##האם ניתן להגיש תביעה נגד שוטר ?## הענקת הסמכות למדינה להודיע (ולא לבקש) לבית המשפט על קיומה של חסינות של שוטר (ולחייב את דחיית התביעה נגדו) הנה למעשה הענקת סמכות מעין שיפוטית, סמכות הנתונה על פי רוב לבתי המשפט. בפסיקה קיימות דעות שונות באשר למהות הביקורת שמבצע בית המשפט על הודעת החסינות של שוטרים. יש שסברו כי מדובר בבדיקה כפי שמקובל בהליך אזרחי (היינו האם כתב התביעה מגלה עילה כפי שבודקים בבקשה לדחייה על הסף) ואילו אחרים סברו שמהות הבדיקה הנה מנהלית באופייה, היינו הליך הבוחן את סבירות ההחלטה ואת דרך קבלתה באמות המידה של קבלת החלטה מנהלית - סבירות ההחלטה, בחינת כל השיקולים הרלוונטיים ואי שקילת שיקולים זרים. נראה כי הדעה הרווחת בפסיקה כיום הנה האחרונה, היינו שעל בית המשפט לבחון את הודעה החסינות במשקפי ההליך המנהלי (לבחינה מקיפה של הדעות השונות ראה לאחרונה רע"א 26071-11-11 מ"י נ' אהוד אולמרט (טרם פורסם) וכן ראה מאמרן של תמר קלהורה ומיכל ברדנשטין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) חסינות עובדי ציבור" הפרקליט נא(1), 293. ##חובת הזהירות המוטלת על שוטר:## בית המשפט העליון עסק לא פעם בחובת הזהירות המוטלת על שוטר, כך למשל קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת המנוח חגי יוסף כי- "על פי פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א- 1971, תפקידה של המשטרה לעסוק ב"מניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש (סעיף 3). ...בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה... הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית (ענין וייס, בעמ' 181)..." ##תביעת פיצויים על מעצר שווא:## כב' השופט מ' סובל בת"א 11573/04 צבי ליבוביץ' ואח' נ' מ"י, (מיום 25.1.06) פסק כי: "מעצר שווא עשוי להקים עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה (בנוסף לעילת תביעה לפי סעיף 38 לחוק המעצרים). עשוי, אך לא חייב... אכן, עוולת הרשלנות הנה המקור המרכזי להגנה על זכויות הפרט מפני מעשי הרשות (ד. ברק-ארז, עוולות חוקתיות (תשנ"ד); א. ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (תשנ"ד) 777- 792; י. גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (חלק ראשון) משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, (חלק שני) משפט וממשל ג (תשנ"ו) 55). כל זאת אימתי? מקום בו המדיניות המשפטית, הבוחנת את ההקשר הנדון, את נסיבות המקרה ואת התנהלות המדינה מחד והאזרח מאידך, תומכת בהטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית על המדינה. היה ושיקולי המדיניות אינם מצדדים בהטלת חובה כזאת, לא יהיה בהתנהלות נציגי המדינה כדי להקים רשלנות, אפילו אם פעולתם הייתה שלא כדין.... גם אם חובת הזהירות קיימת, עדיין כדי שהמדינה תחוב ברשלנות צריך להתקיים בה יסוד ההתרשלות, רוצה לומר: הסטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. "היקף התפרסותה של אמת המידה של 'האדם הסביר' נקבע על-פי מידת התגובה של הסכמה או של אי-הסכמה של השופט כלפי התוצאה. תגובה זו מבוססת בעיקרה על הניסיון האנושי של השופט מזה ועל עקרונות ומטרות חברתיות מזה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 137). כדי להכריע האם טיפולה של המשטרה בעניינו של התובע עלתה כדי רשלנות