית חולים סורוקה, והוא היה מורי בכל מה שקשור במומי שלד כי הוא היה בעל ידע עצום... היה בינינו שיתוף פעולה אדוק גם כאשר פרופ' בר זיו עזב את בית חולים סורוקה... זה היה כמעט שגרה אצלנו" (שם, עמוד 35 שורות 16-23 עמוד 36 שורות 1-5). שיתוף הפעולה אף הוליד כתיבת מאמרים משותפים וספר בנושא זיהוי מומי שלד בבדיקות אולטרה-סאונד ובצילומי רנטגן (שם, עמוד 35 שורות 16-23). פרופ' מייזנר אף העיד, כי צילומי הרנטגן תמיד נשלחו לזיהוי של מומי שלד של עובר (שם, עמוד 38 שורה 19). לגבי מועד הפנייה לפרופ' בר זיו, העריך פרופ' מייזנר, כי צילומי הרנטגן התבצעו לאחר שבוע 21 להריון, כיוון שצריך לחכות שהרחם יהיה בגודל מסוים כדי שהעובר יצליח להיראות בצילום, בהוסיפו: "ואני יודע שנשלחו גם צילומים פעם שניה לבר זיו" (שם, עמוד 36 שורות 15-20). פרופ' בר זיו טען בתצהיר עדותו הראשית, כי בהעדר תיעוד רפואי מזמן אמת של ההיוועצות עימו, משלא נשמרו צילומי הרנטגן של שלד העובר, ומשחלפו 14 שנים, אין באפשרותו להתייחס לאירוע הנטען. בעדותו בבית המשפט אישר פרופ' בר זיו, כי רופאים מהמרכז הרפואי בסורוקה פנו אליו, באמצעות הטלפון או בכתב, כאשר נתקלו בבעיה "בתדירות של פעם, פעמיים, שלוש פעמים לכל היותר בשנה, נעניתי ברצון, אין שום בעיה" (פרוטוקול דיון מיום 25.10.09, עמוד 82 שורות 9-16, עמוד 87 שורות 1-8, 16-20 ועמוד 96 שורות 4-9). בהתייחס למקרה דנן, חרף היותו אירוע נדיר, העיד פרופ' בר זיו "אני את המקרה הזה לא זוכר לחלוטין. ...לחלוטין. אין לי שום זיכרון בו" (שם, עמוד 82 שורות 22-27 ועמוד 83 שורות 1-2). לאחר ששבתי ובחנתי התשתית הראייתית שהונחה לפניי, באתי לכלל מסקנה כי חרף העדר תיעוד מזמן אמת, פנה הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית לפרופ' בר זיו, אשר פענח צילומי רנטגן של שלד העובר שהועברו לבדיקתו. שוכנעתי כי הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית העריך מאד את כישוריו של פרופ' בר זיו וראה בו בר סמכא לפענוח צילומי רנטגן. שוכנעתי, כי הפרקטיקה הייתה להיוועץ עם פרופ' בר זיו במקרים קשים לאבחון, כמו המקרה דנן, שבו ההורים חולים במחלות גנטיות קשות ונבדלות הקשורות בשלד. הדברים אמורים ביתר שאת, משנצפתה על-ידי הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית הקשתה בעצמות העובר. לפיכך, באתי לכלל מסקנה כי צילומי רנטגן של שלד העוּבר הועברו לבדיקתו של פרופ' בר זיו, אשר פענחם. אוסיף בהקשר דנא, כי חובות הרישום והתיעוד מזמן אמת של הפניה לפרופ' בר זיו ותשובתו חלות, בראש ובראשונה, על שירותי בריאות כללית, המוסד שבו טופלה האֵם, שבו נעשה כל מעקב ההריון ושבו בוצעו צילומי רנטגן של שלד העובר (על כך בהרחבה בפרק העוסק בשאלת הרשלנות). יחד עם זאת, סבורני כי אין בהפרת החובות המוטלות על שירותי בריאות כללית בעניין זה (להלן), כדי לשנות ממסקנתי, לפיה עלה בידי שירותי בריאות כללית להוכיח כי נעשתה פניה לפרופ' בר זיו, אשר פענח צילומי רנטגן של העובר שהועברו לחיווי דעתו. לפיכך, אפנה לבחון השאלה האם ניתן לייחס לפרופ' בר זיו רשלנות בפענוח צילומי הרנטגן. חובת זהירות בבואנו לבחון השאלה האם הייתה רשלנות מצידו של פרופ' בר זיו בנסיבות המקרה דנן, יש לבחון תחילה השאלה האם קיימת חובת זהירות. הפסיקה הכירה בחובת הזהירות המושגית של רופא כלפי חולה שבטיפולו (ראו, ע"א 552/66 לויטל נ' מרכז קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד כב(2) 480 (1968); ע"א 744/76 ד"ר שרתיאל נ' קפלר, פ"ד לב(1) 113 (1977)). בענייננו, כנלמד מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי, חוות דעתו של פרופ' בר זיו נדרשה באופן בלתי פורמאלי, עת פרופ' מייזנר פנה לפרופ' בר זיו למרות שהאחרון לא כיהן בתפקיד רשמי באותו מוסד רפואי, ובנסיבות בהן דרך הפנייה לפרופ' בר זיו כלל אינה זכורה לפרופ' מייזנר. כאמור בעדותו של פרופ' מייזנר: "לפעמים היינו יודעים שהוא היה מגיע לסורוקה היינו מחכים לו ומראים לו את הצילומים." (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 40 שורות 11-13; ראו גם, עדותו של פרופ' בר זיו, פרוטוקול דיון מיום 25.10.2009, עמוד 97 שורות 1-5). הפניות לפרופ' בר זיו התקיימו על בסיס מומחיותו הרבה וההיכרות האישית בין השניים. השאלה העולה היא האם בנסיבות אלה מוטלת על פרופ' בר זיו חובת זהירות כלפי התובע. הלכה פסוקה היא, כי חובת הזהירות קיימת גם ב'רפואת מסדרונות' ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט א' מצא בע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נה(5) 241, 264 (2001) בקובעו לאמור: "חובת הזהירות שרופא חב כלפי הנהנה משירותיו כ'עשיית טובה' אינה פחותה מזו החלה על הרופא כלפי מטופל המגיע אל הרופא במסלול הרגיל של קבלת חולים." כך בהפנותו לדברי כב' הנשיא השופט (בדימוס) א' ברק בע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 789 (1996), אשר קבע לאמור: "לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית, אין נפקא מינה אם המטופל פונה מיוזמתו שלו לרופא ומציג לפניו בעיה רפואית, או שהמטופל מופנה לרופא על-ידי מאן דהוא בעוד המטופל אינו מלין על כל בעיה רפואית. בשני המצבים, משבא המטופל אצל הרופא, מוטלת על הרופא חובת זהירות מושגית לנקוט כלפיו באמצעי זהירות סבירים. האופן שבו נוצר הקשר בין הרופא למטופל אינו משפיע על קיומה של חובת זהירות (מושגית) של הרופא כלפי המטופל מהרגע שהקשר ביניהם נוצר." בפסק הדין שניתן בע"א 2055/99, לעיל, חזר כב' הנשיא (בדימוס) השופט א' ברק וקבע בעמוד 270 לאמור: "...הגם שהרופא קיבל את הקטין לטיפולו ללא הפנייה מסודרת, על יסוד 'טובה' שעשה לאחות ראשית בבית החולים, ובעצם תוך 'רפואת פרוזדורים', עדיין יש לרופא חובת זהירות מושגית (ואף קונקרטית) כלפי החולה (הקטין) שהגיע לטיפולו." לאור האמור לעיל, הנני לקבוע כי בנסיבות העניין חב פרופ' בר זיו בחובת זהירות כלפי התובע. התרשלות החובה המוטלת על רופא הינה לפעול במסגרת מקצועו כרופא בזהירות סבירה, המתחייבת בנסיבות העניין, בהתאם לנורמת ההתנהגות המקובלת בעולם הרפואה. כאמור, שירותי בריאות כללית נסמכת על רישום רפואי של פרופ' כרמי ביום המחרת ללידת התובע, לפיו צילומי שלד של העוּבר נבדקו על-ידי פרופ' זיו "שלא מצא שום שברים" (רשומה רפואית מוסדית מספר 481 לתיק המוצגים של שירותי בריאות כללית). פרופ' ירון העיד בבית המשפט כי בהתייחס למסקנה זו של פרופ' בר זיו, הרי שהוא לא טעה, בהוסיפו: "פרופ' בר זיו הוא אורים ותומים ואם היו שברים קרוב לוודאי שהיה מאבחן אותם ואם הוא לא ראה קרוב לוודאי שלא היו שברים... אין מחלוקת שלא היו שברים בצילומי הרנטגן. לא הייתה טעות מצידו" (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 59 שורות 11-12, 25). יחד עם זאת, לטענת פרופ' ירון, בספרות הרפואית ישנם דיווחים על אבחון טרום לידתי של OI באמצעות בדיקות רנטגן גם בהעדר שברים. לדבריו: "ממצאים נוספים