טענת "הגנה תרבותית" בעבירת ריבוי נישואין

##מהי "הגנה תרבותית" ?## בית המשפט ציין בפסיקתו כי לפני ההכרה בזכותו של הנאשם לתרבותו יש להגן על זכותו של הקורבן על חייו ועל שלמות גופו. על כן, לסובלנות בחברה הרב תרבותית יש גבולות. ...מובן הוא כי באיזון זה מנהגים אלימים, כגון נקמת דם, רצח "על רקע כבוד המשפחה" וכדומה, יוצאים אל מחוץ ל"מגרש" הרב תרבותי. אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף. מנהג תרבותי שיש בו פגיעה בערכי יסוד בסיסיים אלו אינו מקובל בחברה ליברלית רב תרבותית..., ויש לנהוג כלפיו בגישה של אפס סובלנות. אשר על כן, כאשר נטען כי גילוי אלימות נעשה על רקע תרבותי, אין מקום ליתן לכך משמעות במסגרת הדין הפלילי (ע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל). ##להלן פסק דין בנושא טענת "הגנה תרבותית" בעבירת ריבוי נישואין:## כללי 1. בפנינו ערעור על גזר-דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופטת נ' דסקין), בת"פ 3602/05, מיום 19.6.06. 2. המערער הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של ריבוי נישואין לפי סעיף 176 לחוק העונשין התשל"ז-1977, בכך שבהיותו נשוי לפ' כעשרים שנה, נשא בתאריך 19.7.00 לאישה את ר'. בית הדין השרעי בטייבה אישר קיום נישואין אלה ביום 20.10.03. בית משפט קמא גזר על המערער 7 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה בה הורשע, וכן קנס בסך של 7,500 ש"ח. הערעור 3. המערער מלין בפנינו על חומרת העונש שהושת עליו ומבקש להסתפק בעונש מותנה שישיג לטעמו את מטרות הענישה, או לחילופין להקל בעונשו באופן שניתן יהיה לבצעו בדרך של עבודות שירות. לטענת המערער, במסגרת הסדר הטיעון שהושג בבית משפט קמא, הגבילה עצמה התביעה לעתירה לעונש של 7 חודשי מאסר בפועל ובית המשפט אימץ רף עליון זה, תוך שהוא מתעלם מנסיבות המצדיקות לשיטתו הקלה בעונשו. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל לחלוף הזמן מיום ביצוע העבירה (ביולי 2000) ועד למתן גזר-הדין (ביוני 2006), כאשר כתב האישום הוגש רק ביום 23.11.05, ולכך שהמערער חסך זמן שיפוטי לאחר שהודה בהזדמנות הראשונה והביע חרטה כנה, על אף שנתגלו בעיות קשות בראיות. עוד טען המערער כי בית משפט קמא לא נתן ביטוי לדברי המערער כי אילו ידע שהוא מבצע עבירה היה מבקש היתר נישואין. כמו כן לא התחשב די בכך שריפא את הפגם לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה בהסכמתה - כפי שזו העידה בבית המשפט, וכי הוא ממשיך לדאוג לצרכיה עד היום ובכך נשמר כבודה. לכך הוסיף המערער כי הוא המפרנס היחידי של כל ילדיו, שניים-עשר במספר, מתוכם 7 קטינים, ועונש של מאסר בפועל חושף את משפחתו בפני סכנת קיום מוחשית, שיהפכו לנטל על החברה בהעדר מפרנס אחר. המערער גם הסביר את נסיבות ביצוע העבירה על רקע מצבה הבריאותי של אשתו הראשונה, והדגיש כי מדובר במעידה חד פעמית שאינה משקפת את התנהלותו הנורמטיבית, וכי העובדה שלא ביצע כל עבירה מאז מלמדת כי