לא ניתן אפוא להסתפק בעצם חוסר החוקיות של שעות המעצר שמאז הגעת התובע אל תחנת המשטרה ועד לשחרורו בבית המשפט. יש להוסיף ולבחון את הרקע שהוביל את מי שהחליט על המעצר לקבל את אותה החלטה; את הצורך בהטלת אחריות בנזיקין בנסיבות הספציפיות לשם הכוונת התנהגותה של המשטרה בעתיד ולשם הבטחת זכויות היסוד של הנחקרים לחירות אישית ולשמירה על הכבוד; ואת הקלקולים העשויים לצמוח כתוצאה מהטלת האחריות הן לעבודת המשטרה והן לאופן התייחסותם של חשודים אל מערכת האכיפה והמשפט. חיוניותן של "מסננות" מעין אלה לצורך קיומה של רשלנות הוצגה על ידי בית המשפט העליון בדיון בתביעת נזיקין שעניינה אופן שימוש המשטרה בסמכות המעצר (ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346)..." למרות זאת בנקיטת אותה גישה זהירה יש להיזהר מהתוצאה ההפוכה: "אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית. " (שם, שם). ניתן לומר כי האיזון בין השיקולים השונים מחייב את בית המשפט ריסון בבחינת שיקול הדעת של המשטרה. כך נקבע כי 'לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול, תוך שיכבד את מתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר. אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי' (וייס, עמ' 185). ##פציעה במהלך פינוי אישה על ידי שוטרים:## בע"א 3238/09 מ"י – משטרת ישראל נ' טלי בן לולו – נדון מקרה בו אנשי משטרה הוציאו אישה בכוח מרכב של מי שהיה באותה העת, בן זוגה בנפרד. במהלך האירוע נאבקה המשיבה בשוטרים, רגלה נתקעה בין דופן הרכב למושב, והיא נחבלה. נקבע שהמשטרה פעלה כדין ובסמכות משסייעה לבעל הרכב בהוצאת האישה מהרכב, כיוון שהיה זכאי לסעד עצמי של פינוי מסיג גבול, תוך שימשו בכוח סביר, שכן מדובר בהסגת גבול "טריה" ובעל הרכב היה זכאי לקבל את עזרת המשטרה בהפעלת זכות העזרה העצמית. כן נקבע כי " יש להדגיש, כי בין יתר חובותיה של המשטרה מצויה החובה לסייע בשמירה על רכוש האזרחים, לרבות מפני הסגת גבול, מה גם שהסגת גבול מערערת בצורה קשה את הסדר החברתי ופוגעת בתחושת הביטחון של הציבור. לאחרונה שב בית המשפט העליון והזכיר חובה זו של המשטרה, תוך שגם הפנה לפסיקה קודמת, באמרו: "אין לשכוח שהמשטרה ויחידיה אינם אמונים רק על הטיפול הנקודתי בחשודים ובעבירות אותם הם חוקרים, ובמקביל לחובה זו מוטלת עליהם החובה הכללית יותר לשמור על שלום הציבור, ועל שמירת ביטחונו הגופני והרכושי" (רע"א 5277/08 עזבון אליקשווילי נ' מדינת ישראל). ביהמ"ש ציטט מפס"ד אליקשווילי הנ"ל "החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת. ... איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המינהלי המסור למשטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור ....... ודוק – במקרה דנן היענות לבקשה שהופנתה ע"י השוטרים למשיבה לא הייתה כרוכה בפגיעה ממשית, או אפילו בפגיעה כלשהי, בזכויות המשיבה, בעוד שהמשך המצב הקיים היה בו כדי לפגוע בזכויות המשיב ולשלול ממנו את האפשרות להשתמש שימוש סביר ברכב בו החזיק, כשאין בפני השוטרים טענה שהחזקה זו אינה כדין. " ##בחינת סבירות החלטות של שוטר:## ההלכה הפסוקה עמדה על אבחנות נוספות באשר לקביעת התרשלות מצד שוטרים, כך למשל קבע כב' השופט מ' יועד הכהן בע"א 5001/10 איתמר בן גביר נ' שלמה אפרתי ואח': "אף אם הוכח שהמעצר או העיכוב