המרמזים לאבחנה זו במיוחד לנוכח הסיפור המשפחתי הם למשל תת התגרמות של הגולגולת ומראה בצורת חרוזים של הצלעות" (עמוד 4 לחוות הדעת המשלימה). לפיכך, טענה שירותי בריאות כללית כי פרופ' בר זיו שגה בפענוח צילומי הרנטגן, אשר היה בעל משקל מרכזי באבחון המחלה ממנה סבל העובר כמחלת האֵם. דין הטענה להידחות. ראשית, אין ברישום הרפואי, כפי שתועד על-ידי פרופ' כרמי, כל התייחסות לכך כי במסגרת פענוח צילומי הרנטגן התייחס פרופ' בר זיו גם לאבחנה של המחלה ממנה סובל העוּבר או שלילת החשד לאפשרות קיומה של מחלה מסוימת, לרבות מחלת האב (OI). די בכך כדי לדחות הטענה, לפיה פרופ' בר זיו הוא ששלל אבחנה של מחלת האב בעובר. כך גם לדברי פרופ' כרמי בעדותה: "...על פי התשובה שאין שברים אמרתי שאין מספיק נתונים לאבחנה של OI בשלב זה. זה מה שהוא אמר ועל זה אנחנו הסתמכנו" (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 52 שורות 3-4). יתרה מזאת, פרופ' כרמי העידה כי היא לא שללה את מחלת האב בעוּבר בכל שלבי ההריון. כך גם בהתייחסותה לרישום של היועצת הגנטית בשירותי בריאות כללית מיום 16.11.1994, לפיו הורי התובע "החליטו להמשיך הריון למרות שלפי רנטגן לעובר יש מחלתה של רוזה [האֵם]" (רשומה רפואית מוסדית מספר 274 לתיק המוצגים של שירותי בריאות כללית). פרופ' כרמי העידה כי "לומר שזה מחלתה של האמא, אני לא הייתי כותבת את זה" (שם, עמוד 56 שורות 20-23). כלשונה: "לא שללנו [את מחלת האב (OI)], אמרנו שאין מספיק נתונים." (שם, עמוד 56 שורות 17-18). אם כן, גם לשיטת פרופ' כרמי, לא היה בחוות דעתו של פרופ' בר זיו כדי לשלול אבחנה של מחלת האב בעוּבר, וככל שהצוות הרפואי בשירותי כללית הביא לידיעת הורי התובע כי העוּבר סובל ממחלת האֵם (רשומה רפואית מוסדית מספר 274 לתיק המוצגים של שירותי בריאות כללית), הרי שמדובר באבחון שגוי, אשר אין בינו לבין חוות דעת פרופ' זיו דבר. יוטעם, פרופ' ירון, המומחה מטעם שירותי בריאות כללית, קבע בחוות דעתו כי האפשרות שהעובר לוקה במחלת האֵם אינה סבירה, שכן במחלה זו אין הקשתה של העצמות במהלך התפתחות העובר וגם לא מזהים קיצור ניכר של העצמות. משכך, גם לשיטת המומחה, דווקא הסבירות למחלת האב גבוהה יותר. כלשונו: "אפילו אם לא היו ממצאים נוספים בבדיקת הרנטגן (כגון תת-התגרמות וכו'), ניתן היה לשלול את מחלת האֵם כיוון שזו אינה עתידה להתבטא בגפיים קצרות ומקושתות. כך - בהיעדר אבחנה סבירה אחרת - הייתה בדיקת הרנטגן צריכה להוביל לאבחנה של OI" (עמוד 4 לחוות דעתו המשלימה של פרופ' ירון; ראו גם עדותו בבית המשפט, שם, עמוד 62 שורות 17-19). שנית, גם לשיטת פרופ' מייזנר, כאשר נעשית התייעצות כבענייננו, ההחלטה הסופית היא של הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית ולא של היועץ (שם, עמוד 40 שורות 20-22). ויוטעם, פרופ' בר זיו הכחיש בעדותו שהוא עוסק בסיכויים למחלות גנטיות: "אני לא מתעסק בסיכויים כי אני לא גנטיקאי. אני לא גנטיקאי, לא מתעסק בסיכויים" (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 104 שורות 17-21), בהוסיפו בהמשך כי הדברים אמורים ביחס לצילומי רנטגן של שלד עוּבר בשונה מיילוד ובפרט ביחס למחלה OI (שם, עמוד 107 ועמוד 108 שורות 11-14). בעניין זה, נחה דעתי, כי ההחלטה בעניין סיכויים למחלה גנטית זו או אחרת רובצת לפתחו של צוות הייעוץ הגנטי בשירותי בריאות כללית ולא לפתחו של מומחה רנטגן, גדול ככל שיהיה. כך כעולה גם מהתשתית ראייתית שהונחה