למד את לקחו ומטרת ההרתעה הושגה במלואה. לכל אלה הוסיף המערער טענה שהיא למעשה טענת "הגנה תרבותית", לפיה קביעת בית המשפט מתעלמת מהמנהגים והמאפיינים של התרבות הבדואית מוסלמית, ממנה צמח המערער, ומעקרונותיה של חברה רב תרבותית. דיון ומסקנות 4. מעיון בגזר-הדין עולה כי בית משפט קמא נתן דעתו לכלל הנסיבות המקלות להן טען המערער, ובין אלה נזכרו מצבו הרפואי, הודאתו בביצוע העבירה, החרטה שהביע בחקירתו, והכשרת מעמדו האישי על-ידי גירושין (אם כי בדיעבד). בית המשפט גם הביא בחשבון את טענת המערער כי הוא דואג לפרנסת אשתו הראשונה וילדיה וכי הוא המפרנס היחידי של משפחה בת 12 נפשות. מנגד בית המשפט זקף לחובת המערער את הרשעותיו הקודמות, הגם שחלקן ישנות ביותר, וביניהן עבירה על חוק הכניסה לישראל. 5. מקובלת עלינו דעתו של בית משפט קמא כי לא ניתן לראות בעדותה של האשה הראשונה, אשר לדבריה היא זו שעודדה את בעלה לקחת לו אשה אחרת, נסיבה המצדיקה הימנעות מענישה הכוללת רכיב של מאסר. דברים אלה אינם יכולים לטעמנו ליתן גוון מקל למעשי המערער, ואין אנו כחברה מתוקנת יכולים להשלים עם התנהגותו של המערער, הגם אם מצאה אישור ואף הצדקה מצד נפגעת העבירה. לצערי אמירתה של האשה הראשונה כי איננה עומדת עוד בציפיות בעלה, היא אומללה ביותר, אם לא מקוממת וצדק בית המשפט באומרו כי: "אדם הנושא אשה איננו רוכש חלילה חפץ שכאשר הוא "מתיישן" או "מתבלה" הוא יכול להשליכו מלפניו ולרכוש אחר תחתיו ... ויש להוקיע בראש חוצות כל ניסיון להצדיק לקיחת אשה אחרת על פניה של האשה הראשונה רק משום שאין הנאשם עוד חפץ בה" (עמ' 7, שורות 11-15 לגזר-הדין). מוסד הנישואין הוא מיסודות המשטר החברתי במדינה מתוקנת ובתור שכזה הוא מוגן במסגרת החוק. עצם העובדה כי המחוקק קבע בצד עבירת ריבוי נישואין עונש מירבי של 5 שנים מצביעה על כך שהתייחס לעבירה זו בחומרה. על הטעמים מאחורי הצבת רף עונשי זה הרחיב בית משפט קמא את הדיבור באסמכתאות הנזכרות בגזר-דינו, ובקצרה נציין כי בבסיסה מונחים יסודות הסדר הציבורי ושיקולי ההרתעה, הן כלפי מבצע העבירה והן כלפי עבריינים בכח, כפי שנקבע בע"פ 392/80 מדינת ישראל נ' אברהם שמואל הלוי, פ"ד לה(2), 698, עמ' 701-702: "אשר לערך המרתיע של עונשי מאסר, כפי שהוטלו ואושרו בעבר, הרי לא רק בנאשם העומד לדין המדובר, אלא בעיקר בצורך להרתיע אחרים, שלא יעשו כמוהו, פן תיווצר אנדרלמוסיה בכל הנוגע למוסד הנישואין במדינה". וכן ראו ע"פ 773/77 זיו כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 575: "על הצורך להתייחס בחומרה לעבירת ריבוי נישואין היות והיא חותרת תחת יסודות הסדר הציבורי התקין בחברה נאורה חזר שוב בימ"ש זה בע"פ 338/74 כאשר המדינה ערערה על עונש של 6 חודשי מאסר וקנס של 1000 ל"י שהוטלו על אדם שהורשע בעבירה של ריבוי נישואין וביהמ"ש הגדיל במקרה ההוא את הקנס ל- 4000 ל"י ונמנע מלהגדיל את עונש המאסר רק מהטעם שהערעור התברר יום אחד לאחר שהמשיב שוחרר מריצוי עונש המאסר". עונש זה גם מבטא