היו שלא כדין, אין זה סופו של המסע אלא רק תחילתו. שכן, בנוסף לשאלה אם התקיימה הפרה של הדין, על בית המשפט לבחון אם אותה הפרה, ככל שהוכחה, היתה גם רשלנית ובלתי סבירה. כנאמר בע"א (י-ם) 3006/09 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופטת יהודית צור: "בבחינת השאלה אם היתה רשלנות בפעילות המשטרה, אין להסתפק רק בבחינת עצם החוקיות של המעשים, אלא יש צורך לבחון את מכלול הנסיבות והרקע שהובילו למעשה ואת חומרת הפגיעה בזכויות היסוד של האדם לעומת סבירות הפעילות של המשטרה באכיפת החוק. יחד עם זאת, בבחינת השאלה אם היתה התרשלות יש לשמור ולהיזהר כי לא תיפגע פעילותה החשובה של המשטרה וכי לא יוטלו עליה מגבלות המקשות על פעילותה הסדירה והתקינה לשמירה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור". ##הוכחת התרשלות מצד המשטרה:## בע"א 4371/13 נקבע כי במבט לאחור, יתכן כי ניתן לעמוד על פגמים מסויימים שנפלו בהתנהלות המשטרה, אך לא די בכך – אף בהתעלם מסוגיית אי הוכחת הנזק – כדי לבסס התרשלות ו/או אי מילוי חובתה של המשטרה על פי דין ולקבוע חבותה של המשיבה בנזיקין. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי: "פעולותיה של המשטרה אשר חלקן יכולות היו, בחכמה שבדיעבד להיעשות בדרכים חלופיות, או לא להיעשות כלל, אין בהן, כשלעצמן כדי להצביע על התרשלותה של הנתבעת, או על חריגה ממתחם שיקול הדעת המסור לה. אין חולק, כי לתובעים, כמו לכל חשוד בהליך הפלילי, נגרם סבל כתוצאה מפתיחת הליך פלילי כנגדם. יחד עם זאת, למעט במקרים הקבועים בחוק, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לחייב את המדינה בתשלום פיצויים" ##עיכוב אישה על ידי המשטרה:## בת"א 8500-05-11, מקרה בו התובעת עבדה בבנק ונדרשה ע"י מנהליה לעזוב את המקום, שהיה מקום עבודתה. הוזמנה משטרה והשוטרים דרשו מהתובעת לעזוב את הבנק. התובעת התנגדה לכך והסבירה לשוטרים כי יש לה זכות להיות בבנק על פי הסכם ההעסקה שלה ולאחר שהתובעת המשיכה בהתנגדותה לעזוב את בניין הבנק, הודיעו לה השוטרים כי הם מעכבים אותה וביקשו ממנה להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, אולם היא התנגדה לעיכוב. בעקבות כך הודיעו השוטרים לתובעת שהיא עצורה; הם כבלו את ידיה באזיקים, תוך שימוש בכח סביר ומינימאלי על מנת לאזוק אותה, להוציא אותה מהבנק ולהביא אותה לתחנת המשטרה שם נערך עליה חיפוש. לאחר מכן שוחררה התובעת ממעצר ללא חקירה. בדו"ח העיכוב והמעצר שהוכן על ידי השוטרים צוין כי עילת המעצר הינה הסגת גבול, וסירוב לעיכוב ביהמ"ש בדק, אם הבקשה לעיכוב התובעת נעשתה בסמכות וכדין על ידי השוטרים. ביהמ"ש קבע בתיק זה: "לטענת השוטרים, בקשת העיכוב הייתה בגין חשד לביצוע עבירת הסגת גבול. עבירה זו מוסדרת בסעיף 447 לחוק העונשין, אשר קובעת: "447 (א) העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה, דינו - מאסר שנתיים: נכנס לנכס או על פניו; לאחר שנכנס כדין לנכס נשאר שם שלא כדין. נעברה עבירה לפי סעיף זה כשהעבריין נושא נשק חם או קר, דינו - מאסר ארבע שנים". על פי הפסיקה, סעיף זה מעניק הגנה על מחזיק, שיכול להיות אדם ויכול שיהיה תאגיד, לרבות .... עוד עולה כי, ככלל, ההישארות בנכס בניגוד לרצונו של המחזיק ועל אף דרישה מפורשת מצידו לעזוב את המקום מהווה הישארות בנכס כשלא כדין, כאמור בסעיף 474 א' (2...... הפסיקה החילה לעניין הסגת גבול את כלל הציפיות ההלכתי, באופן שאין צורך להוכיח את הרצייה לתוצאת ההפחדה, העלבון או ההקנטה, וכי ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות שקולה כנגד ..... הפסיקה אף פירשה את המושג "להקניט" באופן רחב שכולל תחושת אי-נוחות, מורת רוח, פגיעה בפרטיות והקנטה לשמה......