לפניי, לפיה חרף ההיוועצות עם פרופ' בר זיו, המשיך הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית לערוך בדיקות רבות באֵם, בשל החשש שהעוּבר סובל ממחלת האב. פרופ' כרמי אף העידה, כי הצוות הרפואי מעולם לא זנח את הרעיון שיתכן והעובר סובל ממחלת OI: "למרות זאת שסיכוי למחלה מאד נמוך היו לא שקטים. לכן, עשינו מספר בדיקות שאני לא בטוחה אם במקום אחר היו עושים אותם... התעקשנו על בירור משום שמירב הסיכויים הסבירים הגנטיים שהיה מדובר בעובר שיש לו מחלת שלד היא יותר של האמא מאשר האבא, משבוע 18 ואילך עשינו כל שבוע צילומי שלד. לדבריה, ההערכה של פרופ' שוחט לפיה הסיכוי למחלת OI בעוּבר הינו קטן ביותר הנחתה את הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית, בהוסיפה: "אך אנו מאד מאד התאמצנו לנסות לבדוק האם לא מתממש כאן סיכוי קטן ביותר קרוב לאפס של מחלה שהיא דומיננטית שהתינוק יקבל אותה, כי אחרת לא היינו עושים את כל הבדיקות. אנו חששנו ממחלה מאד מאד קשה האבא אמר בפירוש כי ילד כמו לאמא אין לו התנגדות, לילד כמו לו, לאבא, הוא מאד מתנגד, אנחנו חששנו מזה" (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 53 שורות 2-19). שלישית, בהעדר צילומי רנטגן של שלד העוּבר לא ניתן להוכיח טעות בפענוחם, וממילא טעות העולה כדי רשלנות מצד פרופ' בר זיו. משלא הובאו צילומי הרנטגן, הרי שלא עלה בידי שירותי בריאות כללית להוכיח, כי העּובר סבל משברים או מהתגרמות של הגולגולת, ובהתאם לבחון השאלה האם פרופ' בר זיו התרשל בפענוח הצילומים. בעניין זה אבקש להרחיב ולעמוד על החובות המוטלות על רופא לתעד ברישומים הטיפול הניתן לחולה ולשומרם. בתי המשפט עמדו במשך השנים על החשיבות שבעריכת רשומות רפואיות תקינות ומלאות בזמן אמת. בע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט(3) 253 (1985) (להלן - פסק דין קנטור), עמד כב' השופט ד' לוין על חשיבות הרישום, הן מההיבט של יעילות הטיפול הרפואי והן מההיבט המשפטי-ראייתי, בקובעו בעמוד 259 לאמור: "ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים, הנעשים על ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו... על פי הרישומים ובהסתמך עליהם יוכל לקיים מעקב שוטף ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים ולקבל את ההחלטות הנאותות. רישומים אלה חשיבותם רבה גם כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר". בע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה, פ"ד נב(1) 145 (1998), הוסיף כב' השופט ת' אור וקבע בעמוד 157 לאמור: "הנה כי כן, היעדרם של רישומים הנדרשים על-פי שיגרת הנוהל הרפואי מצביע על אי מילוי חובה החלה על הרופאים ועל המוסד הרפואי כלפי המטופלים, ומהווה מחדל רשלני. במחדל זה יש כדי לפגום גם באפשרויות הטיפול בחולה בעתיד, וגם כדי לשלול ממנו ומבית המשפט ראיה בעלת חשיבות במקרה של התדיינות עתידית בין החולה לבין הרופא או המוסד. מחדל זה של הרופא או של המוסד הרפואי פועל לחובתם בהתדיינות משפטית בין החולה לבינם, בכל אותם מקרים שקיומו של רישום נאות היה בו כדי להבהיר את העובדות שבמחלוקת. ... חשיבותם הרבה של רישומים רפואיים היא בכך, שניתן יהיה לעיין בהם ולהשתמש במידע האצור בהם, הן לצורך המשך טיפול בחולה בעתיד והן כראיה למצבו וטיפול הרפואי שקיבל. לפיכך, אין די בקיום רישום מסודר כנדרש. ללא שמירה על הרישומים, נעקרת כל התועלת שניתן להפיק מהם." (ראו גם, ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1) 720 (1980) (להלן - פסק דין קופר); ע"א 5049/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369 (1995)). על רקע החשיבות שבשמירת רישומים רפואיים הותקנו תקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז-1976. הוראת תקנה 2 לתקנות מורנו, כי כל בית חולים יהיה אחראי להחזקת הרשומות שנעשו בבית החולים, ובכלל זאת תיקו הרפואי של החולה, צילומי רנטגן ודוחות על הממצאים לפי הצילום, באופן שיאפשר איתורן תוך זמן סביר. בהתאם להוראת תקנה 4 לתקנות, חייב בית החולים לשמור על תיקו הרפואי של חולה בבית חולים 20 שנה לאחר האשפוז או הטיפול האחרון. יתרה מזאת, נקבע בהוראת תקנה 3 לתקנות, כי אין להוציא רשומה מבית החולים ללא הרשאה בכתב מאת הממונה בבית החולים. ככל שניתנה הרשאה, זו תכלול הסיבה להוצאת הרשומה ולמי נמסרה. ככל שהוצאה רשומה מבית החולים, ישמור הממונה על העתק או צילום ממנה במקומה. למותר לציין, כי ברבות השנים חלה התפתחות במחשוב ובאמצעים הטכנולוגים המאפשרים תיעוד יעיל לאורך זמן ושמירת הרשומות. כמו כן, עלה הסטנדרט בעניין הרשומה הרפואית. זאת, גם על רקע הסדרת החובה לנהל רשומות רפואיות ולשומרן וזכות החולה למידע רפואי המצוי ברשומות הרפואיות, במסגרת הוראות סעיפים 17 ו-18 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, עת קודם לכן הדבר הוסדר, כאמור, בחקיקת משנה. לאור האמור לעיל, הנני לקבוע כי חובת ניהול הרישומים הרפואיים בעניינו של התובע והשמירה עליהם מוטלת על שירותי בריאות כללית, המוסד שבו טופלה אֵם התובע במהלך כל ההריון ושבו נערכו צילומי הרנטגן, אשר הופנו לעיונו של פרופ' בר זיו לצורך קבלת חוות דעתו. בהקשר דנא, כאמור, פרופ' מייזנר כלל לא זוכר באיזה אופן התבצעה הפנייה לפרופ' בר זיו. הוא אינו זוכר האם הפנייה נעשתה באמצעות הטלפון והאם הצילום "יצא" מגבולות המרכז הרפואי סורוקה. יתכן שחוות הדעת ניתנה בזמן שפרופ' בר זיו ביקר במרכז הרפואי סורוקה. שכן, לדברי פרופ' מייזנר בעדותו: "בתקופה שפרופ' בר זיו עזב את בית חולים סורוקה עוד מספר שנים שעזב הוא היה מגיע פעם בכמה חודשים או פעם בכמה שבועות לתת ייעוץ לחטיבת הילדים בפענוח צילומי רנטגן ואז היינו מנצלים להראות לו את הצילומים, אני לא יודע אם גם במקרה זה". (פרוטוקול דיון מיום 12.10.09, עמוד 38 שורות 12-15 ועמוד 40 שורות 12-13). בנסיבות בהן נטל הראיה רובץ על שכמה של שירותי בריאות כללית, שולחת ההודעה לצד שלישי, ומשזו הפרה החובה החלה עליה לשמור צילומי הרנטגן של שלד העובר, לכל הפחות במסגרת תיקה הרפואי של האֵם בבית החולים או העתקם, ובכלל זאת פענוח צילומים אלה, הנני לקבוע כי היא לא עמדה בנטל הראיה להוכיח התרשלות של פרופ' בר זיו. בהתייחס לטענת שירותי בריאות כללית, לפיה הדסה גרמה ל"נזק ראייתי", בנסיבות בהן פרופ' בר זיו לא רשם את הפנייה אליו ומסקנותיו - אין בידי לקבלה. על-פי דוקטרינת "הנזק הראייתי" מקום שצריך לבצע רישום רפואי והוא לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יעבור נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת לרופא או המוסד שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים (פסק דין קנטור). הסיבה להעברת נטל ההוכחה במצבים של נזק ראייתי הינה אי שוויון בין רופא למטופל, כפי שהטיב לבטא זאת כב' השופט ת' אור בע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535, 542-543 (2004) בקובעו לאמור: "ניסיון זה של תובע להעברת הנטל הוא חלק מטענה בסיסית עקרונית, שעל-פיה ביחסים אשר בין רופא לבין מטופל קיימת מערכת של אי-שוויון ביכולת לדעת את טיבו ואת פרטיו של הטיפול הרפואי שנתן הרופא למטופל. ... חוסר שוויון כאמור קיים גם כשהרישומים הרפואיים נעדרים - אלה שהיה על הרופא לרושמם וחובה הייתה עליו, או על המוסד שהוא עובד בו, לשומרם. הרופא הוא אשר יודע את העובדות הנוגעות לטיפול במטופל שהוא טיפל בו, והוא היה יכול לתעד הן את הדיאגנוזה של מחלת המטופל הן את דרכי הטיפול בו. המטופל בדרך-כלל אינו יודע אינפורמציה זו, ואמצעיו לבררה, באין רישומים מזמן אמת, מצומצמים. מטעם זה נתקבל בפסיקה הכלל שבמקרה כזה עובר נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן, אל הרופא או אל המוסד הרפואי... הרופא (או המוסד) אשר לא ערך את הרישומים או לא שמר עליהם כנדרש, הוא שגרם לנזק זה של היעדר הרשומות הרפואיות. בשל 'נזק ראייתי' זה שנגרם נבצר מן התובע לברר ולהוכיח את העובדות הנוגעות לטיפול שקיבל ולמצב בריאותו במהלך הטיפול הרפואי. מכאן ההצדקה להעברת נטל השכנוע". בענייננו, אין המדובר במצב של חוסר שוויון בין שירותי בריאות כללית להדסה. כאמור לעיל, החובה לשמור את צילומי הרנטגן - מכוחם ניתן היה לבחון שאלת התרשלות פרופ' בר זיו בפענוחם - חלה על שירותי בריאות כללית; ומשלא נטען או הוכח כי הצילומים נערכו במקום אחר (ראו עדותה של פרופ' כרמי, פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 50 שורות 8-11). חובה זו מקפלת בתוכה גם החובה לשמור העתק של הצילומים ולרשום הסיבה להוצאתם ולמי נמסרו, ככל שיצאו את כותלי המרכז הרפואי סורוקה. ויודגש, אין ספק שחובת הרישום לא פוסחת גם על פרופ' בר זיו, אשר חייב היה לתעד גם הוא ברישומיו הפנייה אליו והממצאים אליהם הגיע. פרופ' בר זיו אף העיד כי כיום הוא מתעד כל שיחה, חוות דעת והתפתחות ולו הקטנה ביותר (פרוטוקול דיון מיום 25.10.2009, עמוד 114 שורות 2-6). יחד עם זאת, בהעדר צילומי הרנטגן של שלד העוּבר וכל תיעוד אחר בדבר אבחנה של פרופ' בר זיו - התשתית הראייתית ההכרחית לבחינת שאלת התרשלות פרופ' בר זיו - נשמט הבסיס להודעה לצד שלישי. כאמור, לפניי תיעוד רפואי מאוחר של פרופ' כרמי לפיו פרופ' בר זיו "לא מצא שום שברים". הא ותו לאו. הגם שבכך היה כדי לתמוך במסקנתי, לפיה אכן נעשתה פנייה לפרופ' בר זיו לחווֹת דעתו על צילומי רנטגן של שלד העובר, אין בכך כדי להוות תשתית ראייתית מספקת להוכחת התרשלות של פרופ' בר זיו (ראו גם עדות פרופ' ירון, פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 62 שורות 1-2). למעלה מן הצורך, אתייחס בזהירות הראויה גם לגופה של הטענה בדבר התרשלות פרופ' בר זיו בפענוח צילומי הרנטגן של שלד העוּבר. כאמור, שירותי בריאות כללית נסמכת על רישום רפואי של פרופ' כרמי ביום המחרת ללידת התובע, לפיו צילומי שלד של העוּבר נבדקו על-ידי פרופ' זיו "שלא מצא שום שברים" (רשומה רפואית מוסדית מספר 481 לתיק המוצגים של שירותי בריאות כללית). פרופ' ירון, המומחה מטעם שירותי בריאות כללית, קבע בחוות דעתו כי היה מצופה מפרופ' בר זיו ליתן דעתו לממצאים נוספים העולים מצילומי רנטגן של שלד העובר - תת התגרמות של הגולגולת ומראה בצורת חרוזים של הצלעות - המרמזים על אבחנה של מחלת OI. בהתייחס לקביעה של פרופ' בר זיו, כפי שתועדה ברישום של פרופ' כרמי, לפיה לא נמצאו שברים, הרי שכאמור לעיל, גם פרופ' ירון הסכים כי לא היתה כל טעות באבחון (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 59 שורות 5-12, 24-25). אין חולק, כי ייתכן שלֵעובר, סובל מתסמונת OI, לא יהיו שברים בשבוע 22 ובשבוע 26 להריון, וכי הם יתפתחו אצלו בהמשך ואף רק לאחר הלידה. פרופ' מייזנר (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 44 שורות 21-23 ועמוד 45 שורה 1), פרופ' כרמי (שם, עמוד 52 שורות 2-13), פרופ' ירון (שם, עמוד 59 שורות 14-25) ופרופ' בר זיו (פרוטוקול דיון מיום 25.10.2009, עמוד 103 שורות 21-27) מאשרים שמאחר ובמחלת OI מסוג III השברים יכולים להופיע לאחר שבוע ה-26 להריון ואף לאחר הלידה, הרי שאם לא נמצאו שברים בשבוע ה-26 להריון, עדיין אין אפשרות לשלול בוודאות את קיום המחלה. זאת לעומת מחלת OI מסוג II בה סביר יותר שיהיו שברים בשבוע ה-26 להריון. ברישום הרפואי של ד"ר צ'מקה ביום המחרת ללידת התובע נכתב: "צילום אגן: מדגים אותו הממצא שיכול להיות תוצאה של שבר תוך רחמי לא טרי, אך אין וודאות לכך" (רשומה רפואית מוסדית מספר 481 לתיק המוצגים של שירותי בריאות כללית). סבורני, כי אין באמור כדי ללמד על הימצאות שברים בשלד העובר בצילומי הרנטגן שבהם עיין פרופ' בר זיו. ככל שאכן השבר שאובחן באגן התובע אינו טרי, הרי שהופעתו יכולה הייתה להיות בשליש השלישי של ההריון, לאחר צילומי הרנטגן דלעיל, אפשרות מסתברת על דעת כל הרופאים בתיק (ראו גם, עדות פרופ' בר זיו, פרוטוקול דיון מיום 25.10.2009, עמוד 116 שורות 8-9). כמו כן, לאור מיקום השבר אפשר כי מדובר בשבר מיילדותי, שנגרם בזמן שהתובע יצא בתעלת הלידה (שם, עמוד 121 שורות 24-25 ועמוד 122 שורות 1-3, 20-22). בנוסף, פרופ' צ'מקה הוא גנטיקאי ואינו רדיולוג, כך שהערכתו דלעיל כלל אינה בתחום מומחיותו. לפיכך, הנני לקבוע כי אין ברישום האמור כדי לשנות ממסקנתי, לפיה לא נפלה כל טעות, וממילא לא העולה כדי התרשלות, בתשובת פרופ' בר זיו דלעיל. יתרה מזאת, צילומי הרנטגן של שלד העוּבר בוצעו במרכז הרפואי סורוקה (ראו גם עדותה של פרופ' כרמי, פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 50 שורות 8-11). פרופ' בר זיו העיד כי בכל מקרה לא הייתה לו אפשרות לראות אם ההתגרמות לקויה, כיוון שכדי לראות את השלד של העוּבר בצורה טובה צריך לעשות צילום בזווית אלכסונית, בעוד צילומי הרנטגן מהמרכז הרפואי סורוקה היו פרונטאליים בלבד באותה תקופה (פרוטוקול דיון מיום 25.10.2009, עמוד 102 שורות 13-21). לבסוף, יש לזכור כי אין כל תיעוד בזמן אמת של חוות דעתו של פרופ' בר זיו, בנסיבות בהן, לשיטת שירותי בריאות כללית, אפשר כי ההתייעצות עימו נערכה בעל-פה בין כותלי המרכז הרפואי סורוקה. לפיכך, תיעוד ממצאי פרופ' בר זיו כאמור ברישום של פרופ' כרמי, אין בו כדי לשלול האפשרות, התיאורטית, כי פרופ' בר זיו חיווה דעתו גם על ממצאים בדבר תת התגרמות של הגולגולת ומראה בצורת חרוזים של הצלעות, אשר לא מצאו ביטוי ברישום המאוחר. ויודגש, פרופ' מייזנר העיד: "כיון שההיריון נמשך אני לא זוכר מה הייתה תשובתו של בר זיו" (פרוטוקול דיון מיום 12.10.2009, עמוד 42 שורה 10. ראו גם עדות פרופ' ירון, שם, עמוד 60 שורה 19). בנסיבות אלה, אין כל בסיס להנחה של פרופ' ירון, לפיה פרופ' בר זיו לא התייחס לממצאים נוספים העולים מצילומי רנטגן של שלד העובר בדבר תת התגרמות של הגולגולת ומראה בצורת חרוזים של הצלעות, אשר יש בהם כדי לרמז על מחלת OI. למותר לציין, כי כעולה מעדותו של פרופ' בר זיו, אשר לא נסתרה, התובע נולד ללא