את סלידת החברה מפעולה חד-צדדית של הבעל, הפוגעת קשות במוסד הנישואין ובאשה המוצאת עצמה לצד אשה אחרת לאחר שנים רבות של נישואין עם בעלה. מכאן קם הצורך להוקיע ולמגר נגע חברתי זה בדרך של הטלת עונשי מאסר, כפי שעמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 4085/91 איברהים שיבלי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 2288: "העונש במקרה כזה מטרתו בעיקר הרתעת אחרים בחברתנו, שעדיין מבקשים להתעלם מהדין הקיים ולשאת יותר מאשה אחת. זהו מנהג הרווח בחלק מן הצבור ויש לעקרו מהשורש. לא ניתן להשיג מטרה זו בעונש שאינו מאסר בפועל. ריצוי העונש בעבודות שירות אינו הולם עבירות אלה, והוא מחטיא את מטרת הענישה". 6. אין בידנו לקבל גם טענת "ההגנה התרבותית" שהעלה המערער במסגרת שיקולי הענישה בעניינינו. המערער אינו יכול לעשות דין לעצמו ולעקוף את האיסור הפלילי בטענה כי הרקע התרבותי שעל ברכיו חונך וגדל הביאוהו לבצע את העבירה, ואל לנו כחברה להשלים עם טיעון שכזה. בצדק הבהיר בית משפט קמא כי במדינה מתוקנת נורמות התנהגותיות המעוגנות בחוק חלות על כלל התושבים, כך שהסדר ציבורי אינו מאפשר החרגה של קבוצה מסויימת מתחולתו של איסור פלילי הקבוע בדין. עוד בשנת 1960 אמר הנשיא אולשן בע"פ 44/60 דוד ברבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 925 את הדברים הבאים: "נכון הדבר שכאשר הובאו המשפטים הראשונים לפני בתי-המשפט בענין ביגמיה, התחשבו בתי-המשפט בנסיבות השונות של הנאשמים ובעיקר בארצות מהן באו ובמה שהיה נהוג בעבר בסביבותיהם. אולם במשך הזמן התחילו בתי-המשפט להחמיר כדי להחדיר לאט לאט את ענין איסור הביגמיה גם לאותם החוגים שהיו רגילים למנהגים אחרים". דברים אלה יפים וישימים גם היום. ויצויין, מרבית מבצעי עבירת ריבוי הנישואין הנם אנשים נורמטיביים שומרי חוק בתחומים אחרים, כך שגם אם מדובר במי שזו מעידתו הראשונה אין הדבר יכול לשמש נסיבה לקולא. לאור כל האמור, איננו סבורות כי עונשו של המערער חורג לחומרה ממדיניות הענישה המשתקפת בפסיקת בית המשפט העליון, והוא מאזן נכונה בין האינטרס הציבורי המחייב ענישה אפקטיבית ומרתיעה. עם זאת, יש לדעתנו ליתן משקל נוסף לזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירה ועד למתן גזר-הדין (הגם שבבית הדין השרעי אושרו הנישואין והדיווח הגיע למשרד הפנים רק בשנת 2003). כמו כן יש להזכיר בהקשר זה את טענות המערער כי ביה"ד השרעי לא הזהירו כי הוא מבצע עבירה. טוב יעשה ב"כ המערער, בהנחה שאלה אכן פני הדברים, אם ידאג להעביר עותק פסק הדין לביה"ד השרעי. מכל הטעמים הללו אנו מפחיתות את עונשו של המערער ל- 5 חודשי מאסר בפועל. אשר לקנס שהוטל על המערער, לאור תקופת המאסר שהוטלה על המערער ומקום בו מבחינת מדיניות ענישה המערער לא יצא נשכר כלכלית מעצם ביצוע העבירה, והאלמנט ההרתעתי הושג במהות העונש שנגזר, יופחת הקנס לסכום של 2,000 ₪. ריבוי נישואין (פוליגמיה)הגנה תרבותיתנישואין / חתונהתרבות / אומנותהגנות במשפט הפלילי