על בית המשפט לשאול האם זיכוי זה מהווה חלק חיוני לביסוס עילת תביעתו הנטענת של התובע. ##מעצר שהתברר כלא חוקי בדיעבד:## בת.א. (חי) 6040-06-12 דוד שפירא נ' מ"י נקבע כי במעצר הייתה חוקית, ואולם אף אם היה מקום לקבוע כי המעצר נמצא בדיעבד שלא חוקי – אין הדבר מטיל בהכרח חבות בנזיקין על המדינה, שכן לא כל עיכוב או מעצר שבדיעבד נמצאו שלא כדין מצדיקים כי המדינה תחוב ברשלנות, ויש לבחון האם התנהלות המשטרה במקרה כזה חרגה ממתחם הסבירות באופן שמצדיק להטיל עליה אחריות בנזיקין: לא כל טעות הנעשית במהלך החקירה ובזמן אמת מהווה על כן הפרה של חובת הזהירות והתרשלות מצד גורמי החקירה" – ראה פסק הדין בעניין יוסף. כן ראה האמור בדברי כב' הש' סובל בת.א (י-ם) 11573/04 צבי ליבוביץ נ' מ"י ניתן ביום 25/1/06: "כדי להכריע האם טיפולה של המשטרה בעניינו של התובע עלתה כדי רשלנות, לא ניתן איפוא להסתפק בעצם חוסר החוקיות של שעות המעצר... יש להוסיף ולבחון את הרקע שהוביל את מי שהחליט על המעצר לקבל את אותה החלטה, את הצורך בהטלת אחריות בנזיקין בנסיבות הספציפיות לשם הכוונת התנהגותה של המשטרה בעתיד ולשם הבטחת זכויות היסוד של הנחקרים לחירות אישית ולשמירה על הכבוד, ואת הקילקולים העשויים לצמוח כתוצאה מהטלת האחריות הן לעבודת המשטרה והן לאופן התייחסותם של חשודים למערכת אכיפת המשפט". וכן ראה האמור בע"א (י-ם) 3238/09 מ"י נ' טלי בן לולו ניתן ביום 8/9/09: "אין מקום להצר את צעדיה של המשטרה על ידי הרחבת האפשרות למצאה חייבת בנזיקין מעבר להכרחי, ויש להשמר מפני קביעת נורמת זהירות שתביא ליצירת משטרה הססנית שתרתע להפעיל שיקול דעת ולממש את סמכויותיה במקרים הראויים". ##טעויות בשיקול דעת של שוטר:## בה.א. 3359/06 פרופ' אלדר נ ' מ"י נקבע: בעת ביצוע של הערכת האופן שבו מילאה המשטרה את תפקידה יש להיזהר מאותה 'חוכמה שבדיעבד' המסורה למי שמנתח את האירוע לאחר שאירע תוך שהוא מודע לתוצאותיו ובוחן את הכשלים שנפלו בו. את הניתוח יש לעשות 'בהתאמה לתנאי השטח ולא בישיבה של 'אדם נינוח ב'כורסת מנתחים ובידו איזמל מדויק' (כלשונו של כב' הנשיא ו' זילר בת"א (י"ם) 1030/98 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל, בפס"ד אלדר ביהמ"ש סקר את הפסיקה בנושא והפנה לבע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, שם קבע כב' הנשיא ברק: "כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילים של החלופות והמחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן אליה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה. אין לנתק את ההתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההתנהגות ל"תנאי מעבדה" (ראו ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' זאוויד באדר אחליל). כן יש להתחשב בטעויות בשיקול דעת שאינן מגיעות כדי התרשלות. ודוק: מצב החירום אינו קובע אמת מידה מיוחדת של סבירות. מצב החירום הוא אחת הנסיבות הקובעות את דרכי ההתנהגות הסבירה. גם במצבי חירום יש ואדם מתנהג באופן לא סביר, ועליו לשאת בתוצאות התרשלותו......... "אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה."ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס"). ##חובת הזהירות המושגית של המשטרה:## למשטרת ישראל קיימת חובת זהירות מושגית בביצוע פעולותיה כלפי אזרחי המדינה. ס' 3-4 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) התשל"א-1971, קובעים כי על המשטרה לעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובהעמדתם לדין, בשמירה הבטוחה על אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש לרכוש. לצורך כך, ניתנות לשוטרים סמכויות נרחבות. למשטרה מוענקות סמכויות בחיקוקים שונים שמטרתן לסייע לה למלא תפקידה זה. כך, למשל קובע חוק הבטיחות במקומות ציבוריים התשכ"ג-1962, ב-ס' 8-10, סמכויות המשטרה בהתקהלויות מאורגנות, לרבות אירועי ספורט, הכוללות סמכות להורות על תיקון ליקויים ואף במקרה הצורך הודעה על ביטול האירוע ופיזור המשתתפים בו. על רקע זאת, הוטלה על המשטרה חובת הזהירות בנזיקין. חלה עליה חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתי. ##כתב תביעה לדוגמא## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעת: גב' _________ ת.ז. _________, תושבת _________, _________. 2. הנתבעים: א. מדינת ישראל – משטרת ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז _________, _________, _________. ב. שוטר _________ ת.ז. _________, שוטר במשטרת ישראל, אשר פעל במסגרת תפקידו. ג. שוטר _________ ת.ז. _________, שוטר במשטרת ישראל, אשר פעל במסגרת תפקידו. ד. שוטר _________ ת.ז. _________, שוטר במשטרת ישראל, אשר פעל במסגרת תפקידו. ה. שוטר _________ ת.ז. _________, שוטר במשטרת ישראל, אשר פעל במסגרת תפקידו. ## ב. הסעד המבוקש (באופן מפורט) ## כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 1. פיצוי בגין נזקי גוף ונפש, כאב וסבל, עוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה ובחירות אישית בסך של 250,000 ש"ח. 2. פיצוי בגין אובדן השתכרות והפסדי שכר לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ש"ח. 3. פיצוי בגין הוצאות רפואיות, טיפולים פסיכולוגיים, תרופות ונסיעות בסך של 50,000 ש"ח. 4. פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב ובמוניטין בסך של 100,000 ש"ח. 5. פיצויים עונשיים ו/או לדוגמה בסך של 100,000 ש"ח, לאור התנהלותם החמורה והבלתי סבירה של הנתבעים. 6. ריבית והצמדה על כל הסכומים הנ"ל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 7. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 1. ביום _________ בשעה _________, התובעת, אשר עבדה בבנק "_________ בנק" הממוקם ברחוב _________, _________, נדרשה על ידי מנהליה לעזוב את מקום עבודתה, וזאת בניגוד להסכם העסקתה וללא כל עילה חוקית. 2. בעקבות סירובה של התובעת לעזוב את מקום עבודתה, הוזמנה למקום משטרה. הנתבעים 2-5, שהינם שוטרים במשטרת ישראל, הגיעו למקום ודרשו מהתובעת לעזוב את הבנק. 3. התובעת הסבירה לשוטרים כי היא עובדת במקום כדין וכי יש לה זכות להיות בבנק על פי הסכם ההעסקה שלה, וכי דרישת המנהלים לעזוב את המקום אינה חוקית. 