שברים בצלעות ולא אובחנה אצלו גולגולת רכה (פרוטוקול דיון מיום 25.10.2009, עמוד 103 שורות 4-6, 11-20). בכך יש כדי לחזק המסקנה כי לא נפלה כל טעות בפענוח של פרופ' בר זיו צילומי הרנטגן של שלד העוּבר, משלא היה בסיס לקביעה בדבר תת התגרמות של הגולגולת ומראה בצורת חרוזים של הצלעות. סיכומו של דבר - לא עלה בידי שירותי בריאות כללית להוכיח כי הממצא שקבע פרופ' זיו, כמצוין ברישום המאוחר של פרופ' כרמי, לפיו העובר אינו סובל משברים, היה שגוי. כאמור, במחלה ממנה סובל התובע (OI מסוג III) יכולים השברים להתפתח גם לאחר השבוע ה-26 להריון, המועד שבו צולם שלד העוּבר והועבר לעיון פרופ' בר זיו. אין חולק שפרופ' בר זיו הינו מומחה בתחום הרנטגן ולכן, מבחינת שירותי בריאות כללית, הם סמכו על שיקול דעתו בקובעו שלא נמצאו שברים. בידי לקבל כי הדבר הגביר את נטייתם להאמין שהעוּבר אינו סובל ממחלת האב (OI). יחד עם זאת, לא הוכח כי פרופ' בר זיו חיווה דעתו לעניין המחלה ממנה סובל העוּבר או שלילת אפשרות קיומה של מחלת האב בעוּבר. במכלול נסיבות העניין נחה דעתי, כי האחריות לאבחון המחלה ממנה סובל התובע היתה על כתפי שירותי בריאות כללית. כמו כן, בהעדר שמירת צילומי הרנטגן או העתקם, חרף החובה החלה על שירותי בריאות כללית לעשות כן, ובהעדר תיעוד פרטי הפנייה לפרופ' בר זיו ותשובתו, לא עלה בידי שירותי בריאות להוכיח התרשלות של פרופ' בר זיו בפענוח צילומי הרנטגן. בכלל זאת, לא עלה בידי שירותי בריאות כללית להוכיח, כי צילומי הרנטגן של שלד העובר שהועברו לעיון פרופ' בר זיו הדגימו תת התגרמות של הגולגולת ומראה בצורת חרוזים של הצלעות (המרמזים על אבחנה של מחלת OI), וממילא לא הוכח כי פרופ' בר זיו לא התייחס לממצאים אלה ככל שהיה מקום לעשות כן. משקבעתי כי לא הוכחה התרשלות של פרופ' בר זיו בפענוח צילומי הרנטגן של שלד העוּבר משבוע 22 ומשבוע 26 להריון, מתייתר הדיון בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק. אעיר, בזהירות הראויה, כי ככל שפרופ' בר זיו התרשל בפענוח צילומי הרנטגן של שלד העוּבר ובקביעה אבחנתית כי העובר אינו סובל ממחלת האב (OI) - אשר כאמור לא עלה בידי שירותי בריאות להוכיח - התרשלות זו תרמה להיגרם הנזק. זאת, בהניחי המשקל הרב שייחס הצוות הרפואי בשירותי בריאות כללית לחוות דעתו של פרופ' בר זיו ("האורים והתומים"). מאידך, האחריות לאבחון המחלה ממנה סבל העובר רבצה לפתחה של שירותי בריאות כללית, אשר בכתליה בוצע מלוא המעקב אחר ההריון והטיפול באֵם התובע, לרבות לאחר קבלת תשובת פרופ' בר זיו (לעיל). בנסיבות העניין, לא מצאתי להידרש לטענה בדבר שלילת הקשר הסיבתי בשל העדר כוונה של הורי התובע להפסיק ההריון. המדובר בסוגיה המעוררת שאלות הקשורות במדיניות משפטית ובשאלות של מוסר וצדק, לרבות בחינה תיאולוגית-דתית ביחס להורי היילוד, המהווה אף פגיעה בעקרון השוויון שבין ילדים להורים בני דתות שונות ובעלי אדיקות שונה לדתם. בענייננו, אף ביתר שאת עת ההחלטה להיכנס להריון נסמכה על ייעוץ גנטי מוטעה, אשר הנחה גם את שירותי בריאות כללית במהלך מעקב ההריון. לא זה המקרה להידרש לסוגיה מורכבת זו. סוף דבר ההודעה לצד שלישי נדחית. שירותי בריאות כללית תישא במלוא הוצאות המשפט בהליך זה, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 75,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי-כוח הצדדים. ניתן היום, י"ג אייר תש"ע, 27 אפריל 2010, בהעדר הצדדים. תביעות רשלנות רפואיתרשלנותרפואה