4. למרות הסבריה של התובעת, ולאחר שהמשיכה בהתנגדותה לעזוב את בניין הבנק, הודיעו לה הנתבעים 2-5 כי הם מעכבים אותה וביקשו ממנה להתלוות אליהם לתחנת המשטרה. 5. התובעת התנגדה לעיכוב, שכן לא ביצעה כל עבירה ולא הייתה כל עילה חוקית לעיכובה. 6. בעקבות התנגדותה של התובעת, הודיעו לה הנתבעים 2-5 כי היא עצורה. הם כבלו את ידיה באזיקים, תוך שימוש בכוח בלתי סביר ומשפיל, הוציאו אותה בכוח מהבנק והביאו אותה לתחנת המשטרה ב_________ שם נערך עליה חיפוש גופני משפיל. 7. לאחר מעצרה והחיפוש, שוחררה התובעת ממעצר ללא חקירה וללא כל עילה, דבר המעיד על מעצר שווא ושימוש לרעה בסמכות. 8. בדו"ח העיכוב והמעצר שהוכן על ידי הנתבעים 2-5 צוין כי עילת המעצר הינה "הסגת גבול" ו"סירוב לעיכוב", טענות שאינן עומדות במבחן המציאות והדין. 9. כתוצאה ממעצר השווא, השימוש בכוח בלתי סביר, הכבילה באזיקים, החיפוש המשפיל וההשפלה הפומבית, נגרמו לתובעת נזקי גוף ונפש חמורים, כאב וסבל, עוגמת נפש רבה, פגיעה קשה בשמה הטוב ובמוניטין שלה, וכן אובדן ימי עבודה והכנסה. 10. עילת התביעה נולדה ביום _________, עם מעצרה הבלתי חוקי של התובעת ועם גרימת הנזקים הנלווים לכך. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 1. סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה העולה על 2,500,000 ש"ח, בהתאם לסעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. 2. סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה לדון בתביעה נובעת מכך שהאירועים נשוא התביעה התרחשו בתחום שיפוטו של בית משפט זה, וכן ממקום מגוריה של התובעת. ## ה. פירוט הטענות ## ## מעצר שווא וכליאת שווא ## 11. הנתבעים 2-5 ביצעו מעצר שווא וכליאת שווא של התובעת, שכן לא הייתה כל עילה חוקית למעצרה, והיא שוחררה ללא חקירה, דבר המעיד על היעדר חשד סביר לביצוע עבירה כלשהי. 12. מעצר התובעת בוצע בניגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, שכן לא התקיימו התנאים המצטברים הנדרשים למעצר, ובפרט לא היה חשד סביר לביצוע עבירה. 13. טענת הנתבעים בדבר "הסגת גבול" כעילת מעצר אינה עומדת במבחן הדין, שכן התובעת שהתה במקום עבודתה כדין, ודרישת המנהלים לעזוב את המקום אינה הופכת את שהותה לעבירה פלילית של הסגת גבול. 14. טענת הנתבעים בדבר "סירוב לעיכוב" כעילת מעצר אינה תקפה, שכן העיכוב עצמו היה בלתי חוקי וחסר סמכות, ואין לצפות מאדם לציית לדרישה בלתי חוקית. 15. המעצר בוצע ללא כל צורך מבצעי אמיתי, אלא כפעולת כוחנות והפגנת סמכות בלתי מוצדקת, אשר פגעה באופן חמור בחירותה האישית ובכבודה של התובעת. ## שימוש בכוח בלתי סביר ותקיפה ## 16. הנתבעים 2-5 השתמשו בכוח בלתי סביר כלפי התובעת, כאשר כבלו את ידיה באזיקים והוציאו אותה בכוח מהבנק, למרות שלא התנגדה פיזית ולא היוותה כל איום. 17. כבילת התובעת באזיקים, בנסיבות העניין, מהווה תקיפה וכליאת שווא, שכן לא הייתה כל הצדקה לכך, והיא בוצעה באופן משפיל ופוגעני. 18. השימוש בכוח כלפי התובעת, אישה שאינה אלימה ולא התנגדה באופן אקטיבי, חרג מכל פרופורציה ומהווה הפרה בוטה של חובת הזהירות המוטלת על שוטרים. 19. הנתבעים 2-5 פעלו בחוסר סבירות קיצוני ובאופן רשלני, כאשר בחרו להפעיל כוח פיזי ואזיקים במקום לנסות לפתור את המצב בדרכי נועם ושיח. 20. התנהלות הנתבעים 2-5 מהווה תקיפה במובן דיני הנזיקין, שכן הם הפעילו כוח פיזי על התובעת ללא הסכמתה וללא סמכות חוקית, וגרמו לה נזקי גוף ונפש. ## רשלנות במילוי תפקיד ## 21. הנתבעים 2-5 התרשלו במילוי תפקידם בכך שלא בדקו כראוי את נסיבות המקרה לפני שפעלו, ולא וידאו קיומה של עילה חוקית למעצר או לעיכוב. 22. הנתבעים 2-5 פעלו בחוסר מקצועיות ובחוסר שיקול דעת, כאשר קיבלו את גרסת מנהלי הבנק באופן עיוור ולא נתנו משקל ראוי לטענותיה של התובעת בדבר זכותה לשהות במקום. 23. התנהלות הנתבעים 2-5 חרגה באופן משמעותי מסטנדרט ההתנהגות של שוטר סביר ומיומן, אשר היה בוחן את המצב לעומק לפני נקיטת צעדים כה דרסטיים. 24. הנתבעים 2-5 לא נקטו באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע גרימת נזק לתובעת, ובפרט לא נמנעו משימוש בכוח מיותר ומשפיל, ובכך הפרו את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת עליהם. 25. המשטרה, באמצעות הנתבעים 2-5, לא פעלה בהתאם לחובתה לשמור על זכויות הפרט, ובמקום זאת פגעה בזכותה של התובעת לחירות אישית, לכבוד ולשם טוב. ## הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית ## 26. למשטרת ישראל, ולנתבעים 2-5 כעובדיה, קיימת חובת זהירות מושגית כלפי אזרחי המדינה, ובפרט כלפי התובעת, למנוע גרימת נזק מפעולותיהם. 27. חובה זו כוללת את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיהם, ובמקרה זה, הנתבעים הפרו חובה זו באופן בוטה. 28. הפעולה המשטרתית הקונקרטית של מעצר התובעת והשימוש בכוח כלפיה הקימה חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים כלפי התובעת, אשר הופרה. 29. הנתבעים לא פעלו בהתאם לתפקידם למנוע עבירות ולשמור על הסדר הציבורי, אלא יצרו עבירה (מעצר שווא) ופגעו בסדר הציבורי ובאמון הציבור במשטרה. 30. הפסיקה קבעה כי על המשטרה מוטלת חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, והנתבעים כשלו בכך באופן חמור. ## פגיעה בזכויות יסוד ## 31. מעצר התובעת ושימוש בכוח כלפיה פגעו באופן חמור בזכותה לחירות אישית, שהיא זכות יסוד חוקתית המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 32. כבילת התובעת באזיקים והחיפוש הגופני המשפיל פגעו בזכותה לכבוד האדם, שהיא זכות יסוד חוקתית נוספת המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 33. הנתבעים פעלו בניגוד לעקרונות היסוד של המשפט המנהלי והחוקתי, המחייבים את רשויות השלטון לפעול בסבירות, במידתיות ובהגינות, תוך שמירה על זכויות האזרח. 34. הפגיעה בזכויות היסוד של התובעת הייתה בלתי מידתית ובלתי מוצדקת, שכן לא הייתה כל עילה חוקית או צורך מבצעי לפעולות הנתבעים. 35. התנהלות הנתבעים מהווה הפרה של חובתם להגן על זכויות האזרח, ובמקום זאת הם הפכו לגורם הפוגע בזכויות אלו. ## אחריות המדינה בנזיקין ## 36. מדינת ישראל, באמצעות משטרת ישראל, אחראית בנזיקין למעשי הנתבעים 2-5, שכן הם פעלו במסגרת תפקידם כעובדי ציבור. 37. הפסיקה קבעה כי מעצר שווא עשוי להקים עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה, וכי יש לבחון את סבירות ההחלטה והתנהלות השוטרים. 38. במקרה דנן, התנהלות הנתבעים חרגה ממתחם הסבירות באופן שמצדיק הטלת אחריות בנזיקין על המדינה, שכן פעולותיהם היו בלתי חוקיות ורשלניות. 39. הטלת אחריות על המדינה במקרה זה הכרחית לשם הכוונת התנהגותה של המשטרה בעתיד ולשם הבטחת זכויות היסוד של הנחקרים לחירות אישית ולשמירה על הכבוד. 40. אין בשיקולים של "הרתעת יתר" כדי לשלול את חובת הזהירות של המשטרה, אלא לעצב אותה, ובמקרה זה, התנהלות הנתבעים חרגה מכל גבול סביר. ## נזקים שנגרמו לתובעת ## 41. כתוצאה ממעצר השווא, השימוש בכוח וההשפלה, נגרמו לתובעת נזקי גוף ונפש חמורים, לרבות חבלות פיזיות קלות, מצוקה נפשית, חרדה, דיכאון, הפרעות שינה ופגיעה בדימוי העצמי. 42. התובעת נאלצה לפנות לטיפול רפואי ופסיכולוגי בעקבות האירוע, ונגרמו לה הוצאות רפואיות רבות, לרבות עלויות טיפולים, תרופות ונסיעות. 43. התובעת סבלה מאובדן ימי עבודה והכנסה כתוצאה מהאירוע ומהצורך בטיפולים, וכן נגרמו לה הפסדי שכר לעתיד עקב הפגיעה במוניטין וביכולת ההשתכרות. 44. הפגיעה בשמה הטוב ובמוניטין של התובעת, אשר נעצרה והושפלה בפומבי במקום עבודתה, היא בלתי הפיכה וגרמה לה נזק בלתי ממוני משמעותי. 45. עוגמת הנפש, הכאב והסבל שנגרמו לתובעת כתוצאה מהאירוע הם עצומים, ומצדיקים פיצוי הולם ומשמעותי. ## חוסר סבירות בהחלטות השוטרים ## 46. החלטת הנתבעים 2-5 לעצור את התובעת הייתה בלתי סבירה בעליל, שכן לא התבססה על חשד סביר לביצוע עבירה ולא הייתה מידתית לנסיבות. 47. הנתבעים לא בחנו את מכלול הנסיבות והרקע שהובילו למעשה, ולא שקלו את חומרת הפגיעה בזכויות היסוד של התובעת לעומת סבירות פעילותם באכיפת החוק. 48. גם אם היה מקום לעיכוב, הרי שהחלטה על מעצר וכבילה באזיקים הייתה חסרת כל פרופורציה ומהווה סטייה חמורה ממתחם הסבירות. 49. הפסיקה קבעה כי לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטות מקצועיות של המשטרה, אך במקרה זה, ההחלטות היו כה בלתי סבירות עד כי הן מצדיקות התערבות שיפוטית והטלת אחריות. 50. הנתבעים לא פעלו כ"אדם סביר" בנסיבות העניין, אלא פעלו בפזיזות, בחוסר שיקול דעת ובאופן שפגע בזכויות התובעת ללא כל הצדקה. ## אחריות אישית של השוטרים ## 51. הנתבעים 2-5 אחראים באופן אישי למעשיהם הרשלניים והבלתי חוקיים, שכן פעלו בחוסר סבירות קיצוני ובניגוד לדין. 52. הפסיקה קבעה כי עובדי ציבור אינם חסינים מאחריות נזיקית במקרים של התרשלות חמורה או פעולה בחוסר סמכות. 53. מעשיהם של הנתבעים 2-5 חרגו ממתחם שיקול הדעת הסביר והמקצועי, והם פעלו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובותיהם כשוטרים. 54. הטלת אחריות אישית על הנתבעים 2-5 הכרחית לשם הרתעה עתידית של שוטרים אחרים מפני פעולות דומות, ולשם חיזוק אמון הציבור במשטרה. 55. הנתבעים 2-5 פעלו בזדון ו/או ברשלנות רבתי, ועל כן יש לחייבם בפיצויים אישיים בנוסף לאחריות המדינה. ## חוסר תום לב ושימוש לרעה בסמכות ## 56. הנתבעים 2-5 פעלו בחוסר תום לב ובשימוש לרעה בסמכותם, כאשר ניצלו את מעמדם כשוטרים כדי להשפיל ולפגוע בתובעת ללא כל הצדקה. 57. ההתעקשות על מעצר התובעת, למרות הסבריה והיעדר כל עילה חוקית, מעידה על כוונת זדון או אדישות מוחלטת לזכויותיה. 58. הפסיקה קבעה כי רשויות ציבוריות ועובדיהן חייבים לפעול בתום לב ובהגינות, והנתבעים הפרו חובה זו באופן בוטה. 59. השימוש בסמכויות מעצר ועיכוב למטרות שאינן אכיפת חוק אמיתית, אלא ככלי להפעלת כוח ושליטה, מהווה שימוש לרעה בסמכות. 60. התנהלות הנתבעים פגעה באופן קשה באמון הציבור במשטרה וביכולתה למלא את תפקידה באופן הוגן ומקצועי. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. משטרהשוטרתביעה אישית